שונאי ה' וישראל

מצווה לשנוא את שונאי ישראל

ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר פרק י פסוק לה (פרשת בהעלותך)

בספרי מבואר שמי ששונא לישראל הוא כאילו שונא למקום ועליו נאמר הפסוק 'משנאיך ה' אשנא'.

"וינסו משנאיך, וכי מה הם כל גויי הארץ וכל ממלכות האדמה שהם קרואים אויבים ושונאים למקום אלא כל שהוא אויב ושונא לישראל כאלו הוא אויב ושונא למקום וכן הוא אויבי המקום שנא' ואיבתי את אויביך וצרתי את צרריך (שם /שמות/ כג כב) ונאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור (בראשית יב ג) ואומר הלא משנאיך י"י אשנא תכלית שנאה שנאתים (תהלים קלט כא – כב) ואומר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט) אבל אין אתה יודע אם צר הוא לו ואם אינו צר לו כשהוא אומר עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו) הא ידעת שכל זמן שישראל בצרה אף הקדש /הקדוש ברוך הוא/ כאלו עמהן בצרה."

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ו

"תהרוס קמיך, תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד (תהלים עד כג) [כי הנה אויביך ה' (שם /תהלים/ צב י)] כי הנה אויביך יהמיון (שם /תהלים/ פג ג) מפני מה על עמך יערימו סוד וגו' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט (שם /תהלים/ קלט כא) מפני מה תכלית שנאה שנאתים[1] וגו' וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב יב)"

גם האומרים שה' שונא את ישראל הם בגדר שונאי ה'

מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת שבת דף קטז עמוד א

הגמרא בשבת קטז, א ביארה שיש חובה לשרוף את ספרי המינים אף שיש בהם 'אזכרות' שכן הם מטילים שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן חובה לשנאתם:

"גופא, הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה, רבי יוסי אומר: בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו – נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו. שהללו מכירין וכופרין, והללו – אין מכירין וכופרין. ועליהן הכתוב אומר (אחר) [ואחר] הדלת והמזוזה שמת זכרונך. אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים – על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי."

על זה ביאר המהרש"א בחידושי אגדות שם שהם נחשבים משנאי ה' כיוון שהם אומרים שה' שונא את ישראל ולכן נקראו 'משנאיך':

"בין ישראל כו'. דהיינו שאומרים שהקב"ה החליף ישראל באומה אחרת מפני השנאה ומייתי ליה מדכתיב הלא משנאיך ולא כתיב שונאיך דהיינו משנאיך שעושין את ישראל כאלו אתה שונאן אני אשנא ובמתקוממך שהם הקמים על ה' באמונתך אתקוטט להתווכח עמהם וע"כ תכלית שנאה שנאתים ולא שנאת חנם אבל לאויבים היו לי דעתם להרגני כאויב הזה כדמסיק זימנא חדא אזיל ובעי לסכוניה ע"י הויכוח וק"ל:"

אוצרות הראי"ה ז עמ' 479-480

הרב משה צוריאל דן במאמרו ב'לימוד זכות של הראי"ה קוק על הרשעים המוחלטים'. הוא מביא את דברי הרב קוק שהובאו מאיגרת תקנה ומחבר אליהם את דברי המהרש"א, ומוסיף שהדברים נוגעים גם למי ששונא את ענין ישוב הארץ:

"הרי בזה שהאדם מסכים לסלק את היחודיות של עם ישראל בזה הוא נהיה שונאו של הקב"ה ומצוה לנו לשנוא אותו ונ"ל הוא הדין השונא את ענין ישוב א"י שהרי אנו לו לעם רק בזכות שיש לנו מקום קדוש זה וכדברי רמב"ן על ויקרא יח, כה ודברי רש"י על בראשית יז, ח"

שיחות הרב צבי יהודה יהדות ונצרות, עמ' 65 (יהדות ומינות סעיף 3)

המאפיין את המינות הוא כפירה בנצח ישראל. (ברור שכוונתו כלפי הנוצרים אך ייתכן וניתן ללמוד מכאן גם לאחרים הכופרים בנצח ישראל)

"ב"עלינו לשבח אנו מזכירים עבודה זרה, אך מינות היא רשעות גדולה יותר מעבודה זרה מינות היא כפירה בנצח ישראל הטוענת אבדה תקוותנו מתוך בלבול והתמוטטות רוחנית."

מקורות כללים על כך ששונאי ישראל הם שונאי ה'

יש מקורות רבים לכך שהשונא את ישראל הוא שונא את ה' למשל:

תהילים פרק פג ג-ו

"(ג) כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: (ד) עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: (ה) אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד:"

רש"י שמות טו, ז

"(ז) וברב גאונך – אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרומם ברוב גאונו, אז יהרס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, קל וחומר כששלח בם חרון אף יאכלמו: תהרס – תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר (תהלים פג ג) כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמיה, (שם ב) על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום"

בביאורים על התורה לרמ"מ מלובוויטש (שמות, עמ' 106) ביאר שרש"י השמיט את המילה 'כאילו' כדי לומר שאומות העולם מבינות שישראל הם גילוי השם ולכן השונאים אותם כשונאים את ה'.

"במכילתא נאמר שכל מי שקם כנגד ישראל 'כאילו' קם כנגד הקב"ה ואילו רש"י אומר: ומי הם הקמים כנגדו כו' ללא 'כאילו'. וטעמו ונימוקו עמו האומות יודעים שבני ישראל הם עם סגולה לה' בניו של מקום ולכן הקב"ה וישראל הם אצלם דבר אחד בזה שהם קמים כנגד הקב"ה הם קמים ממילא גם על ישראל עם סגולתו וכלשון המכילתא שקמו נגד בניך."

רש"י במדבר פרק לא פסוק ג (פרשת מטות)

על הפסוק 'ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' ביאר רש"י:

"נקמת ה' – שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא:"

שמואל א פרק יז פסוק ח – כו

גלית מחרף את מערכות ישראל ודוד מכנה אותו מחרף מערכות אלוקים חיים

"(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: (ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: (י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד:… (כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל: (כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים:"

וכן ביאר האברבנאל שם

"באמרו כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף, רוצה לומר מי הפלשתי הזה אשר ידבר דברים יורו על שאין בקרב ישראל גבור ואיש מלחמה? עם היותם ישראל מערכות אלקים חיים, וכאלו החרפה נוגעת גם כן באל אלקי ישראל:"

רד"ק נחום א, ב

"נוקם ה' וגו' – …זכר ג' נקמות כנגד ג' גליות שהגלה מלך אשור את ישראל וצריו ואויביו הם מלכי אשור במקום הזה וכן עשה לכל צרי ישראל כמו שעשה למלך מצרים ולמלך בבל ולשאר המריעים לישראל ואויבי ישראל הם אויבי האל וצריו".

שמות רבה (וילנא) פרשה נא סימן ה (פרשת פקודי)

הגויים רוצים להילחם בה' אך אינם יכולים ולכן באים על ישראל ומתגרים בהם. ועל ידי חטאי ישראל הם מצליחים.

"ה ד"א משכן העדות, אמר ר' שמעון בן יוחאי בשעה שנכנס אנדריינוס לבית קדשי הקדשים היה מתגאה שם ומחרף לאלהים, א"ר חייא בר אבא אמר דוד רבון העולם כך תעלה לפניך שאלו היו יכולין לקצוץ ארזים לעשות סולמות עולים היו למעלן, מנין כמ"ש (תהלים עד) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות אלא שאינן יכולים ומניחים אותך ובאים עלינו, כמ"ש (שם /תהלים/ כא) חשבו מזמה בל יוכלו, ובאים עלינו שנאמר (שם /תהלים/ עט) אלהים באו גוים בנחלתך וגו', ועל מה כל אלו על ידי שנתמשכן על ידינו שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, א"ר חייא בר אבא למה העובדי כוכבים דומין, לאדם שהיה שונא למלך והיה מבקש לשלוט בו ולא היה יכול, מה עשה הלך אצל אנדריאנטוס ובקש להפילו והיה מתיירא מן המלך שיהרגנו, מה עשה נטל את הציפורן של נחשת והיה חופר הכותל שתחתיו, אמר מתוך שאני מפיל את הבסיס אנדריאנטוס נופל, כך העובדי כוכבים באים להתגרות בהקב"ה ואינן יכולין והם באין ומתגרין עם ישראל, וכן דוד אמר (תהלים ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ואינן יכולים ומה הם עושין מתגרים בישראל מה כתיב אחריו (שם /תהלים ב'/) ננתקה את מוסרותימו נעקור אותם מן העולם, אימתי בשעה שאין להם מה למשכן אבל המשכן נתמשכן על ידיהם הוי אלה פקודי המשכן אל תהי קורא כן אלא המשכון."

ספר באר הגולה באר השביעי פרק ו

המהר"ל מסביר את סוגי הרשעים הבאים לבטל את התורה. הסוג השלישי הוא אלו 'אויביך עמך' 'המתנגדים אל ישראל מצד הדת' כי המבדיל בין האומות הוא דתם.

"הנה יש לך ד' דברים שהם מתנגדים אל הדת, ולא תמצא יותר. וכנגד הראשון תקנו 'ולמשומדים אל תהי תקוה', הם אותם שיצאו מן הדת כדי ללכת בשרירות לבם, ובשביל כך היו פורקים עול הדת, ודבר זה מחליש הדת. וכנגד השני, 'וכל המינים כרגע יאבדו', אותם שחושבים שיש הצלחה לעבוד אלהים אחרים, והם מפתים בני אדם אחר דעתם, וזהו בטול הדת. ועל זה תקנו 'וכל המינים כרגע יאבדו', כי המינים אשר נזכרו כאן הם אשר חושבים כי עבודת אלהי נכר הוא הצלחה להם, וזה נקרא 'מין'. וכך אמרו בפירוש בפרק בתרא דהוריות (יא א), ואין זה צריך ראיה. וכנגד הג' תקנו 'וכל אויבי עמך מהרה יכרתו', אותם שהם שונאים עם ישראל מצד הדת, ואם כן הוא שונא הדת. ואם אמרו 'וכל אויבינו מהרה יכרתו', היה אפשר לחשוב כי התפלה על אותם שהם אויבינו מריעים לנו, מבקשים חס ושלום להכרית שם ישראל מן העולם. אבל אין הדבר כך כלל, רק התפלה מי שהוא אויב אל האומה מצד שהוא שונא הדת, כי בדת הם עם ישראל, לא זולת זה, כי אם אין הדת שלהם, אינם ישראל. ואין חילוק בין אומה לאומה רק מצד הדת, וכאשר שונא הדת, אין ספק שכל מחשבתו לבטל הדת של ישראל. והרי הדבר הזה הוא ברור, שאילו היו רוצים להתפלל על אויביהם, היתה התפלה 'וכל אויבינו', אשר הם אויבים לנו, אבל 'אויבי עמך' התפלה היא על מי שהוא אויב לשם ישראל, והם כלל האומה, והוא שונא את ישראל מצד שיש להם דת. שהוא יתברך גזר על עמו, כמו מלך שגוזר גזירותיו על עמו, ודבר זה מבואר. וכנגד הרביעי תקנו 'ומלכות זדון', וזה כי כאשר יש מלכות זדון, אינו רוצה שישמרו הדת מפני זדון גאותו, שאינו נכנע מן השם יתברך. ואם לא כן, לא היה דבר זה מתנגד לו אם ישמרו הדת. וכן המלכים הכשרים הם אוהבים שמירת הדת. אבל מלך זדון כוונתו למשול על בני אדם אף נגד הדת. וכן אמרו בתפלת על הניסים (בחנוכה) 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך'. והשם יתברך מסר זדים אלו ביד העוסקים בתורה, כמו שאמר שם. זהו פירוש התפלה באין ספק."

באור הגר"א לתיקוני זוהר (תקונא עשרין וחד נא, א)

ה' שונא את המלמדים קטגוריה על בניו:

על דברי התקוני זוהר: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מפקודין דעשה דאתייהיבו מאהבה ולא מפקודין דלא תעשה דהוא אקריב ליה ממנא דעשו לקטרגא בהון לישראל דבגינייהו אתמר (מלאכי א') ואת עשו שנאתי"[2], ביאר הגר"א שהקב"ה שונא המקטרגים על בניו:

"דבגינייהו ואת עשו שנאתי: דהשי"ת שונא מקטרג על בניו אף הקדושים כמ"ש ובידו רצפה וכיוצא ור"ל שנאתי דז"ש כאשר אהבתי לאפוקי שזה שנאתי."

אגרת תקנ"ה – הרב קוק (אגרות הראי"ה ב, עמ' תקפז)

במכתבו לרידב"ז ביאר הרב את עמדתו בעניין קרוב רחוקים. בתוך הדברים הוא מבאר שיש רחוקים שניכר שגם הסגולה כבר ניכרת בהם. והוא מבאר שהסימן למי שאין לקרבו הוא ששונא את ישראל כמו המינים שהיו שונאים את ישראל ומצרים להם. (דברי הרב מתייחסים כמובן ליהודים ששונאים את ישראל).

"אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה גם כן. אבל זה אי-אפשר כי אם במי שבא למדה זו להיות חס וחלילה שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, על כן הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים", והוצרך לתקנה דווקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מידה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח", כדי שיכוין ביסוד הברכה דווקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה. ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מכל מקום אור-הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם."

ספר אור ליעקב (לר' יעקב דוד וויינטרויב) עמ' לא

מסביר שאומות העולם יחוייבו בחמישה תשלומי הנזק על שצערו לישראל. בן היתר כותב שהאומות היו רוצות להלחם בה' אך כיוון שאינן יכולות נלחמות בישראל:

"…נזק – שגרמו נזק להקב"ה כי הנזק של ישראל הוא של הקב"ה כמו שנאמר שמות סו ז תהרוס קמך ופי' רש"י ז"ל מי הם קמך אלו הקמים על ישראל והביאור בזה כי באמת אומות העולם המצירים לישראל רוצים כביכול לעלות לשמים ולהלחם עמו יתברך אך כיון שאינם יכולים נטפלים הם לישראל…"

[1] נראה שהכוונה להוכיח מהמשך הפסוק 'לאויבים היו לי' – כלומר למה הם משנאי ה' כי הם אויבים לי.

[2] הקטע המלא:

תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף נא עמוד א

"וגדפוי דשכינתא אינון כסוי דם חיה ועוף דמכסי עלייהו ברחימו וכד מכסי עלייהו ברחימו דאהבה מי טונפא לא שלטא עלייהו מים רבים דמי טופנא לא יוכלו לכבות את האהבה דישראל באבוהון דבשמיא בההוא זמנא כורסייא יהא על ארבע חיוון ודא איהו שופ"ר הול"ך רבי"ע מרובע דרג"א בשית דרגין דאינון שש מעלות לכסא הא איהו מלכא על כורסייא בההיא זמנא ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מפקודין דעשה דאתייהיבו מאהבה ולא מפקודין דלא תעשה דהוא אקריב ליה ממנא דעשו לקטרגא בהון לישראל דבגינייהו אתמר (מלאכי א') ואת עשו שנאתי ודא איהו דרג"א תרי טעמ"י דמסטרא דפקודין דלא תעשה ממנא דעשו איהו רבי"ע על ישראל ואיהו דרג"א עלייהו"