איסור הסתכלות על עבודה זרה
עיקר הדין
הובא בשבת (קמט, א) שאסור לקרוא בשבת דברים הכתובים תחת צורות של חיות או דיוקנים של בני אדם, גזירה שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות. ומוסיפה הגמרא, שעל הדמויות עצמן אסור להסתכל אף ביום חול, וכפי שנלמד מהפסוק: "אל תפנו אל האלילים":
"תנו רבנן וכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות – אסור לקרותו בשבת. ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר (ויקרא יט, ד): 'אל תפנו אל האלילים' מאי תלמודא? אמר רבי חנין אל תפנו אל מדעתכם".
דעות הראשונים
הראשונים נחלקו בביאור הדרשה של הגמ' ובגדר האיסור. האם הכוונה שהאיסור הוא בכל הסתכלות על דבר נוי, וזאת משום שעל ידי כך מפנים 'אל' מדעתנו. או שמא האיסור הוא דווקא בהסתכלות על צורה שנעשתה לשם עבודה זרה אך לא לנוי.
הסוברים שהאיסור הוא רק בצורה של ע"ז
לדעת חלק מהראשונים, האיסור הוא דווקא שהצורה עשויה לשם עבודה זרה. כך ביארו תוספות (שבת קמט, א 'ודיוקני') שהאיסור הוא להסתכל דווקא בצורה שעשויה לשם עבודה זרה, אך אם עשויה לנוי מותר. והראייה, שרבי מנחם בר סימאי נקרא 'בנן של קדושים' שלא הסתכל בצורת מטבע, הרי ששאר אנשים הסתכלו:
"ודיוקני עצמה אף בחול אסור – נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר, כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע"ז דף נ.) מכלל דאחריני הוו מסתכלי".
וכן דעת הרא"ש (שבת פרק כג, סימן ב) שהאיסור הוא דווקא בצורה העשויה לעבודה זרה, ואפילו לא נעבדה עדיין. והביא ראייה כראיית תוס' לעיל:
"ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ודיוקנאות אסור לקרות בשבת. ודיוקנא עצמה אסור להסתכל בה אף בחול שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי גמרא אל תפנו אל מדעתכם נראה דבעשויה לע"ז הוא אף על פי שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר כדמשמע מדבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דאחרים הוו מסתכלי".
כיוצא בזה פסק רמב"ם (ע"ז ב, ב) שאסור להסתכל בדמות צורה של עבודה זרה, ואיסור זה נלמד מהפסוק 'אל תפנו אל האלילים':
"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני".[1]
כך גם ביאר האגודה (כל הצלמים, סי' מא) שמהפסוק נלמד שאסור להסתכל בדיוקן של עבודה זרה:
"אפילו בצורתה דזוזא לא מיסתכלי. ואם תאמר מן התורה הוא, בפרק שואל [קמ"ט ע"א], אל תפנו אל האלילים, ויש לומר דההיא מיירי בדיוקנא של עבודת אלילים…".
גם לדעת רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יז, חלק ה) האיסור להסתכל בצורות הינו דווקא בצורה העשויה לשם עבודה זרה, ואילו צורה העשויה לנוי מותרת, וכפי שפירשו תוס' ורא"ש:
"אסור לשמוע כלי שיר של ע"ז או להסתכל בנויי ע"ז כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפסחים. מההיא דאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה אין בהן מעילה אבל איסור יש בהן. וכן פשוט בשבת דאסור להסתכל בצורו' משום אל תפנו וגומר. וכתב המפרשים דוקא שעשויה הצורה לעבודה זרה אפילו לא עבדוה עדין אבל לנוי מותר כדאמרי' בנן של קדושי' לא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דלאחרים מותר".
וכן דעת הסמ"ג (לאוין יד) שביאר את הגמ' בשבת בצורה של ע"ז שאסור להסתכל בה:
"ואמרינן בשבת פרק שואל (קמט, א), שהצורה עצמה אסור להסתכל בה משום שנאמר (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, ובעניין זה נאמר (דברים יב, ל) ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא ואף על פי שאין אתה עובד שדבר זה גורם לך להפנות אחריה ולעשות מה שהם עושים שנאמר (שם) ואעשה כן גם אני. כל הלאוין האלה מעניין אחד שלא לפנות אחר ע"ז (לשון הרמב"ם שם הל' ב, ג) כלל לא במחשבה ולא בראייה ולא בדיבור (ע"פ הל' ב)".
כיוצא בזה כתב ספר החינוך (מצווה ריג) שאסור לפנות אחרי ע"ז אף בראייה, וכנלמד מהפסוק "אל תפנו אל האלילים":
"שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראייה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר [ויקרא י"ט, ד'] אל תפנו אל האלילים".
הסוברים שהאיסור הוא גם בצורה של נוי
מנגד, תוספות (ע"ז נ, א 'ה"ג') במסכת עבודה זרה, ביארו אחרת את דברי הגמ', ולשיטתם אף בצורה העשוייה לנוי אסור להסתכל. שכן הקשו מה היא המידת חסידות בדרכו של רבי מנחם בר סימאי, הרי אסור לכל אדם להסתכל בצורת מטבע אף לנוי, ויישבו שאפילו על צורה שהוא כבר רגיל בה לא הסתכל. הרי שלדעתם, גם צורה העשויה לנוי ולא לע"ז, אסורה בהסתכלות:
"וא"ת מה חסידות איכא בזה הא אמרינן פרק שואל (שבת דף קמט.) דיוקנא עצמה אסורה להסתכל אפי' בחול כדכתיב אל תפנו אל האלילים ושמא בצורתא דזוזא שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ואפ"ה לא מסתכל".
כך גם מבוארת דעת רש"י (שבת קמט, א 'אל') וכפי שהבינו בדבריו גם פוסקים רבים, שביאר את דרשת הגמרא והמילה 'אלילים' לא במובן של עבודה זרה, אלא במובן של הסתכלות במעשי ידיכם שבאו מליבם וחלל שלכם:
"אל מדעתכם – אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים לשון חללים".
וכן עולה מסתימת הרי"ף (שבת סג, ב מדה"ר) את דברי הגמ' כפשוטה בלא לסייג כי מדובר בצורה של עבודה זרה דווקא. וזו לשונו:
"תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומאי תלמודא אמר רב אל תפנו אל מדעתכם".[2]
וכן דעת פסקי רי"ד (שבת קמט, א) שהאיסור הינו בהסתכלות אף בסתם צורה. והביא ראיה לדבריו מלשון התורה שכתבה "אלילים", שאם הכוונה לעבודה זרה ממש, היה אמור להיות כתוב "אלוהים אחרים", ולכן הוא מפרש אלילים – דבר ריק, שאל לנו לפנות אליו:
"ת"ר, כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת. פי' כגון שמציירין בכותל צורות חיות ועופות משונין או דיוקנאות שלבני אדם על שם מעשיהן, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פל' ודיוקן פל', אסור לקרותן בשב', שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא, אמ' ר' חנין אל תפנו אל מדעתכם. פי' לישנא דאלילים דייק, דאי בנעשו לשום ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים, דלא אשכחן בשום דוכתא דע"ז איקרי אלילים, אלא ודאי הכי קאמ' דבר ריק שלא עשיתם אותם לעובדן אלא מדעתכם ומרצונכם לציור בעלמ' אל תפנו בהן".
כיוצא בזה ביאר המאירי (בית הבחירה על שבת שם, 'כתב') שאסור להביט בדיוקנאות אף שנעשו לנוי, והטעם משום שהם מושכים את לבו של אדם וגורמים לו להתבטל. הרי שגם שאין בזה היבט של ע"ז הדבר אסור:
"כתב המהלך תחת הצורה והדיוקנאות… ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומיאשים אותו מעבודת בוראו".
גם הרדב"ז (ד, קז) בשאלה אודות אדם שרצה לעשות צורות מסוימות בבית כנסת, הזכיר את הסוגיה בתשובתו, וכתב שהלכה כדעת רש"י ודעימיה שאסור להתבונן בכל צורה אף שלא נעשתה לשם ע"ז, שלא לפנות את הלב מעבודת ה'. וסייג, שאם מדובר בצורה שכולם רגילים בה, יהיה מותר:
"… אסור לקרותו בשבת ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה דכתיב אל תפנו אל האלילים. וכתב עלה רש"י והר"ן זכרונם לברכה כגון בני אדם שצרין בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם כמו מעשה דדוד המלך עליו השלום וגלית הפלשתי. הרי לך בהדיא דשאר צורות של חיות אסור להסתכל בהן אף בחול מפני שמפנה אל מדעתו. וכל שכן גולם אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו בבית הכנסת שהכל יהיו מסתכלין בו וראובן זה חוטא ומחטיא. ואעפ"י שכתבו התוספות דאיירי שעשאוה לשם ע"ז ועדיין לא עבדום הרי רש"י והר"ן ז"ל חלוקים וכל פוסקי ההלכות כתבוה סתם משמע דבכל גוונא איירי וכן הדין דכיון דטעמא הוי משום שלא יפנו אל מדעתם מה לי צורת ע"ז מה לי אחרת. ומהאי טעמא נמי לא מפלגינן בין דיוקנאות לשאר צורות חיות משונות. והא דקתני ודיוק' עצמה ה"ה לצורות חיות משונות ואסיפא קאי. גם הראיה שהביאו מתוספות ז"ל אינה מכרחת דכתבו ז"ל דהא בנן של קדושים לא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דאחריני הוו מסתכלי ע"כ. ואיכא לדחויי דילמא אחריני נמי לא הוו מסתכלי בשאר צורות משום אל תפנו אל האלילים אבל צורתא דזוזא כיון דרגילי בה ודשו בה אף על גב דהוו מסתכלי בה לא הוו מפנה דעתייהו מאתו יתברך. ובנן של קדושים אפילו בצורתא דזוזא לא הוו מסתכלי…".
פסיקת שו"ע ואחרונים
פוסקים כדעת המקילים
הבית יוסף (יו"ד סו"ס קמב) נקט כדעת תוס', רא"ש ודעימיה המבארים את הגמרא שהאיסור הוא הסתכלות דווקא על צורות של עבודה זרה:
"גרסינן בפרק שואל: ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ודיוקנאות אסור לקרותה בשבת ודיוקנאות עצמה אסור להסתכל בה אף בחול שנאמר אל תפנו אל האלילים. וכתב הרא"ש ז"ל נראה דבעשויה לאליל הוא אע"פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר, כדמשמע מבנן של קדושים דלא היה מסתכל בצורתא דזוזא מכלל דאחרים היו מסתכלים וכ"כ התוס'".
ובשולחן ערוך (יו"ד קמב, טו) כתב שאסור להסתכל בנוי עבודת כוכבים, משום שנהנה בראייה:
"אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה".
וביאר הש"ך (שם, לג) בדעתו שהאיסור הוא להסתכל בעבודה זרה עצמה כדי ליהנות מהנוי שלה, אולם להסתכל בסתם צורה שנעשתה לנוי מותר:
"פי' באלילים עצמם שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין, אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו' והרא"ש דמותר".
וכן כנסת הגדולה (הגהות על הטור, יו"ד קלט, א) הבין בדעת הבית יוסף שנקט כדעה המקילה:
"… אבל רבינו בית יוסף הביאה בס"ס קמ"ב, וכתב עליה דברי התוס' והרא"ש ולא כתב חולק, נראה דס"ל דכולם מודים לדין התוס' והרא"ש…".
וכן כתב הלבוש (שם, טו) שאיסור ההסתכלות הוא דווקא בצורה של עבודה זרה:
"… ואין עבודה זרה אסורה אלא שנעשית לשם ע"ז, אעפ"י שעדיין לא נעבדה דפסילי אלהיהם כתיב, אבל צורה העשויה לנוי מותר להסתכל בה".
כיוצא בזה במגן אברהם (או"ח שז, כג) ציין למחלוקת הראשונים, וסיים כי העולם נוהג להקל:
"התוס' והרא"ש כתב דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"א עובר ע"ש. אבל בעבודה זרה דף נ' כתבו התוס' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתא דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגין כסברא ראשונה…".
וכן הכריע אליה רבה (שז, לט) שהלכה כדעת רוב הראשונים שביארו את האיסור בדמות ע"ז:
"גם הא (כלומר איסור דיוקנאות. א.ד) כתבו תוס' דף קמ"ט [ד"ה ודאקני] בדיוקנא העשוי לשם ע"א אבל לנוי מותר, וכ"כ הרא"ש [סי' א], וכ"כ אגודה פ' כל הצלמים [ע"ז סי' לח] ורבינו ירוחם נתיב י"ז ח"ה [קנח ע"ד] וש"ך יו"ד ס"ס קמ"ב [ס"ק לג], ואף שתוס' ע"א דף נ' [ע"א ד"ה ה"ג] לא כתבו כן, יחידאה הוא נגד פוסקים שהבאתי".
גם בביאור הלכה (שם, 'ועובר') ציין לדברי האליה רבה, שאיסור ההסתכלות דווקא בצורת עכו"ם:
"בגמרא איתא אסור להסתכל בדיוקנאות. וכתבו התוספות בשבת והרא"ש דדוקא בדיוקנא העשויה לשם עבודת כוכבים אבל לנוי שרי וכן משמע דעת שארי הפוסקים [א"ר] ויש מחמירין גם בזה [תוס' בע"ג דף נ']".
ובערוך השולחן (שם, ח) ציין לדעות הראשונים וכתב כי המנהג כדעות המקילים:
"… וזהו לענין הכתב שתחת הדיוקנא, אבל הדיוקנא עצמה אמרו בגמרא [קמ"ט.] דאף בחול אסור להסתכל בה שנאמר [ויקרא יט, ד] אל תפנו אל האלילים וכו' ע"ש אך התוס' [ד"ה ודיוקני] כתבו שם נראה דדוקא בעשוי לשם עבודת כוכבים אבל בעשוי לנוי מותר להסתכל בה וכן המנהג. ובמקום אחר מבואר מדבריהם דגם לנוי אסור [עבודה זרה נ'.], אך אפילו לפי זה רק ההסתכלות אסור והיינו להעמיק בראייתו ולהתבונן בה אבל ראייה בעלמא לית לן בה [שם סקכ"ג]".
וכן הכריעו על פי פוסקים אלו ודעת שו"ע: גדולות אלישע (או"ח שז, מה), יביע אומר (ח"ד, או"ח כ), שתילי זיתים (או"ח שז, ס"ק לח), אהלי שם (אוצר פסקי ע"ז, עמ' 475).
וכן פסק למעשה אבני ישפה (יו"ד קנא, ענף ה) שהלכה כדברי המקילים:
"וכעת ראיתי שמקורו של החכמת אדם[3] הוא מדברי התוס' ע"ז נ א ד"ה ה"ג. ופלא בעיני שסתם כדעת התוס' בזמן שכל הראשונים והאחרונים שהבאנו סוברים דאין איסור רק בעבודה זרה. ופלא שנשמט מן החכ"א דברי המג"א סימן שז ס"ק כ"ג שכתב בפירוש שהעולם נוהגים כדעת הסוברים שרק בצורה של ע"ז יש איסור. ולכן לענ"ד העיקר לדינא דרק בצורת ע"ז אסור להסתכל אעפ"י שלא נעבד עדיין, אבל שאר צורות ואפילו צורת אדם שרי אם לא ממידת חסידות…".
אחרונים שחששו לדעות המחמירות
מרן החיד"א (שיורי ברכה יו"ד קמב, ג) ציין לדעת הרדב"ז שנטה להחמיר כדעת רש"י ודעימיה ולאסור הסתכלות בכל צורה, וכתב שדבריו קשים, שכן לדעת ראשונים רבים האיסור הוא דווקא בצורת ע"ז. ומכל מקום סיים החיד"א כי "הירא דבר ה'" יחוש לדעת המחמירים:
"וחזה הוית להרדב"ז בתשובותיו ח"א סימן ק"ז (אלף קעח), שכתב וז"ל, ואף על גב שכתבו התוספות דמיירי שעשאום לשם עכו"ם ועדיין לא עבדום, הרי רש"י והר"ן (שבת סג ב) חלוקים, וכל פוסקי הלכות כתבוה סתם, משמע דבכל גוונא איירי, וכן בדין, דכיון דטעמא הוי משום שלא יפנו אל מדעתם, מה לי צורת עכו"ם או צורה אחרת. עכ"ל. ע"ש שהאריך, ודחה ראית התוס'. אבל קצת קשה במה שכתב דכל פוסקי הלכות כתבוה בסתם וכו', שהרי הרמב"ם פ"ב דע"ז (ה"ב) וסמ"ג לאוין י"ד, הביאוה גבי עכו"ם. וכן דעת הרא"ש (שבת פכ"ג סי' ב) והטורג ורבינו ירוחם (ני"ז ח"ה). וכעת לא אשכחן אלא הערוך ורש"י והר"ן דתרגמוה אף בצורה דעלמא. ומ"מ הירא דבר ה' יחוש לדעת הערוך ורש"י והר"ן והרדב"ז, דאסרי בכל צורה דעלמא. ויש לקצר בזה משום מוטב וכו'".
וכן כתב כמותו חסד לאלפים (שם, ד) שמותר להסתכל על צורה שנעשתה לנוי, וירא שמיים יחשוש לדעות האוסרות:
"אסור… להסתכל בנוי עבודה זרה בצורות שנעבדו, אבל אם נעשו לנוי ולא לעבוד מותר… והירא את דבר ה' יחוש לדעת גדולים דאסרי להסתכל בכל צורה דעלמא משום 'אל תפנו אל האלילים', ויש לקצר בזה משום מוטב…".
גם בספר דמויות האסורות (פרק א, סעיף א) כתב כי "מידת חסידות שלא להסתכל בצורת אדם הבולטת", וביאר בהערה את הסוגייה, וסיים בציון והזכרת דברי החיד"א.
אחרונים שפסקו לחומרא, וכן סייגים בדעת המחמירים
מדברי החכמת אדם (איסור והיתר, כלל פה) נראה שפסק להחמיר שאסור להסתכל בצורת אדם, אף לכאורה שנעשתה לנוי, משום 'אל תפנו אל האלילים':
"אסור להסתכל בצורת אדם שהרי נקרא פסל ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא י"ט, ד') אבל בצורות שעל המטבעות כיון שרגילין בהם מותר (עבודה זרה דף נ' ותוספות שם ד"ה בנן)".[4]
ובשו"ת לבושי מרדכי (או"ח תליתאי, כט) פסק גם כן להחמיר כדעת רש"י ודעימיה, שאסור להסתכל בצורות שנעשו לנוי כאשר האדם נהנה מהמראה, וכפי שגם סברו תוספות בעבודה זרה:
"… ומה שהביא ראיה מדיוקנאות, הנה במחלוקת שנויה, דרש"י פי' שם בפשיטות דאיירי בצורות שבני אדם מציירים בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם כו', ואל תפנו אל האלילים לשון חללים, אבל התוס' שם [ד"ה ודיוקני] פירשו דאיירי שעשאה ע"ז, והוכיחו כן מדאמרינן בע"ז דף נ' [ע"א] דר"מ ב"ר סימאי נקרא בנן של קדושים דלא איסתכל בצורתא דזוזא, משמע דאחרים הוו מסתכלי ומותר מצד הלכה.
אלא דשוב ראיתי בתוס' בע"ז שם [ד"ה ה"ג] נראה דחזרו מפירושם, דשם הקשו מה רבותא דר"מ ב"ר סימאי דהא במס' שבת דרשינן מאל תפנו אל האלילים דאסור להסתכל בדיוקנאות אפי' בחול, ותירצו דרבותא דר"מ ב"ר סימאי דאפי' בצורתא דזוזא שרגילין להסתכל בו תדיר דאין בו משום אל תפנו ואפי"ה לא מסתכל, וע"כ הדרינן לפי' רש"י ז"ל, א"כ אין מכאן ראיה כלל, וכנראה דהרי התוס' במס' ע"ז נשנה באחרונה. ומ"מ י"ל דהך דסי' קמ"ב להכי אסור ההסתכלות בנוי ע"ז לפי שגופו עצמו נהנה, אבל שאר הנאות שהם מצד וויתר או לתא דממונא, אין המראה אסור".
ובשו"ת קול מבשר (א, יד) נשאל אודות עשיית אנדרטה בצורת אדם לזכר חללי מלחמת השחרור, ואסר לעשות זאת מחמת כמה טעמים. בתוך תשובתו התייחס לסוגייה של הסתכלות בדיוקן וכתב להחמיר, שכן תוס' בעבודה זרה שכתבו להחמיר הם אחרונים והלכה כמותם. והביא פוסקים נוספים שכתבו להחמיר:
"ובגמרא שבת קמ"ט א' כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: אל תפנו אל – האלילים. מאי תלמודא? אמר רב חנין אל תפנו אל – מדעתכם. ופירש רש"י: דיוקנאות של בני – אדם על שם מעשיהם, כגון מלחמת דוד וגלית וכו'. אל – מדעתכם, אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים, לשון חללים. והר"ן שם /שבת קמ"ט/, אחר שהביא פירוש רש"י כתב: והרב בעל הערוך פירש (בערך פן) בזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנין אל מדעתכם. ואף על פי שהתוספות שם /שבת קמ"ט/ כתבו, שהמדובר בנעשה לשם עבודה זרה, אפילו לא נעבדה, אבל לשם נוי מותר להסתכל בה כמשמע מבנן של קדושים, דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (פסחים ק"ד א') מכלל דאחריני הוו מסתכלי, אבל התוספות עצמם במס' עבודה זרה נ' א' סוברים להיפך, שאפילו לשם נוי אסור להסתכל בדיוקנא משום אל תפנו אל האלילים רק בצורתא דזוזא, שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ואף – על – פי – כן ר' מנחם בר סימאי לא הסתכל מחמת מידת – חסידות ולכן קראו לו בנן של קדושים. וזה כפירוש רש"י והר"ן בשם הערוך. וכן פסק הרדב"ז בתשובותיו, חלק א' ק"ז שהטעם הוא שלא יפנו אל מדעתכם – מה לי צורת עבודה זרה או צורה אחרת. עיין שם באריכות [יש להעיר שהתוספות במס' עבודה זרה הם האחרונים שבבעלי התוספות, שהרי בתוס' עבודה זרה דף נ"ד א' הביאו את הסמ"ג לר' משה מקוצי ובדף ט' ב' כתבו, ששנת שמיטה י"ב לאלף הששי. ואם כן לגבי התוס' במס' שבת הם בגדר הלכה כבתראי] וכן הברכי יוסף ליורה דעה, סוף סי' קמ"ב הסכים לדעת המחמירים האוסרים להסתכל בדיוקנא של צורת – אדם בולטת, אפילו נעשה לנוי".
לעיל הובאה דעת מגן אברהם (שז, כג) אשר ביאר שהמנהג כסברא ראשונה, כלומר המקילה, שאפשר להסתכל בצורות שאינן של ע"ז. אולם בסוף דבריו כתב, שגם לדעות המחמירות, נראה שרק הסתכלות והתבוננות בצורות אסורה, אך ראייה בעלמא מותרת. הוא הפנה לעיין בסימן רכט, א, שם נפסק שאסור להסתכל בקשת יותר מדי, אך הרואה אותה מברך ברכה. שהרי שגם כאשר אסור להסתכל, ראייה בעלמא מותרת, שכן כיצד יברך בלא לראות? וזו לשונו:
"התוס' והרא"ש כתב דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"א עובר ע"ש, אבל בע"א דף נ' כתבו התוס' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתא דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה. והעולם נוהגין כסברא ראשונה. ונראה לי דראיה בעלמא שרי לכולי עלמא עיין ריש סימן רכ"ט".[5]
והביאו תוספת שבת (שם, מ) בלשונו.
וכן פסק על פי המג"א גדולות אלישע (שם, מו) כי "נראה דראייה בעלמא שרי לכולי עלמא".
גם ערוך השולחן (שם, ח) ציין לדברי המג"א, וסיים שרק הסתכלות אסורה לדעת המחמירים:
"אך אפילו לפ"ז רק ההסתכלות אסור, והיינו להעמיק בראייתו ולהתבונן בה אבל ראייה בעלמא לית לן בה".
כיוצא בזה, ביאור הלכה (שז, 'ועובר') פסק גם כן להלכה את דברי המג"א.
הנאה מהסתכלות בנויי עבודה זרה
עיקר הדין
בפסחים (כה, ב) הובאה מחלוקת בין אביי לרבא בשאלה "הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו" – כלומר מה דין הנאה שאסורה לאדם, אך שהוא נהנה ממנה בעל כרחו, האם הדבר אסור או מותר. הגמרא מביאה שתי אפשרויות במה נחלקו אביי ורבא, כאשר האפשרות השנייה שהיא נפסקה, סוברת שכאשר אין אפשרות לאדם שלא ליהנות מהאיסור ואינו מתכוון ליהנות – לכו"ע מותר. ובאופן שאפשר לו לא להגיע לאיסור ואינו מתכוון, גם כן מותר, על פי דעת רבי שמעון (במחלוקת דבר שאינו מתכוון). ואילו כאשר אין לאדם אפשרות שלא ליהנות והוא מתכוון נחלקו – אביי התיר, ורבא החמיר, והלכה כרבא. זו לשון הגמרא:
"איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו: אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה. אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין – כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי דאפשר ולא מיכוין ואליבא דר' יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור, כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר; אביי כרבי שמעון ורבא אמר עד כאן לא קאמר ר' שמעון אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לא. איכא דאמרי אפשר ולא מיכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר' שמעון דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין אפשר אסור אביי כרבי יהודה. ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר ר' יהודה שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא לא".
עוד שם בפסחים (כו, א) הובא למסקנה כי הנהנה מקול המשוררים בבית המקדש, וממראה המקדש, ומריח הקטורת – אינו מתחייב בקרבן מעילה בקודשים, אולם על כל פנים יש בדבר איסור:
"… והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה! – אלא: מעלה עשו בבית קדשי הקדשים. איכא דאמרי; אמר רבא: מנא אמינא לה – דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא – איכא…".
פסיקת הראשונים
פסק הרא"ש (פסחים ב, ב) שהלכה כרבא, שאפילו שאין אפשרות שלא ליהנות, אבל הוא מתכוון ליהנות, הדבר אסור. והוסיף הרא"ש דין חשוב, שכאשר אינו מתכוון שאמרנו שמותר, זהו דווקא שאין כאן פסיק רישיה, כלומר שיש לו אפשרות לסתום את האף או לעצום עיניו וכד':
"איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר מותר. ורבא אמר אסור. אפשר וקמכוין. לא אפשר וקמכוין כ"ע לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא קמכוין כ"ע לא פליגי דשרי. ומיירי בדלא הוי פסיק רישיה כגון שיכיל לסתום נחיריו שלא יהנה מן הריח. דפסיק רישיה הוי כמתכוין בכל איסורי דאורייתא. כי פליגי באפשר ולא מכוין ולר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור כ"ע לא פליגי דאסור ואליבא דר' שמעון פליגי וכו'. ואיכא דאמרי אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודה ור"ש כי פליגי דלא אפשר וקמכוין אביי אמר מותר. ורבא אמר אסור וקי"ל כרבא".[6]
וכן פסק רבינו ירוחם (תא"ו, נתיב יז, חלק ה) שכל זמן שאינו מתכוון מותרת ההנאה בעל כרחו, אולם כל זה בתנאי שאין כאן פסיק רישיה:
"הנאה הבאה לו לאד' בעל כרחו כגון ריח עבודה זרה אם אפשר לעשות בענין שלא יריח כגון ללכת בדרך אחרת וקא מכוין, או לא אפשר וקא מכוין בכל אלו הצדדין אסור. אבל לא אפשר פי' בענין אח' ולא קא מכוין וה"ה דלא קא מכוין אפי' דאפשר דמותר כך פשוט בפסחים. וכתבו התוספות והא דאמרינן דלא אפשר ולא קא מכוין דמותר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דוקא בדלא הוי פסיק רישיה ולא ימות כגון שיכול לסתום נחיריו שלא יהנה מן הריח דפסיק רישיה הוי כמתכוין בכל איסור דאוריתא. וכן הסכימו כל הגדולים".
מנגד, לדעת הר"ן (על הרי"ף בחולין, לב, א מדה"ר) באיסורי הנאה לא שייך הכלל של פסיק רישיה. דהיינו, כיוון שהאיסור הוא עצם ההנאה, והאדם לא מתכוון לכך, אין הוא נחשב כנהנה. והביא ראייה לדבריו מכך שמותר למוכרי בגדים ללבוש על עצמם בגדי כלאים, אף שנהנים מכך משום שאין זו כוונתם:
"ועוד דהא קי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולדידיה הנאה דלא מיכוין ליה שריא כדמוכח בפרק כל שעה [דף כה ב] והכא ודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות מיין נסך דלאו ברשיעי עסקינן וכי תימא פסיק רישיה הוא וקי"ל [שבת דף עה א] [דמודה] ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות! ליתא דלענין הנאה ודאי אף על גב דהוי פסיק רישיה שריא דהא אמרינן התם [פסחים דף כו א] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והא התם ודאי מטי ליה הנאה, אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי".
בדומה לכך, ביאר מהר"ם חלאווה (פסחים כה, ב) שהגדר של פסיק רישיה הוא באופן שממעשה האדם נגרמת מלאכה באופן וודאי. מה שאין כן בהנאה של ריח או מראה, כל זמן שאינו מכוון ליהנות ואינו מתרגש מכך, אין זה נחשב הנאה גמורה ולכן מותר כל זמן שאינו מתכוון:
"וא"ת ואביי היכי שרי אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוין דהא פסיק רישיה ולא ימות הוא ואביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות. א"ל דכי אמרינן פסיק רישיה הני מילי במידי דאי הוה פסיק רישיה נגמרת המלאכה לגמרי שאם מסתפק משמן שבנר על כרחו גורם כבוי הוא ואי אפשר לו לגרום במקצת לפי שהיא מלאכה חוץ ממנו. אבל כאן בריח אף על גב דמריח כדאמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו מ"מ כל שאינו מכוין אין הריח גמור ואינו נרגש על תכליתו הלכך לא חשיב פסיק רישיה".
עוד כתב רבינו ירוחם (תולדות א"ו, נתיב יז חלק ה) כי אסור להסתכל בנוי של עבודה זרה, כיוון שנהנה בראייה זו ויש בכך איסור תורה:
"אסור לשמוע כלי שיר של ע"ז או להסתכל בנויי ע"ז כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפסחים. מההיא דאמר רבי שמעון בן פזי קול [דף קנט טור ב] ומראה אין בהן מעילה אבל איסור יש בהן וכן פשוט בשבת דאסור להסתכל בצורו' משום אל תפנו וגומר".
פסיקת שו"ע ורמ"א
הבית יוסף לא הביא את הסוגייה בפסחים והדיון שבה, וכן לא הובאה בטור. אולם הוא הביא את דברי ר' ירוחם, ועל פיו פסק בשו"ע (יו"ד קמב, טו):
"אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה".
והוסיף הרמ"א על פי דבריו בדרכי משה שמצא הגהה בשם ר' ישעיה האחרון, שכל זמן שאינו מתכוון, מותר להסתכל בנוי ע"ז:
"ומיהו דבר שאין מתכוין, מותר".
וכן פסק לבוש (שם) שאסור ליהנות מנויי ע"ז במראה, אולם כל זמן שאינו מתכוון ליהנות מותר:
"אסרו לשמוע כלי שיר של ע"ז או להסתכל בנוי ע"ז, אף על גב שזה דבר שאין בו ממש, מ"מ הא נהנה משמיעה זו או מראייה זו, ולא ידבק בך מאומה כתיב [שם יג, יח]. מיהו אם הוא באופן שאין מתכוין לראות או לשמוע מותר, דכל דבר שאין מתכוין לא אסרה תורה, ורחמנא לבא בעי".
דעות האחרונים
הש"ך (שם, לד) העיר על דברי הרמ"א, שההיתר שאם אינו מתכוון ליהנות מותר, הוא דווקא שאין פסיק רישיה, דהיינו שיכול לעצום את העיניים באופן שלא יהנה מהמראה של נוי העבודה זרה:
"זהו ש"ס ערוך בפ' כל שעה (דף כ"ה ע"ב) ופסקוה הרי"ף והרא"ש והר"ן שם והרמב"ם פרק י"ב מהמ"א דין י"ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא"ז ואולי י"ל משום דאפשר לפרש הש"ס בשאר איסורין ולא בעבודת כוכבים כתבו הרב בשם ריא"ז, אבל פשטא דמלתא משמע התם אפילו בעבודת כוכבים וכן פרש"י שם להדיא ע"ש וכ"כ רבינו ירוחם ני"ז ח"ה, ומבואר שם בש"ס ופוסקים דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין. ומבואר בתוס' והרא"ש ורי"ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור, אבל כשמתכוין מבואר שם בש"ס ופוסקים דאפילו א"א לו לילך למקום אחר אסור".
וכן פסק יד הקטנה (הל' ע"ז ה, יב) שאין להסתכל על נוי ע"ז לשם הנאה, אך אם אינו מתכוון ליהנות, ויש לו אפשרות לעצום עיניו, אף שבפועל אינו עושה כן, הרי זה דבר שאינו מתכוון ומותר:
"אסור ליהנות מע"ז בשום ענין… לפיכך אסור… וכן להסתכל בנוי ע"ז אם נהנה בראייה. ואפילו בהנאה הבאה לו בעל כרחו כגון שאי אפשר לו ליבדל ממנה למקום אחר הרי זה אסור. ודוקא שמתכוין ליהנות. אבל אם אינו מתכוין ליהנות מותר, ובאינו מתכוין אפילו אפשר לו ליבדל ואינו בודל והולך דרך שם אעפ"כ מותר לפי שאינו מתכוין. במה דברים אמורים דאינו מתכוין מותר, במקום דלא הוי פסיק רישיה. כגון שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו. דאז אפילו אם אינו מאטים מותר כשאינו מתכוין, אבל אם אינו יכול הוי פסיק רישיה ואסור…".
וכדברי הש"ך כתב בספר בין ישראל לנכרי (יו"ד כז, יד, ובהערה), ובהערה ציין לדברי הש"ך שמדובר באופן שיכול לעצום עיניו:
"אסור להסתכל בנוי ע"ז שלהם שנעבדו כיון שנהנה בראיה, אבל צורות שנעשו רק לנוי מותר. ואם אינו מתכון להסתכל מותר גם בנוי ע"ז עצמה".
מנגד, החכמת אדם (כלל פד, טז) פסק גם כן את הדברים להלכה. אולם מדבריו עולה שצריך ממש לעצום את העיניים ולא רק שיש לו אפשרות לעשות זאת כפי שמשמע מלשון הש"ך:
"ואסור לשמוע הכלי שיר ולהריח הריח ולהסתכל בנויה וכל שכן בעבודה זרה עצמה. ואם צריך לילך דרך שם (יאטים אזנו ויעצים עיניו ויסתום נחיריו) [ישמור את עצמו][7] שלא יהנה ואף על גב דאינו מתכוון כיון דהוי פסיק רישיה, ובמתכוון אסור אפילו אין לו דרך אחר".
כיוצא בזה כתב חסד לאלפים (יו"ד קמב, ד) שכך צריך לעשות וכפי שכתב החכ"א:
"אסור… להסתכל בנוי עבודה זרה בצורות שנעבדו, אבל אם נעשו לנוי ולא לעבוד מותר. ואם הוא מוכרח לילך למקום עבודה זרה, צריך לאטום אזניו ולהעצים את עיניו ולסתום את נחיריו, שלא יהנה מקול ומראה וריח".
המחלוקת בין הש"ך לחכ"א
החפץ חיים (באר מים חיים, כלל ו, בהערה) הקשה על החכמת אדם כמה קושיות. האחת, הש"ך כתב על פי הראשונים שמספיק שהאדם יכול לעצום את עיניו, אין זה פסיק רישיה. השנייה, ברור שהש"ך לא חולק על הרמ"א או השו"ע אלא בא לפרש דבריהם, שגם באופן שהאדם רואה את הנוי הע"ז, כל זמן שאינו נהנה ויש אפשרות שלא יהנה הדבר מותר!
לכן ביאר החפץ חיים, שהיה קשה לחכמת אדם דברי הש"ך, מה מועיל שהאדם יכול לעצום עיניו, הרי סו"ס אם אינו עוצם הרי זה פסיק רישיה. משכך, כתב החכמת אדם שכך צריך לעשות בפועל ולא רק שיכול, שאז אין זה פסיק רישיה.
ובביאור סברת הש"ך ופשט הראשונים – כתב החפץ חיים, שכל זמן שהאדם יכול באופן עקרוני לעצום את עיניו, אף שבפועל לא עשה כן וההנאה הגיעה אליו, כיוון שהגיעה ממילא אין זה פס"ר:
"* הגה"ה. ואגב נבאר דבר פלא מה שראיתי בחכמת אדם הלכות עכומ"ז כלל פ"ד סעיף ט"ז וז"ל ואסור לשמוע הכלי שיר ולהריח הריח ולהסתכל בנוייה וכ"ש בע"ג עצמה ואם צריך לילך דרך שם יאטם אזניו ויעצם עיניו ויסתום נחיריו שלא יהנה ואף על גב דאינו מתכוין כיון דהוי פסיק רישא ובמתכוין אסור אפילו אין לו דרך אחר עכ"ל. והוא תימה מכמה טעמים: א' דמלשון הש"ך ביו"ד סימן קמ"ב ס"ק ל"ד לא משמע הכי דזה לשונו שם ומבואר בתו' והרא"ש והרי"ו דמיירי בענין שיוכל לאטום אזניו ולהעצים עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישא הא בלאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש"ס ובפוסקים דאפילו אי אפשר לו לילך למקום אחר אסור עכ"ל. ומשמע בהדיא דמשום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו מותר אפילו כשהוא שומע או רואה כיון שאינו מתכוין להנאה דאל"ה אלא שמעצים עיניו הרי אינו נהנה כלל. ועוד דהלא משמע מש"ך שאינו חולק על הרמ"א רק מפרש אותו ובהגהת רמ"א מפורש בהדיא דכשאינו מתכוין מותר אפילו לשמוע ולהסתכל דהלוא על דברי המחבר קאי. ועוד דזה לשון הגהת ריא"ז והוא בשלטי גבורים בפסחים פ"ש שדברי הרמ"א נובע הימנו וז"ל: וכן אם היה רואה נויי עכומ"ז או שהיה שומע נגינת הכומרים המנגנים לפני עכומ"ז אם אינו מתכוין להנות שאינו חפץ בהנאה זו ואינו צריך לה מותר ואם היה מתכוין להנות אסור שאף הקול והמראה אף על פי שאין בהם ממש אסור להנות בהם עכ"ל. ומדברי רש"י בפסחים (דף כ"ה ע"ב) נמי משמע כשלטי גבורים ע"ש.
ונראה שהיה קשה לו לחכמת אדם דברי הש"ך אם נפרשיה כפשוטיה דמה שייך לאמר דלא הוי פסיק רישא משום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו וכו' כיון שהאיסור הוא על השמיעה והראיה השתא מיהא ששומע ורואה הנאה ממילא הוא ופסיק רישא ממש ולא מצינו כיוצא בזה בגמרא שיקרא משום הכי דבר שאינו מתכוין ולכך הוכרח החכמת אדם לדחוק דהכונה הוא שיאטום אזניו ויעצים עיניו וכו' ואף שאפשר שישמע אפילו אם יאטם אזניו על כל פנים הלא אינו פסיק רישא והוא אינו מתכוין להנאת השמיעה ההיא זהו תוכן כונתו, אבל הוא פלא דתינח באטימת אזנים ומה יעשה בעצימת עינים וסתימת הנחירים אם לא שנדחוק דהכוונה שיעצים עיניו במקצת בענין דלא יהיה הראיה פסיק רישא וכהאי גוונא בסתימת הנחירים אך מה יענה במאי דאמרינן בברכות (דף נ"ג ע"א) היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה להריח הרי זה חוטא, משמע בהדיא דאי לא נתרצה לזה אף על פי שהוא מריח אין עליו חטא [וכן איתא ברמב"ן בע"ג (דף י"ג ע"א) אהא דאמרינן שם דקמיתהני מריחא] וראיה זו כתבה הגר"א בביאוריו בסימן קמ"ב הנ"ל על מה שהתיר הרמ"א דבר שאינו מתכוין. ועוד מכל הראיות שהבאתי לעיל משמע מפורש דמותר הראיה והשמיעה.
והנ"ל בזה להסביר סברת הש"ך ובהכי יתבאר סברת התוספות גם כן שפיר שכתבו דכאן מיירי באופן דלא הוי פסיק רישא משום דאמר בעלמא דמודה ר' שמעון בפסיק רישא ולכאורה קשה דמאי ראיה היא מבעלמא שם איירי שעושה מעשה אך שאינו מכוין ולהכי אמרינן דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו עשה מעשה בכוונה, אבל הכא הא איירינן שהלך לכתחילה באותו הדרך לענין אחר, וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן רק ממילא בהליכתו מריח ונהנה בהריח או שומע ונהנה בהשמיעה. וכן ראיתי בפני יהושע שדחה בזה את דברי התוספות, אבל לפי דרך הש"ך יבואר היטיב כוונת התוס' שסברתם הוא כיון שבשעת הליכתו יודע שבודאי באותו הדרך יוכרח להנות מעכומ"ז על ידי ראיה או שמיעה או ריח אף דלא ניחא ליה בהנאה זו מכל מקום כיון דהוא פסיק רישא נחשב הליכתו כאלו הלך לכתחלה כדי להנות על ידי שמיעה או ראיה מעכומ"ז. ולזה כתב הש"ך דאיירי בענין שיכול לאטום אזניו וכו' פי' ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להראיה מטעם פסיק רישא דהרי על ידי הליכה לא יוכרח שיהנה על ידי ראיה או שמיעה כיון שיכול לאטום אזניו וכו' ואם כן לא נשאר כי אם הראיה או שמיעה לבד ובזה לא אמרינן פסיק רישא כיון דאין בה שום מעשה וכנ"ל אלא באה ממילא ולא ניחא ליה בהנאה זו. אבל אם הנגינות שמנגנים לע"ג גדול קולם מאוד עד שהוא משער שלא יועיל לזה אפילו אטימת אזנים, וכן כהאי גונא בעצימת עינים והחוטם שאינו יכול לסתום אותם מאיזו סיבה שתהיה, או מפני שידיו קטועות, אם כן הוא פסיק רישא גמור מפני שנצטרף הליכתו גם כן לזה וכנ"ל".
שאלות מעשיות
הנאה מגינות נוי של ע"ז
בספר קב ונקי (סימן רנב) נשאל הרב זילברשטיין האם מותר ליהנות מגינות שנעשו לנוי בכניסה לבית ע"ז. בתחילה רצה להתיר, שזה נחשב כמו דברים שנעשו לנוי ולא לעבודה זרה, וכן סבר הרב אלישיב מדינא. אולם למעשה כתב כי "אין ראוי" ללכת ליהנות ממקומות אלו:
"האם מותר ליהנות מגינת נוי של עובדי ע"ז.
ישנם עובדי ע"ז שיש להם בכניסה לבית הע"ז גינות נוי מאוד יפות ומטופחות, האם מותר להיכנס לגינות האלו וליהנות מהנוי?
תשובה: פסק בשו"ע (יו"ד סימן קמב, טו): אסור להסתכל בנוי עבודת כוכבים כיון שנהנה בראייה. וכתב על כך הש"ך: פירוש באלילים עצמם שנעבדו אסור להסתכל בהן ולראות נויין. אבל צורות שנעשו לנוי, ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר. ואם כן בעניינו כשלא עובדים לצמחי הנוי עצמם, והנוי לא נעשה כנוי לע"ז, לכאורה אין איסור להסתכל עליהם.
אולם שמעתי ממורי חמי הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לגבי גינות מסוימות של בתי ע"ז, שאע"פ שמעיקר הדין אין איסור ללכת לשם, מהטעמים הנ"ל, אין זה מהראוי ללכת שם, ויש להתרחק מכל הנאה מבתי ע"ז".
וציין לפסק זה בספר אהל יעקב (הל' ע"ז, סימן קמב, יד).
הסתכלות על שעון של כנסיה
בשו"ת מנחת אלעזר (ב, עג) נשאל אודות הסתכלות על השעון הנמצא בגובה על הכניסה מבחוץ, מה הסמך לכך שמותר לראות בו מה השעה. בתשובתו עסק בעיקר בסוגיות אחרות שאינן קשורות לסוגייא שלנו, ורק בסוף כתב סמך להיתר "אף שלכאורה הוא נוי לע"ז לבית תפילתם והוי כנהנה מנוי ע"ז ומשמשיה", משום שהשעון אינו חלק מהעבודה זרה, אלא כיוון שהכנסייה היא מקום קיבוץ לרבים, מניחים שעון בגובה, ואין לזה חלק מע"ז. ומ"מ סיים שהמחמיר תע"ב.
גם במנחת יצחק (ד, פז) נשאל על כך והעלה להתיר, אלא שיש מקום להחמיר לבעל נפש. המנחת יצחק התיר מחמת כמה טעמים. ראשית, עיקר הכוונה בתליית השעון הוא לצורך שימוש העולם לדעת מה השעה, וכדרך אגב הוא נוי. וכיוון שלהסתכל וליהנות מנוי ע"ז הוא רק איסור, בצירוף סברא זו אפשר להקל. שנית, השעון הוא נוי לתשמיש ע"ז, ולא נוי ע"ז עצמה:
"… על דבר אשר נשאל משו"ב א' יר"ש, כדת מה לעשות, שיש שם על המגדל, של בית תפלתם, שעון גדול המראה השעות להעוברים ברחוב, האם מותר לבן ישראל להסתכל על השעון הנ"ל, לידע השעה.
(א) הנה כבר דן בשאלה זו, בתשו' מנחת אלעזר (ח"ב סי' ע"ג), שאינו נמצא במחיצתי כעת, והובא בספר דרכי חיים ושלו' (הנהגות מהגה"צ בעמח"ס הנ"ל הנ"ל, אות תתע"ה), ובספר שערים המצוינים בהלכה (סי' קט"ז אות ה'), והעלה עפ"י הלכה, דמותר להסתכל בשעון הנ"ל, שלא נקבע לשם, דוקא לנוי של ע"ז, אלא מחמת שזה מקום גבוה, שיוכלו להסתכל עליו מכל המקומו' מרחוק, אבל ראוי להחמיר בזה עיין שם, וזה כדברי כ"ת, בנוגע לעיקר הלכה, – והנה אף דלא נוכל להכחיש, דמסתמא נקבע שם ג"כ לנוי, דאל"כ לא הי' קובעים שם, מ"מ י"ל כמו שכתב המ"ב (סי' ש"א סעי' י"א) בביאור הלכה, ע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב, דאפילו שיהי' המורה שעות מגולה לעין כל, ג"כ נראה דאסור, דהא עיקרו נעשה לכתחילה להשתמש בו, וגם כל מי שנושאו סתמא כוונתו בשביל תשמיש, לידע בעת הילוכו את השעה, אלא שממילא מתקשט בו ג"כ עיין שם, – כן י"ל בנד"ד, דעיקר השעון שם, נעשה לטובת העולם, לידע את השעה, רק ממילא הוי להם לנוי, – ואף דשם הוי לחומרא, והכא נוגע לקולא, מ"מ כיון דכל האיסור ההסתכלות להנאה, הוי רק איסורא בעלמא, ומקורו ברבינו ירוחם (נתיב י"ז ח"ה), והובא בב"י שם (סוס"י קמ"ב), מהא דאיתא (בפסחים כ"ו ע"א), קול ומראה אין בהם מעילה, אבל איסור יש בהם עי"ש, ע"כ יש בכדי להקל בכהאי גוונא.
(ב) ועוד י"ל דהני שעונים, הוי רק נוי להתשמישי ע"ז, היינו הבתים שלהם, דאין עובדין הבית עצמן, ורק הבית הוי תשמישי ע"ז, וכדאיתא במתני' (ע"ז מ"ז ע"ב), שלשה בתים הן וכו', והיוצא מדברי הש"ס והמפרשים, דבית שלא נעבד, אסור רק משום איסור תשמישים, והנוי שעושים להם, לא גריעי מתשמיש דתשמיש לעבוכ"ם, דלא נאסר, וכיוצא מדברי רש"י (ע"ז ט"ז ד"ה בימוסאות) ואף התוס' שם (ע"ב ד"ה בימוסאות), חלקו רק משום שהוכיחו דהוי תשמיש ממש של ע"ז, ועוד דאין סברא להתיר לבנות אף תשמיש דתשמיש עיין שם, ובש"ע שם (סי' קמ"ג סעי' ב'), פסק כרש"י, ורק הטו"ז שם כתב להחמיר כשיטת התוס', וגם שי"ל דאף לרש"י, מותר להיות רק מסייע עיין שם, וע"ע במ"ב (סי' קנ"ד סעי' י"א) בביאור הלכה (ד"ה נרות), וא"כ מכ"ש בנוגע להנאת ראי', דהוי רק איסורא בעלמא אף בנוי של ע"ז עצמה כנ"ל, – ומצאתי ראי' לסברתנו, מהמבואר בריטב"א שם (ע"ז מ"ד ע"ב ד"ה וכי), שכתב לחלק בין אם עומד האפרודיטי בגוייהו, או לא, דאז לא נאסר משם נויין, וע"ע מש"כ שם (נ"א ע"ב), ובתוס' שם (מ"ד ע"ב), ובמה דפליגו רש"י ותוס' שם (נ"א ע"ב), במה דאיתא שם, חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור עיין שם, – ואף דלהלכה יש משום איסור נויי, אף אם אינו עומד בצד ע"ז, כדמוכח בש"ע ופוסקים, – מ"מ אם כפי הענין, נראה שאינו לנוי של ע"ז ממש, כנדון דידן, וביותר להנאת ראי' בעלמא, י"ל דלכ"ע אין איסור.
(ג) ועוד יש לצרף לצירופא בעלמא, מה דאיתא בשו"ת מהר"ח א"ז (סי' ע"ח), שכתב, דבזה"ז יש להקל בשעת הדחק בתשמישי עכו"ם, כיון דאינן אסורין עד שיעבדו, ועכו"ם שבזה"ז לא עובדי ע"ז הם, אלא מעשה אבותיהם בידיהם עיין שם, – אך שפיר כתב בספר מנחת פתים (יו"ד סי' קל"ט) שהוא חידוש גדול, ומשמעות יתר הפוסקים לא נראה כן עיין שם, והובא בדרכ"ת שם (ס"ק ח'), אבל כאמור שזה רק לצירופא בעלמא.
ודאתאן מזה דלהלכה למעשה שפיר הורה כ"ת, דאין איסור לראות על השעון הנ"ל, כמה השעה, אבל יש מקום לבע"נ להחמיר כנ"ל…".
ובמשנה הלכות (ד, קיא) כתב להתיר לגמרי, והביא ראייה לדבריו מפירוש הש"ך על שו"ע באיסור הנאת הסתכלות מנויי ע"ז, שאפילו צורות שנעשו לנוי ע"ז, כל זמן שלא נעבדו מותר להסתכל עליהן. והרי ברור שלא עובדים את השעון. בנוסף, השעון תלוי על בית שמשמש לע"ז, וממילא הדבר מותר:
"שעון מונח על בית תיפלתם מבחוץ אי מותר לישראל לראות השעה
עוד להנ"ל
ג) עוד שאל בשעון מונח על בית תיפלתם מבחוץ ועוברים ושבים רואים כמה השעה אם מותר לישראל לראות עליו או דהוה נהנה מע"ז, ולפום ריהטא נראה דאין לזה שום שייכות עם הע"ז ולא הוה בכלל משמשייהו אלא תלוי על הבית ככל דבר שאינו מן הע"ז אלא דמ"מ י"ל דהוי בכלל נוי ע"ז ולא גרע מאלני סרק שרגילין ליטע בפני ע"ז דקיי"ל דאסור ליהנות מהן, אמנם באמת לעיקר דינא דאין בזה איסור והנח להם לבנ"י שהרי כתב הש"ך יו"ד סי' קמ"ג אהא שכתב המחבר סי' ט"ו דאסור להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייתה וכתב הש"ך דווקא באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר ע"כ ע"ש. והרי לן מפורש דאפילו נוי ע"ז שנעשו לנויין ממש אם לא נעבדו מותר להסתכל בהם וליהנות מהן וא"כ בשעון אפילו נימא דיש כאן נוי לבית תפלה להם מ"מ מותר להסתכל בו כיון דלא נעבד וידוע שאין עובדין להשעון וזה אפילו אי היה הבית ע"ז עצמו וכ"ש שגם הבית לא הוי אלא משמש להע"ז שבפנים והבית עצמו אינו ע"ז עצמה והשעון אפילו אי הוה נוי, הוי להבית א"כ מותר להסתכל וליהנות ממנו כ"ש דאין זה הנאה ממשית…".
מסחר בבולים עם צלב
באגרות משה (יו"ד א, סט) נשאל אודות מסחר בבולים, שעל חלקם ישנה צורה של צלב האם הדבר מותר. למעשה הרב פיינשטיין התיר את הדבר מכמה טעמים, כאשר אחד מהם הינו, שצורות אלו נעשות רק לשם נוי, וכדעת רוה"פ שהתירו זאת. בנוסף, אף לדעות המחמירות, הצורות על הבולים הינן דבר שרגילים לראותן תדיר, ולא שייך בזה הפנאה מהלב (כאמור ישנם טעמים נוספים להיתר, עיין שם):
"אם מותר לסחור בסטעמפס /בולים/ של המדינות שיש סטעמפס שמצויר עליהן שתי וערב וכומרים.
ומה ששאל מע"כ באחד שמסחרו הוא למכור סטעמפס לאלו האוהבים לקבל סטעמפס מכל המדינות ויש מדינות שמצויירים על הסטעמפס כומרים ושתי /וערב/ ערב שלהם אם מותר לו לסחור בזה. הנה לע"ד אין לאסור דהם רק כהצורות שעל המטבעות שכתבו התוס' והרא"ש בשבת דף קמ"ט ד"ה ודיוקני שמותר כדמשמע מר' מנחם בר' סימאי שקרו ליה בנן של קדושים משום דלא הוי מסתכל בצורתא דזוזא מכלל דאחריני הוו מסתכלי. וכתבו הטעם משום דרק בשויה לשם עבודת גלולים אמר שאסור להסתכל בה אבל כשנעשה לשם נוי מותר עיין שם. וטעם זה שייך אף בצורות שעל הסטעפס /הסטעמפס/ שלא נעשו אלא לנוי ולסימן כמו על המטבע. ועיין בתוס' ע"ז דף נ' בד"ה ה"ג שכתבו טעם אחר בהיתר הסתכלות במטבע דכיון שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ופשוט שאין כוונתם כשכבר הורגל לראות דא"כ יקשה איך הורגלו מתחלה לראות בצורת המטבע וגם איך מותר במטבע חדשה שלא מצינו חלוק בזה וגם איך מותר עני שלא מצוי אצלו מטבעות. אלא הפירוש הוא דמחמת שנעשה לראות בה תדיר לא כדרך שאר ע"ז שנעשה רק להסתכל בה בעת שרוצים לעובדה, לא שייך הפנאה בהסתכלות כיון דידוע לכל שההסתכלות בה הוא בשביל ענין המטבע. וא"כ גם הסטעמפס הוא ממש כן דנעשו לראות בה תדיר לצורך שיש לעשות בהסטעמפס שהוא לדבקם במכתבים וכדומה. עכ"פ באותו הטעם שמותרין להסתכל במטבעות ישנו גם בסטעמפס…".
הסתכלות על תמונות מחוץ לכנסייה, ותצלומים של פנים הכנסייה
החיד"א (שיורי ברכה קמב, ב) למד מהנפסק בשו"ע, "איסור מפורש לנכנסים לבתי עכו"ם לראות בנוייהם".
באבני ישפה (יו"ד קנג, ענף ד) בתשובה העוסקת בכניסה למסגד ולכנסייה, דן האם מותר להסתכל על תמונות לקישוט שישנן מחוץ לכנסייה וכן על תמונות של פנים הכנסייה עצמה. למעשה העלה לאסור. שכן ביאר שצורה הנעשית לנוי שמותר להסתכל עליה, היא בסתם צורה שנעשית לנוי בעלמא, אך אם מדובר בנוי לשם ע"ז, אסור להסתכל עליה. והוכיח זאת גם מכך שאסור לשמוע שירים של אלילים, וכי השיר הוא עבודה זרה? אלא כל שנעשה לכבוד או לנוי ע"ז יש בו איסור:
"בארנו בענף הראשון שאסור להכנס לכנסיה של נוצרים, אבל עדיין יש לעיין אם מותר להסתכל על הכנסיה מבחוץ, וכן אם מותר לראות תמונות מן הקירות של הפנים.
ובשו"ע יו"ד סימן קמ"ב סעיף טו כתב וזו לשונו: אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה עד כאן לשונו. וכתב הש"ך שם ס"ק ל"ג וזו לשונו: פירוש באלילים עצמם שנעבדו אסור להסתכל בהם לראות נויין, אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר עכ"ל. ומשמע מלשון הש"ך שהצורות נעשו לשם נוי בעלמא ושלא נעשו לנוי של ע"ז שרי להסתכל בהם. ובתוס' שבת קמט, א ד"ה ודיוקני איתא וזו לשונו.. ומשמע שכיון שהצורה נעשית לשם נוי בעלמא לכן מותר להסתכל עליה. וכן נראה מהוכחת תוס' מבנן של קדושים שלא הסתכלו בצורה של מטבע, ואם נאמר דכוונת תוס' לנוי שעשוי לקשט את הע"ז, וכי יעלה על הדעת שהמטבעות שמשתמשים בני אדם הם נעשו לקשט ע"ז, אלא ודאי שעל המטבעות ישנה צורה לנוי בעלמא ולא לנוי של ע"ז, אלא קשוט של המטבע ושרי. וזה נראה גם כוונת הש"ך. וכן משמע במגן ארהם סימן ש"ז ס"ק כ"ג שדיון התוספות אם לשם ע"ז אסור או דיוקנא בעלמא אסור, ומשמע דלא איירי כלל מנוי של ע"ז, דנוי של ע"ז יש לומר שאסור להסתכל… ולפי זה מובן מה שנזכר בשו"ע ששירים של אלילים אסור לשמוע, והרי אין השיר ע"ז בעצמה רק שנעשה לכבוד ע"ז! ומשמע שכל שהוא לכבוד ע"ז יש בו איסור. ואם כן גם הנוי שהוא בא לכבוד הע"ז וכגון התמונות שעל קירות הכנסיה, יש בהן איסור… ולדינא התמונות שיש על הקירות בכנסיות אסור להסתכל אעפ"י שלא עובדים לתמונות שעל הקירות של הכנסיה ואין כאן ע"ז, והטעם לאיסור שהוא קישוט עבור ע"ז. וכבר נתבאר לעיל שלא רק הע"ז עצמה יש בה איסור הסתכלות אלא גם הנוי שבא לקשט את הע"ז, והוא הדין שאסור להסתכל על התמונות שהם צילומים בעלמא של פנים הכנסיה כיון שזה נעשה לנוי של ע"ז, והסכים איתי גאון אחד שליט"א. ולענין להסתכל על הכנסיה מבחוץ אמר הגאון שליט"א: הרחק מן הכיעור ע"כ".
כיוצא בזה בספר עין רואה (עמ' 120. לרב יואל שוורץ) כתב כי אסור להסתכל בצלבים שנעשו לעבודה זרה, וכן להסתכל על בתי עבודה זרה גם כן אסור:
"כנסיות, צלבים וכדומה – שנעשו לעובדיהם אסור להסתכל בהם כמו בעבודה זרה. תמונות שלהם אם נעשו רק לסימן כמו בולים וכדומה יש מתירים (אג"מ יו"ד ח"א סי' סט). אך אם נעשו לפרסום של עבודתם אסור להסתכל בהם. לפיכך תמונות של בתי עבודה זרה כמו אלו של סין ויפן וכנסיות נוצריות נראה שאין להסתכל בהם".
כך גם כתב אהלי שם (אוצר פסקי ע"ז, סימן ח) על פי סוגייה דידן, שיש איסור להסתכל בצלמים ובדמות צורה הנעבדת, כלומר צלב שהינו לע"ז, ולא לשם מסחר וכד'.
ביקור בגן חיות
שאלה מעשית נוספת בה דן יביע אומר (ח"ד, או"ח כ) הינה האם מותר ללכת לבקר בגן חיות ולראות חיות. בתשובתו פרס את הסוגייה ואת הדעות השונות, וכתב לקראת סוף דבריו, שכיוון שלמעשה מותר להסתכל בדיוקנאות של חיות שנעשו לנוי, אם כן ק"ו שמותר ליהנות ולהסתכל בחיות עצמן. והוסיף, שאף לדעות האוסרים, נראה שדבריהם נאמרו בצורות שנעשו על ידי בני אדם, אך במפעליו של הקב"ה וודאי שמותר. וסיים שאמנם היו פוסקים שהחמירו בזה (ללכת לגן חיות), אך "המחמיר יחמיר לעצמו, והשואל מורים לו היתר שהכל לשם שמים".
[1] בכסף משנה על אתר הקשה על פירוש הרמב"ם, שכן הגמ' שואלת כיצד לומדים את האיסור מהפסוק "אל תפנו אל האלילים", ואם פירוש הרמב"ם שמדובר בצורות של ע"ז הוא הנכון, מה התימה? הרי זה מפורש בפסוק! ולכן ביאר, ששאלת הגמ' עדיין עומדת בעינה, שכן מפשט הפסוק לומדים רק לא לפנות אל העבודה זרה, לעובדה וכד', ולא בהכרח לאסור להסתכל. וזו לשונו:
"ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (דף קמ"ט) ת"ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ"ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים".
[2] וכן משמע מדברי ר"י מלוניל על הרי"ף שם, שביאר בצורה מפורטת את דברי הגמ' ופירושה, שפירוש האיסור הוא מצד עיסוק בדבר שאין בו אלוקות, ומצד עיסוק בהבל ולא מצד ע"ז:
"כתב המתהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות, צורות של חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהן, כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיהן זה צורת חיה פלונית או דיוקן פלוני ופלוני. אסור לקרותו בשבת, שמא יקרא בשטרי הדיוטות. אל תפנו אל מדעתכם, ויש מפרשים אל תפנו מה שאתם עושים מדעתכם שאין בהן נשמת חיי. ואלילים, לשון חלילים בלא רוח".
[3] דעתו תתברר לקמן.
[4] וכן הבינו בדעתו המג"א, אבני ישפה ועוד, שתמהו עליו כיצד נעלמו ממנו דברי שאר הראשונים המקילים.
[5] לשון השו"ע שם:
"הרואה הקשת אומר בא"י אמ"ה זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר".
וכפי שביאר בהרחבה מחצית השקל על המג"א על אתר, וזו לשונו:
"דדוקא הסתכלות שהוא בעיון יותר הוא דאסור, וזה החלוק בין ראיה להסתכלות, וכמו שכתוב סימן רכ"ט דאסור להסתכל בקשת, והא עכ"פ צריך לראותו קודם שיברך, אלא על כרחך דלא אסר רק ההסתכלות".
[6] גם תוספות (פסחים כה, ב 'לא') כתבו שמדובר שאין כאן פסיק רישיה, שכן מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
[7] הסוגריים המרובעות האלו הינם תוספת שהתווספה בהמשך. שכן פתחתי את המהדורה הראשונה של החכמת אדם ושם לא מופיע המשפט הזה.