כיצד למד הרמב"ם ספרי מינים?
נסקור הסברים שונים במפרשים ובפוסקים לרמב"ם. בכל אחד מההסברים יש לשים לב לשני דברים:
- איך כל אחד מסביר כיצד הרמב"ם למד בספרי עבודה זרה?
- האם לשיטת אותו פוסק האם גם אנחנו יכולים להתבסס על ההיתר של הרמב"ם לעצמו?
רב שם טוב אבן גאון (ה'מ"ז – ה'צ'), מגדל עוז, עבודה זרה פרק ב
המגדל עוז כותב שהרמב"ם למד את דרכי העבודה זרה ממדרש או קיבל זאת (במסורת או שמע ממישהו). פשוט שלשיטתו אסור לכל אדם ללמוד בספרי עבודה זרה:
"עיקר הצווי עד ומה מעשיה. מקצתו במדרש ומקצתו מפי הקבלה שקיבל לא שקרא בסיפרי מירוס וכיוצא בהן חלילה לו חלילה כן דעתי נראה".
דברים אלו קשים, שהרמב"ם עצמו כמו שראינו העיד שקרא בספרי עבודה זרה. אולי לא הכיר את האיגרת הזאת.
ריב"ש מה (ה'פ"ו – ה'קס"ח)
אסר ללמוד בספרי כפירה, הביא שלרמב"ם היה מותר כי למד קודם את כל התורה ונחשב כאדם גדול (על פי הגמרא שאמרה שרבי מאיר יכל ללמוד מאחר כי הוא היה אדם גדול) ובנוסף עשה זאת כדי להשיב לאפיקורוס. אולם אפילו הרמב"ם (ורלב"ג) הושפע קצת מהפילוסופיה שלמד:
"אמנם ספרי הטבע המפורסמים לא מן השם הוא זה אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה. ובפרט שני עמודי התוך אשר היא נכונה עליהם שזהו חדוש העולם והשגחת השם יתברך בפרטי המין האנושי. והם מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם ושהוא מחוייב מן השם יתברך כמו שהאור מחוייב מן השמש… ואין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספתא ספרא וספרי וכוליה תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המורה לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בענין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא. ויש לומר כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ט"ו:) על רבי מאיר היכי גמיר תורה מפומיה דאחר וכו', והיתה התשובה רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי כלומר שרשעים הם ועם כל זה אמר הט אזנך. ובארו שם הא בגדול הא בקטן, כלומר כשהתלמיד אדם גדול מותר שיבור הסולת וישליך הפסולת, כמו שאמרו שם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המורה פסוק זה של הט אזנך וכו'. ועם כל זה לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה. ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם. גם במלאכים שנראו לאברהם אבינו ע"ה אמר שהיה במראה הנבואה, וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו (בפרשת וירא). והחכם רבי לוי ז"ל גם הוא היה חכם גדול בתלמוד ועשה פירוש נאה לתורה ולספרי הנביאים והלך בעקבות הרמב"ם ז"ל. אמנם גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת והפך דעת הרב רבינו משה ז"ל בקצת ענינים כגון בענין ידיעת השם בעתיד האפשרי וכן בעמידת השמש ליהושע והשיב צל המעלות אחורנית כתב דברים שאסור לשומעם וכן בהשארות הנפש ובהשגחה בענין עונשי הרשעים בעולם הזה. כמ"ש כל זה בספרו קראו מלחמות השם. ומעתה ישא כל אדם קל וחומר בעצמו אם שני המלכים האלה לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים כבודם במקומם מונח, ואם היו גדולי העולם איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות לערכם. וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפלה נתקו מוסרות התורה והמצוה מעליהם בסבת למוד אותן חכמות. וכמ"ש רבינו האי גאון ז"ל בתשובה שכתבתי למעלה."
הרב יששכר איילנברג (ה'ש"י – ה'שפ"ג), באר שבע סנהדרין ק, ב
כותב שלא ניתן להעמיד את ההיתר של הרמב"ם ללמוד בספרי עבודה זרה מהדין של "להבין ולהורות" כי הוא נאמר לדברים ספציפיים כגון, כשפים, בניית צורות או בהגיית שם ה' בצנעה:
"ומיהו אכתי איכא למידק, כיון דמוכח משמעתין דבספרי מינין אפילו מילי מעלייתא דאית בהו אסור לקרותן, וכמו שפסקו בהדיא הרי"ף והרא"ש והריטב"א שהבאתי לעיל, א"כ קשה על כמה גאוני עולם קמאי דקמאי ובתראי ז"ל, ובראשם הרמב"ם ז"ל, היאך מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש שלמדו בספרי מינים גמורים כגון אריסטוטלוס ואפלטון ואבן רשד וסייעתם. ואין ללמוד זכות עליהם מהא דתניא (סנהדרין לח, א) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, משום שזה לא נאמר אלא במילי אחרנייתא, כמו נטיעת קשואין לעיל בסוף פרק ארבע מיתות (שם), וכגון דמות צורת לבנה דרבן גמליאל (ראש השנה כד, א), כדפירש רש"י בפרק קמא דעבודה זרה (יח, א ד"ה להתלמד) גבי להתלמד עבד כו', אי נמי כגון ההוגה את השם באותיותיו בצנעה להתלמד לפי הגירסא שלפנינו שם בפרק קמא דעבודה זרה (שם), אבל לא גבי ספרי מינים, ולכן סתמו וכתבו הרי"ף והרא"ש והריטב"א לאסור, ולא כתבו שמותר לקרותן להבין ולהורות:…"
הרמב"ם סמך על המשנה "דע מה שתשיב לאפיקורוס", אמנם מעיר לבסוף שהרמב"ם הוא מיוחד ושומר נפשו ירחק מהם:
"ונ"ל שהרמב"ם ז"ל וסייעתו סמכו על המשנה בפ"ב דאבות (משנה י"ד) דקתני רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל כו', ומייתי לה לעיל בפרק אחד דיני ממונות (לח, ב), וא"ר יוחנן עלה לא שנו אלא אפיקורוס עבודה זרה אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות שם) וז"ל ואמרו אף על פי שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מה אתה עמל, רצה לומר שיכוין לבו באמונת השי"ת עכ"ל. הרי גילה דעתו מבוארת ומבוררת בכוונת המשנה זו, שצוה התנא שילמוד דעות האפיקורסין ויהא שקוד ללמוד תורה, כדי שידע מה ישיב להם על דעותיהם:
ובזה נתיישב אצלי קושיא אחרת חזקה מאד על הרמב"ם, והיא זאת, אמאי לא מנה הקורא בספרים החיצונים בפרק ג' דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא. [א. ה. עי' קובץ שיעורים ח"ב סימן מז, יב]. והוא מהטעם שפירשתי, שסמך לענין הלכה על המשנה דאבות ולא על משנתנו, דקתני רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים כו'. וכי תימא מאי אולמיה דהאי מהאי. יש לומר דטעמיה משום כיון דלא מנה בפרק קמא דראש השנה (יז, א) כל אלה הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה כו' וההוגה את השם באותיותיו, בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא, הלכך גם הוא לא מנה להו בפ"ג דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא. ועדיין הדבר צריך למוד, שהרי מדפריך הגמרא בפ"ב דשבועות (טו, ב) גבי רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגני כו' והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא, וכן בפרק קמא דעבודה זרה (יח, א) גבי רבי חנינא בן תרדיון שהיה הוגה את השם באותיות, והיכי עביד הכי והתנן אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו כו', שמע מינה דהכי הלכתא, א"כ אמאי לא מנה הרמב"ם הלוחש על המכה וההוגה את השם באותיותיו בפ"ג דהלכות תשובה, בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעולם הבא. והרבה יותר מכל הא דלעיל קשה בעיני על הרמב"ם שכתב בפרק ב דהלכות עבודה זרה (הלכה ב'), וז"ל ספרים רבים חברו עובדי עבודה זרה בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל כו' ע"כ. ואלו בספר המורה ח"ג פכ"ט עם הרבה פרקים שאחריו כתב שעיין ולמד בכל ספרי עבודה זרה אשר נתפרסמו בזמנו בלשון ערב, והחזיק בזה טובה לעצמו יען שמהם נגלו כפי דעתו תעלומות הרבה מתורתנו הקדושה. ולא נעלם מעיני מה שאפשר לדחוק ולתקן דבריו, אכן אומר אני שומר נפשו ירחק מהם כדכתיב הרחק מעליה דרכך, ודרשו בפרק קמא דעבודה זרה זו מינות, ושאני הרמב"ם דרב גובריה ולמד כל התורה כולה. כן נראה לי:"
כמה הערות מדבריו:
- מעיד שהרבה חכמים למדו בספרי מינים כדי לדעת מה להשיב לאפיקורוס.
- הוא לא ממליץ אבל לא אוסר לגמרי
הרב משה סופר (ה'תקכ"ג – ה'ת"ר), חתם סופר ב יו"ד קכח
החתם סופר נשאל מהרב אליעזר הורוויץ על אדם שרצה ללמוד פיסול וביקש שיתירו לו משום היתר של "להבין ולהורות". הרב הורוויץ ענה לו שההיתר שייך להוראת הלכה למעשה אבל לא כדי ללמוד איך לעשות פסלים, ועוד שההיתר לא שייך כשאין סנהדרין. החתם סופר מסכים עם הטענה הראשונה אולם מוכיח מרבי אליעזר ורבי עקיבא שעשו להתלמד לאחר ביטול הסנהדרין שמותר גם כשאין סנהדרין. בנוסף מביא שהרמב"ם הביא את ההיתר "להבין ולהורות" מהלכות סנהדרין ששם כותב שסנהדרין ידעו כשפים ועבודה זרה. ניתן להסיק מהחתם סופר שהיתר "להבין ולהורות" חל גם על עבודה זרה וגם כשאין סנהדרין ההיתר עדיין שייך:
"שלום וכל טוב לידיד נפשי הרב המאור הגדול המופלג שלשלת היחס כש"ת מו"ה אליעזר הורוויץ סג"ל נ"י רב בע"מ וויען.
גלילי ידו הטהורה: ושם נאמר כי נשאול נשאל כבוד פאר רום מעלתו מישראל א' כשר אחד הרוצה ללמוד אומנות פסילת אבנים וציור צורת אצל אומן שם כדי שיעשה הוא אומן להתפרנס מעשיית צורות לנוי לפני מלכים יתיצבו אך יש איסור בעשיית צורת אדם שלם בולט ואם יעלה להיות אומן בדבר ישתדל לעצמו משרתים אינם נימולים לגמר צורת ההמה אך עתה בעת לימודו בפני רבו (מיינסטר /מורה לאמנות/) ובפרט במקום קיבוץ האומנים והתלמידים שם באקעדעמיא ע"כ צריך הוא לגמור הרבה צורות שלימות ממעשי ידיו לעיני רואה אם מותר או לא? וחשב השואל שזה בכלל אתה למד להבין ולהורות. ויפה השיב פאר רום מעלתו נ"י להבין ולהורות דהתם הלכה למעשה אבל ללמוד לעשות לא הותר אך מ"ש מעלתו דבזמן הזה דליכא סנהדרין לא שייך כלל להבין ולהורות זה אינו דהרי רבי אליעזר ורבי עקיבא אחרי ביטול סנהדרין היה שכבר מ' שנה קודם החורבן גלתה סנהדרין מכל מקום למד לו נטיעת קשואים להורות וכן רבי חנינא בן תרדיון אחר חורבן היה והוגה ה' באותיות להורות ואף על פי דאין דנין בזמן הזה מכל מקום מחויב ללמוד הכל ודרוש וקבל שכר ומ"ש מעלתו דהרמב"ם השמיט הך דלהבין ולהורות כבר כ' פר"ח בהלכות ע"ז דסמך אמה שכתב בהלכות סנהדרין שצריכין לידע שארי חכמות שיוכלו לדון עובדי עבודה זרה ומכשפה הרי מבואר שמותר ללמוד להבין ולהורות ועוד רמז בכאן בהלכות עבודה זרה שכתב צורה אפילו לנוי אסור משמע לנוי אסור אבל להבין ולהורות שפיר דמי."
רבי ישראל ליפשיץ (ה'תקמ"ב – ה'תרכ"א) והרב ברוך יצחק לישפיץ (ה'תקע"ב – ה'תרל"ח), תפארת ישראל סנהדרין י, ח
במשנה סנהדרין י, א מובא שאסור לקרוא בספרים חיצוניים:
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים "
בתפארת ישראל סנהדרין י, ח הוא מפרש שספרים חיצוניים הכוונה ספרי דתות של עבודה זרה וגם ספרי אפיקורסים (כמו שפינוזה)[1]. ומגדיר שכל האיסור הוא דווקא בקריאת קבע, אבל לקרוא בעראי מותר, ולתלמיד חכם אף ראוי, כדי לדעת מה להשיב לאפיקורס:
"ח) בספרים החיצונים. כספרי (האמעער), וספר דתות של עבודה זרה, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דווקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בבית הכסא ראוי לתלמיד חכם לעיין בהם (לחם שמים), אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור, [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל, ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה, (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאם לא כן מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם, והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"א), וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דווקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלק לעולם הבא לא שמענו בשום דוכתא, מיהו בבית הכסא פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם)."
הרב ברוך יצחק ליפשיץ בהערה מביא את הקושיא על הרמב"ם ומתרץ שני תירוצים: 1) כמו שאמר אביו שבאקראי מותר. 2) שלהתלמד להבין ולהורות מותר:
"אמר ברוך יצחק: והרי הרמב"ם פרק ב מעכו"ם הלכה ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כתב במורה נבוכים חלק ג פרק כט שקרא כל החיבורים הנ"ל, אלא על כרחך כדברי עטרת ראשי שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה (דכ"ד ב')]:"
מדבריהם ברור שיש היתר לכל אדם, ובפרט לתלמיד חכם ללמוד באקראי בספרי עבודה זרה וכפירה. ולדעת הרב ברוך ליפשיץ אם לומד כדי להורות מותר אפילו בקביעות.
הרב מאיר שמחה מדווינסק (ה'תר"ג – ה'תרפ"ו), אור שמח עבודה זרה ג, ב
הרמב"ם בעבודה זרה ג, ב כותב שהסנהדרין למדו דרכי עבודה זרה:
"עבודות הרבה קבעו עובדי כוכבים לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה ועבודת זה אינה כעבודת זה כגון פעור שעבודתו שפוער אדם עצמו לו ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים והרבה עבודות כגון אלו תקנו לשאר צלמים, לפיכך הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור פטור עד שיעבוד אותו דרך עבודתו שנאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, ומפני זה הענין צריכין בית דין לידע דרכי העבודות שאין סוקלין עובד כוכבים עד שידעו שזו היא דרך עבודתו."
האור שמח שם מביא שהם יכלו ללמוד זאת מפני ההיתר של להבין ולהורות:
"זה נכלל במה שאמרו (סנהדרין סח, א) לא תלמוד לעשות כתועבות הגוים ההם כו' (דברים יח, ט) לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות, ויעוין הלכות סנהדרין פ"ב ה"א."
משמע הבין שהיתר של "להבין ולהורות" חל גם על לימוד בספרי עבודה זרה (ולא כמו הבאר שבע).
הרב יוסף רוזין (ה'תרי"ח – ה'תרצ"ו), צפנת פענח עבודה זרה ב, ב
בצפנת פענח עבודה זרה ב, ב מסביר שהאיסור להסתכל בעבודה זרה ולקרוא בספריהם הוא רק כאשר מדובר בעבודה זרה שעובדים אותה:
"[ב] ספרים רבים וכו'. צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים וכו' ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור וכו' זה רק בשעה שהם נעבדים אבל בשעה שהם נעזבים מותר. כמבואר בירושלמי פרק ג' דעבודה זרה וכן בספריהם גם כן, ולכך רבינו ז"ל קרא בספרי הבלים שלהם כמבואר במורה נבוכים חלק ג:"
וכך מובא בירושלמי עבודה זרה ג, א:
"אמר רבי יוחנן מותר לראותן בשעה שהן יורדות, מה טעמא? [תהילים לז לד] בהכרת רשעים תראה. כתב המהלך תחת הצורות או תחת האיקוניות אין מסתכלין בהן בשבת ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין באיקונות ומה טעמא [ויקרא יט ד] אל תפנו אל האלילים אל תפנה לעובדן. רבי יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש."
ההבנה היא שכאשר העבודה זרה כבר נכרת ולא עובדים אותה יותר מותר לראותה, וכן הדין בספרים שלהם[2].
יוצא שלדעתו, מותר ללמוד בספרי עבודה זרה עתיקים שכבר לא עובדים אותם, אולם ספרי כפירה של ימינו כמו נצרות, איסלם או ספרים אחרים המעודדים כפירה אסור לקרוא.
בליקוטי שיחות חלק ב עמו' 203 (לרב מנחם שניאורסון), וכן באוצר המלך (הערות על רמב"ם עבודה זרה ב, ב), הקשה על הצפנת פענח שהרמב"ם למד בספרים של עבודה זרה שעדיין עבדו אותה:
"וצריך עיון גדול, דהרי בפירוש כתב במורה נבוכים (חלק ג פרק כט) דעדיין ישנם בקצה הצפון ובהודו. ודוחק גדול לומר דבעינן נעבד בכרך גדול דווקא (כהלשון בירושלמי), ובפרט שכנודע גם בימינו אלו ישנם בהודו בכרכים גדולים כמה כתות עובדי עבודה זרה הנ"ל, במקצת עניינים על כל פנים"
הרב אלחנן וסרמן (ה'תרל"ה – ה'תש"א), קובץ מאמרים עמ' סד סעיף ח
מסביר שהרמב"ם למד ספרי עבודה זרה כמו שלמד חכמות חיצוניות כדי לשרת את התורה ולהבינה יותר טוב, ולכן היה עסוק במצווה ושלוחי מצווה אינן ניזוקין. ולמרות שלימוד בספרי עבודה זרה הוא לרוב האנשים היזק מצוי, שגם שלוחי מצווה ניזוקין ממנו, הרמב"ם ידע על עצמו שהוא שלפי "רוחב דעתו וטוהר לבו" (שילוב של חכמה ושהוא עושה לשם שמיים) אין מדובר במצב של היזק מצוי, ושלא יושפע. אולם לאנשים רגילים אין היתר:
"מה שהביא כבוד תורתו בשם ספר באר שבע… מה שהקשה שם עוד על הרמב"ם שקרא בספרי עבודה זרה דא ודאי קושיא. אבל הרמב"ם העיד על עצמו באגרתו לרבינו יהונתן הכהן שלמד חכמות חיצונות לשרת את התורה להיות לה לרוקחות ולטבחות, ומאחר שהייתה כוונתו למצווה יש לומר שסמך אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, ואף דהיכא דשכיח היזיקא לא אמרינן הכי, יש לומר שהרמב"ם אמודי אמיד נפשיה שלפי רוחב דעתו וטוהר לבו לא הוי שכיח היזיקא אצלו. אבל באנשים קטנים כמונו הדבר פשוט דהוי שכיח היזיקא ואסור ללומדן אפילו כוונתו למצווה. ולמה הדבר דומה לסמי מרפא הניתנין מהרופאים, שיש בהן סמי מות וארס נחשים ובכל זאת הן מרפאין, אבל במה דברים אמורים דווקא אם יכינם רופא מומחה, היודע לצמצם שיעורין במידה ובמשקל ולערב בהן דברים המחלישים את הארס, אבל אם יכינם מי שאינו מומחה בוודאי יאבד נפשות. ובחגיגה טז בהא דלמד רבי מאיר מאחר, קאמר בגמרא הא בגדול הא בקטן. ומכל מקום עדיין יש לפקפק בזה, שהרי החכם מכל אדם נתפס על שסמך ברוב חוכמתו לומר אני ארבה ולא אסור. וצריך לומר דהתם כיון דלא היה מצוה בנישואי הנשים, החכמה לבדה לא הועילה, אבל בעוסק במצווה, דמצווה מגינה, אלא דאינה מגינה במקום דשכיח היזיקא. בזה יש לומר דהיכא דאיכא רוב חכמה משויא ליה כלא שכיח היזיקא, וממילא שלוחי מצוה אינן ניזוקין."
הרב צבי יהודה הכהן קוק (ה'תרנ"א – ה'תשמ"ב)
שיחות הרצי"ה בראשית, וישלח ב
כתב שהרמב"ם למד בספרי עבודה זרה בעקבות ההיתר של הסנהדרין שצריכים להיות בקיאים בעבודה זרה. הרמב"ם ראה עצמו כאחראי לעם ישראל ללמדם תורה, ולכן היתה לו אחריות כמו של סנהדרין. הרצי"ה לא מגביל את ההיתר דווקא לרמב"ם, לכאורה לפי זה כל מי שמרגיש שליחות מסוימת שלטובת עם ישראל הוא צריך ללמוד ספרי עבודה זרה אז מותר לו:
"הרמב"ם היה שליחא דרחמנא מיוחד שהקיף את כל התורה כולה, מהלכות יסודי התורה עד הלכות מלכות ישראל, דרך הלכות ציצית וטריפות. הוא אפילו היה בקיא בענייני עבודה זרה, וכותב על עצמו: 'וגם קראתי בענייני עבודה זרה כולה, כמדומה לי שלא נשאר לי בעולם ספר בענין זה בלשון ערבית אשר העתיקו אותו משאר לשונות עד אשר קראתי והבנתי בו ענייניו וירדתי עד סוף דעתו'. הרב אלחנן וסרנן זק"ל כותב שזה תימה רבה איך הוא למד עניני עבודה זרה. אבל צריך פחד וחרדת קודש. יש הלכה מפורשת שחכמי הסנהדרין היו מחויבים ללמוד ספרי עבודה זרה, ספרי מכשפים וכדומה. הרמב"ם הכיר בעצמו, הרגיש בעצמו אחריות של סנהדרין לכל ישראל, לכן למד כל ספרי פילוסופיה, כישוף ופילוסופיה יוונית. הרמב"ם קיבל מין שליחות אלוהית שמימית להקיף את כל התורה עד להלכות משיח".
שיחות על אורות ישראל ותחייתו פרק יח, 23
וכן הוא חוזר על הדברים בשיחות על אורות ישראל ותחייתו. הרמב"ם – סנהדרין של ישראל. מדגיש גם שלא רק שהיה מותר לרמב"ם ללמוד בספרי עבודה זרה, היה לו חובה, כמו שחובה על הדיינים בסנהדרין ללמוד:
"הרמב"ם מעיד על עצמו שמצא צורך ללמוד דברים שאסורים בלימוד לכל. על פי ההלכה אסור ללמוד ספרי עבודה זרה. נזכרים ברמב"ם כמה מיני עבודה זרה שידע והכיר, וכן דברי הפילוסופים, פילוסופיה יוונית וערבית ודברי מיתולוגיה של עבודה זרה קדמונית. כך היה נחוץ לרמב"ם, וכך הוא פסק. יש הלכה שחברי הסנהדרין צריכים לדעת את הכל. הסנהדרין צריכים לדעת הכל, גם שבעים לשון, גם כל מיני עבודה זרה שבעולם וכל מיני טומאות. הדבר נלמד מפסוק: 'לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם', תועבות עבודה זרה, ומזה נמשכת ההלכה. 'לא תלמד לעשות – לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות'. אם אתה בסנהדרין אתה מחויב ללמוד על מנת להבין ולהורות, לשם כך עליך לדעת הלכות עבודה זרה. הרמב"ם הרגיש את עצמו, הכיר בעצמו שהוא 'סנהדרין של ישראל', ולכן למד כל ספרי עבודה זרה. חיוב! לא רק היתר – אלא חיוב וצורך! זו דוגמא לכך שלפי מידת הגוברה הפנימית והקדושה הפנימית גדלות חכמת אמת, חכמת הפנימיות, יש אפשרות לעכל ולקבל גם דברים חיצוניים דברים זרים, הכל לשם שמים, על פי החשבון הזה."
נציין גם לאיגרת ששלח מרן הרב זצ"ל לרב מנדל כהן (אגרות ראי"ה ב, תב) שרצה לעשות פעולות לחידוש הסמיכה. מרן הרב כתב שהעיקר צריך להיות לימוד תורה, ושיש להקים מן בית מדרש ללימוד כל מקצועות התורה. ובתוך דבריו מביא שאחד הנושאים שהסנהדרין ידעו זה כשפים ואנו רחוקים מהבנה של הנושא. ונראה מדבריו שיש חשיבות שתלמידי חכמים יעסקו בכל נושאי התורה כדי שתוכל לקום סנהדרין בעתיד, וממילא גם בספרי עבודה זרה (לכאורה במיוחד צריך ללמוד עבודה זרה מעשית שעליה הסנהדרין ידונו):
"ועל אודות המחשבה הפרטית הגדולה, שכת"ר עוסק בה להגשימה בחיים, נראה לי שפעולה זו היא, אם אך אפשר – שתעשה בידי אדם, פעולה הסתורית כזאת, שאין לנו לגשת אליה, בלא הכשר והבנה קודמת, כל מה שאני רואה, שיש לנו אפשרות לעשות בענין זה בזמן ההווה, הוא רק לכונן צעדים לההכנה הגדולה הזאת, שיהיה המכון הזה, אשר נעשה, מקרב את הדורות, להיות להם אפשרות לבא למטרה העליונה והקדושה הזאת, של יסוד סנהדרין בתור ב"ד הגדול לכל ישראל.
העיכוב היסודי לדעת הרמב"ם, שהוא היסוד לעיקר הוראה זו, היא הצורך להיות ראוי להורות בכל התורה כולה, כפ"ד ה"ח דסנהדרין, המיוסד עפ"ד הירושלמי דפ"ק דחגיגה, כמו שהעיר כבר על זה הלחם משנה, – אף על פי שיש לדחות דהתם בירושלמי מיירי באינו ראוי מחמת מומו, אבל הלא אין לנו אלא דברי הרמב"ם בזה, – הוא הדבר המכריח אותנו לעשות הכנה מיוחדת בסדרי לימודנו, באופן שתהיה אפשרות לבא למדה זו. מובן הדבר, שכ"ז שמעטים הם תלמידי חכמים, למשל , ששנו פרק בחשבון ובחכמת המזלות במידה גבוהה, חסר לנו היסוד על הוראת קידוש החודש. והדבר היותר קשה הוא ההוראה בהלכות כשפים, שנשתכחו יסודי הלמודים כמעט, והרבה כיו"ב. מכל מקום אין להתיאש מכ"ז, יש תקוה ואפשרות על ידי ויעוד תלמידי חכמים, גדולי דעה, צדיקים טהורי-לב, החפצים בישועת ישראל באמת, שיופיעו לנו עצות אדירות ממקור האמת גם על הדברים הרחוקים מאד. אבל בתחילה עלינו להשתדל, שיתכונן לנו בי"ד או ועד גדול בירושלים, שיהיה העסק שלו, בקישור עם כל גדולי התורה והדעה והקדושה שבעולם, לעסוק בהכנה זו של הכשר הדור עד כדי מדה זו, של אפשרות קביעות הסמיכה. הועד העוסק בזה, כיון שהוא עוסק להוציא אל הפועל את היסוד שכל חיי האומה עומדים עליו, ודאי שיעשה בהמשך הזמן לתל-תלפיות, שכל גדולי האומה יהיו פונים אליו, וכל מה שמעשיו הטובים והפוריים, לטובת האומה, הרוחנית והחמרית, יהיו יותר גדולים, כן יתגדל ערכו. ואחרי שיזכה לכתר שם טוב, על פי פעולותיו, ויגיע בהשפעתו בהכשר החינוך לתלמידי חכמים הגדולים, הזקנים והצעירים ביחד, עד כדי העמדת שדרה של תלמידי חכמים, שתהיה דעת הדור, המתגלה ע"י ראשי גדולי ישראל, בתורה, בחכמה ובצדקות, להסכים שהם ראויים להורות בכל התורה כולה, – אז תהיה גם כן היכולת לגשת אל גוף הסמיכה.
מובן הדבר, שההוראות של כל התורה כוללות ג"כ ההוראות הרוחניות של הדעות והאמונות. ועל זה בודאי נהיה צריכים ליסד יסוד מוסד של קביעות למוד, שהרי ישנם כמה ת"ח גאונים בהלכה ומכל מקום אינם יודעים את המקצוע העיקרי שבתורה, הנוגע לדעות ואמונות, אלא ידיעה שטחית. ועכ"פ צריכה הידיעה של החלק הרוחני שבתורה להיות קלוטה יפה ברוחם ועל אנשי מעלה כאלה, שנוכל לאמר עליהם שהם עומדים בראש האומה, במובן העליון של רוחניותה.
מתוך הטעמים הנ"ל ומתוך עוד כמה טעמים, המשתקפים ברוחי בעניי בדרך בירור, הנני מסכים לעיקר מגמתו של כת"ר, ע"פ תוכן זה: שנתחיל בעבודת ההכנה ליסוד ב"ד גדול מקובל על האומה כולה, בעיר קודש עולמים, ירושלים עיה"ק ת"ו, ולעבודת ההכנה נוכל לקוות שרוח ד' יופיע על כל גבורי כח בעז ד', טהורי הלב, לזכות לאורה וישועה גם לגוף הסמיכה עצמה, הרחוקה ומופלאת מאתנו במדה כ"כ נוראה לעת כזאת."
הרב משה פיינשטיין (ה'תרנ"ה – ה'תשמ"ו), אגרות משה ב יו"ד, נא; קיא
אגרות משה ב יו"ד נא, נשאל מהרב יהודה פרנס האם מותר ללמד מיתולוגיה יוונית ורומית, הרב פרנס העלה להקל מפני שלא עובדים את הדתות האלה יותר ולכן אין חשש שימשכו אחריהם. האגרות משה מאריך להראות שיש איסורים שלא תלויים בטעם ושגם אם בטל הטעם לא בטל האיסור. איסור "אל תפנו אל האלילים" הוא גם כן כזה שלמרות שהביאו לו טעם שלא להימשך אחר העבודה זרה, הוא אסור גם אם בטל הטעם ואין חשש שימשכו אחר העבודה זרה. לכן אסור ללמוד בספרי מיתולוגיה למרות שלא עובדים אותה היום.
אך מביא היתר שכל מה שאסור זה בספר שנכתב לשבח את הדת ולעובדה, ולכן גם אם התבטלה עבודתה האיסור נמשך, אבל בספר שמלכתחילה נכתב ככפירה בדת (כמו ספרי אקדמיה) מותר לקרוא בהם שלא היו אסורים מעולם (בעיקרון מתיר אפילו בדת שעדיין מאמינים בה אבל כותב שיש בעיה של איבה):
"בענין אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי הספר של המדינה בדברי ימי היונים והרומים אם מותר לספר בדתיהם כ"ח ניסן תש"כ. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר יהודה פרנס שליט"א.
הנה בדבר אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי למוד של המדינה בדברי ימי היונים והרומים וצריך גם להגיד שעורים בעניני דתיהם ועבודת אליליהם אם יש בזה איסור דאל תפנו אל האלילים וכתר"ה מסביר הספק מכיון שכתב הרמב"ם בפ"ב מעבודה זרה ה"ב שאיסור הקריאה בספרים שחברו עובדי כוכבים בעבודתה הוא משום שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהם עושין ובזמן הזה שדתיהם כבר מאוסים לכל העולם אין לחוש כלל שימשך אחד אחר זה אין לאסור או דשמא על כל פנים הוא בכלל האיסור אף שאין הטעם.
הנכון לעניות דעתי דלהסתכל בצורה של עבודה זרה שהוא גם כן מצד אל תפנו כדאיתא בשבת דף קמ"ט אסור אף שליכא הטעם ככל האיסורין שאין תלוין בהטעם אף באלו שנאמר טעם, ואף לרבי שמעון שדריש טעמא דקרא הוא רק שהוא לפרש מצד הטעם שלא נאמר האיסור אלא באופן שאיכא הטעם כמו בלא תחבול בגד אלמנה שבשביל הטעם מפרש שלא נאמר האיסור אלא בעניה אבל בדבר שנאמר האיסור רק שנעשה זמן שליכא הטעם גם לרבי שמעון לא יותר כיון שכבר נאסר. וראיה משיטת הרמב"ם בפי"ב מעבודה זרה ה"א וה"ז שהקפת פאת הראש והשחתת הזקן נאסר מטעם שכן הוא דרך העכו"ם והבית יוסף בסימן קפ"א ביו"ד כתב שלא נתן טעם מדעתו אלא הוא מדעת הכתוב עיין שם. ומכל מקום גם הרמב"ם סובר שהדין הוא לעולם אף כשהעכו"ם אין עושין כן דלא כסתם חוקות העכו"ם שכשהעכו"ם פסקו מלנהוג כן ליכא האיסור וכן הוא אף להטור באיסור כתובת קעקע ושריטה וגדידה שהאיסור הוא משום חוקות העכו"ם כדאיתא בסימן ק"פ ומכל מקום אסורין לעולם אף כשפסקו העכו"ם מלעשות כן. אלמא דכיון שדברים אלו אסרה תורה בפירוש אף שהוא בשביל אותו הטעם עצמו דסתם חוקות העכו"ם מכל מקום לא תלוי הדין בהטעם שיתבטל כשיבא זמן שלא יהיה הטעם אלא דבשביל הטעם שהיה אז אסרה תורה לעולם אף כשיתבטל הטעם כיון שעל כל פנים היה זה בהאיסור. ולא דמי לסתם חוקות עכו"ם שלא נאמר האיסור על הדבר אלא על מה שהוא חוק העכו"ם דלכן כיון שפסקו עכו"ם להתנהג כן הרי אין זה שוב מכלל האיסור כיון דחוק העכו"ם שבו היה האיסור ולא עצם הדבר, אבל אלו דברים הא נאמר איסורן על עצם הדבר כמ"ש בתורה וזה שהיה חוק העכו"ם הוא רק לטעם על האיסור שלכן אינו עושה שיתבטל הדין אף שנתבטל הטעם במשך הזמן. וכ"כ הוא איסור אל תפנו אל האלילים דהוא איסור על הסתכלות בצורה בעבודה זרה וכדומה אף שהטעם הוא כדכתב הרמב"ם כדי שלא יפנה לעשות כמעשיהם ומשמע מהכסף משנה שהוא ממשמעות הקרא מכל מקום הוא רק טעם להדין שלכן אף שנעשה זמן שליכא הטעם לא נתבטל האיסור.
ולכן גם לקרא בספרים שחברו בעבודתה יש לאסור אף שנימא שבטל הטעם בזמן הזה שכבר נמאסו דעותיהם בעולם אבל נראה פשוט שהאיסור הוא רק בספרים שחברו העכו"ם שעובדים להעבודה זרה שהם כתבו זה לשבחה בדברי הבל ושטות שנדמה להם שהוא שבח שספרים כאלו נאסרו בשביל הטעם בלאו דאל תפנו ונאסר לעולם אף כשיתבטל הטעם שלא ימשכו בני אדם בדבריהם הטפשיים, אבל ספרים שנתחברו מכופרים בעבודה זרה ההיא שהוא רק להתלוצץ בהם ולבזותם במה שמספרים הבלותם ושטותם לא נאסר גם אז, ומצינו גם בקראי שמספרים מעבודתם אבל כיון שהוא באופן שהוא לבזות ולהתלוצץ אינו כלום. וכ"ש שאין לאסור עתה מה שלא היה אסור אז.
וא"כ כשצריך ללמד בהקורס שלו עניני דתיהם והבליהם, צריך לדבר בלשון שיבינו שהם עניני שטות והבל איך שדבר הבל זה עשו ודבר הבל זה אשר אפילו קצת בן דעת ימאס בזה וכהא שאמר רב נחמן במגילה דף כ"ה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעכו"ם דשריא. ובאופן זה מותר, וגם אפשר יביא קצת תועלת מזה שיבין מזה שאף עתה יש כמה דברים שאף שמחזיקים הרבה בני אדם שהם באמת הבלים ודברי שטות ואין ללכת אחר הדברים שמחזיקים אף רוב עולם בעינים סתומות, כמו שהיו הרבה דורות שטעו בדברי הבל ושטות כאלו שהיו מליוני מליונים בני אדם ורק עם ישראל שהיו מתי מעט הבינו האמת וקבלו התורה ושמרוה בכל הדורות ומסרו נפשם עליה וכל העולם שחקו עליהם ובזו אותם ועתה יודעים כל אומות העולם שהאמת היה עם ישראל בזה, ואף שודאי אין לנו לדרוש בפני אומת העולם בדבר דתם שמחזיקים היום מצד שלום המדינה שבחסד השי"ת אנו שרוים בצלה בשלום ושלוה ואנו מצוים להתפלל בשלומה מכל מקום לדרוש על הבליות העמים הקדמונים הוא דבר טוב שיביא תועלת ממילא. והנני ידידו מברכו בלו"נ, משה פיינשטיין".
באגרות משה ב יו"ד, קיא הרב פרנס שאל שאלה נוספת האם מותר לקרוא בספרי עבודה זרה כדי להבין ולהורות, הוא התבסס על המאירי בסנהדרין צ, א[3] המביא שהאיסור ללמוד בספרים חיצוניים הוא דווקא אם זה לא להבין ולהורות. האגרות משה מסכים עמו ומביא שכך הדין גם לספרי עבודה זרה שגם הם נחשבים ספרים חיצוניים. וכן הדין לגבי ספרי כפירה שאין בהם ענייני עבודה זרה נחשבים ספרים חיצוניים שכעיקרון אסור ללמוד בהם. ולכן לפי המאירי מותר ללמוד מהם כדי להבין ולהורות:
"בענין קריאה בספרי עבודה זרה להבין ולהורות ובשמיעת ניגונים שמנגנין לעבודה זרה יום ב' י"ב אייר תש"כ. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר יהודה פרנס שליט"א.
בדבר מה שהביא מהמאירי פ' חלק על קריאה בספרים חיצונים שלהבין ולהורות ליכא איסור שהוא הדין על ספרי עבודה זרה, הוא אמת דגם ספרים החיצונים תנא בסנהדרין דף ק' שהם ספרי צדוקים וכידוע שבהרבה מקומות אמר בגמרא לשון צדוקי גם על עובדי עבודה זרה. עיין בהוריות דף י"א שאמר אלא איזהו צדוקי כל העובד עכו"ם. וגם לבד זה אין מקום לחלק בין ספרי כפירה לספרי עבודה זרה וכולם אסורים. ומסתבר לעניות דעתי שגם הלאו דאל תפנו אל האלילים איכא בקריאה דספרי כפירה אף שלא הוזכר שם עניני עבודה זרה, דאף שפשטות הקרא הוא על עבודה זרה מכל מקום יש למילף מזה גם איסור לפנות לעניני כל כפירה בה' ובתורתו דבכל התורה למדין זה מזה ובפרט למה שפירש ר' חנין הקרא אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם בשבת דף קמ"ט ופרש"י אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם שזה הא הוא גם בכל עניני כפירה ולכן מה שיש בזה גם איסור קריאה בספרי עבודה זרה כמפורש ברמב"ם פ"ב מעבודה זרה ה"ב שהוא מלאו זה שהוא גם בכל עניני ספרי כפירה אף ספרי צדוקים של צדוק וביתוס נמצא שאף אם נפרש ספרי צדוקים על ספרי צדוק וביתוס שאינם ספרי עבודה זרה הוא באותו האיסור והדין ממש של ספרי עבודה זרה, ועיין במגדל עוז שציין על איסור קריאה בספרי עבודה זרה להא דחלק דף ק' הרי מפרש כדלעיל שהוא גם על ספרי עבודה זרה ועבודה זרה הא כתב המאירי דלהבין ולהורות ליכא איסור."
מברר מה המקור לדברי המאירי שלימוד בספרים להבין ולהורות מותר, ומציע 2 אפשרויות: 1) מהגמרא בסנהדרין סח, א שהתירה להבין ולהורות לכישוף וכן הדין לספרים. 2) מזה שהדיינים בסנהדרין היו צריכים לדעת כישוף וממלא למדו מספרים:
"ואולי ילפינן זה מלמוד עניני כשוף שנאמר לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות בסנהדרין דף ס"ח. ואולי מהא דסנהדרין צריכין לידע גם עניני כשוף וגם הבלי עבודה זרה כמפורש ברמב"ם רפ"ב מסנהדרין כדי שיהיו יודעין לדון אותם ואם לא היו קורין בספריהם איך היו יודעין דאין לומר שהיו לומדין מהעובדים שזה אסור אף כדי להבין ולהורות כדאיתא בשבת דף ע"ה דמן גדופי שהוא מין האדוק בעבודה זרה אסור ללמד אף להבין ולהורות עיין שם. עכ"פ הדין אמת דלהבין ולהורות ליכא איסור. "
מגביל את ההיתר רק לגדולי הדור בתורה ויראת שמים ולא לסתם בני אדם[4]. אבל גם סתם בני אדם יכולים לקרא בספרים המציגים את העבודה זרה כשטות:
"אבל מצד היתר זה אין להתיר אלא לגדולי הדור בתורה וביראת שמים ולא לסתם בני אדם. אבל לקרא מספרים שמבינים משם שהם דברי הבל ושטות שכותבים שם ששטות זה עשו וכדומה וכן ללמד בהקורס באופן זה אין בזה שום איסור כדכתבתי במכתבי הקודם."
הרב מנחם מנדל שניאורסון (ה'תרס"ב – ה'תשנ"ד)
בקובץ הערות וביאורים – תתרלג (קובץ תלמידי אהלי תורה) עמ' 151 מאמר של הרב אלחנן קייזען מכולל "בית יוסף" מונטריאול – "איך עיין הרמב"ם בספרי עבודה זרה?" מובא הערת כתב יד של הרב שניאורסון על הצפנת פענח שנראה שהרמב"ם למד משום ההיתר של "להבין ולהורות" שהוא כולל עבודות זרות שעדיין עובדים אותם שהפסוק גם מדבר בעבודת המולך שבאותו זמן עבדו:
"ולאחרונה נתגלה כתב יד קודש מרבינו על גליון צפנת פענח וזה לשונו: 'לכאורה יותר יש לומר דלמד להורות (ורק מעובד עבודה זרה חי דמסית אסור ג"ז [גם זו] – שבת עה, א). דקא קאי גם במולך. וראה אבות ב, יד'."
במאמר שם הוא מאריך להסביר את ההערה, למרות שהיא די פשוטה – ההיתר הוא משום להבין ולהורות, ולא כמו הצפנת פענח שתלה את ההיתר ללמוד בעבודה זרה שכבר לא עובדים אותה. אסור ללמוד מעובד עבודה זרה חי אלא רק מספריהם. הוא למד זאת מהגמרא בשבת עה, א:
"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת – חייב חטאת. והלומד דבר אחד מן המגוש – חייב מיתה, והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו. מגושתא, רב ושמואל. חד אמר: חרשי (מכשף), וחד אמר: גדופי (מין, המגדף). תסתיים דרב דאמר גדופי, דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש – חייב מיתה. דאי סלקא דעתך חרשי, הכתיב לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות! תסתיים".
דברים מפורשים שלו יש במאמר "איסור הלימוד בחכמות האומות ואופני ההיתר", המופיע באוצר חידושים בש"ס סנהדרין א עמ' רסג. בתחילה הוא מבאר מדרגות שונות בלימודי חכמות ומציין שבשביל הסנהדרין לימוד עבודה זרה נחשב מצוה מפני שיש בו צורך ציבור או לפחות הכשר מצוה. בהמשך הוא מסביר שהרמב"ם למד בספרי עבודה זרה כדי להורות הלכה:
"ובסוג הלימוד בדרגה הרביעית הנ"ל, נכלל לכאורה גם מה שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פ"ג ה"ב): "ומפני זה הענין צריכין בית דין לידע דרכי העבודות (של סוגי העבודה זרה)". ובהלכות סנהדרין (פ"ב ה"א) "אין מעמידין בסנהדרין.. אלא אנשים.. בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם".
(ואולי לימוד הלכות עבודה זרה וכישוף על ידי בית דין, שייך לדרגה השנייה הנ"ל של הכשר לתורה ומצוות ולא לדרגת הלימוד שהוא עצמו מצוה).
ועל דרך זה הוא מה שאמרו בסוטה (מט,ב) שהתירו לבית רבן גמליאל ללמוד חכמה יונית מפני שקרובין למלכות היו. וביארו בתוס' (ד"ה ארור מנחות סד,ב) שמה שהתירו להם הוא משום שהיה בזה צורך הציבור, וא"כ הרי זה מצוה ממש…
אלא שכבר הובא לעיל מהרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ב וסנהדרין פ"ב ה"א) שחברי הסנהדרין צריכים לידע דרכי העבודה זרה, והוא מהגמרא (ר"ה כד,ב. עבודה זרה מג,ב) דלהבין ולהורות מותר. ולכן גם הרמב"ם למד בזה בכדי להבין ולהורות בענייני איסור עבודה זרה. כי הידיעה בענייני כתות ואופני העבודה זרה ועבודתה, נוגעת לידיעת והבנת תוכן הציוויים השייכים לעבודה זרה. וכן שעל ידי לימודו בספריהם, התאפשר לו לדחות אותם ולבטל דבריהם, שהכל בכדי להתרחק ולהסיר מאתנו דעות ועבודות כוזבות אלו, וכמבואר במורה נבוכים שם. ועוד שהרי ביאר בזה כמה עניינים מטעמי המצוות כנ"ל, וכמו שכתב באגרת הנ"ל לחכמי מרשיליא: "ומאותם הספרים נתברר לי טעם כל המצוות.. וכבר יש לי חבור גדול בענין זה בלשון ערבי בראיות ברורות על כל מצוה ומצוה"."
הרב דב ליאור (ה'תרצ"ד), דבר חברון ג יו"ד קי
השאלה שנשאל עוסקת בלימוד תורה לנשים. בתוך התשובה הוא מביא ציטוט מליקוטי הלכות של החפץ חיים שכתב שנשים בימינו צריכות ללמוד אך לא ילמדו בספרים חיצוניים. מעיר על כך הרב דב ליאור שהרמב"ם למד מפני שהיה צריך להשיב לאפיקורס ומשום שהיה גדול הדור:
"אמנם הרמב"ם קרא גם ספרי עבודה זרה (מורה נבוכים ג, כט), כי היה צריך להגיב עליהם, ועוד שהיה גדול הדור, אבל לשאר בני אדם, אפילו הם תלמידי חכמים, ודאי שאסור"
לשיטתו, רק לגדול הדור מותר ללמוד בספרי עבודה זרה[5].
הרב שלמה אבינר (ה'תש"ג)
בשאילת שלמה ב, קצז כתב שאסור ללמוד בברית חדשה אפילו מתוך סקרנות:
"שאלה: האם מותר להחזיק בספר 'הברית החדשה' (לשם עיון ענייני מתוך סקרנות). אם לא, מה יש לעשות בנ"ל הנמצא ברשותי? תשובה: כתב הרמב"ם שאסור לעיין בתוך ספרי עבודה זרה או ספרים המבטאים רעיונות המנוגדים לאמונת היהדות (הלכות עבודה זרה ב, ב). לכן בוודאי שאסור לעיין בספר הנ"ל פאילו לשם סקרנות, אלא לסלקו מן הבית ומן העולם".
בפירושו להקדמת הרמב"ם לפרק חלק עמ' 182, הרב אבינר מסביר שהרמב"ם הוא מיוחד והוא כסנהדרין ולכן יכול ללמוד בלי להיות מושפע:
"שאלה: והרי הרמב"ם עצמו למד תורות שונות שאינן תואמות את עיקרי האמונה שלנו? תשובה: הרמב"ם אינו כאחד האדם, אלא הוא כסנהדרין, והוא היה מסוגל ללמוד את הספרים החיצוניים מבלי להיות מושפע מהם".
על פי דבריו אסור ללמוד בספרי עבודה זרה. לכאורה דבריו "מתכתבים" עם דברי הרצי"ה ונראה שהבין אותם שרק הרמב"ם יכול. אמנם לא מחויבים להסביר כך, ושהרצי"ה מתכוון לכך שמי שמרגיש בעצמו אחריות כלפי עם ישראל ושיש צורך ללמוד בספרי עבודה זרה מותר לו ללמוד. לדעתי, ההסבר הזה מתחזק בעקבות האגרת של מרן הרב זצ"ל שבו הוא כותב שתלמידי חכמים צריכים לשאוף להיות כחכמי סנהדרין.
[1] כך מסביר ד"ר משה וינשטוק בדוקטורט שלו על רבי ישראל ליפשיץ ורבי יצחק ליפשיץ, שכאשר התפארת ישראל מזכיר אפיקורס הוא מתכוון כמו שפינוזה. בזכותו גם הצלחתי לפתוח ראשי תיבות בהמשך "ע"ר שליט"א" ל"עטרת ראשי שליט"א" ושהוא מתכוון לאביו. הרב יצחק ליפשיץ כתב הערות לפירוש תפארת ישראל בשם "מסגרת זהב", רוב הערות יצאו בהמדורה השנייה של הספר תפארת ישראל לאחר פטירת הרב ישראל, ולכן לא הבנתי למי הוא מתכוון כשכתב "שליט"א". אולם בדוקטורט הוא מעיר שיש הערות שהוא כתב למהדורה הראשונה שיצאה בחיי הרב ישראל.
[2] זה הציטוט שמביא הרב שניאורסון להסבר דבריו (מובא במאמרו באוצר החידושים סנהדרין א עמ' רסג). לא מצאתי ציטוט טוב יותר ונראה שהגיוני שזאת הגמרא שהרב רוזין התכוון אליה.
[3] זה לשונו: " ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:"
[4] כמובן שאין מה לעשות עם ההגדרה הזאת וכל אחד יכול למשוך אותה לקצה אחר, הרי יש טווח גדול באמצע בין גדולי הדור לבין סתם בני אדם. יותר מסתבר בעיני למשוך לחומרא שיש יותר סברא לקרוא לכל מי שלא גדול הדור סתם בני אדם, מאשר לקרוא למי שלא סתם בן אדם גדול הדור.
[5] בביטאון ישיבת ניר "עלוני ממרא 120" מביא את התשובה על לימוד תורה לנשים, ושם הוא מעיר במילים שונות: "כאן הוא מדבר על כך שלא ללמד דברים בטלים נגד התורה. אמנם הרמב"ם קרא גם ספרי עבודה זרה, כי היה צריך להגיב עליהם, ומדובר גם על אדם ספציפי מאד; אבל סתם תלמידים שילמדו דברים כאלה? בוודאי שאסור". לעניות דעתי, השינויים לא משמעותיים ולא משנים את דעתו.