האיסור בקול ובמראה
יסודות
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כו עמוד א
בלישנא הראשונה בגמרא, רבא מביא הוכחה לדעתו (שבהנאה שבאה לאדם בעל כרחו, גם כשאי אפשר אחרת, אם הוא מתכוון אסור), מהאומנים שהיו עובדים בקודש הקדשים בתוך תיבות שלא ייהנו ממראה במקדש, והגמרא דוחה את הראיה – שכיוון שאין מעילה בקול ובמראה, לא היו צריכים להיזהר בזה, והסיבה שבכל זאת עשו כך היא הידור.
בלישנא השנייה בגמרא, רבא מדייק ממה שאמרו שאין בהם מעילה, שיש בהם איסור. והגמרא אומרת שאין מזה ראיה, כי למי שנמצא מחוץ למקדש יש איסור, אבל למשפצים במקדש אין איסור. לענייננו, למדנו שיש איסור ליהנות מקול ומראה, למרות שאין בהם מעילה.
הראשונים כתבו שהנאה בקול ומראה אסורה מדרבנן.
"אמר רבא: מנא אמינא לה – (דתניא): +מסורת הש"ס: [דתנן]+ לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים, שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. והא הכא, דלא אפשר וקא מיכוין – ואסור. ותסברא? והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה! – אלא: מעלה עשו בבית קדשי הקדשים. איכא דאמרי; אמר רבא: מנא אמינא לה – דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא – איכא. מאי לאו – לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור. – לא, לאותן העומדין בחוץ."
רש"י מסכת פסחים דף כו עמוד א
הסביר רש"י, שהכוונה שאין בהם מעילה היא שאין בזה איסור דאורייתא. וכיוון שמהתורה זה מותר, לא גזרו על זה חכמים כשזה מורכב. מפורש בדבריו שבהנאה מקול ומראה אין איסור דאורייתא.
"אין בהן משום מעילה – דאורייתא, הואיל ואין בהם ממש, וכיון דמדאורייתא שרו, כי לא אפשר כגון הכא – אמאי אטרחינהו רבנן, אלא מעלה בעלמא הואי."
תוספות מסכת פסחים דף כו עמוד א
התוספות ועוד ראשונים הסכימו להסבר של רש"י שבקול ומראה אין איסור דאורייתא.
הם הקשו על ההנחה שחכמים לא גזרו כשאי אפשר, והסיקו שההסבר הוא שחכמים לא גזרו כשזה לצורך תיקונים במקדש.
"ותסברא והאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה – פ"ה וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשה לר"י הא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא ופליג רבא ואסר בלא אפשר ומיכוון ומאי קא מוכיח אביי לרבא וי"ל דה"פ כיון דלא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא."
ספר מצוות גדול עשין סימן רי
"בפרק כל שעה (פסחים כו, א ותד"ה ותסברא) קול ומראה וריח אין בהן מעילה אבל איסורא דרבנן איכא, ובקטרת דווקא אחר שתעלה תימרותו שכבר נעשית מצותו ואין מועלין בו, אבל הריח בו כשהעלה תמורתו מעל (ע"פ רמב"ם הט"ז ע"ש)."
רמב"ם הלכות מעילה פרק ה, טז
"קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין, במה דברים אמורים כשהריח בקטרת אחר שעלתה התימורת אבל אם הריח בקטרת כשתעלה תמרתה מעל."
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה ה, ג
מהירושלמי קצת משמע שאין איסור ליהנות ממראה של אור המערכה.
"תני יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה. ולא היו מועלות. לאו. דאמר רבי יהושע בן לוי הריח והמראה והקול אין בהן מעילה."
תוספות מסכת פסחים דף כו עמוד א
התוספות והר"ן הקשו, כי בבבלי למדנו שיש איסור בקול ומראה.
"מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא – תימה דבפרק החליל (סוכה נג. ושם) תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש כדתנן התם ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה."
חידושי הר"ן מסכת פסחים דף כו עמוד א
"מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, וא"ת דהא תניא בפ' החליל [סוכה נג א] דאשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה דין של קדש כדאיתא התם, והיכי שרי והא אמרינן דאיסורא איכא, ובירושלמי נמי דייק מינה דקול ומראה אין בהם משום מעילה, וצ"ע."
ראבי"ה חלק ב – מסכת פסחים סימן תנט
הראבי"ה הסביר שהירושלמי מתכוון רק שהיתה יכולה לברור, אבל לא שבפועל כך עשו (ולא מסביר את הקושיה והתירוץ בירושלמי, למה היו צריכים להגיד שאין בהם משום מעילה).
"וקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, אבל איסורא איכא. והא דתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן היו מפקיעין פתילות למקדש, ואמרינן בגמרא תנא אשה בוררת חטה לאור הנר <של בית השואבה>, בירושלמי גרסינן היתה יכולה לברור חטים לאור הנר:"
באר שבע מסכת כריתות דף ו עמוד א
בשו"ת באר שבע תירץ, שהאיסור זה רק כשעושה איזשהו מעשה, כגון שמתקרב כדי לראות יותר, אבל אם מתנהל כדרכו אין בזה איסור.
"קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. בפרק כל שעה (פסחים כו, א) דייק מעילה הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא, והקשו התוס' התם (ד"ה מעילה) דהא בפרק החליל (סוכה נג, א) תניא אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה, ופריך התם בירושלמי (סוכה שם ה"ג) היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש, ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, אלמא דאפילו איסורא ליכא ולא תירצו כלום. אבל בפרק החליל (ד"ה אשה היתה) תירצו דבוררת לאו דוקא, אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה:
ולא נהירא לי, דלשון אשה היתה בוררת לא משמע כן, אלא בוררת ממש כדמשמע בהירושלמי שהבאתי, וכדאמרו בפרק טרף בקלפי (יומא לט, ב) כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטורת, והיינו מטעם שאינו אסור אלא שלא יקרב עצמו לעזרה כדי להריח יותר כדפירשו התוספות גופייהו התם (יומא שם ד"ה כלה), הכא נמי יש לומר לענין אור בית השואבה, שאינו אסור אלא שלא יקרב עצמו לעזרה כדי לראות יותר דמאי שנא, וכדתנן בתמיד (לג, א) אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגריפה:"
האיסור בקול ובמראה בע"ז
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה
כתב רבינו ירוחם, שאסור לשמוע כלי שיר של ע"ז או ליהנות מראיית נויי ע"ז, כפי שלמדנו שקול ומראה אין בהם מעילה אבל יש בהם איסור. והביאו דבריו בב"י ובשו"ע.
"אסור לשמוע כלי שיר של ע"ז או להסתכל בנויי ע"ז כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפסחים. מההיא דאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה אין בהן מעילה אבל איסור יש בהן וכן פשוט בשבת דאסור להסתכל בצורו' משום אל תפנו וגומר."
בית יוסף יורה דעה סימן קמב, טו
"כתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"ה קנט.) אסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי עבודה זרה כיון שנהנה בראייה כך מוכח בפרק כל שעה (פסחים כו.) מההיא דא"ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם."
שו"ע יו"ד קמב, טו
"אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה."
ראש יוסף מסכת פסחים דף כו עמוד ב
הרב יוסף תאומים (הפמ"ג) כתב כדבר פשוט שהאיסור מדרבנן. והדוגמה שלו לקול ומראה שאסורים היא בע"ז.
"עיין בהג"א כאן קול ומראה וריח אין בו מעילה הא איסור' איכא. ונ"מ קול ע"ז ומראה ע"ז לעיין במראות הצובאות של ע"ז איכ' איסור דרבנן. ומיהו ריח של ע"ז דאוריית' הוה דבמקדש לאחר שנעשה מצותו הוה איסור דרבנן ובע"ז הוה דאוריית'."
תוספות אנשי שם מסכת ברכות ח, ו
רבי חיים נח אייזנשטט (כנראה נפטר בתרל"ו), תירץ קושיה של התוספות חדשים, על סדר הדברים במשנה בברכות. ההסבר שלו הוא שהתנא של המשנה רצה לרמוז שהאיסור בהנאה מנר ומבשמים של ע"ז הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא, וכפי שאמרו בפסחים שאין בהם איסור מעילה.
[ההסבר שלו קשה, כי לגבי ריח לפי מסקנת הגמרא לכאורה הוא אסור מדאורייתא]
"בתו"ח ד"ה ולא כו' וקשה כו'. ונ"ל דהתנא רצה לרמוז דהנך נמי של עבודת כוכבים לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא קי"ל בפסחים ד' כ"ה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה"ה לאיסור עבודת כוכבים אלא דמ"מ משום חומרא דעבודת כוכבים גזרו בו לאסור דהא מיהא נהנה בראייה או בריח ולכך הפסיק ביניהם בשל מתים דליכא בהו איסורא לרמוז האמור משא"כ אי הוה תני של מתים לפניהם או לאחריהם לא הוה שמעינן מידי."
חתם סופר מסכת חולין דף פט עמוד א
החת"ס הבין שתוספות בע"ז אומרים שבקול ומראה יש איסור דאורייתא.[1]
"אלא דצ"ע לכאורה הא רשב"א כ' שם למ"ד לאו ליהנות ניתנו הא עכ"פ נהנה בחליצה שהותר לעלמא. ותי' כיון דהך הנאה היא מחמת המצוה דמה שהיא מעכבת לינשא לאחר היא ממצות הי"ת הוה בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו. מבואר מדבריו אלו הי' שם הנאה אחרת שאינה מכח המצוה הי' עובר על לא תדבק בידך והשתא בתקיעת שופר כ' הר"ן וכ"כ בכל בו ופסקו בש"ע שנהנה התוקע מהקול נמצא לעולם עבר על לאו דלא תדבק בידך מכח הנאת התקיעה וכיון שעכ"פ עובר על זה הלאו נימא נמי למ"ד מצות ליהנות ניתנו שיי"ח שהרי אינו מרויח במה שאינו יי"ח דעכ"פ עובר על זה הלאו ומה לי הנאה מרובה ומה לי הנאה מועטת. ולכאורה י"ל ולומר דקיי"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה ולא איסור הנאה מן התורה כלל ולק"מ ק' זו כיון דלא נהנה אלא מקול בעלמא. ועפי"ז יתיישב היטב גירסת הרי"ף דגרס התם במס' ר"ה רב יהודה התוקע בשופר של ע"ז יצא אע"ג דאיהו גופי' אמר בשופר של שלמים לא יצא ומפני ק' מחקו תוס' גירסא זו וגרסו אמר רבא. והא"ש בשלמא בשלמים ליכא איסור בהנאת קול וכנ"ל אבל בע"ז אפי' קול ומראה וריח יש איסור דאורייתא כמ"ש תוס' במס' ע"ז י"ב ע"ב (ותלי' באפשר ולא מכוון) וא"כ כיון דעכ"פ נהנה ועובר על לא ידבק בידך גם ידי מצוה יצא וק"ל:"
ראיה מהירושלמי שבקול של ע"ז אין איסור הנאה [מהתורה]
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה ג, א
הירושלמי ביחס לע"ז אומר שאין איסור הנאה בקול [ההקשר הוא לצאת יד"ח, אז אפשר לומר שיש גזירה דרבנן].
רבי אלעזר מסביר את ההבדל בין לולב של ע"ז שפסול לבין שופר שכשר, שבלולב נוטלים את הלולב עצמו, ואילו בשופר המצווה היא בקול השופר ובקול אין איסור.
"שופר עכו"ם ושל עיר הנדחת ר' לעזר אמר כשר. תני רבי חייה כשר תני רבי הושעיה פסול. הכל מודין בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה ברם הכא [במדבר כט א] יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא. ויש קול אסור בהנייה."
פני משה מסכת סוכה פרק ג
"אמר ר' אלעזר. בלאו הכי לא דמו אהדדי ואפי' למאן דלא דריש יהיה ריבויא היא דתמן בלולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בשופר בקולו הוא יוצא וכי שייך קול לאסור משום איסורי הנאה ודומיא דאמרי' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה."
קרבן העדה מסכת סוכה פרק ג
"ברם הכא. אבל בשופר בקול שופר הוא יוצא ואין איסור הנאה שייך בקול:
ויש קול אסור בהנייה. בתמיה:"
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כח עמוד א
גם הריטב"א הסביר כך את הירושלמי, שההנאה מהקול לא נחשבת הנאה מע"ז.
"ולענין שופר הגזול התיר הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' שופר ה"ג) לפי שבקול יוצא, ויש סעד לדבריו בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) דאמרינן התם שופר של ע"ז ר' חייא תני כשר ר' אושעיא תני פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין לולב לשופר אמר ר' יוסי לולב כתיב לכם משלכם ולא של איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום, ר' אליעזר אמר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה כלומר ואינו חשוב נהנה מע"ז."
הרב יוחנן סופר
על חת"ס על הש"ס מועד ג, 'הערות והארות' ח, עמוד קכו (131 באוצה"ח).
הרב יוחנן סופר (1923-2016, דור חמישי לחת"ס), הקשה על דברי החת"ס מהירושלמי וסיים בצ"ע. אח"כ ניסה להוסיף תירוץ, לפיו זו מחלוקת בירושלמי [הוא מציע לומר שיש מחלוקת בין שני ההסברים בירושלמי, והראשונים הכריעו כפירוש הראשון, ולפיו בע"ז יש איסור בקול].
(הוא מדבר על דברים של החת"ס במקום אחר, שהביא שהתוספות כתבו שבקול ומראה של ע"ז יש איסור, ולא נזכר שם שזה איסור דאורייתא).
"צ"ע מירושלמי סוכה (ג, א) דפריך ויש קול אסור בהנייה, וקאי על שופר של עכו"ם ושל עיר הנדחת, הרי דגם בע"ז ועיר הנדחת הנאה בקול אינו אסור, ובריטב"א בסוגיין (ד"ה ולענין) מייתי קושיא זו של הירולשמי ומפרשו דאינו חשוב נהנה מע"ז, עיי"ש, וע"ע בריטב"א ע"ז (יב, ב) שכתב כעין דברי התוס' וצ"ע.
ואולי י"ל דהראשונים דנקטו לעיקר כתי' ראשון של הירושלמי סברי דבזה פליגי אי בע"ז יש איסור הנאה בקול."
פוסקים נוספים שהתייחסו
דאורייתא – הרב זעליג ראובן הלוי קצנלבוגן
מאמרו נדפס בשנת תשס"ב, בכתב העת 'העמק', חוברת עב, עמוד סט (74-75 באוצה"ח).
הוא מוכיח מכך שרבינו ירוחם למד שיש איסור בקול ומראה של ע"ז, שסבר שהאיסור דאורייתא. כי אם האיסור היה דרבנן היה ייתכן לומר שזהו איסור מיוחד לקדשים. [הוא לא מתמודד עם דברי הראשונים שכתבו בפירוש שהאיסור דרבנן].
"אמנם מדברי רבינו ירוחם משמע דאיסורא מיהא איכא היינו מדאורייתא דהנה בשו"ע סימן קמ"ב סעיף ט"ו אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להתסכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראיה והבאר הגולה שם ציין לדברי רבנו ירוחם דידעינן האי דינא מדינא דבר קפרא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה הא איסורא איכא וממילא ידעינן דבכל האיסורין איכא איסור של קול מראה וריח ואם נאמר דאיסורא מיהא איכא היינו מדרבנן א"כ מנ"ל לומר דכל האיסורין איכא איסור דרבנן הלא אפשר שמעלה עשו בקדשים כמו שמבואר בגמ' בצה ל"ט מאי שנא שלהבת דע"ו דשריא ומאי שנא דהקדש דאסורא ע"ז דמאיסא ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מינא גזרו ביה רבנן א"כ מהיכא יצא לו דין זה אלא נראה דלמד דאיסורא איכא היינו מן התורה."
דרבנן – תורת מרדכי קכח, ב
הרב מרדכי אליהו רבינוביץ' (תרסט), כתב שהאיסור בקול ומראה של ע"ז הוא מדרבנן, וכפי שהאיסור בהקדש דרבנן שמשם למדנו דין זה.
"ומבואר מזה לענין נ"ד [השאלה היא אם מותר להסתכל על יריעות ותמונות שנצבעו באיסורי הנאה כערלה וכלאי הכרם. אורי] דמדאו' אין איסור להסתכל ולהנות ממראה התמונות והיריעות שנצבעו באיסורי הנאה אבל עכ"פ מדרבנן אסור וכ"כ הב"י ובשו"ע ביו"ד (סוף סי' קמב) בשם רבינו ירוחם דאסור לשמוע כלי שיר או להסתכל בנוי האלילים כיון שנהנה בראיה וכדברי הגמ' דפסחים הנ"ל דמעילה הוא דליכא הא איסורא מדרבנן איכא וה"ה בנ"ד יש לאסור עכ"פ הראיה והסתכלות מדרבנן."
דרבנן – מתנת שלמה פסחים כו, א
הרב שלמה אלשטיין (תשע"ט), למד בפשטות מהסוגיה שקול ומראה בע"ז אסורים מדרבנן, ואילו ריח אסור מהתורה (והקשה על הפמ"ג, שמה שלמד מרש"י ותוספות כאילו אומרים שריח אסור מדרבנן זה לפני מסקנת הגמרא שבריח יש מעילה).
"בשו"ע יו"ד קמ"ב סעיף ט"ו כתב אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנויי אלילים כיון שנהנה בראיה וכתב הש"ך שם וכן להריח בריח של אלילים כדמוכח בפרק כל שעה דף כה, ב עיי"ש.
ועיין באר הגולה שם שציין שכ"כ רבינו ירוחם מהא דאמר ר' שמעון בן פזי בפסחים דף כו, א קול ומראה אין בו משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ולכאורה לפי"ז לענין הנאה מע"ז קול ומראה אסור רק מדרבנן דהוי דבר שאין בו ממש אבל ריח אסור מן התורה דהוי דבר שיש בו ממש.
ובשו"ע או"ח רי"ז סעיף ה' כתב בשמים של עבודת כוכבים אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהם. וכתב הפמ"ג שם ס"ק ז' שכתב אם ריח יש בו איסור תורה או איסור דרבנן עיין רמב"ם פ"ה ממעילה הלכה ט"ז משמע דין תורה ורש"י ותוס' פסחים דף כו משמע דרבנן עכ"ל. ודבריו צ"ב דלכאורה כל דברי רש"י ותוס' רק לפי ההו"א אבל למסקנא דריח הוי דבר שיש בו ממש לכאורה גם רש"י ותוס' מודים דאסור מן התורה."
דרבנן – הרב משה גולדשטיין
הערות על הריטב"א של מוה"ק. ע"ז יב, ב הערה 414
הרב משה גולדשטיין כתב כדבר ברור שדברי השו"ע על איסור קול ומראה בע"ז הם דרבנן.
הסבר דבריו בפירוט: הריטב"א כתב בתוך הסבר דעת ר"ל שבמהנה אין איסור לע"ז, שבנהנה יש איסור "אפילו מידי דלא הוי הנאה ממש"[2]. הרב גולדשטיין מתקשה במה מדובר, וכותב שדחוק לומר שכוונתו לקול ומראה, כי אסורים רק מדרבנן, ומדברי הריטב"א בהמשך משמע שהוא מדבר באיסור תורה.
"צ"ב באיזה אופן נאסר בע"ז הנאה שאין בה ממש ועיין בסמוך ד"ה גמרא דריחא לאו מילתא אפילו ביין נסך ולכאורה ה"ה קול ומראה שאין בהן ממש כדאיתא פסחים כו א. ודוחק לומר שכונת רבינו למה שנפסק בשו"ע יור"ד סי' קמב סט"ו אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה שהרי שם איירי באיסור דרבנן ורבינו איירי באיסור תורה כמ"ש בסוף דבור זה וצ"ע."
[1] אציין שהחת"ס במקומות רבים אומר שמבואר בתוספות שקול ומראה אסורים בע"ז. אבל רק כאן נראה שאומר שהאיסור דאורייתא.
אלו דברי התוספות, לא מדברים על קול ומראה.
תוספות מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
"אלא בוורד והדס דקמתהני מריחא – הקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דאמרינן לקמן פ"ב (דף סו:) דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא ואפילו לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דהא דאמרינן (פסחים דף כד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מכל מקום איסורא מיהא איכא ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם דלוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבא בהו אכילה ובעבודת כוכבים נמי לא כתיב בה אכילה באורייתא אלא בדברי קבלה (תהלים קו) ויאכלו מזבחי מתים ואע"ג דכתיב (דברים לב) אשר חלב זבחימו יאכלו מכל מקום לא הוזכר אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה דאיתקש זבח למת ויאכלו מזבחי מתים כדאיתא פרק אין מעמידין (לקמן דף כט:) ואפילו אם תמצא לומר דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא אבל בת תיהא אע"ג דביין נסך מיירי דכעין איסור עבודת כוכבים החמירו בו התם ליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפילו את"ל דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה [ועי' תוס' לקמן סו: ד"ה אביי]."
[2] חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
"אבל בפירות מותרות. פירוש כיון דלא מתהני מינייהו, אע"ג דמהנה לע"ז דיהיב ליה מיכסא מותר מאי טעמא דאמר קרא (דברים י"ג י"ח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור מהנה מותר. מסתברא לפרושי לאו למימרא דסבירא ליה לר"ל דכל מהנה לע"ז יהא מותר, דהא ודאי אפילו רוצה בקיומו אסור, ואלמה אמרינן בפרק השוכר (לקמן מ"ז ב') והא שביק רוחא לע"ז דאלמא מילתא דפשיטא היא דמהנה אסור, אלא הכי קאמר דמהנה כי האי גוונא דהוי מילתא דלא מינכר ומבזה בו לע"ז שפודה בו עצמו שלא יניח עטרה שלו כמתניתא דבסמוך שרי, דכי אמרינן דסרך עבודה זרה אסור היינו במתהנה ממנה כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אפי' מידי דלא הוי הנאה ממש, אבל במתני' לא חיישינן לאיסתרוכי וכל כי האי גוונא דהוי גריעותא לע"ז שרי, ורבי יוחנן סבר דק"ו הוי דבנהנה אסרה תורה כל מאומה אע"ג דממעט לע"ז, כל שכן במהנה שרוצה בקיומה שאסור בכל ענין ואפילו בכי האי גוונא דין תורה, והלכתא כר' יוחנן."