לא תחנם – לא תן להם חן

מקורות האיסור

דברים פרק ז, א – ו

מקור האיסור הוא בספר דברים, בהקשר של ביעור ע"ז ושבעת העממים מארץ ישראל[1]:

"(א) כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: (ב) וּנְתָנָם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמה"

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א

הגמרא דורשת מפסוק זה כמה דרשות. אחד מהאיסורים הנובעים מ'לא תחנם' הוא איסור לתת חן לגוי, למשל לומר על עובדת כוכבים שהיא נאה. הגמרא מקשה מרבנים ששיבחו את ה' על גויות נאות ומשיבה שאין זה דרך שבח אלא הודאה לה'.

"דאמר קרא: לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן! א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם….

ד"א: לא תחנם – לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו.

מיתיבי: מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה'! ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא! ורב, אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר: הרואה בריות טובות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו."

ערכין יג, ב- יד, א

דין זה מופיע גם בגמרא בערכין.

"משנה: …אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל – נותן חמשים סלע… גמ': הוא הדין דאפילו עובד כוכבים נמי, אלא מלתא אגב אורחיה קמשמע לן, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה."

תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק א הלכה ט

דין דומה לגבי שבח נכרי נאה מוזכר גם בירושלמי. שני דגשים שמצאנו בו הם איסור לגדלת ישראלית ליפות נכרית, וכן שהאיסור הוא בלא תעשה. (וראה להלן)

"לא תחנם לא תתן עליהם חן והתני מעשה ברבן גמליאל שהיה מטייל בהר הבית וראה אשה אחת נכרית ובירך עליה וכי דרכו של רבן גמליאל להביט בנשים אלא דרך עקמומית היתה [דף ח עמוד א] כגון אהין פסוורוס שהביט בה שלא בטובתו ובירך עליה. ולא כן א"ר זעירה בשם ר' יוסי בן חנינא רבי בא ר' חייה בשם ר' יוחנן לא תחנם לא תתן עליהם חן. מה אמר אבסקנטה[2] לא אמר אלא ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו. שכן ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה סוס נאה אומר ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו. ר"ש רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית משם לא תתן עליהם חן ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום לא תתחתן בם. רבי יצחק בר גופתה בעא קומי רבי מנא לילך לבית המשתה שלו אסור להיעשות לו שושבין לא כל שכן א"ל ליתן עליהם בלא תעשה."

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נ

בספר המצוות הציג הרמב"ם את איסור 'לא תחנם' כאיסור לחמול על הגויים וליפותם.

"והמצוה החמישים היא שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם והוא אמרו יתעלה (ס"פ ואתחנן) לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן עד שהאיש יפה הצורה מעובדי עבודה זרה אינו מותר לנו שנאמר זה יפה תואר או זה פניו יפות כמו שהתבאר בגמרא דילן (ע"ז כ א). ובגמר עבודה זרה ירושלמי (פ"א ה"ט) אמרו לא תתן להם חן בלא תעשה:[3]"

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד

הרמב"ם מבאר את טעם האיסור. מדבריו לא ברור לגמרי האם מותר או אסור לשבח גר תושב. עוד מדגיש הרמב"ם שאם אסרו לספר בשבח גופו, ק"ו שאסור לשבח דבריו ודרכיו.

"ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים"

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא סעיף יד

השלחן ערוך מונה את איסור סיפור שבחם.

"אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר."

האיסור לשבח מעשיו של הגוי

הדוגמה המבוארת בגמרא היא לאסור שבח נויו החיצוני של הגוי. אמנם הראשונים למדו מכאן שק"ו לאסור לשבח מעשיו:

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד

"…ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים"

ספר היראה לרבנו יונה

"אל תשבח שום גוי לא בחן ולא ביפי ולא במעשיו."

ספר כלבו סימן צז

"אסור לספר בשבחה ואפילו לומר כמה נאה העכו"ם זה בצורתו קל וחומר לשבח מעשיו שנאמר (דברים ז, ב) לא תחנם וגו'"

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא סעיף יד

השולחן ערוך מונה את איסור סיפור שבחם.

"אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר."

לשבח מעשה ידיו

טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא

הוסיף לאסור אף מעשה ידיו.

"ואסור לשבחו כמה נאה עכו"ם זה וכל שכן שלא לספר בשבח מעשה ידיו. אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזה מותר:"

בית יוסף יורה דעה סימן קנא

הביא את דברי הטור בבית יוסף, אך לא פסקם בשו"ע [וייתכן שהבין ש'מעשה ידיו' הם הם 'מעשיו'].

"ומ"ש וכל שכן שלא לספר בשבח מעשה ידיו:

ומ"ש אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה וכו'. בסוף פרק קמא דעבודה זרה (כ.):"

לחם סתרים חידושי דינים סי' כו (דף קיט, א)

"והרמב"ם ז"ל כתב בפ ה' ע"ז דין ד' וז"ל: 'וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, ק"ו שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר לא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים' עכ"ל. והטור בי"ד ססקנ"א הוסיף עוד לאסור לספר בשבח מעשה ידיו ולא ידעתי מנ"ל הא ואפשר דטעמו כיון דטעם האיסור כמ"ש הרמב"ם זל מפני שגורם להדבק עמו א"כ אם משבח מעשה ידיו יבא להדבק עמו כדי ללמוד אותה המלאבה ועי"ז ילמוד ממעשיו הרעים. ומרן בשו"ע י"ד ססי קנ"א השמיט מלת מעשה ידיו שכתב הטור וכתב כלשון הרמב"ם זל, ואפשר דבכלל דברי מרן דברי הטור."

לברך גויים

ספר כלבו סימן כה

"ואם יש שם כותי אומר כל אחד ואחד ממנו בני ברית בשמו, לפי שאסור לברך הכותי כדכתיב (שם ז, ב) לא תחנם לא תתן להם חן. וכתב הרב רבינו אשר ז"ל ונהגו לרחוץ כוס של ברכה אחר שתיתו, ומעביר אותן המים על עיניו, שלא לשפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון ע"כ."

מגן אברהם סימן קפט ס"ק א

"כשיש עכו"ם בבית נוהגין לומר כלנו יחד בני ברית, וכתב הט"ז בי"ד שאינו נכון דכיון שאומר כולנו יחד הכל בכלל אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד, והטעם לפי שאסור לברך עכו"ם דכתי' לא תחנם (מט"מ כל בו)"

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קפט סעיף ד

"כשיש נכרי בבית נוהגים לומר כולנו יחד בני ברית להוציא הנכרי מכלל הברכה שאסור לברך הנכרים שנאמר ולא תחנם"

האם מותר לחשוב טוב על הגוי

ירושלמי ע"ז א ט

"ר"ש רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית משם לא תתן עליהם חן ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום לא תתחתן בם."

החינוך תכו

"שלא נחמול על עובדי עבודה זרה ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו בשום ענין"

ספר היראה לרבנו יונה

ציין שהאיסור לשבח גם את מעשיו, והזהיר גם שלא לדונו לזכות.

"אל תשבח שום גוי לא בחן ולא ביפי ולא במעשיו. וכשתראה גוי עשה טובה או נאמנות או צדקה, דאג, כי חסד לאומים חטאת לישראל, ואל תדינם לכף-זכות אם לא בפניהם מפני דרכי שלום."

תורת חיים מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א

"מיתיבי מעשה ברשב"ג וכו. מדרשב"ג לחודא פריך אבל מדר"ע לא קשיא מידי דלא הוה מספר בשבחה ולהכי לא משני מיניה מידי וכן משמע בירושלמי דלא פריך אלא מדרשב"ג דלא מייתי התם מלתא דר"ע כלל."

תוקף האיסור

בפשטות מדובר באיסור דאורייתא וכן כתבו כמה ראשונים.

סה"מ לרמב"ם ל"ת נ

בספר המצוות הציג הרמב"ם את איסור 'לא תחנם' כאיסור לחמול על הגויים וליפותם.

"והמצוה החמישים היא שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם והוא אמרו יתעלה (ס"פ ואתחנן) לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן עד שהאיש יפה הצורה מעובדי עבודה זרה אינו מותר לנו שנאמר זה יפה תואר או זה פניו יפות כמו שהתבאר בגמרא דילן (ע"ז כ א). ובגמר עבודה זרה ירושלמי (פ"א ה"ט) אמרו לא תתן להם חן בלא תעשה:"

ספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תכו

בתוך מצוות לא תחנם הוא מבאר גם את האיסור של לתת להם חן, וגם את טעם האיסור. עוד העיר בתוך דבריו שמותר לתת להם שבח כאשר עולה לישראל שבח גדול יותר מתוך הדברים.

"שלא לחון על עובדי עבודה זרה

שלא נחמול על עובדי עבודה זרה ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו בשום ענין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ע"ז כ' ע"א] שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא, ועל זה נאמר [דברים ז', ב'], ולא תחנם, ובא הפירוש על זה לא תתן להם חן, כענין שאמרנו. ויש מרבותינו שלמדו מלא תחנם לא תתן להם מתנות חנם, והכל שורש אחד. ובירושלמי דעבודה זרה [פ"א ה"ט] אמרו, לא תחנם, לא תתן להם חן, בלא תעשה."

ספר מצוות קטן מצוה קלה

וכן משמע מדברי הסמ"ק שהאיסור מן התורה.

"שלא לחון עובדי עכו"ם ואלילים דכתיב (דברים) לא תחנם פירוש שלא יאמר כמה נאה עובד עכו"ם זה ובכלל זה שלא ליתן להם מתנות חנם."

תוספות מסכת יבמות דף כג עמוד א ד"ה ההוא בשבעה

וכן משמע מתוס' שדן בלימודים השונים מן הפסוק וברור בדבריו שזה לימוד גמור.

"ההוא בשבעה אומות כתיב – ואף על גב דלא תחנם דכתיב נמי התם מוקמינן בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף כ.) בכל אומות עובדי עבודת כוכבים הכא לא מוקמינן ליה בז' אומות אלא משום דכי יסיר משמע שבעה אומות דמסירין טפי ואי לאו כי יסיר הוה מוקמינן ליה נמי בכל אומות עובדי עבודת כוכבים לרבנן ולר"ש דדריש טעמא דקרא אי לאו כי יסיר הוה דרשי' דטעמא דקרא משום הסרה…"

ועוד יותר ברור מדברי תוס' שתמה מדוע הותר משום דרכי שלום. ומובן שהבין שזה איסור תורה:

תוספות מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א ד"ה רבי יהודה

"רבי יהודה אומר דברים ככתבן – תימה לר' יהודה למה לי לא תחנם לאסור מתנת חנם ותיפוק לי' מהכא וי"ל דלא תחנם אצטריך ליתן בו לאו והאי דהכא נמי איצטריך לעשה אי נמי איכא למימר דהאי דהכא איצטריך לגלות על נתינה דגר שהיא מתנה ממש ולא נתינה בדמים והקשה ריב"ם דהכא אסר מתנת חנם לעובד כוכבים לר' יהודה ובפרק כל שעה (פסחים דף כב. ושם ד"ה ור') מוקמינן ההיא דשולח אדם ירך לעובד כוכבים כר' יהודה ותירץ רבי דבתוספתא תניא גבי מילתיה דר' יהודה דהכא בעובד כוכבים המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו והא דאמרי' בפרק הדר (עירובין דף סד:) דא"ל לההוא עובד כוכבים טול גלוסקין מאילעא ואף על פי שלא היה מכירו כדמשמע התם שאני התם שהיה מתלוה עמו בדרך וא"ת למאן דאסר וכי לית ליה ההיא דמפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם"

קרית ספר הלכות עבודה זרה פרק י

וכן כתב בפירוש המביט בקרית ספר על הרמב"ם ששלוש דרשות אלו הן מדאורייתא.

"ואסור לרפאות עובדי ע"ז מדאוריתא בחנם שהרי חונן אותם וגר תושב הואיל ומצווים אנו להחיות מרפאים אותו בחנם. אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל שנאמר לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע שגורם ישיבתם בארץ וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה גוי זה מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב וכל זה נדרש מזה הכתוב לא תחנם קרי ביה לשון חנינה והיינו חן לא תתן להם חניה בקרקע קרי ביה לא תחנם דלא כתיב מלא לא תתן להם מתנת חנם קרי ביה לא תחינם לשון חנם ויש בזה הלאו דברים אחרים אסורים מדרבנן בכלל ושמרתם את משמרתי:"

מגדל עוז הלכות עבודה זרה פרק י הלכה א

על דברי הרמב"ם בהלכות ציין המגדל עוז שאיסורים אלו בלא תעשה.

"ואסור לרחם עליהן עד מרפאין אותו בחנם. פרק אין מעמידין (דף כ"ו) ובירושלמי לא תתן להם חן בלא תעשה:"

גליוני הש"ס מסכת ברכות דף מג עמוד ב

בגליוני הש"ס לר"י ענגיל הביא איסור זה כדוגמה לאיסורים שהם הרחקות מדאורייתא ומשום חשש.

"שם ואל יסב בחבורה של עמי הארץ מ"ט דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו, נ"ב כעין זה ע"ז כ"ז ב' שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתריהו וע"ע שם כ' א' רש"י ד"ה לא תתן להם חן שלא יאמר כמה עכו"ם זה נאה דלא ימשוך אבתרי' עכ"ל, ויש ללמוד משם דשייך איסור דאוריתא משום סייג דאיסור זה דלא תתן להם חן הוא דאוריתא דנלמד שם מקרא דלא תחנם עש"ה ועכ"ז האיסור רק משום סייג דילמא אתי לאימשוכי בתרי' דהא אין זה וודאי דאתי לאימשוכי בתרי' אם יאמר עליו שהוא נאה כמובן מסברא והוא רק חשש דילמא מימשיך אבתרי' עי"כ וא"כ מבואר דשייך איסור דאוריתא משום סייג וכבר הארכתי בזה בס' לקח טוב:"

שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הלכות עבודה זרה פרק י הלכה א

הרדב"ז העלה אפשרות שאיסור זה הוא מדרבנן, ואף אם היא מדאורייתא אין לוקים עליה שאינה פשטיה דקרא.

עיקר הפסוק הוא שלא לרחם עליהם, וייתכן ששאר האיסורים הם מדרבנן.

"[א] שאלת על מה שכתב הרמב"ם פ"י מהלכות ע"ז ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם ובקשת דרשה זו בגמרא ולא מצאתה ורבינו תופס אותה עיקר.

תשובה גרסינן עלה דמתניתין דאין מוכרין להם במחובר לקרקע מנה"מ אמר ר' יוסי דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע האי לא תחנם מבעי ליה דה"ק רחמנא לא תתן להם חן ופירש"י ז"ל שלא יאמר כמה נאה עכו"ם זה והוא ז"ל גרם לך שלא מצאת הדרשה. וקשה לי עליה דרש"י דהכי הו"ל לאקשויי האי מבעי ליה שלא לרחם עליהם דהכי משמע פשטיה דקרא. ותו קשה דאמרינן קמן ד"א לא תחנם לא תתן להם חן מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לומר כמה נאה עכו"ם זה ואי פי' לא תתן להם חן הוי אסור לומר כמה נאה עכו"ם זה כדמשמע מלשון רש"י מאי מסייע ליה היא היא. הילכך מאי דפריך תלמודא מבעי ליה דה"ק רחמנא לא תתן להם חן היינו שלא לרחם עליהם כמו לא תתן להם חנינה. והא דקאמר לא תתן להם חן לפי שרצה לכלול מימרא דרב דתרתי משמע לא תתן להם חנינה ולא יהיה להם חן בעיניך ולתרץ קושיא זו כתב רש"י ז"ל שלא יאמר כמה נאה עכו"ם זה אבל פשיטא דמשמעותיה דקרא שלא לרחם עליהם.[4] וכן כתב רבינו בסימני הלאווין שלא לחון עליהם וכן בספר המצות כלל בכלל הלאו שני הדברים סימן נ' וז"ל הזהירנו מחמול כלל עליהם ומליפות דבר מכל מה שמיוחד להם והיא אומרו ולא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן עד שאם האיש הזה יפה הצורה אסור לנו לומר זה יפה תואר כמו שנתבאר בגמרא דילן ובגמרא ירושלמי אמרו לא תתן להם חן בלא תעשה. הא למדת שעיקר המצוה שלא לרחם עליהם ואם עשה מעשה לוקה. ואף על גב דהוי לאו שבכללות שהרי כולל לא תתן להם חנייה בקרקע ושלא לתת להם מתנת חנם ושלא לומר כמה נאה עכו"ם זה. איכא למימר מדרבנן הוא ואסמכוה אקרא. ואפי' אם תרצה לפרש דאיסורא דאורייתא הוא מ"מ אין לוקין אלא על פשטיה דקרא דהיינו שלא לרחם עליהם דאע"ג דלאו שבכללות אין לוקין עליו אפשטיה דקרא לוקין:"

משנת המצוות (לאחיו של בעל כנה"ג. מועתק מתוך דינא דחיי סי' מח)

בספר דינא דחיי מביא את דברי אחיו שסבר שעיקר הפסוק נאמר על חנינה לז' אומות ומתוך כך הקשה על דברי הסמ"ג שתפס שעיקר הפסוק הוא לא תתן חניה בקרקע וממילא עיקרו אינו אלא על ז' אומות והוא הפך הפשט ודלא כדברי הרמב"ם ששם את העיקר על נשיאת חן וכפשט הכתוב.

"וכתוב בספר משמרת המצות להרב אחי נר"ו עוד יורנו מלחמול על ז' אומות וכו' והרב תפס עיקר לשון חן דמשמע טפי לישנא דחן יותר מהשאר כנודע לבעלי הדקדוק וראיתי לסמ"ג שתפס עיקר החניה בקרקע וזה דוחק שהרי לפי זה כבר נמנה זה הלאו פעם אחרת באמרו לא ישבו בארצך פן יחטיאו וכו' ועוד כי פ' זה מדבר בז' עממין ואם הכתוב אמר לא תחיה כל נשמה איך יעלה על הדעת לומר שישבו בארץ אבל לדברי הרב ז"ל שפיר קאמר שעיקר האזהרה היא שלא לחמול עליהם ואח"כ דרשו חכמים שאר הדרשות לשאר אומות על צד הדרש וכו' ע"כ."

הדינא דחיי מקשה על דברי אחיו מספר קושיות מהן מוכח שהאיסור הוא כלפי כל האומות:

"ודברים הללו לא ניתנו ליכתב חדא דאפילו דנודה לו דקרא דלא תחנם מיירי בז' אומות לא ידעתי מה הקשה להרב המחבר ז"ל שכבר הוכפל הלאו לא ישבו בארצך פן יחטיאו שאותו הלאו בא להזהיר שלא ישבו בארצנו הם עצמם בגופם ובממונם פן יחטיאו אותנו ולא תחנם בא להזהיר שלא ניתן להם חניה בא"י…

ועוד תמהני שאף לדברי הרמב"ם ז"ל מיירי בשאר אומות כמו שמבואר בדבריו בס' המצות ובפ"י מה' מלכים ומה מאד קשים דבריו כגידים שכתב אבל לדברי הרב ז"ל שפיר קאמר דעיקר האזהרה היא שלא לחמול עליהם ואח"כ דרשו חכמים שאר הדרשות לשאר אומות על צד הדרש ע"כ. שנראה מדבריו דלדברי הרמב"ם ז"ל מה שבאה האזהרה לא תחנם לא תתן להם חן בז' עממין באה האזהרה וזה דבר משתומם שהרמב"ם בסה"מ כתב הזהירנו מחמול כלל לעובדי ע"ז וכו' ומשמע מדבריו לכל עובדי עכו"ם אפילו אינם מז' עממין מדלא פירש בפי' ר"ל על ז' עממין כמו שפי' בסי' מ"ח מצות לא תכרו' להם ברית ובפ"י מה' ע"ז כתב בפי' וכן אסור לספר בשבחן ולומר כמה נאה עכו"ם זה בצורתו שנאמר לא תחנם לא תתן להם חן וכו' ע"כ הרי דבשאר אומות מיירי שהרי על מה שאמר למעלה ומפני מה אין מוכרין להם שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע כתב וכן אסור לספר בשבחן וכו' ולפי דעתו מה שכתב שנאמר לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע בשאר אומות מיירי ועוד שהרי נתן טעם מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים וזה הטעם לא שייך אלא בשאר אומות שהשאר נצטוינו עליהם להרגם וכמ"ש הרב המחבר ז"ל לפנינו.
ועוד מפרקא קמא דע"ז מוכרח לומר דמה שדרשו לא תתן להם חן הוא אפילו בשאר אומות דאי לשבעה אומו' דוקא מאי מקשינן עלה דהך ברייתא מתיבי מעשה בר"ש בן גמליאל שהיה על גב מעלה בהר הבית וראה גויה אחת נאה ביותר ואמר מה רבו מעשיך ה' ומאי קושיא קרא איירי בז' עממים ורבן שמעון בן גמליאל בשאר אומות הוא דאמר הכי אלא ודאי דמה שדרשו לא תתן להם חן מיירי בשאר אומות וכ"כ בתוס'.

וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ איירי בשאר אומות קשה שהרי הוכפל הלאו לא ישבו בארצך פן יחטיאו שלדעת הרמב"ם איירי אפילו בשאר אומות כמו שיתבאר במצוה הבאה בסמוך אלא שהדבר מוכרח לומר כמו שכתבתי דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי בא להזהיר שלא נושיבם בארצנו כדי שלא נלמוד ממעשיהם הרעים ולא תחנם בא להזהיר שלא נתן להן חניה בקרקע כדי שלא יהיה להם נחלת שדה וכרם.

ותמהני ממ"ש עוד הזהירנו מלחמול על ז' אומות שלא ידעתי מאין בא לו דבר זה, ואם זה אמת שאזהרה זו אינו אלא בז' אומות לא היה לו לרמב"ם להביא דין זה בהלכות עכו"ם אלא בהלכות מלכים כמו שהביא שם דין דלא תחיה כל נשמה שהוא מדבר בז' עממין אבל מה שמביא בהלכות עכו"ם הוא אפילו בשאר אומות וזה ברור לפי דעתי."

באור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת יג יד

למד מדברי רס"ג שדרשות 'לא תחנם' הן אסמכתא בעלמא, שכן עיקר קרא הוא האיסור לחוס על שבע אומות. אמנם לדעת ר' יהודה יש איסור לתת מתנת חינם מהפסוק 'או מכור לנכרי'. לדעת הסמ"ג העיקר הוא אזהרה מלתת חניה ובדעת הרמב"ם רצה לומר שהעיקר הוא על איסור נתינת חן אך דחה את הראיה.

"ולזה נראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דודאי לא מתפרש הך קרא אלא בשבע אומות דוקא. וגם לישנא דקרא דלא תחנם לא יתכן לפרש אלא כמו שתרגם המתרגם לא תרחם עליהון. וכמש"כ הסמ"ג דזהו עיקר פשוטו של מקרא. וכל הנך דרשות דדריש התם מדלא כתיב לא תחונם ולא תחינם אסמכתא בעלמא נינהו. דודאי לאו אורחא דקרא למיכתב תחונם או תחינם. אלא אסמכתא בעלמא מדבריהם הוא. ואף דודאי לרבי יהודה דאמר התם דברים ככתבן מתנת חנם איסורא דאורייתא הוא מקרא דמכור לנכרי. מ"מ דרשא דלא תחנם אסמכתא בעלמא היא.

…

וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות ע"ז ה"ד) עכ"פ לענין דרשא דמתנת חנם דקרא דלא תחנם אסמכתא בעלמא. ולא נפקא אלא מקרא דאו מכור לנכרי עייש"ה. וגם לענין מכירת קרקע משמע מדבריו שם דאינו אלא אסמכתא. שהרי כתב שם דעיקר הטעם אינו אלא משום איסור ישיבתו בארץ. שאם לא היה לו קרקע ישיבתו ישיבת עראי היא עיין שם. וא"כ תיפוק ליה מקרא דלא ישבו בארצך כמש"כ הרמב"ם שם (לקמן בהלכה ו') עיין שם. וע"כ ס"ל דעיקר קרא לא אתי אלא לענין שלא ליתן להם חן. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם בסה"מ ובמנין המצות הקצר שלו וברמזי המצות שבריש הלכות ע"ז. דעיקר אזהרת לא תחנם רק להכי הוא דאתי עיין שם:

ואמנם מדברי הסמ"ג (לאוין מ"ח) מתבאר דס"ל דעיקר אזהרה זו אינה אלא לענין שלא ליתן להם חנייה בקרקע. וכבר עמד בתמיהא על זה הר"י בנבנשתי ז"ל הביאו הר"ב כנה"ג בדינא דחיי שם…

מיהו ודאי אין מקום לקושיא זו אלא אם נימא דלאו דלא תחנם לא קאי אלא על שבע אומות. אבל לפי מה שנראה מדברי הסמ"ג דס"ל ג"כ דלא תחנם הוא אזהרה על כל האומות. א"כ כיון דלאו דלא ישבו בארצך כתב הסמ"ג (לאוין מ"ט) שאינו אלא בשבע אומות עיין שם. א"כ ודאי שפיר מנאן הסמ"ג בשני לאוין…ועכ"פ ממוצא דבר ממילא מתבאר דאין הכרח לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דקרא דלא תחנם לענין חניית קרקע אינו אלא אסמכתא כמשכ"ל מטעם דאל"כ תיפוק ליה מדכתיב לא ישבו בארצך. דלפי המתבאר אין זה הכרח וכמבואר. ואין להאריך:"

שו"ת יביע אומר חלק י – יורה דעה סימן מא

יביע אומר הביא את מחלוקת הפוסקים לגבי מכירה לישמעאלים, וכתב שאפשר לומר שאילו ראה הב"י את דברי הרשב"א והמאירי אולי היה חוזר בו. כדי לחזק הכרעה זו הוא הביא את דברי הפוסקים שהאיסור הוא מדרבנן אך כתב שמדברי שאר הפוסקים משמע שהוא דאורייתא.

"(ומכל שכן אם נאמר שהאיסור של "לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע", אינו מן התורה, אלא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתב בתשובת הרדב"ז חלק ה (סימן ב' אלפים רמ"ז), וזו לשונו: "ועיקר המצוה של לא תחנם, שלא לרחם עליהם, וכמו שכתב הרמב"ם (ריש פרק י מהלכות עכו"ם), [והסמ"ג מצוה מח], ואם עשה מעשה לוקה. ואין לומר דהוי לאו שבכללות, שהרי כולל לא תתן להם חניה בקרקע, ושלא לתת להם מתנת חינם, ושלא לומר כמה נאה גוי זה, "דאיכא למימר מדרבנן הוא ואסמכוה אקרא". ואפילו אם תמצא לומר דאיסורא דאורייתא הוא, מכל מקום אין לוקין אלא על פשט המקרא דהיינו שלא לרחם עליהם". ע"כ. וכן מצאתי עוד להגאון רבי ירוחם פישל פירלא בחיבורו על ספר המצות של רבינו סעדיה גאון (בחלק ב, מצות לא תעשה יג, דף כא סוף ע"ג) שכתב, שדעת רבינו סעדיה גאון שדרשא זו אסמכתא בעלמא היא. (ובתחלה חשב לומר כן גם בדעת הרמב"ם, ושוב דחה שאין ראיה מדברי הרמב"ם שסובר כן. ע"ש). אלא שמדברי שאר הפוסקים מוכח דאיסורא דאורייתא הוא, וכדמסיק הרדב"ז). ומצאתי להגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל בשו"ת משפט כהן (סימן סג), בתשובה להגאון הרידב"ז ז"ל, וזו לשונו: ומה שכתב כבוד גאונו שי', שאינו רוצה לפלפל במה שצירפתי לומר שישמעאלים דינם לענין חניה בקרקע כגר תושב, משום שהבית יוסף חשן משפט (סימן רמט) כתב שדינם כעובדי עבודה זרה לענין מתנת חינם. הדר"ג נמשך לשיטתו דניזיל לחומרא בזה, אבל לדעתי שבכל מקום שנמצא על מה לסמוך, בדוחק עצום ונורא כזה, מצוה לסמוך להקל, ולכן ודאי שיש לסמוך על הב"ח שמשיג על הבית יוסף וכו'. ..)"

מבוא לשבת הארץ פרק יב

הרב אומר שאם מוכרים לגוי שכבר יש לו קרקע לא עוברים על לא תחנם שהרי לגוי כבר יש חניה בקרקע. ואמנם אפשר לטעון שאם הגוי ימכור את הקרקע שהייתה לו קודם הרי שהיהודי המוכר עבר על לא תחונם בגרמא. נגד זה טען הרב כמה טענות ומתוכן שכיוון שהאיסור כבר אינו דאורייתא אין לחשוש אליו במקום שהוא לתועלת יישוב הארץ. ממוצא הדברים למדנו שאיסור לא תחנם הוא איסור דאורייתא.

"בענין "לא תחנם", שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, יפה העיר חד מבי דינא הרה"ג ר"ז שך נ"י, די"ל דבגוי שבלא"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה"ת; ויותר נכון לפ"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא"י. אע"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא"ה ע"י קרקע שיש לו מכבר…

ואפילו אם נחלק לומר, דדוקא איסורא דלית ביה מעשה, כשבות דאמירה לנכרי, לא גזרו משום ישוב א"י, אבל בשאר דיני שבות גזרו… י"ל, דנהי דלגבי איסור תורה יש מקום לומר, שאע"פ שעיקר המכירה אין עושין רק להפקיע איסורא, ולא שתשאר הקרקע באמת לנכרי, מ"מ אין לנו לחלק מסברא לצאת מגזירת התורה, שכיון שבכלל מכירה הוא הוי ג"כ בכלל איסור, אבל באיסור דרבנן י"ל דלא גזרו רק במקום ששייך עיקר האיסור באמת"

חזו"א שביעית (כ"ד אות א)

חולק על המנחת חינוך בשאלה האם בגבול עולי מצרים האיסור הוא מן התורה ומשמע שבגבול עולי בבל פשוט שהוא דאורייתא.

"כל המקומות שכבשו עולי מצרים יש בו איסור לא תחנם ואסור מדאורייתא למכור להם קרקע דלא כהמנ"ח עיי"ש."

שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן ריג

נקט 'ספיקא דאורייתא'.

"ומכ"מ בעיקר מחלוקת הרשב"א והראשונים הנ"ל שכתבנו גם דעת המאירי כהרשב"א שהרי כ' בסו"ד דאומות שגדרו עצמן מעבודה זרה מותר ליתן להם, ולדינא כפי שביארנו הרמב"ם והטור מחמירים בגוי שאינו עע"ז וכמש"כ רבינו הב"י, וכ"ה דעת התוס' פסחים כ' א', חולין קי"ד וע"ז כ' מדלא תי' על האי דשולח ירך לנכרי כהרשב"א דמיירי באינו עובד ע"ז, ודעת הרשב"א ומאירי להקל, וכן נוטה דעת הרא"ה כאמור, ועכ"פ מספיקא דאורייתא לא נפקא כנ"ל, מלבד במקום החזקת טובה כמש"כ פוסקים הנ"ל, על שאר דבריו אין פנאי עכשיו."

הרב יעקב ורהפטיג, תחומין ב

מדייק מסגנון הגמרא וסתימת מוני המצוות והפוסקים שהאיסור דאורייתא, ועוד שהרי גזרו עליו גזירה להרחקה בניגוד לדין השכרת בתים שלא נאסרה בסוריה כי היא 'גזירה לגזירה'. מאידך הקשה על כך ממעשה דחירם מלך צור.

"האם איסורים אלו, כלם או חלקם, הם מהתורה או מדרבנן והפס' הוא אסמכתא בעלמא? מפשט הגמ' נראה לכאורה שאיסורים אלו איסורי תורה הם. במשנה מובאת מחלוקת: "אין מוכרים להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ, ר' יהודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ". ובגמ' שם "מנה"מ, אמר רבי יוסי בר חנינא דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, האי לא תחנם מבעי ליה וכו"', והגמ' מביאה הלמודים האחרים דחן ומתנת חנם, ומסיקה, "שמע מינה כלהו, תניא נמי הכי וכו"'. ובמשנה הבאה "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות וכו"'. ובגמ' שם "בסוריא משכירין בתים וכו' מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל, אי הכי משכירות נמי נגזור, היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה…".

ומשמע מפשט סוגית הגמ' דאיסור "לא תחנם" למכירת קרקע איסור תורה הוא ואילו שכירות גזירה מדרבנן היא אטו מכירה, דאי איסור מכירה מדרבנן הוא מה שייך גזירה אטו דרבנן? וכן מדברי הגמ' "מנה"מ" ו"מבעי ליה" והבאת הלמודים דחן ומתנת חנם דכלם במשמע, נראה דאף אלו איסורי תורה הם.

לעומת זאת נראה דיש לדון דהאיסור רק מדרבנן הוא. במלכים א' "חירם מלך צר נשא את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו, אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל".

ובדברי הימים ב' כתוב "והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל". והסבירו המפרשים שאחר שנתן חירם ערים לשלמה, החזיר לו שלמה כגמולו עשרים עיר בארץ הגליל. ולכאורה משמע דאין איסור לא תחנם מה"ת, דאחרת כיצד נתן שלמה הערים הנ"ל לחירם? אמנם כבר עמדו המפרשים על קושיא זו. ביניהם האברבנאל המאריך להוכיח שלא נתן שלמה את אלו הערים לשלטון חירם רק נתן לו פירות הערים או שעבדיו הוא יעבדום ליקח מהם חיטים ושמן, יעויי"ש. וכן במלאכת הקודש כתב כן, דמסר לו הקרקע לפירותיה, וס"ל כמ"ד דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וממילא אין כאן חני' בקרקע ואין איסור לא תחנם.

בגיטין במשנה "המוכר את שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תקון העולם". רש"י – קנסוהו שלא למכור קרקע בא"י לגוי שגם אם מכר יטרח ויקח ממנו פירות ביוקר ומביאם לירושלים. ובגמ' הסבירו המשנה, דבתחלה תקנו לא להביא בכורים כיון שראו שמי שאין לו מוכר קרקע לעכו"ם וסובר שעדיין בקדושתה קאי דהא מביא בכורים, ולכן תקנו לא להביא בכורים ויסבור דיענש בדבר. אולם כיון שראו שיש סכנה שלא יחזרו ויפדום חזרו ותקנו להביא בכורים כדי שיטרח ויפדם.

ומהנ"ל לכאורה מפורש שאין איסור בעצם מכירת הקרקע לעכו"ם, דאחרת לא היה צריך לקונסו כדברי רש"י, דהא זה איסור תורה בפ"ע, ולא היינו זקוקים לתקנות שימנעו מכירת קרקע לגוי. רק נראה דאיסור לא תחנם מדרבנן הוא, ובזמן משנה זו עדיין לא נאסרה המכירה, והוצרכו לתקנה מיוחדת.

נבדוק כיצד התייחסו מוני המצוות והפוסקים לאסורי לא תחנם, אם הם מה"ת או אסמכתא.

1…א"כ לדברי הגר"י פערלא סובר הרס"ג דכל אלו האיסורים הנלמדים מ"לא תחנם", חוץ מהאיסוו. שלא לחון דהיינו לא לרחם עליהם, אינם רק אסמכתא ואסורים מדרבנן.

2…

3. בחנוך הביא …. עכ"פ בפשטות למד החנוך, איסורים אלו כאיסורי תורה.
4. הסמ"ג כתב "שלא ליתן לגוי חנייה בקרקע ארץ ישראל שנאמר לא תחנם… שלשה דברים דרשו רבותינו ממקרא זה, לשון חנייה כאשר ביארנו, ולשון חן שאסור לומר כמה נאה גוי זה.. ולשון חנינה, לכך אמר עליהם במסכת ע"ז לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין. ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות האמורי הכנעני וגו'."

ולכאורה השמיט איסור מתנת חנם שהובא בגמ' והביא במקומו ענין חנינה. והמהרש"ל בבאוריו של הסמ"ג עומד על קושי זה, וסובר דודאי סבר הסמ"ג איסור מתנת חנם אך רצה להוסיף על כך דאף היכא דאין איסור כזה, כגון שיש לו הנאה מהדבר, עדיין יש אסור חנינה, יעויין שם. ושוב ס"ל לסמ"ג דאיסורים אלו איסורי תורה הם.

וכן נראה משאר הפוסקים שהביאו דרשות הגמ' בלא להעיר ע"כ, דסברו דמהתורה הם. כך י"ל על הרי"ף (ע"ז ה, ב-ו, א) , הרא"ש (ע"ז פ"א סי' יט), המאירי (ע"ז כ, א) ועוד. וכך נראה מהט"ז (יו"ד קנא, ו ;ח).

וכן באחרוני זמננו התייחסו לאסורים אלו מה"ת, הנלמדים מ"לא תחנם""

כיצד שיבחו חז"ל את הגויים

מקורות בהם חז"ל שיבחו גויים

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

ר' יהודה שיבח את מעשי הרומאים, ור' שמעון חלק עליו.

"ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג."

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד ב

במסכת ברכות משבחים ר"ע ורבן גמליאל את המדיים והפרסיים.

"תניא, אמר רבי עקיבא: בשלשה דברים אוהב אני את המדיים: כשחותכין את הבשר – אין חותכין אלא על גבי השולחן, כשנושקין – אין נושקין אלא על גב היד, וכשיועצין – אין יועצין אלא בשדה. אמר רב אדא בר אהבה: מאי קראה – וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. תניא, אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר. אני צויתי למקדשי. תני רב יוסף: אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם."

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א

במסכת קידושין משבחת הגמרא את כיבוד ההורים של דמא בן נתינה.

"אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. וא"ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה – כך, מצווה ועושה עאכו"כ, דאר"ח: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה."

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כג – י' הדברות פ' תליתאה

אותו סיפור של דמה בן נתינה מופיע גם בפסיקתא אלא ששם מתוך שבחו מוזכרים גם פרטים בגנותו. (מודגישם בקו). (כמו"כ יש הבדל עובדתי בשאלה האם קיבל שכר רב על הפרה האדומה או לא).

"רבי אבוהו בשם רבי יוחנן שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם אני ואתם נשאל לדמא בן נתינא, דמא בן נתינא ראש פטרכולי היה, פעם אחת נכנסה אמו והיתה מפרטתו לפני כולי שלו, ולא אמר לה אלא דייך אמי, ולא עוד אלא שנשר קורדייקין שלה מידה, והושיט ידו ונתנו לה, כדי שלא תצטער, א"ר חזקיה גוי אשקלוני היה, וראש פטרכולי היה, והאבן שישב עליו אביו, לא ישב עליו מימיו, וכשמת עשאה יראה. פ"א אבדה ישפה של בנימין, אמרין מאן אית ליה מרגלא [טבא] דכוותיה, אמרין לדמא בן נתינא, אזלון פסקון טימיה במאה דינרין, סלק בעא (לאיתון) [למיתון] להון ואשכח אבוי ואמוי דמכין, ואית דאמרין רגלוי דאבוי הוו על תיביתו, ואית [דאמרין] פתיחא דתיבותא (הון) [הוה גו] אצבעי דאבוהא, נחת להון, אמר להון לא יכילנא מיתנה יתה לכון, אמרין דילמא הוא בעי (פריטות) [פריטין] יתר, עלון ליה עד אלפא דינרין, כיון דאיתער אבוה ואימיה, סליק אחית יתה להון, בעא למיתן ליה (כפניק) [כפסיקא] בתרייתא, אמר מה אנא מזבן לכון איקריה דאבוי ואמוי (בפריטות) [בפריטין], איני נהנה משכר כיבוד אבותי כלום, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, אמר רבי יוסי בר אבין אותו הלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלהו, ר' שבתי הוה קרי עליה משפט ורב צדקה לא יענה (איוב ל"ז כ"ג) אין הקדוש ברוך הוא משהה שכר עושי מצות בגוים בעולם הזה, הה"ד ומשלם לשנאיו אל פניו וגו' (דברים ז' י')."

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד א

שבחו של אחשוורוש – מתוך גנותו למדנו שבחו שלא היה משמש ביום.

"בערב היא באה ובבקר היא שבה, אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום."

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א

בין הנשים היפות מונה הגמרא לאחת הדעות גם את ושתי. (וכן נמנית ביניהן גם רחב).

"תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה [רחב ואביגיל], ואסתר. ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה – מפיק אסתר ומעייל ושתי."

תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה ז

"רב אמר צריך לאמר ארור המן ארורים בניו א"ר פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב"

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף טז, ב – יז עמוד א

הגמרא מספרת על ר' אליעזר שנענש כיוון שנהנה מדברי יעקב מינאה משום שעבר על 'הרחק מעליה דרכך' ואינה כותבת שעבר בזה על 'לא תחנם':

"ת"ר: כשנתפס ר"א למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה. כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו ר"ע: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: לא תביא אתנן זונה [וגו'], מהו לעשות הימנו בהכ"ס לכ"ג? ולא אמרתי לו כלום; אמר לי, כך לימדני: [כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו – ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: הרחק מעליה דרכך – זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה – זו הרשות.,

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיח

חז"ל כינו את הפילוספים 'חברינו' ואפילו במקום שאין חשש של דרכי שלום:

"כבר זכרו החכמים ז"ל שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. ובמה כי אם בידיעת אמתות בבורא הכל. וכבר כתבו ז"ל אמר להם רבן גמליאל בואו ונקביל פני ארסתובלוס חברנו[5] שהיה מפילוסופי דורם והיו אוהבים חברתו. ואם לא נמצא בו דבר טוב איך היו גדולי ישראל מקבלים פניו. ואם מפני דרכי שלום איך היו קוראים אותו חבר שלא בפניו. אלא בודאי לאהבת חכמתו ופילוסופותו מפני חכמתם גם הם ומילתא אלבשוהי יקירן. וכן רבים ממאמרי דוד ושלמה סובבים על סודות המציאות."

תשובות האחרונים

שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא – אורח חיים סימן כד

הודיעו שבחה של ושתי להודיע גודל הנס של אסתר.

"ועל דבר אשר שאל למה חשבו במס' מגילה (טו) ד' נשים יפיפיות, הנה אם באנו לחקור בדברי אגדה יש כהנה וכהנה ומי יוכל לעמוד על סודם וכל דבריהם יש להם שורש למעלה. ואעפ"כ בדבר זה יש בו תועלת בכל אחת. מה שחשב שרה הוא להודיע כמה צנוע וקדוש היה אברהם אבינו שבודאי כיון שהיתה יפה ביותר היתה מפורסמת בדורה לרוב יופיה ועם כל זה מעולם לא נסתכל בה וכמו שפירש"י בפסוק הנה נא ידעתי בפרשת לך לך. ומה שחשבו רחב ואביגיל הוא להזהיר כמה ראוי להשמר מלהביט בנשים ולא יגרום טומאה לנפשו לעולם ולכן מביא רחב בשמה זנתה ואביגיל בזכירתה לומר אף שכבר אינו רואה אותה עם כל זה כבר יש מבוא ליצרו הרע לטמא אותו לעולם בכל עת שיזכיר שמה או תעלה בזכרונו וזה ודאי זהירות ומוסר גדול. ומה שחשב אסתר זה עדות לישראל כמה משגיח הקדוש ברוך הוא עליהם שברא אסתר ביופי גדול שתהיה נושאת חן בעיני אחשורוש להציל ישראל. ולמאן דאמר אפיק אסתר ועייל ושתי הוא ג"כ להגיד נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא שעם היות ושתי יפת תואר ביותר ואסתר ירקרקת וא"כ מצד הטבע לא היה לאחשורוש לאהוב את אסתר עם כל זה ברחמי שמים למען הרבות פדות ישראל על ידה נשאה חן בעיניו מכל הנשים."

בניהו לר' יוסף חיים מבגדד מגילה יג, א

שיבחו בשבח אחשוורוש להגדיל את הנס שנעשה לאסתר (שלמעשה הייתה שדה שמילא את מקומה).

"קשה והלא רשע היה ואיר נספר בשבחו כי קרא כתיב 'לא תחנם' שלא לספר בשבחו… ועוד מאחר שהיה שטוף בזמה עד שביקש להביא ושתי ערומה לשכב עמה איך כפה טבעו במנהג זה שלא ישמש ביום ונראה לפרש בס"ד בי זה הטבע היה לו על ידי שמים בדרך נס בעבור טובת אסתר ובא הכתוב ללמדנו שבח זה להודיענו הטובה שעשה הקב"ה לאסתר על ידי זה והוא שאמרו רבותינו ז"ל שלא היה משמש עם אסתר ממש אלא היתה יודעת להפריד חלק הרע שבה שיהיה נעשה בריה שלימה כדמותה וצלמה באין הפרש ולזה קורא אותו בזוהר בשם שידה והוא היה משמש עם זה החלק הרע הנקרא בשם שידה אבל אסתר היתה מתעלמת והכל נעשה ברגע אחד שתהיה אסתר נעלמת והשידה נגלית במקומה והנה דבר זה אינו נעשה אלא רק בלילה"

בן יהוידע ברכות ח, ב

שיבחו את המדיים כדי שישראל יקחו מהם מוסר, ועוד שבאו לגנותם שרק בשלושה דברים אלו אוהבים אותם.

"בשלשה דברים אוהב אני את המדיים ק' והא כתיב 'לא תחנם' ודרשו רז"ל בגמרא דע"ז דף ך' לא תתן להם חן ופירש רש"י שלא יאמר כמה נאה נכרי זה ונ"ל בס"ד דכאן רוצה להלהיב את לבות ההמון יותר ע"י דברים אלו שיקחו ישראל קל וחומר ומה המדיים נזהרים בזה כל שכן ישראל שהם עם חכם ונבון ועוד נ"ל דבא לגנותם דהא נחית למנין לומר בכל האומה הגדולה הזאת לא ימצא דברים שראוי לאוהבן אלא רק ג ולא יותר וש"מ בשאר דברים ראוי לשנאן"

שפת אמת מסכת שבת דף לג עמוד ב

"שם בגמ' כמה נאים מעשיהם של אומה זו קשה הא כתיב לא תחנם ודרשינן לא תתן להם חן כדאי' בע"ז (כ') וי"ל דגם הוא אמר כן בלשון בתמיהא"

באור הגר"א שבת לג, ב

ר' יהודה רק אמר שטוב לשבת תחת הרומאים ולא תחת אומה אחרת, אבל לא בא לשבחם.

"ודאי שאסור לומר כמה נאה על עכו"ם, אלא דאמר כן שמוטב לדור תחתיהם ולא תחת אומה אחרת וכו', ורשב"י סבר דאפילו הכי אסור לשבחם וכדמסיים כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן."

ריח שדה (ר' שמעון דוויך, קושטא, תצ"ח)

תירץ את הקושיא מר' אליעזר – שכאן זה דבר שלמדנו מהתורה.

"כתב הרב ק"ק….לא יהיה להם חן בעיניך כו'. אם כן כפי זה בחיבוב דבר מדבריהם איכא איסור תורה דלא תחונם אם כן הי"ל לר' אליעזר לומר ועברתי על מה שכתוב בתורה לא תחונם שהוא מן התורה ומה לו לדברי קבלה והאריך. עיין שם. ונראה דמ"ש הרמב"ם או דבר מדבריהם ר"ל דבר המיוחד להם בדתם או מה שמדברים או מה שהם עושים והיינו דקאמר מדבריהם זה נפיק מלא תחונם אבל דבר שמדברי' בפירוש מתורתינו הקדושה זה לא נפיק מלא תחונם אלא מהרחק."

מלאכת הקודש ואתחנן (ר' משה טולידנו ליוורנו תקס"ג)

רצה לומר שהאיסור דווקא בנוי חיצוני אבל אין איסור ללמוד מהם דברים טובים, אך דחה פירוש זה בגלל פסיקת הרמב"ם ושו"ע שאסור לשבח מעשיהם. ותירץ את הקושיה משיבוח אומות העולם בכך ששיבח דברים של דרך ארץ שאין בהם שכר ועונש. ואת הקושיה מר' יהודה הנשיא בכך שידוע שלא עשו זאת אלא לצורך עצמן.

"והדרן לקמייתא מ"ט דרשב"ג שנתן להם חן. ולהיות שהרב הנזכר הניח הדבר בתיקו ואומר שמקום הניח לנו להתגדר בו והוא דעד כאן לא אמרן שאסור ליתן להם חן היינו דווקא לו' מכה נאה זה אבל הכא רשב"ג חן שנתן להם הוא בענין נימוסיהן שאין נושכין ואוכלין ואין חותכין ואוכלין ואין נוטלין עצה אלא בשדה. ממי למדו כן מיעקב וכה"ג ודאי שרי כמ"ש מכל מלמדי השכלתי שהרי מצינו שחסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב כמ"ש הרמב"ם והביאו מרן ב"י בחו"מ סוף סי' תכה ע"ש. בכה"ג ס"ק ש. ולכן מצינו ללמוד מהם מעשיהם הטובים וכההיא דר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל לומר כמה נאה גוי זה דליכא למילף מיניה מידי אלא לתת לו חן על זה נאמר לא תחונם – לא תיתן להם חן. אבל מה אעשה שראיתי למרן בי"ד ס"ס קנא דמשמע דאפילו לשבחו בענין המעשים לא יעשה כן. וזל אסור לספר בשבחו בענין המעשים, אפי' לו כמה נאה גוי זהבצורתו וק"ו שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו ע"כ. הרי להדיא דאמר מר דלשבח מעשיו גרע טפי מלספר בשבח צורתו ויופי תארו. וא"כ תגדל הקושיא על רשב"ג שסיפר בשבח בני מדי.

אמנם כד דייקינן שפיר נראה לומר דלעולם בין לומר כמה נאה גוי זה או לשבח מעשיו כולם שווים לאסור ושאני הא דרשב"ג דאינו מספר בשבח מעשיהם הטובים אלא מנהג בעלמא שנהגו לעשות ג' דברים אלו מהלכות דרך ארץ, ואם זוכים לעשות כן אין מקבלים שכר מאת ה' ואם עוברים על מנהג זה אין מקבלים פורענות, וכה"ג ודאי משרא שרי דליכא נתנת חן. והא לא תקשו נמי מאי דאמרינן בפ' במה מדליקין… מיהו שפיר מצינא למימר שלצורך עצמן עשו בתשובת הקב"ה[6] דהתם עכ"ל והוא מבואר ועוד ליישב."

נשמת כל חי (ר' חיים פלאג'י) סי נה

(עיקר התשובה עוסקת בשאלה האם צריך לקיים דברי המת שציווה לתת מתנה מנכסיו לגוי. מתוך כך מתגלגל רח"פ לדיון בענייני לא תחנם).

בקטע הראשון הוא דוחה את תירוץ הלחם סתרים ברמב"ם שאסור אפילו לחבב בלב את דברי הגויים משום לא תחנם, וממילא אין קושיא על ר' אליעזר שרק נהנה מדברי המין.

"איכו השתא ע"ט לדבר במ"ש עוד הרמב"ם ז"ל שם בפיו"ד מהלכות ע"ז דין ד', וז"ל'… ק"ו שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם…'…, וראיתי להרב לחם סתרים ז"ל דח"י ע"ב דהקשה לפי דברי הרמב"ם אלו על מ"ש בע"ז דטו"ב ע"א כשנתפס ר"א למינות שאמר ע"י שנהנה ממה שדבר ההוא מינא נתפס למינותו ועבר עמ"ש בתורה הרחק מעליה דרכך שדרשו זו מינות ולפי ל' הרמב"ם דאסר לשבח בשבח מעשיו, וגם לחבב דבר מדבריהם והיינו החיבוב בלי סיפור וא"כ אף שר"א לא סיפר הדברים ונהנה בלבו דוקא הי"ל לוי ועברתי עמ"ש בתורה ולא תחנם שהוא ד"ת ומה לו לדברי קבלה עי"ש שהרחיב הדברים והניח הדבר בתימא.

ולי הפעוט נראה שדברי הרמב"ם ז"ל ברורים ומחוורים כשמלה והוא דלא כן הוא כונת הרמב"ם ז"ל כאשר חשב הרב ז"ל לאסור איסר אפילו לחבב הדברים בלב בלי סיפור אלא כונתו מבוארת דהוסיף עוד לומר דלאו דוקא מעשיהם הטובים שעושים דנראה לעינים בבירור דעושים טובות וחסד לאומים דזהו אסור לספר לא זו אף זו דלחבב דבר מדבריהם דהיינו שאינן טובים דאם יספר הדברים סתם אינו שבח להם כלל ואין להם שום טיבותא וזכות כלל והוא יביע אומר ולא זז מחבבן בלישנא מעלי' כאלו מסייע ומסכים לדבריהם שמדברים טובה זה ג"כ אסור ואין הכונה דאון יחשוב."

מתוך כך מסכם הרב פלאג'י ד' סוגי דיבורים האסורים משום 'לא תחנם': א. לספר מעשיהם הטובים. ב. לספר בצורתם הגשמית הנאה. ג. לספר בחכמתם ותבונתם. ד. להסביר ולהטעים את מעשיהם השונים.

"ונמצא דד' סוגים כתב הרמב"ם ז"ל בזה הא ברישא בענין מעשיהם הטובים וזכיות שלהם שעושים שהסיפור דברים בסתם דברים כהוייתן סחם כמפרש דמי אף בלי הוספה וגריעותא אפ"ה אסו'.

השני לספר בצורתו הנאה אף שנוגע למעשה ה' ברוך הוא שברא אותו דהיה צד לומר דמותר

והסוג הג' לספר בשבח אומנותם וסדר מעשיהם אשר הוא בחכמ' ובתכונה

והסוג הרביעי היינו לספר דבר מדבריהם שאינן לא טובים ולא רעים והוא מספר אותם ומחבב הדברים כמסייע אותם לו' דטעמו ונימוקו של כותי זה שדבר כזאת או דבר כזאת וכדומה גם אופן כזה הוא איסור והטעם בכל זה שלא יבא להדבק עמו וללמוד ממנו כל' הרמב"ם ז"ל זה נראה לי בכונת דבריו והאריכות בזה הוא יגיעת בשר."

מביא שבספר נוה שלום ביאר את דברי הרמב"ם באופן דומה.

"וכן בקדש חזיתיהו להרב נוה שלום ז"ל בחי' פוסקים סי' כ"ד דקי"ט ע"ב שדרך בדרך זה לפי דעת הרמב"ם כאשר כתבנו דאין כונת הרמב"ם דאסו' לחבב אפי' בלב והנה הוא בא לתרץ לקו' מהרש"ל ז"ל ורצה להכריע ממ"ש אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה עדיפא מינה הו"ל למינקט דאם ראה גוי נאה ונהנה בראייתו עובר על לא תחנם אע"פ שלא אמר ואתי במכ"ש אם אמר שהוא נאה אלא מוכרח לומר מדנקט האי לישנא דאסור לומר משמע דלא עבר אלא אם אמר ולפ"ז מ"ש הרמב"ם או שחיבב כו' היינו במספר לאחרים ולא הוצרך לבאר דעמ"ש בתחילת דבריו קא סמך שאסור לספר וגם סמך עמ"ש ואפי' לומר כמה נאה גוי זה כו' דמשמע דוקא באמירה והאי דנקט או שחיב' בא להודיענו דלא עבר על לא תחנם אם סיפר אלא אם חיבב אותם אבל אם סיפר דבריהם ולא חיבב אותם אף שהשומעים אפשר שהן חביבין אצלן לא עבר המספר את"ד ואע"פ שיש לי להשיב קצת על הכרחו שעשה ממאי דנקטו הדבר באמירה מ"מ דבריו צדקו והדין דין אמת דאין ס' בדבר דזוהי כונת הרמב"ם ז"ל וברור."

(תירוץ ונוסף לקושיית הלחם סתרים) אין איסור תורה של לא תחנם בישראל אף שהוא מין.

"ועוד אפ"ל דזה שאסרו לספר בשבחם היינו בגוים דוקא אבל ישראל זרע כשר והוא נעשה מין עכ"פ ישראל הוא ולא יהיה בכלל גוים בפרט זה דאיכא איסורא לספר בשבחם ומצד מינות שבו הוא דוקא דאיכא איסורא ואינו בכלל לא תחנם האמור בתורה ועיין להרב אהלי יצחק שם בחי' לע"ז לדטו"ב דנ"ט ע"ב יע"ש"

הרב ריח שדה – אין איסור לשבחם על דברים שלמדו איתנו. ובכך אפשר לתרץ גם את קושיית מהרש"א משבח בני מדי את דברי הרמב"ם 'דבר מדבריהם' – דברים המיוחדים להם בדתם.

"והרב ריח שדה ז"ל בשי' לע"ז שם בד"ה ע"ג הביא קו' כמהרש"א הלזו ותירץ באופן אחר כמ"ש הרמב"ם או דבר מדבריהם ר"ל דבר המיוחד להם בדתם או במה שמדברים או מה שעושים והיינו דקאמר מדבריהם זה נפיק מלא תחנם אבל דבר שמדברים בפי' מתורתינו הקדושה זה לא נפיק מלא תחנם אלא מתרחק עכת"ד.

אשר בזה מינח ניחא לי ג"כ למ"ש הרב כמהרש"א ז"ל הו"ד בס' מלאכת הקדש בפ' ואתחנן דקצ"ו ע"ב דהק' ע"ד חז"ל הללו שאסרו לו' כמה נאה גוי זה מלא תחנם ממאי דאמרי' בפ"ק דברכות ד"ח ע"פ וישלח יעקב ויקרא לרחל השדה כו' אמר רשב"ג בג' דברים אוהב אני את בני מדי שאינן נושכין ואוכלין ואין חותכין ואוכלין ואין נושקין אלא ביד ואין נוטלין עצה אלא בשדה דאית ביה רווחא הה"ד ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ע"כ הרי דנתן חן לבני מדי עכת"ד והרב המחבר שם רצה לישב לקו' הרב הנז' באומרו דע"כ ל"א שאסור ליתן להם חן היינו דוקא לומר כמה נאה גוי זה אבל הכא רשב"ג חן שנתן להם הוא בענין נימוסיהן שאין נושכין ואוכלין ואין חותכין ואוכלין ואין נוטלין עצה אלא בשדה ממי למדו כן מיעקב אע"ה וכה"ג ודאי שרי כמ"ש מכל מלמדי השכלתי כו' ולכן מציי ללמוד מעשיהם הטובים וכההיא דר"מ רמון מצא כו' אבל לומר כמה נאה גוי זה דליכא למילף מיניה מידי אלא לתת לו חן אסור אבל מה אעשה שראיתי למרן בי"ד סו"ס קנ"א דכתב דאפי' לשבחו בענין המעשים אסור כו' וא"כ תתגדל הקו' על רשב"ג שסיפר בשבח בני מדי עכת"ד."

תירוץ הרב פלאג'י עצמו – דווקא בדברי רשות אסור לספר בשבחו, אבל בדבר הקרוב לתורה מותר.

"כשאני לעצמי עדיין מקום יש בראש לחלק ולומר והוא דיש הפרש מרובה בין איסור לא תחנם להא דבני מדי דשאני ההיא דבני מדי דהמורם מהם הוא כעין דין תורה דשלשתן הן הם מצד הדרך ארץ קרוב לדת של תורה וחדא מינייהו יצא דבר הלמד מיעקב שלימא ובהכי איכא איסורא דהא כל עיקר הטעם הוא כמ"ש הרמב"ם וסיעתיה דשמא ילמוד ממעשיו זהו במעשה של רשות דאז אסור לספר בשבח מעשיו אבל דבר הנוגע וקרוב לתורתינו הקדושה ליכא איסורא דהאדרבה טוב הדבר להתנהג בדרך זה כדי שלא יהיה לנו לפוקה ולמכשול כספחת דאוה"ע עושים מנהגים טובים הנוטים לתורתינו הקדושה וכן לא יעשה בקרב כל ישראל ואף הם לא למדו כן כ"א מינן הוי מאבותינו הקדושים דהא חד מינייהו נתברר ממקרא מלא כאמור ביעקב אע"ה וכל כי האי אין ס' דמותר וזה הוי מעין כיוצא ממה שחילק הרב ריח שדה ככתוב שם ועיין במה שיצא לחלק הרב מלאכת הקדש שם אח"ז יע"ש…"

קושיה ממעשה דר' יהודה ששיבח לרומיים:

"ועוד עלה בדעתי לקו' הרב הנז' מההיא דברכות וגם למ"ש עוד הרב מלאכת הקדש שם ממאי דאיתא בשבת דג"ל ע"ב דאמרו שם כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה נשאלה שאלה זו בפניהם כו' נענה ר' יאודה בר אלעאי ואמר ויתיב יאודה ן' גרים קמייהו פתח ר' יאודה ואמר כמה נאים מעשיהם של אומה זו תקנו שוקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן הלך יאודה ן' גרים וסיפר דבריהם עד שנשמעו למלכות כו' עי"ש ש"מ דר"י נתן להם לרומיים חן שנאים במעשים ונטל שכר ע"ז שהוא ראש המדברים בכל מקום ז"ת קושיתו."

כיוון שעיקר האיסור שמא יימשך אחריהם, זה לא שייך באומה שלמה:

"ואנכי איש צעי"ר אשיב לזה וארד להצילו לר"י דלא עבר על לא תחנם והוא דע"כ ל"א דאסור לספר בשבח מעשיהם וכיוצא היינו באופן שיוצא תקלה מזה דשמא ידבק אחריו וילמוד ממעשיו ובהכי איכא למימר דזה שייך בגוי אחד בארץ דכורת עמו ברית באהבתו אתו ובחמלתו ונפשו קשורה בנפשו על שנאים מדותיו ידבק אחריו ע"י שמשבח אותו לא כן באומה אחר כולה כגון מדי פרסיים רומיים שהם כל א' וא' כאומה אחת בפני עצמה לא שייך לכרות אהבה עם כולם שידבק אחריו שילמוד מעשיהם דכיון שהם רבים מה שבח ויופי נשאר לזה כיון דכולם עושים כמעשהו וכן ע"ז הדרך כולם ולא יש לו שבח מחמת עצמו כ"א מהאומה בכללות אמנם לשבח לגוי אחד בפרטות מדבר טום הנמצא בו והנם מועטים כמוהו אזי נכנס אהבתו בקירות לבו ויבא להמשך אחריו ולהדבק בו. ועוד י"ל דהא דר"י בר אלעאי שאני דהוא בעצמו ברוח קדשו יתכן דהיה יודע דרשב"י או אחד מהם ישיב לזה דכל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן והוא בקש לעוררן מה תשובה יאמרו לזה לכן פתח פומיה לשבח אותם והשב"ח השביח כדי שמתוך שבחם יבואו לידי גנותם ואינו בכונה מכוונת כ"א שע"י שמספר טובתם רעה תבא עליהם וה' יראה ללב כי לא מלבב ומנפש היה זה ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק ועיין בב"ב דקס"ד ולמהרש"א ז"ל בח"א שם ובח"ה למ"ב דח"י ע"ב ובס' סדר משנה כפ"ז מה' דעות דין ד' דמ"ז ע"א ע"ש וע"ט לקצר וכפי זה והרי אפשר לישב דברי התוס' שם בע"ז ד"ך ע"א ד"ה הרואה שכתבו וז"ל הרואה בריות טובות כו' בירוש' אומר אפי' גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר ברוך שככה לו בעולמו עכ"ד וראיתי להרב לח"ס שם שכתב וז"ל כאן הבן שואל למה הוצרכו להביא זה הירוש' ויר' דק"ל ודקרי לה מאי ק"ל וכי לא חזי' בהדיא שאמר מה רבו מעשי' דאודויי קא מודה לזה תי' רהמקשן סבר דבריות טובות היינו אפילו גמל נאה וסוס נאה אבל גוי הו"א דגרע טפי לענין הודאה ות"ד. דרכי מאז לפרש בדרך

וגם אני בעניי חשבתי זה כונת התוס' והוא דהמקשן ס"ל דמה שהותר להודות היינו באופן דהסתכלות אינו אסור אבל באשה דאסור לראותה כי בא עי"ז לדבר עבירה מי יימר דמותר להסתכל ואף שאסור להסתכל בפני אדם רשע מ"מ כדי להודות יהיה מותר, ועיין במגיל' דכ"ח ע"ש אבל בנקבה דיבא לידי איסור לא הותר וס"ל דבריות טובות לרבות אפי' גמל וסוס דאין איסור בהסתכלותם אבל מעשה דר"ג ורע"ק דהיו בנקבות ע"ז הוא דקא פריך אח"ך ולאסתכולי מי שרי יע"ש, ועיין להרב נוה שלום בחי' פוסקים סימן כ"ד דקטו"ב ע"ד שכתב דיש לגמגם בדברי הלח"ס הנז' והוא פירש דברי התוס' באופן אחר יע"ש, וגם הרב באר יצחק ז"ל ד"ע ע"ר פירש כדרך הרב נ"ש ועיין בס' אהלי יצחק דנ"ט ע"ר דפירש בכונת התוס' וז"ל ולכאורה נ"ל דהוקשה להו דמרשב"ג דקאמר מה רבו מעשיך ה' מ"ש דעל הגוי אינו מברך שככה לו בעולמו והכא דעל בריות אומר שכבה לו בעולמו מש' אפי' על הגוי מברך לזה כתבו דבירו' מוקי לה אפי' גמל נאה כו' אבל על הגוי אינו מברך אלא סגי במה רבו מעשיך ה', וכ"מ שכתב הלק"ט מיהו בש"ע כתב דאומר בשכל"ב וכ"מ מהגמ' דקאמר ורב אודוייה כו' והשתא ע"כ דרשב"ג בירך נמי ברכה זו והתימא מהלק"ט עכ"ל.

ואחה"מ הראויה דבריו אלה תמוהים בעיני במה שפי' דברי התוס' ז"ל והניח יסוד מוסד מהירוש' דבגוי מברך מה רבו מעשיך ה' ונעלם ממנו בעת ההיא מאמר הירוש' שם באותו מקום וגם בברכות פ"ט דאיתא שם וז"ל הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו מעשה בר"ג שראה גויה נאה ובירך עליה לא כן אמר"ז בשם ר"י ב"ח לא תחנם לא תתן להם חן מה אמר אבסקטה לא אמר אלא שכך ברא בריות נאות בעולמו שכן אפי' ראה גמל נאה כו' אומר ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו עכ"ל, הבט ימין וראה דהירוש' אומר בפי' דהברכה היא ברוך שככה לו בעולמו ולא מה רבו מעשיך ה' שכן הוי בגמל וסוס וחמור והוי כבהמות נדמו ממש הגוי אשר בשר חמורים בשרם ואיך הר' ז"ל פי' בדעת התוס' שהביאו הירו' כדי לו' דאף בגמל וסוס וחמור אומר שככה לו בעולמו משא"כ בגוי דמברך מה רבו מעשיך ה' מאחר דהירוש' כי קאמר דעל גמל וסוס וחמור דמברך שככה לו בעולמו היתה דבריהם דכמו שמברך על הגוי כמו שבירך ר"ג ברוך שככה לו שכן הוא בגמל וסוס נאה וכיון שכן לא הי"ל להר' ז"ל לדחות את עצמו כדי להכריע מתלמודא דידן להפך דמברך על הגוי שככה לו בעולמו דבר שאינו מפורש בתלמוד בבלי כיון דבירוש' אתמר להדיא בשני מקומות שבירך ר"ג ברוך שככה לו בעולמו על הגוי וע"ק במ"ש וחימא מהלק"ט דאנכי הרואה דדברי הלק"ט הן הם דבפי' הש"ע הוכחתי דאינו מברך שככה לו אלא מה רבו מעשיך ה' ואת"ש דמברך הרי אמרו כו' עכ"ד וכיון שכן מאי מקשה על דבריו הרב אהלי יצחק ו"ל בלא ראות מ"ש בחיבורו על הש"ע אשר לו דשם הרחיב דבורו כדחזי ובהיות שדבריו הם על הש"ע עצמו איך יתכן להקשות לו מן הש"ע כיון דעלה קאי ולא זו בלבד אלה דכבר כתב ואת"ל נמצא דלא תקע עצמו לדבר הלכה לצד אחד ויהיה סברתו של הלק"ט ז"ל שכתב ואם תמצא לומר דמברך משום דמריהט' דלישנא דסונ' מוכח דהברכה היא שככה לו בעולמו ובזה סרו מהר התלונות של הרב אהל" על הרב הלק"ט ז"ל ועיין מ"ש בעניותי בס' חק"ל ח"מ ח"ב סיי צי בלי את"ל ולעיל בי"ד סי' ג"ם ולקמן מזה בחח"מ יע"ש, אמנם מה שיש לעמוד בתי הלק"ט הלזו מצד אחר וכתבתיהו במקומו הראוי לו בס"ד ואכמ"ל"

לשבח אומה שלמה

נשמת כל חי יו"ד נ"ה

כיוון שעיקר האיסור שמא יימשך אחריהם, זה לא שייך באומה שלמה.

"ואנכי איש צעי"ר אשיב לזה וארד להצילו לר"י דלא עבר על לא תחנם והוא דע"כ ל"א דאסור לספר בשבח מעשיהם וכיוצא היינו באופן שיוצא תקלה מזה דשמא ידבק אחריו וילמוד ממעשיו ובהכי איכא למימר דזה שייך בגוי אחד בארץ דכורת עמו ברית באהבתו אתו ובחמלתו ונפשו קשורה בנפשו על שנאים מדותיו ידבק אחריו ע"י שמשבח אותו לא כן באומה אחר כולה כגון מדי פרסיים רומיים שהם כל א' וא' כאומה אחת בפני עצמה לא שייך לכרות אהבה עם כולם שידבק אחריו שילמוד מעשיהם דכיון שהם רבים מה שבח ויופי נשאר לזה כיון דכולם עושים כמעשהו וכן ע"ז הדרך כולם ולא יש לו שבח מחמת עצמו כ"א מהאומה בכללות"

ציץ אליעזר טו מה

הביא דברי ר"ח פלאג'י אך העיר שמדברי הגר"א עולה שלא כדבריו.

"ויוצא לנו מזה עוד ב' דרכי היתר בזה, והמה: (א) שהאיסור הוא דוקא כשמדבר ומשבח דבר המיוחד להם בדתם, או בסתם במה שמדברים או מה שעושים, אבל כשמדברים בפי' מתוה"ק זה לא נפיק מלא תחנם, אלא איכא בזה משום הרחק, ולכן כל שהוא מצד הדרך ארץ וקרוב לדת של תורה ליכא איסורא, (ב) דוקא לגוי יחידי אסור לשבח, אבל דבר טוב שאומה שלמה מאו"ה מתנהגת אין איסור.

ויש להעיר דהחילוק הזה בין יחיד לבין אומה שלימה, מהגר"א ז"ל משמע דלא שמיע ליה חילוק זה, דמצינו לו בחידושיו עמ"ס שבת ד' ל"ג ע"ב בהא דפתח ר"י ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו וכו', שכותב לפרש, דודאי אסור לומר כמה נאה על עכו"ם, אלא דאמר כן שמוטב לדור תחתיהם ולא תחת אומה אחרת וכו' ורשב"י סבר אפ"ה לשבחם וכדמסיים כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא אלא וכו' ע"ש, הרי דס"ל להגר"א ז"ל דאפילו לשבח אומה שלימה ג"כ אסור (ויעוין גם מ"ש בזה בספר עבודת המלך על הרמב"ם עיין שם)."

טוב ראי ברכות נג

תמה על היתר זה שכן עיקר איסור התורה נאמר כלפי אומות.

"בשלשה דברים אוהב אני את המדיים. קשיא לי הא איכא משום "לא תחנם", כרב בע"ז (דף כ' א') "אסור לאדם שיאמר כמה נאה עכו"ם זה", וכתב הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"י ה"ד) "וק"ו שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם", ואיך סיפר בשבחם בדברים רבים. וצריך לומר דזה לא נאמר כ"א על נכרי פרטי אבל על אומה שלמה שרי', וניחא בזה הא דשבת ל"ג "פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיה של אומה זו כו'". אלא דקשה הא בקרא כתיב "לא תכרות להם ברית ולא תחנם", ואיסור כריתות ברית ודאי היא בעיקרה לאומה בכללה, ואיך נפסיק לקרא בסכינא חריפא, לומר ד"לא תחנם" קאי דוקא על היחיד."

הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ברכות דף ח עמוד ב

אין איסור ללמוד מידה טובה מאומה שלמה.

""אוהב אני את" וכו'. בכלל לא תחנם הוא שלא יספר בשבחו של גוי, ומה שהביאו כאן בשבח של אומות העולם חלוק הוא מדין לא תחנם, משום שלא תחנם איירי באדם מסויים שמשבחו, ואילו הכא משבח הוא אומה שלימה, ובא ללמדינו דרך ארץ ומידות טובות מהם, וכדאמרינן בפרק המוצא תפילין (עירובין ק ב) שמקרא ד"מלפנו מבהמות ארץ" למדין שניתן ללמוד מידה טובה אפי' מבהמות, וכ"ש מאומות העולם, וע"ש."

הרב עובדיה, מאור ישראל על שבת לג

הדגש בדבריו הוא לא על שבח כללי של אומות, אלא על שבח האומה השלטת שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.

"ולי נראה ליישב שדוקא לשבח לאיש גוי פרטי אסור, אבל אומה אשר עם ישראל חוסים בצלה, ועל ידי שבח שמשבחים אותה בפני ישראל על מעשיהה יהיו מתפללים בשלומה של המלכות שפיר דמי. וכמו ששנינו הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו…"

נשמת אברהם קנא, א

"א שיספר בשבח מעשיו. ראה רמב"ם שהאיסור הוא משום לא תחנם וכ"כ בפירוש בספר המצות וק"ל איך אנו משבחים את מעשיהם ואת הדברים שהם מחדשים יום יום בשטח הרפואה המדע וכר והאם יהיה גם אסור לחולה לשבח את הטיפול הטוב שהוא קיבל מרופא או אחות או בית חולים של עכו"ם והלא פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות … ראה בשו"ת הרמב"ם (פאר הדור קמג) שכותב שדעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלקי עד שישיגו את מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה עכ"ל וכ"כ באורך בתפא"י (אבות ספ"ג בבועז) בשבחו את חוקרי אומות העולם ואמנם כותב התורה תמימה שאיסור לא תחנם הוא דוקא על ז' עממין אך לא משמע כן מפשטות הש"ס והפוסקים"

לשבח בשביל תועלת לנו

לגבי מתנת חינם מבואר בפסיקתא ובראשונים שמותר לתת מתנה לגוי המכירו וכד' מפני שיש לנו בזה תועלת. האחרונים דנו בשאלה האם דין זה נכון גם לגבי נתינת חן. לפני הבאת דברי האחרונים, נביא סוגיות קרובות שנידונו בדברי הראשונים ובהם הותר שבח לגויים לתועלות מסויימות.

שבח שממנו עולה שבח גדול יותר לישראל

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מב עמוד ב

בגמרא מבואר שמותר לשבח רשע על מנת ללמוד יותר שבח על צדיק. זו הסיבה שהכתוב מתאר את שבחו של גֹלית. אמנם הגמ' אומרת שלא ביארנו כל שבחו של גלית.

"כתיב חץ חניתו, וקרינן עץ חניתו – אמר רבי אלעזר: עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע, מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים. ולא לפתח ביה כלל! לאודועי שבחיה דדוד."

ספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תכו

ספר החינוך למד את העיקרון המופיע בגמרא לגבי האיסור לשבח רשעים ולמד אותנו גם לגבי איסור 'לא תחנם', שהותר כאשר עולה לישראל שבח גדול יותר מתוך הדברים.

"והעובר על זה ושיבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם, זולתי בענין שימצא שבח יתר מאד לאומתנו מתוך שבחם, עבר על לאו זה, ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל ענשו גדול מאד כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים, וכל יודע דעת יבין זה."

ציץ אליעזר טז, מז

בציץ אליעזר למד מכאן שכאשר על ידי שבח לגוי תצא תועלת לשבח דת האמת מותר לשבחם, ולכן שיבח הרמב"ם את הפילוסופים הנוכרים:

"(ג) ולענ"ד נראה להוסיף ע"ז בעל פי' מה דאיתא בגמ' בסוטה ד' מ"ב ע"ב: ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים וגוי מאי בינים אמר רב שמבונה מכל מום, ושמואל אמר בינוני שבאחיו, דבי רבי שילא אמר שהוא עשוי כבנין וכו' כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו אמר רבי אלעזר עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים, ולא לפתח ביה כלל לאודועי שבחיה דדוד [שנלחם עם גבור כמוהו, רש"י], למדנו מזה שאע"פ שאסור לספר בשבחם של רשעים, אבל כשעי"ז יוצא שבח למי שראוי וצריך לשבח מותר, וא"כ עז"ה הוא זה שהי' משבח ומחבב הרמב"ם ז"ל ודעימיה, חכמים מחכמי או"ה, מפני שעי"כ יצא להם להוכיח דת האמת לשבח לפאר ולרומם את דת תוה"ק העולה על כולנה ושלא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים, כידוע."

דרכי שלום

ספר היראה לרבנו יונה

התיר לדונם לזכות בפניהם – מפני דרכי שלום

"אל תשבח שום גוי לא בחן ולא ביפי ולא במעשיו. וכשתראה גוי עשה טובה או נאמנות או צדקה, דאג, כי חסד לאומים חטאת לישראל, ואל תדינם לכף-זכות אם לא בפניהם מפני דרכי שלום."

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיח

וכך דייקו גם מדברי הרשב"א.

"כבר זכרו החכמים ז"ל שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. ובמה כי אם בידיעת אמתות בבורא הכל. וכבר כתבו ז"ל אמר להם רבן גמליאל בואו ונקביל פני ארסתובלוס חברנו שהיה מפילוסופי דורם והיו אוהבים חברתו. ואם לא נמצא בו דבר טוב איך היו גדולי ישראל מקבלים פניו. ואם מפני דרכי שלום איך היו קוראים אותו חבר שלא בפניו. אלא בודאי לאהבת חכמתו ופילוסופותו מפני חכמתם גם הם ומילתא אלבשוהי יקירן."

שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג – אבן העזר סימן ה

מביא את דברי ריו"נ ומקשה עליהם מכך שלא מצאנו שמתירים איסור תורה משום איבה, ואולי רק לא תחנם של מתנת חינם הותר משום דרכי שלום משום שהוא אינו מתנת חינם. ומ"מ למסקנה מקבל להלכה את דברי ריו"נ.

"וגם עוד יש לומר בזה דהא איכא הכא משום דרכי שלום שמכיון שאלו החיילים מוסרים את נפשם להיטיב עם ישראל אין לנו להתעלם מטובתם, ועי' לרבינו יונה בס' היראה (עמוד רכ) שכתב, ואל תשבח שום גוי לא בחן ולא ביופי ולא במעשה וכשתראה גוי עושה טובה או נאמנות או צדקה דאג כי חסד לאומים חטאת לישראל, ואל תדונם לכף זכות אם לא בפניהם מפני דרכי שלום. ע"ש. וחזינן דמפני דרכי שלום שפיר ליכא ביה להאי איסורא דלא תחנם. [ואף שיש לעורר בזה מדברי התוס' שבת … משמע מדברי תוס' הללו דכל מאי דשרינן משום דרכי שלום הוא רק גבי איסור דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא…וא"כ לכאורה לפי דברי התוס' הנ"ל אין להתיר איסור זה אף מפני דרכי שלום כיון דהוא איסור דאורייתא. וגם עי' בדברי התוס' ע"ז (כ ע"א ד"ה רבי יהודה) וא"ת למאן דאסר וכי לית ליה ההיא דמפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם. ע"ש. וראה בשו"ת בית יהודה חיו"ד (סימן ד ד"ה אלא דלכאורה) שכתב לבאר בדברי התוס' הללו וז"ל: ואחר העיון י"ל ולבאר אגב דבריהם דמעיקרא הקשו לרבי יהודה כיון דמדאורייתא אסור מתנת חנם לעכו"ם, היכי שרו רבנן לפרנסן משום דרכי שלום, ותירצו דקרא לא אסר אלא מתנת חנם דהיינו שאין טעם באותה נתינה, אבל אם נותן מחמת חשש איבה דהיינו מפני דרכי שלום אין זה בחנם…וא"כ שפיר מבואר מהכי נמי דכל האי דשרינן משום דרכי שלום גבי איסור דאורייתא הוא דוקא גבי לא תחנם לא ליתן מתנת חינם דכל כהאי גוונא שיש לו בזה מהגוי איזה הנאה לאו חינם מקרי, אבל לעולם גבי שאר איסורי דאורייתא וכי הא דהוי הכא לא תחנם לא תיתן להם חן אה"נ דאסור אף דאיכא משום דרכי שלום. ודו"ק…. ועוד צ"ע. ואכמ"ל. ועכ"פ מדברי רבינו יונה הנ"ל שפיר חזינן דס"ל שענין זה דלא תחנם שלא ליתן להם חן שרי במקום של דרכי שלום]. וא"כ ה"נ בודאי דאיכא בהכי משום דרכי שלום שלא ישמיטו את שמו של חייל זה. וזה ברור.

וראה גם בספר רוב דגן לגאון רבי יצחק עטייה (בקונטרס אות לטובה סימן מה) שנשאל אם מותר להתפלל על גוי חולה שיתרפא…וחזינן מהכי שפיר דכל שיש בו משום דרכי שלום שפיר שרי וחיובא נמי רמיא עליה להתפלל עליהם ולהזכיר מעשיהם הטובים, וכמבואר נמי מתשובת הרשב"א (ח"א סי' תיח) שהבאנו לעיל שכל היכא שעושה כן לשבח לגוי משום דרכי שלום וכגון שעושה כן בפניו וכיו"ב ליכא משום לא תחנם, וכמ"ש, ואם מפני דרכי שלום איך היו קוראים אותו חבר שלא בפניו וכו'. ושמע מינא דבפניו וכיו"ב דאיכא משום דרכי שלום שפיר שרי לכבדו ולתת לו חן. וראה עוד נמי בתוספתא דגיטין (פ"ג הי"ר) דאמרינן דמספידים את מתי הגויים מפני דרכי שלום. ע"ש. וכ"ה גם בטוש"ע יו"ד (סי' קנא סי"ב) דמספידין את מתי הגויים מפני דרכי שלום. ע"ש. והיינו שמדבר בשבחן, ואפ"ה לא חיישינן ביה משום לא תחנם לא תיתן להם חן כיון שהוא דרכי שלום. וק"ל. וראה עוד גם למגן אברהם או"ח (סי' קפט סק"א) שכתב, כשיש עכו"ם בבית נוהגין לומר כולנו יחד בני ברית… והטעם לפי שאסור לברך עכו"ם דכתיב "לא תחנם". עכ"ל. ע"ש. והנה המג"א גופיה שם (סי' שמז סוס"ק ד) כתב, דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך (כדאיתא בשבת פט ע"א), ואפילו לעכו"ם. עכ"ל. ע"ש. והא חזינן מהכי נמי דאע"ג דהמג"א קאמר בסי' קפט שאין לברך הגוי משום דאית ביה לא תחנם, מ"מ בדבר שהוא מפני דרכי שלום שפיר שרי… ובפרט כל הכי האי דנידון דידן שיש להזהר בזה טפי כיון שעשו כן ומסרו נפש לטובת ישראל וח"ו שלא יגיע בזה לידי חילול ה'. ועי' בס' חסידים (סי' רנז) שכתב, יהודי ששלח גוי למרחקים יכול לבקש עליו שישוב לשלום שאם לא ישוב חי שמא יעלילו על היהודים. ע"ש. וק"ל. ולכן מכל האמור עולה ומתבאר דשפיר יכולים לכתוב בלוח זכרון זה שיונח ויקבע על ארון הקודש אף את שמו של חייל זה. ויה"ר ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. אכי"ר."

במקום תועלת לנו

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א סימן יט

הרא"ש הזכיר בדבריו שבגוי שמכירו אין איסור לא תחנם. דבריו נאמרו לאחר שהציג את כל סוגי ה'לא תחנם'.

"דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן. ד"א לא תתן להם מתנת חנם:

לא תתן להם חן מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לומר כמה נאה עובד כוכבים זה. תניא בתוספתא (פ"ג) בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום. אבל אם היה אוהבו או שכינו מותר. שאין אלא כמוכרו לו:"

פלפולא חריפתא מסכת עבודה זרה פרק א סימן יט ד"ה [ד]

הפלפולא חריפתא ביאר דברי הרא"ש ובתוך דבריו נקט 'שאומר' כן. ומכאן משמע לכאו' שכוונתו שדין 'מכירו' נכון גם לגבי שבח גוי, ולא רק לגבי מתנת חינם

"[ד] כמוכרו לו. כלומר שאינו מתנת חנם אלא כמוכר לו דמי שהרי ע"י שהוא אוהבו או שכינו הוא שאומר כן ומקבל גם ממנו הנאה מה:"

שו"ת בצל החכמה חלק א סימן מו

שו"ת בצל החכמה (הרב בצלאל שטרן, נפטר תשמ"ט; חלק א סימן מו ד"ה והנה הרא"ש) הביא את ההוכחה מדברי הפלפולא חריפתא הנ"ל, והקשה עליו מן הסברא וכן ממה שלמדנו שאף לגדלת ישראלית שזו פרנסתה אסור לקשט גויה. והראה שמקור הדברים בתוספתא עוסק רק לגבי מתנת חינם ולא לגבי שבח, ואמר שאולי דבריו של הפלפו"ח הם טעות דפוס.

"והנה הרא"ש פ"ק דע"ז (הל' י"ט) כתב, לא תתן להם חן כו' אסור לאדם לומר כמה נאה עכו"ם זה תניא בתוספתא בד"א בעכו"ם שאינו מכירו כו' אבל אם הי' אוהבו או שכינו מותר שאין אלא כמוכרו לו עכ"ל. וכ' עלה בפלפולא חריפתא (אות ד') כמוכרו לו, כלומר שאינו מתנת חנם אלא כמוכר לו דמי, שהרי ע"י שהוא אוהבו או שכינו הוא "שאומר" כן ומקבל גם ממנו הנאה מה עכ"ל. נראה ממש"כ, הוא "שאומר" כן כו' כי לפי שהרא"ש מביא הך תוספתא דמכירו שרי, אחר הך דינא שלא יאמר כמה נאה עכו"ם זה, הבין בפלפולא חריפתא דעלה קאי, להתיר לומר כמה נאה עכו"ם זה במכירו, וזה דבר שאין לו הבנה, דא"א לומר כלל דאיסור אמירה זו שאינו משום איסור מתנת חנם יהא מותר במכירו. ועיינתי בתוספתא (סופ"ג דע"ז) ושם לא נזכרה כלל הך דרשה דלא תתן להם חן רק דרשה דלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ועלה קא מסיים, בד"א בזמן שאינו מכירו כו' הרי דאיסור מתנת חנם בלבד כ' התוספתא להתיר במכירו. גם התוס' ע"ז כ'. (ד"ה ר"י אומר) הביאו כן בשם התוספתא לענין איסור מתנת חנם, ופשוט שגם הרא"ש לא הביא תוספתא זו אלא כלפי מש"כ לפני זה בסמוך, ד"א לא תתן להם מתנת חנם. ואולי ט"ס יש בדברי הפלפולא חריפתא ובמקום "שאומר" כן צ"ל "שעושה" כן, וקאי אנתינת מתנה לעכו"ם.

ועיי' ירושלמי (פ"ק דע"ז ה"ט) ר"ש ר"א בשם ריב"ח גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית משום לא תתן עליהם חן (המגדלת שער הנשים לייפות אותן, פנ"מ). והנה מדלא קאמר ישראלית לא תגדל את הנכרית אלא "גודלת" ישראל לא תגדל כו', משמע דמיירא בגודלת שאומנתה בכך ועושית כן בשכר ואפי"ה לא תגדל את הנכרית, מוכח כמש"כ דאיסור לא תתן להם חן אף בשכר מיירא ולא רק בחנם דוקא."

בצל החכמה חלק א הערות הגאון האדיר וכו', הגר"פ עפשטיין שליט"א ראב"ד עיה"ק ירושלם ת"ו

בסוף ספר בצל החכמה (עמ' קצב) הביא את הערות הגר"פ אפשטיין על פסיקה זו. [דברים אלו, ותגובותיהם נדפסו גם בספר 'מתורתו של רבי פנחס' חלק א' עמ' תקנד-תקנה] הוא הביא דברי התורת חיים שמתנת חינם היא קירוב דעת יתר מאשר נתינת חן ומכאן הסיק שאם מתנת חינם הותרה במכירו ק"ו שנתינת חן הותרה.

"לסי' מ"ו. אות א' מש"כ להעיר בד"ה והנה הרא"ש וכו', ראה בתורת חיים בע"ז שם דף כ' דמסתביר דכולהו ילפינן מלא תחנם ומביא לשון הרמב"ם שהזכיר כבודו, ומסיים כיון דילפינן דאסור אפילו ליתן להם חניה בקרקע כש"כ דאסור ליתן להם חן דהוי קירוב טפי כיון דמחבבו ומשבחו, וק"ו דאסור ליתן להם מתנת חנם דהוי קירוב יותר טפי ע"ש וא"כ י"ל דאם היה מכירו ושכנו הכל מותר ויל"ע."

על הערה זו הגיב הרב שטרן, (עמ' קצה) והרב אפשטיין חזר והגיב (עמ' קצט)

הרב שטרן דחה את ראיית הרב אפשטיין שאע"פ שמתנת חינם חמורה יותר, מ"מ מהות האיסור שם הוא בנותן חינם, אבל אם מקבל עבור זה תמורה שוב אין זה חינם, משא"כ נתינת חן וחניה בקרקע ברור שנאסרו גם עבור תמורה:

"כ' כהדר"ג, וא"כ י"ל דאם הי' מכירו ושכנו הכל מותר ויל"ע ע"כ. לענ"ד דבר תימה הוא זה, דלפי"ז גם לתת חני' בקרקע מותר למכירו ושכנו דהוי כמוכרה לו, וזה בודאי ליתא, שהרי אפי' למוכרה לו ממש אסור, כדקתני בהדיא במתני' במס' ע"ז אין מוכרין להם במחובר לקרקע, ומפרש בגמ' טעמא משום לא תחנם. אבל הדבר פשוט, דגם אם חדא מגו חברי' נלמד, וממילא כי דין הוא שיהא משפטם שוה, מ"מ אין להתיר לתת חן או חני' בקרקע לשכנו ומכירו, אף שמותר לתת לו מתנה. כי מה שאנו מתירין לתת להם מתנת חינם, אין הטעם משום דלגביהם לא נאמר איסור זה, אלא משום דלמכירו ושכנו ל"ה מתנת חנם, שאם כי אינו מקבל מהם עכשיו תמורתו, מ"מ בודאי שהעכו"ם ישלם או שילם לו גמולו כבר, ונמצא אין כאן מתנת חנם שאסרתה תורה אלא מכירה המותרת. משא"כ לתת להם חני' בקרקע, מה בכך דל"ה מתנת חנם אלא כמוכרה להם, מ"מ סו"ס נתן להם חני' בקרקע וזה אסור, בין אם נתנה להם בחנם ובין אם נתנה בעד בצע כסף. ומעתה פשוט דה"ה לענין איסור לתת להם חן, שאף אם יקבל כסף עבורו סו"ס נתן להם חן. נמצא משפט כולם שוה, דכל מקום שיש נתינת חן או נתינת חני' בקרקע אסור כמו שאסור כל שיש עליו שם מתנת חנם, ומתנה לשכנו ומכירו אינו מותר אלא משום שאין עליו שם מתנה וכמש"כ, כנלענ"ד נכון וברור בס"ד."

בתשובתו של הרב אפשטיין הוא כותב שברור שיש חילוק בין נתינת קרקע האסורה גם למכירו (וזו אחת הסיבות להחמיר בהיתר מכירה) ובין נתינת חינם שבכל מקום שיש ליהודי תועלת מזה אינה מתנת חינם. ומ"מ יש לדון האם לדמות נתינת חן למתנת חינם ומתוך כך יוצא לדון בדין מתנת חינם ונשאר בלא הכרעה ברורה:

"מה שכ' ומסביר בלשונו שאין זה מתנת חנם אלא מכירה המותרת

נ.ב. האריך בחנם להסביר כי הלא כ"כ התוס' בע"ז כ' ע"ב ובפסחים שם ויותר מזה כתבו דאפילו מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום דמשום דרכי שלום אין זו מתנת חנם וח"ו לעלות על דעתו דמותר למכור לעכו"ם בא"י לשכינו ומכירו ואנן עכשיו בשנת השביעית עסקינן שאנו המתנגדים היותר גדולים בהיתר המכירה לעכו"ם גם מטעם זה דאין מוכרין להם קרקע והלא יכולין למכור לשכנים ומכירים ויש ישמעאלים טובים ומכירים לישראל אלא ודאי לא עלה על הדעת. אלא לענין נתינת חן כתבתי דיש לעיין אם זה ג"כ מותר למכירו ושכינו היותר קרוב…

וכעת עלה בזכרוני וכמדומה לי שראיתי באיזה מקום בשו"ת, שגם לענין נתינת חן י"ל כמו במתנת חינם כיון שאינו מכוון לנתינת חן רק בשביל טובה גדולה שקיבל י"ל דמותר כמו שכ"כ בכונת הד"ח הדברי חמודות בפלפולא חריפתא. אמנם מפשטות לשון הגמרא בערכין י"ד ע"א דאמרינן מילתא אגב אורחא קמ"ל כדרב יהודה אמר רב כו' דאסור לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה יעי' רש"י שם משום דכתיב לא תחנם לא תתן להם חן. וקצ"ע דלא אמרו משמי' דגמרא דע"ז כ' ע"א הנ"ל משמע דבכל אופן אסור להזכיר שם נוי על כנעני דאל"כ משכח"ל ערך נאה שבעכו"ם לשכינו ומכירו הקרוב אליו."

חזון איש שביעית כד, ד ד"ה ואע"ג דלענין

החזון איש דן בשאלה האם שייך איסור מסירת קרקע כאשר המכירה נועדה לתועלת הישראל, וחילק בין מתנת חינם ושבח שמותרים ובין מכירת קרקע שהתורה לא רצתה מציאות של עע"ז החונה בקרקע ולא נתנה דבריה לשיעורים.

"ואע"ג שלענין לא תתן להם חן כל שעושה לריוח ישראל מותר וכמש"כ הר"ן פ' השולח לענין לשחרר עבדו וכמש"כ הר"ן פ' השולח לענין לשחרר עבדו וכמש"כ בספר החינוך מצוה תכ"ו, הכא לענין חניה בקרקע המציאות של עע"ז על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום וכל שקנה הקרקע והיא שלו הרי עע"ז חונה על קרקע הארץ וגם לא נתנה תורה לשיעורין ובכל נכרי שמכר לו עבר בלאו אף שלפי ראות ענינו אינו מתאחז בה"

שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג – אבן העזר סימן ה

בשו"ת עטרת פז דן בשאלה האם מותר לכתוב על ארון הקודש לע"נ חייל דרוזי, ורצה להתיר משום שהשבח אינו בחינם אלא על שמסר נפשו לטובת ישראל, אך דחה כנ"ל שייתכן שדין שבח הוא כמכירת קרקע שאסורה אפילו כשיש תמורה והביא כיצו"ב משו"ת חיים ביד שאסור להתפלל על גוי אף שפועל לטובת היהודים.

"ויש לציין בזה עוד גבי הא שרוצים הכא בנידון דידן להזכיר את שמו של חייל זה בכלל שאר החיילים ולכתוב בלוח ההנצחה דברי שבח לעילוי נשמתם וכו', דליכא למימר דיש לאסור בזה משום לא תחנם דאמרינן בגמ' עבודה זרה (כ ע"א) "לא תחנם" לא תתן להם חן, ופרש"י: שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה…. וא"כ חזינן שאין לספר בשבחו של גוי. וממילא לכאורה נימא הכא שאין להזכיר שמו של הגוי על לוח מצבה זו דהוי כמשבחו על מעשיו הטובים ואיכא ביה משום לא תחנם. דאי משום הא לא איריא, חדא, דהרי בתוס' ערובין (סד ע"ב ד"ה ולמדנו) מבואר גבי איסור לא תחנם דדרשינן מהאי קרא נמי בגמ' ע"ז (שם) לא תחנם לא תיתן להם מתנת חינם, וכתבו תוס', דכל שיש לו איזה טובת הנאה לתת המתנה לגוי שפיר שרי ולית ביה משום לא תחנם…

אולם הנה יש לדחות ולומר דכל האי דאמרינן שכל שקיבל טובה מהגוי שרי לעשות לו טובה וליכא ביה משום לא תחנם, אינו אלא גבי הדרשה לא תחנם לא תיתן להם מתנת חינם, דכל האיסור הוא ליתן להם מתנת חינם ולהכי כל שקיבל מהגוי איזה טובת הנאה שפיר שרי דלא הוי מתנת חינם אלא הוא כמוכרו לו וכדאמרינן בתוספתא דע"ז, אבל גבי דרשה זו דלא תחנם לא תיתן להם חן שאסור לשבחו על מעשיו, היינו בכל גוונא ואפילו שקיבל טובה מהגוי ואפילו שקיבל ממנו ממון בכ"ז נראה בפשטות דעדין האיסור במקומו עומד שאסור לשבחו לגוי, וראיה לזה דהא דרשינן בגמ' דע"ז (שם) לא תחנם לא תיתן להם חניה בקרקע, והיינו שאסור אפילו למכור קרקע בארץ ישראל לגוי ולא רק לתת לו וכמבואר בפוסקים עי' שו"ת יביע אומר ח"ח חחו"מ (סי' ב). יעו"ש, וא"כ הרי התם הוא אפילו בגוונא שקיבל הנאה מהגוי ואפילו שהגוי רוצה לשלם לו דהא אמרינן דאסור "למכור" קרקע בא"י לגוי והיינו אפילו בממון, אלא ודאי דכל האי דאמרינן שאם קיבל הנאה מהגוי ליכא ביה משום לא תחנם הוא דוקא גבי הדרשה שלא ליתן להם מתנה והיינו מתנת חינם וכל שמחזיר לו על טובה שקיבל ממנו אין זה מתנת חינם, אבל אין זה שייך גבי הדרשות האחרות שלא ליתן להם חניה ושלא לתת להם חן.

וראה עוד גם להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' לג) שכתב, וכיוצא בזה נשאלתי בגוי שמבקש מאת חכמי ישראל שילמדו ויתפללו בעדו ויעשו לו יחודים בשמות הקדושים לעשות לו סגולה שימצא חן בעיני המלך ועי"ז יבוא תועלת ליהודים אי מותר לעשותו או לא, ולכאורה היה נראה דאסור דקי"ל בע"ז ע"פ לא תחנם לא תתן להם חן וכו'. ע"ש.[7] וא"כ חזינן מהכי דאף דיצא מזה לתועלת היהודים ואיכא איכא טובת הנאה ליהודים בדבר זה עדין חייש לה מר דאיכא בהכי משום לא תחנם לא תיתן להם חן. ודו"ק."

נשמת אברהם קנא, א בשם רשז"א

"וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בהסתמך על הש"ך[8] אם זה לתועלת של היהודי מותר וכן מותר משום דרכי שלום וצריך לשקול כל דבר בפני עצמו עכ"ד"

אהל יעקב יין נסך ע"ז סימן קנא אות מד

מותר לשלוח מכתב תודה לחברה אף אם בה משבחים התנהגות של נכרים שיש בזה תועלת להבא כיוון שיעבדו יותר במסירות.

ובהערה (מד) הביא שמקור הדין משו"ת ישא יוסף שהוכיח דבריו משו"ת הרשב"א.

ובסעיף נ ניסח זאת כעיקרון:

"נראה שמותר לשבח גוי כשיש לישראל תועלת מזה"

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיז

פשוט שמותר לערוך אירוע הוקרה לגוי שעשה לנו טובה, אבל להוקיר גוי כדי להביא תרומות אף שאינו איסור ממש הוא מכוער.

"ובדבר שהיהודים רוצים לעשות בענקעט לכבוד נכרי באיזה אולם כדי שיבואו בשבילו הרבה אורחים ויתנדבו בשבילו עבור הדבר מצוה, אין לומר שהוא דבר איסור ממש…אבל בכל אופן הוא ענין מכוער שאין להגבאים ומנהלים של מוסד מצוה לעשות זה אף שאין בזה איסור ממש ויטריחו להשתדל להשיג כל הצורך מיהודים החייבים בהמצוה.

ובאם צריכים לעשות בענקעט לאיזה נכרי שעשה טובה לבני העיר להכרת טובה על מה שעשה להם מכבר ולא למטרת אספת כספים לצדקה הוא דבר המותר ממש. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין"

שרגא המאיר ז, ק אות ג

התיר לשבח בעל מלאכה גוי לצורך הישראל[9].

"ג ובד"ש [=ובדבר שאלתו. א.ש.] במקום שמשבח שהעכו"ם הוא בעל אומן טוב כדי שידע ישראל לקבלו בודאי ליכא בכה"ג משום לא תחנם דבכל מקום שהוא לטובת ישראל ולא מתכוון לטובת העכו"ם לא שייך לא תחנם. ובכה"ג כיון שמכוון שישראל מכרו יהי' לו אומן טוב ממילא כל כוונתו לטובת ישראל מכרו הוא ולא ליתן חן העכו"ם בעיני בני ישראל."

הרב שמאי הכהן גרוס (מחבר 'שבט הקהתי') – תשובה קצרה מתוך קובץ מה טובו אהליך יעקב יג, עמ' קיג

התיר להזמין פועל גוי שעבד בנאמנות שנים רבות להיות אורח כבוד באירוע של ישראל.

שאלה: ישיבה שיש להם פועל נכרי כגון שומר וכדומה, והוא עבד שם הרבה שנים וכעת בתור הכרת הטוב הישיבה רוצה לכבד אותו להיות אורח הכבוד עם כמה הורים מהישיבה, האם יש בזה משום לא תחנם או מותר ומדוע?

תשובה: מותר"

ספר לא תחנם (הרב אברהם רוזנר, בני ברק תשנ"ח) ג, ג

התיר לשבחו לצורך תועלת של ישראל אך כתב שטוב למעט בזה ושקשה לתת גבולות ברורים ולמד מדברי הרמב"ם שהאיסור הוא רק כשמשבחו ביותר, אבל לא כשמספר הדברים כהוייתם:

"מותר לשבח הנכרי כשיש לישראל תועלת בזה שכגון ששאלו חבירו מדוע לקח את אותו נכרי לעבודה בכדי לדעת האם הוא מתאים לעבודה כשאין מפאר הפועל ביותר רק אומר שהפועל הזה הוא טוב ומתאים לעבודה, או רופא טוב והוא בזול לא אסרה שבח כזה. פועל נכרי שעובד אצלו מותר לומר לו שעבודתו טובה כל שיש תועלת בדבר אבל יזהר שלא יפארו ביותר. מותר לשבח נכרי שהיטיב עמו או לשבח לצורך מצוה."

ובהערה ו' הביא מקורות את דברי החזו"א שמותר לשבח לתועלת ישראל וביסס זאת על דברי החינוך שהתיר לשבח לצורך שבח ישראל.

"ו. בחזו"א [יו"ד סימן ס"ה ס"ק ד'] כתב שהותר ליתן להם חן כל שעושה לריוח הישראל…עיי"ש וכן מצינו בגמ' בע"ז שכדי להודות לה' על בריות נאות לא אסרה תורה לתת להם חן. וכמו שכתב החינוך דמותר לשבחם כשיצא מזה שבח יותר לישראל דכל שיש תועלת אין זה כמתנת חינם שאסרה תורה. ובשו"ת בצל החכמה [ח"א סימן מו] דמשמע מהרא"ש [בע"ז פ"א סימן יט] בשם התוספתא[10] [שם פ"ג ה"ה] שמותר לשבח גוי המכירו דדמי למכירה עיין פלפולא חריפתא [שם אות ו']] ובמה שתמה הצל חכמה שלא מצאנו גוי המכירו שמותר לשבחו."

ובהערה ז' חיזק את היסוד השני שבדבריו – שרק שבח מופרז אסור

"ז. מלשון הרמב"ם שכתב 'אסור לספר בשבח מעשיו או יחבב דבר מדבריהם וכו" מתבאר שהאיסור לחבב דבר היינו כשמפאר אותו ביותר, כגון שמספר שהוא אומן הגדול ביותר וכדומה אבל לומר שהוא פועל טוב אין זה השבח שאסרה התורה, דהוי כמו שאומר עליו שאינו מיושבי קרנות אלא רופא או פועל וכדומה. ועיין עוד בלשון החינוך שכתב שלא יאמר מה נחמד ונעים הוא וכדומה שבזה הרי מפארו ביותר וכן כתב בשו"ת שרגא המאיר [ח"ז סימן ק'] שמותר לשבח אומן ולומר שהוא אומן טוב לעבודה ואין כאן לא תחנם כיון שהוא לטובת הישראל לדעת איזה פועל לקחת ולא מיתכוון לטובת הנכרי לשבחו בכה"ג לא נאמר בו האיסור לא תחנם. ושאלתי את הגר"ח קנייבסקי והסכים לזה אח"כ מצאתי שכן כתבו עוד כמה ממחברי זמנינו. [11]אף שלמספר אין זה חיבוב אבל אצל השומע זה חיבוב יש להזהר."

הרב חיים קנייבסקי – שו"ת קצרות בקונטרס עזרת אליעזר עמ' 18

התיר לשבח פועל גוי כי יש בכך תועלת למשבחים.

"ש: בחורים בישיבות שמסתובב בישיבתם פועל נקיון גוי שמנקה את חדרם האם מותר להם לומר לו תודה רבה בגמר העבודה ולשבחו על הנקיון שעושה, או נחשב לאיסור לא תחנם לא תתן חן לגוי

ת: זה לטובתם.

ש: בחורים שרוצים שהפועל הגוי שמנקה בישיבתם את החדרים ינקה להם את החדר יותר טוב שיהנו ממנו מה שאפשר בצורה יותר טובה משאר החדרים האם יכולים לומר לו בוקר טוב או מילה טובה לעודד אותו ועי"ז כשיבקשו ממנו דברים יעשה להם בשמחה וינקה ל הם את החדר יותר טוב האם מותר להם או נכלל באיסור לא תחנם?

ת: כן"

הגויים האסורים

סמ"ג לאוין מח

"שלשה דברים דרשו רבותינו (ע"ז כ, א) ממקרא זה, לשון חנייה כאשר בארנו. ולשון חן, שאסור לומר כמה נאה גוי זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו (ע"פ רמב"ם ע"ז פ"י הל' ד)."

תורה תמימה הערות דברים פרק ז הערה א-ב

"א) ר"ל שאין מוכרין להם בתים ושדות בא"י כדי שלא תהיה להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם תהיה ישיבתם ישיבת ארעי, ואיירי בשבעה עממין וכפשטות הכתוב הקודם ונשל גוים רבים החתי והגרגשי וגו' וכן בהדרשות שבסמוך, והתוס' כתבו דרק איסור כריתת ברית איירי בשבעה אומות, אבל לאוין אלו שוין בכל העובדי כוכבים, וכתבו כן ע"פ הסברא לבד, אבל לדעתי זה קשה טובא, אחרי דאין ספק דפסוק זה איירי בשבעה אומות כמש"כ, וממנו הלא ילפינן לכל הני דרשות, וגם קשה לדברי התוס' מכ"מ בש"ס שמצינו היתר נתינה לעובדי כוכבים כמו שנביא בסמוך, וכאן דרשינן איסור דבר זה, אבל לדברינו יתיישב בפשיטות דאותם הענינים איירי בשאר עובדי כוכבים, וע"ע לפנינו בפ' עקב (ז' כ"ו):

ב) כלומר לא יהיו להם חן בעיניך, והיינו שאסור לספר בשבחם ובשבח מעשיהם ולחבב דבר מדבריהם וכדומה, [וגם זה איירי רק בשבעה אומות], ועיין באו"ח סי' רכ"ה ס"י:"

ציץ אליעזר טז, מז

"והנה אמנם ראיתי בספר תורה תמימה עה"ת פ' ואתחנן (ז' – ב') שכותב לחלוק על ראשונים ופסיק ליה פסקו דהפסוק של לא תחנם איירי בשבעה אומות וכן גם האיסור שילפינן מזה שאסור לספר בשבחם ובשבח מעשיהם ולחבב דבר מדבריהם גם זה איירו רק בשבעה אומות יעו"ש, אבל אין להביא זה בחשבון דאי אפשר לנו לחלוק מסברא על ראשונים, ובפרט שזה נגד ההלכה שהוכרעה בשו"ע. ונחזי מאי דקמן…

(ה) ועל הכל נלענ"ד להוסיף ולומר, דבהיות והרמב"ם שם לאחר מיכן באותה ההלכה מדבר גם מהאיסור של ליתן להם מתנת חנם, ועל איסור זה מסיים הרמב"ם וכותב דאבל נותן הוא לגר תושב שנא' לגר אשר בשעריך תתננה וגו', ובהיות שאיסורם של שניהם גם יחד נובע מדיוקא דהלאו של לא תחנם, אם כן חילוק זה בין עע"ז לבין גר תושב מוסב גם על האיסור של נתינת חן ולספר בשבחן. והוא חל איפוא על נכרי עע"ז בלבד, ושקובע בזה בעיקר אם הוא אינו עובד ע"ז בלבד ולא על כל הז' מצות אני לומד מדברי שו"ת הרשב"א ח"א סי' ח'[12] שהשיב במפורש בנוגע לאיסור מתנת חנם, דאם רק אינו עובד לעבודה זרה מותר יעו"ש, וכך הוציא ולמד מדברי הרשב"א בשו"ת נשמת כל חי שם סי' נ"ד, דהוראה יוצא מהרשב"א דאיסור מתנת חנם היינו לעוע"ז דוקא, אבל אם אינו עע"ז בסתם גוי מותר, וכך מביא גם בשם הרלב"ג עה"ת פ' ראה עיין שם.

והתבוננתי וראיתי שבאמת מפורש יוצא כן מדברי הרמב"ם בספר המצות ל"ת נ' שכותב וז"ל: הזהירנו מחמול כלל על עובדי ע"ז ומליפות דבר מכל מה שמיוחד להם והוא אמרו לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן, עד שהאיש העובד ע"ז יפה הצורה אסור לנו לומר זה יפה תואר וכו' עכ"ל, הרי לנו שהרמב"ם ז"ל ביאר בכאן בהדיא כדברינו האמורים שהאיסור לתת להם חן הוא דוקא אם הנכרי הוא איש כזה שעובד ע"ז.

וכך ראיתי בספר החינוך מצוה תכ"ו שמדקדק ג"כ לכתוב בזה הלשון: שנרחיק ממחשבותינו ושלא יעלה על פינו שיהי' במי שעובד עכו"ם דבר תועלת ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום ענין וכו' וכן להלן בשרשי המצוה חוזר החינוך להדגיש בזה ולכתוב בלשון ועל כן בהמנענו במחשבה ובדיבור ממצוא בעובדי ע"א תועלת וחן הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר בכל מעשיהם הרעים, הרי שגם החינוך מדגיש וחוזר ומדגיש שכל המדובר בזה הוא רק על מי ובמי שעובד ע"ז.[13]

ואל השלישי אני בא אל ספר המאירי על ע"ז ד' כ' ע"א שמבאר נמי עד"ז, וכותב אבל כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלקות אין ספק שמותר עיין שם.[14]"

דין גר תושב

דין לא תחנם אינו נוהג בגר תושב כמפורש במקרא לגבי מתנת חינם וכן לגבי ישיבה עמנו בארץ.

דברים פרק יד פסוק כא

"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:"

הרי שמותר להושיב גר בינינו, ואף מצווה לתת לו את הנבלה. ונחלקו חז"ל האם מותר לתת גם לנכרי. לדעת ר"י לגר בנתינה דווקא ולגוי במכירה דווקא ואילו לר"מ מותר לתת ולמכור הן לגוי והן לגר אלא שהנתינה לגר תושב קודמת למכירה לגוי:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד ב

"נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה? אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר – ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן. – ורבי מאיר: או – להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי."

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד

הרמב"ם פסק כר' יהודה

"ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה."

וכן מצאנו שעובד כוכבים שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז מותר להושיבו בארץ:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א

"דתניא: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' – יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר? ת"ל: לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, מאי תקנתו? עמך ישב בקרבך וגו'"

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כט עמוד א

אמנם דין זה של 'עמך ישב' אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.

"ר"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי: מ"ט? אתיא טוב טוב, כתיב הכא: כי טוב לו עמך, וכתיב התם: בטוב לו לא תוננו!"

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז-ח

"אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו"ם.

ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו. +/השגת הראב"ד/ אלא בזמן שהיובל נוהג וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג ומה הן מצות גר תושב והוא שאין מושיבין אותו בתוך העיר דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ומצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך וקונה עבד עברי כעכו"ם ואלה הדינים שאינם נוהגים בו אלא בזמן שהיובל נוהג יש מהן שהוא להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה וקונה ע"ע עד זמן שירצה שאין זמן מיוחד ואלו להקל עליו אבל אין אנו מצווים להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן עכ"ל.[15]"

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב

עוד מבואר בגמרא שהגר התושב צריך לקבל עליו את הגרות בפני בי"ד של שלושה.

"איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות"

וביאר הכסף משנה (הלכות מלכים פרק ח הלכה י) שעצם הקבלה מוסכמת על כל התנאים אלא שנחלקו מה בדיוק צריך לקבל:

"והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע"ז (דף ס"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע"כ לא פליגי רבנן ור"מ אלא אי בעי שיקבל עליו שבע מצות או סגי בשלא לעבוד ע"ז אבל לכ"ע צריך שיקבל בפני שלשה חברים:"

אמנם בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד-ב סה עמוד א מבואר שדין זה הוא דווקא 'להחיותו' אבל אבל לא לעניין נתינת מתנה ביום אידם:

"רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. א"ל רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים! כי תניא ההיא – להחיותו."

חזו"א שביעית כד ג

"ג) ודעת הר"מ דכיון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר ישיבתו בארץ. אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאין בהם. אבל דעת הר"א דכל שהוא נזהר בז' מצוות וראוי לקבלו אלא שמפני הקושי נפטרנו מקבלתו ומחיוב להחיותו שלא ינהרו כולם לארץ מ"מ אין איסור בישיבתו שאין כאן חשש פן יחטיאו וגו' ומסתבר דגם לענין חני' בקרקע וליתן להם מתנת חנם נמי במחלוקת שנוי' דלדעת הר"מ כל שאין לו קבלה מחמרינן עמו כשאר נכרי ולדעת הראב"ד מיקילינן עמו ואף לדעת הראב"ד דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות וב"נ בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהן ע"ז ממש וגם הוא שומר מצוות מצד היושר שאינו ראוי לקבלו לגר תושב הרי הוא באיסור ל"ת ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם. ואע"ג דלענין לאסור יין בעובד ע"ז תלוי וכמש"כ הר"מ פי"ג מהמ"א הי"א והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד' הכא לענין לא תחנם אין חילוק."

באהלה של תורה ד, י

מוסלמי שהוא שונא ישראל הוא בוודאי בגדר 'דעות כוזבות'.

"והחזו"א יו"ד סי' ס"ה ג' כתב שגוי שיש לו דעות כוזבות גם אם הוא שומר ז' מצוות ב"נ מצד היושר הריהו באיסור לא תחנם ומסתבר שמוסלמי שאינו מכיר בתורת משה כמקור סמכות וק"ו אם הוא שונא ישראל נחשב למי שדעותיו כוזבות"

מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רפד אות ו

מדייק מלשון הרמב"ם שלא תחנם לגבי חניה בקרקע נכון גם לגבי גר תושב, ורק לא ישבו בארצך לא נוהג.

"והנה לא נוכל לומר שבעת שכיבש דוד את ירושלים כבש גם המקום הזה אך אחר כך מכרו לארוונא היבוסי ע"כ נשאר בידו. קשה הא ארוונא הי' עכו"ם ב"נ רק הי' גר תושב כמבואר במס' ע"ז פ' אין מעמידין והיאך עברו על לאו דלא תחנם דאסור ליתן להם חנייה בקרקע כמבואר בע"ז די"ט וד"כ ובר"מ פ"י מה' ע"ז ואף גר תושב נראה דאסור ליתן להם חנייה בקרקע. ובפרט לטעם המבואר בע"ז דמפקיע השדה מתו"מ א"כ לגר תושב נמי אסור מה"ט וער"מ שם הע"ז פ"י ה"ג וד' במחובר לקרקע אינו מחלק בין עכו"ם לג"ת רק אח"כ לענין דאסור ליתן להם מתנת חנם כתב דלגר תושב שרי דמצוה להחיותו משמע דלענין מחובר לקרקע אין חילוק בין עכו"ם לגר תושב ועיין ביו"ד סי' קנ"א. וער"מ שם ה"ו גבי הלאו דלא ישבו בארצך כתב דאסור להושיב עעכו"ם בארצנו וכתב בפירוש אבל גר תושב מותר וכאן לא כ' זה נראה בפשיטות לענין ליתן להם חנייה בקרקע אסור אף לג"ת"

חזון איש יורה סה, ב

פשוט שאין איסור לא תחנם בגר תושב גם לעניין קרקע שהרי מתנת חינם נלמדה מאותו הפסוק.

"וזה שהזהירה תורה 'לא ישבו' ו'לא תחנם' הותר בגר תושב כדכתיב (דברים כ"ג י"ז) עמך ישב וכו'… וכמש"כ הר"מ פי"ד מה א"ב ה"ז דלכן נקרא תושב שהותר ישיבתו אתנו, וכן מותר ליתן לו תניה בקרקע שהרי מקרא דלא תחנם ילפינן נמע מתנת חנם וגר תושב נותנין לו מתנת חנם כדכתיב לנר אשר וגו' וכדאמר ע"ז כ, א"

שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו (אין זה מהנצי"ב עצמו)

גם הראב"ד לא דיבר אלא לעניין 'לא ישבו' אבל לא לעניין לא תחנם שכשם שאין מצווים להחיותו הר כל שאר איסורי לא תחנם חלים עליו.

"והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים א"כ מאי מהני דלא פלח, ומשני כי תניא ההיא להחיותו, הרי להדיא להחיותו שזה ענין דאורייתא הנוגע לגר תושב צריך דוקא גר תושב שקבלהו וזה אינו רק בזמן שהיה היובל נוהג, וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה' ע"ג ופי"ד מהל' איסורי ביאה) דגר תושב שמותר להושיבו בא"י אין מקבלין אלא בזמן שהיובל נוהג, והראב"ד דפליג הוא רק על ישיבת הארץ כמש"כ שם בהשגות א"א איננו משוה לו בישיבת הארץ והתם הטעם דכתיב פן יחטיאו אותך לי וכיון דקיבל עליו מצות מותר לישב אבל לא תחנם ליתן מתנה או למכור קרקע לעו"ג דאסור ורק לגר תושב שרי זה לא מהני מה שקיבל עליו מעצמו כדאמרינן בש"ס דאין מצווין להחיותו והראב"ד גופיה בהשגות (פי"ד מא"ב) כתב אבל אין אנו מצווין להחיותו א"כ מהסתם הוא בכלל דלא תחנם דכיון דאין אנו מצווין להחיותו ה"ה כעו"ג, והמשנה למלך כתב בדרך מצותיך דאפילו לדעת הראב"ד דלאו דלא ישבו בארצך רק בז' עממין אבל אליבא דכ"ע מכירה לכל עו"ג נאסרה מלא תחנם וכיון דאמרינן בש"ס להדיא דאין אנו מצווין להחיותו באם לא קיבל עליו בפני ג' חברים הוא עו"ג ואסור למכור לו בודאי מדאורייתא וזה אין כל ספק:"

ייפוי גויות שבימינו

שו"ת בצל החכמה חלק א סימן מו ד"ה ב) ואמנם

"ב) ואמנם בזמנינו זה נמצאות כמה ישראליות בעלות מספרות לנשים ואינן נזהרות כלל שלא ליפות נשים נכריות והרי הדבר מפורש בירושלמי הנ"ל לאיסורא באין חולק ומדוע אין איש שם על לב להזהיר אותן על כך? והנה ברמב"ם טושו"ע ובכל ספרי הפוסקים שתח"י לא נמצא מבואר דין זה שיהא אסור ליפות את הנכרית, ואולי כיון דבש"ס דילן לא נזכרה דרשה זו במובן זה לאסור ליפות את הנכרית ע"כ לא קיי"ל כהך דירושלמי. – ואולי י"ל ג"כ עפ"י מש"כ בספר החינוך (מצוה תכ"ו) דמה שאמרו חז"ל שאין נותנין להם מתנת חנם היינו דוקא למי שעובד עכו"ם אבל למי שאינו עובר מותר ע"ש. וכזה עיי' גם בשו"ת הרשב"א (סי' ח'). ולפי דבריהם מסתבר דה"ה כשאסרו לתת להם חן היינו ג"כ למי שעובד עכו"ם דוקא. דכיון דקרא דלא תחנם לא מיירא אלא במי שעובד עכו"ם ולפיכך כדדרשינן מני' לאסור ליתן להם מתנת חנם ע"כ לא אסור אלא לעובד עכו"ם, א"כ ה"ה כדדרשינן מאותו קרא גופא לאסור לתת להם חן ג"כ לא אסר אלא במי שעובד עכו"ם. ועל כן כיון שהעכו"ם שבינינו לאו עובדי עכו"ם הם אין נזהרין שלא ליפותן."

גם על תשובה זו דן איתו הרב אפשטיין: (בתורתו של ר' פנחס א' עמ' תקנו- תקנז)

"…מדוע לא נימא לתרוצי בזה שאינן נזהרות משום דע"י מניעה יגרמו לאיבה גדולה בין אוכלוסיות הנשים וגם הם לא יקנו אצל ישראלים וכדומה וכדמצינו היתר חכז"ל בזה משום איבה בע"ז כ"ו ע"א ובשכר כמובן"

והרב שטרן תמה עליו, כיצד ניתן להתיר איסור תורה משום איבה:

"לא ידענא איך אפשר לתרוצי משום איבה, הא אין להתיר איסור דאורייתא משום איבה, עיי תוס' ע"ו (ביו ע"א ד"ה סבר כר), זעיי ברין כמוניא שם ד"ה אולודי בשבת לכותית בדברים שאין בהם חילול שבת שרי בשכר משם איבה כו', עכ"ל. ויותר מזה עי' בחי' הריטב"א (שם ר"ה אולודי), שבי בפירוש, שאפילו שבות דרבנן אין מתירין משום איבה עיי"ש, ולא תחנם דדרשינן לא תתן להם חן איסורא דאורייתא הוא, וא"א להתירו משום איבה אם לא היכא שיש באיבה חשש סכנת נפשות, עיי בתשו' החת"ס (חי"ד סי' קל"א), על כן צריך לתרוצי כמש"כ."

הרב אפשטיין משיב לו שדיבר על איבה גדולה שיש בה חשש נפשות ועוד שפשוט שאיסור לגדול שערה של נכרית הוא מדרבנן, ולא הזכירוהו הפוסקים:

"אני כתבתי דיש לחוש לאיבה גדולה לפרנסת הישראלים ויוכל לצאת מזה ספק סכנת נפשות ואדרבה מהחת"ס ראיה לדעתי ובפרט לפרט זה של גודלת שער בודאי אין זה אלא איסור דרבנן ואסמכתא בעלמא ושכל הפוסקים לא הביאו זה להלכה כאשר הרגיש כבודו וא"כ מה זה שכ' שלא ידע איך אפשר לתרוצי וללמד זכות על ישראל דמשום איבה הוא וכמה דברים נהגו כבר כאלה בלא הבדל והלואי שיעמדו באיסורים מפורשים וקיצרתי וברוך שכונתי ברגע אחת לדעת ס' בית שערים"

טעם האיסור

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד

מטרת האיסור שלא יידבק בהם ויימשך אחריהם ללמוד ממעשיהם.

"…ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים"

ספר מצוות גדול לאוין סימן מח

וכן בסמ"ג ביאר שמטרת האיסור שלא יימשך אחריהם ללמוד ממעשיהם (ומדגיש שלפי פשט המקרא העיקר הוא שלא לרחם על שבע אומות מלהרגם).

"שלשה דברים דרשו רבותינו (ע"ז כ, א) ממקרא זה, לשון חנייה כאשר בארנו. ולשון חן, שאסור לומר כמה נאה גוי זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו (ע"פ רמב"ם ע"ז פ"י הל' ד). (ואם כן מדבר באותם שלא נצטוינו עליהם להורגם), ולשון חנינה, לכך אמר עליהם במסכת עבודה זרה (יג, ב) לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין. ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשעה \בשבעה\ האומות [דווקא] האמורי והכנעני וגומר:"

ספר החינוך מצוה תכ"ו

וכן בספר החינוך.

"משרשי המצוה, לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים…

ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל ענשו גדול מאד כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים, וכל יודע דעת יבין זה."

תורת חיים ע"ז כ, א[16]

התורת חיים דן בלימודים השונים מהפסוק. וביאר שכיוון שמטרת האיסור היא שלא להתקרב לגויים אזי ניתן ללמוד את איסור מתנת חינם בקל וחומר מנתינת חן או חניה בקרקע.

"לכאו' תימא מנא ליה הך דרשה דשלא תתן להם חן? אימא כולה קרא אתי שלא תתן להם חניה בקרקע, אי נמי כולה קרא אתי לשלא תתן להם חן ולא מתנת חנם, והך דרשה דשלא תתן להם חניה בקרקע מנא ליה?

וי"ל דטעמא דכולהו הוא כדי שלא יקרבם אצלו וע"י כן ילמוד ממעשיו הרעים כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיון דילפינן דאסור אפי' ליתן להם חניה בקרקע, כ"ש דאסור ליתן להם מתנת חנם דהוי קירוב יותר טפי כידוע, והיינו דפריך האי מבעי ליה דה"ק רחמנא לא תתן להם חן דהך מילתא מסתבר טפי דאסור כדפרישית ומשני א"כ לימא קרא לא תחונם כי היכי דלא נילף מיניה חניה בקרקע דהשתא איכא למטעי אלא ודאי לחניה בקרקע נמי הוא דאתיא ופריך ואכתי מבעי ליה וכו' דמתנת חנם מסתבר טפי דאסור מכולהו כדפרישית ומשני א"כ לימא קרא לא תחינם כי היכי דלא נטעי כדפרישית לעיל והשתא ניחא דליכא למיפרך חניה בקרקע מנא ליה דלמא קרא לא אתיא אלא למתנת חנם ולנתינת חן דא"כ ליכתוב קרא לא תחונם כי היכי דלא תילף מיניה חניה בקרקע ומתנת חנם דאסור הוה ילפינן בק"ו מנתינת חן אלא ודאי לחניה בקרקע נמי הוא דאתי."

עלי תמר ע"ז א , ט

מבאר שאין לתת חן לעכו"ם שכן אף אם הם נאים אין עליהם חן כמו שחן האשה על בעלה וחן המקום על יושביו.

"..הא לא אמר כן אלא ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו שכן וכו'. שעל תפארת היצירה בירך מה שבכלל לא הבינה, אבל לא נתן עליה חן, שכן חן בנות ישראל על ישראל, וכדרך שחן אשה על בעלה, אבל אין חן עכו"ם על ישראל, ויתכן אף נאה אין לה חן, עיין יומא מ"א, עיין שם[17]"

[1] על המשמעויות ההלכתיות להקשר זה בפסוקים ראו להלן.

[2] הערוך:

"אבסקנטיה (ירושלמי דע"ז פרקא קמא) מי אמר אבסקנטיה לא אמר אלא ברוך שככה לו פירוש בלשון רומי דברים המורים על חלוק כבוד):"

פני משה מסכת עבודה זרה פרק א הלכה ט

"אבסקנטה. ובפרק הרואה: אבסקתה. כלומר וכי מה אמר לה כלום מלשון נשיאות חן וכבוד לא אמר אלא שבח להבורא ברוך וכו'. אבסוונתה כך הוא הכוונה בלעז על חלוקת כבוד ונתינת חן:"

עלי תמר מסכת עבודה זרה פרק א הלכה ט

"ולא כן אמר ר"י לא תחנם לא תתן עליהם חן מה אמר אבסקנטה. בלשון רומי שהיא מבינה שעינינה חן וכבוד…ובספר משביר המלואים פירש שאבסקנטה הוא ל"י וביאורו, בלי עין הרע, כדרך שאומרים על אדם נאה, וכן פירש בעה"ש (=הערוך. א.ש.) בערכו עיין שם."

[3] יש לציין שבגמרא שלפנינו לא מצאתי מפורש את המשפט הזה, אם כי אכן משמע שהוא איסור תורה.

[4] הרב יאיר הביא אסמכתא יפה לזה מהפסוק בספר יהושע:

יהושע פרק יא פסוק יט – כא

(יט) לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה: (כ) כִּי מֵאֵת יְקֹוָק הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס

[5] מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ז הלכה ד

"ומעשה בארבעה זקנים, רבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, שהלכו למלכות הפנימית, והיה להם פוליסופוס אחד חבר שם, אמר לו ר' יהושע לרבן גמליאל, רבי, רצונך נלך ונקביל פני פילוסופוס חברנו, אמר לו לא, לשחרית אמר לו, רבי, נלך ונקביל פני פילוסופוס חברנו, אמר לו הן, הלכו ועמדו על פתחו של פילוסופוס, והיה רבן גמליאל טופח על הדלת, והיה פילוסופוס מחשב בדעתו ואמר אין זה דרך ארץ אלא של חכמים"

[6] במס' שבת רשב"י הוא שמשיב טענה זו, אולי הכוונה לתשובת ה' לרומים על טענתם זו בע"ז ב, ב:

"נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה מ"ט משום דחשיבא ומנלן דחשיבא דכתי' (דניאל ז, כג) ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה אמר רבי יוחנן זו רומי חייבת שטבעה יצא בכל העולם ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא כדרב חסדא דאמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר (מלכים א ח, נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו'] וטעמא מאי איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף אמר להם הקב"ה במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות כלום יש בכם מגיד זאת [שנאמר מי בכם יגיד זאת] ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה מיד יצאו בפחי נפש."

 

[7] וכיוצא בזה נשאלתי בגוי שמבקש מאת חכמי ישראל שילמדו ויתפללו בעדו ויעשו לו יחודים בשמות הקדושים לעשות לו סגולה שימצא חן בעיני המלך ועי"ז יבוא תועלת ליאודים אי מותר לעשותו או לא ולכאורה היה נראה דאסור דקי"ל בע"ז ע"פ לא תחנם לא תתן להם חן.

[8] דברי הש"ך נאמרו לגבי מכירת נשק לגויים:

ש"ך יורה דעה סימן קנא ס"ק יג

"יג אין מוכרים כו'. והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לעובדי כוכבי' כיון שעל ידם אנו ניצולים מאויבים הבאים על העיר, טור והפוסקים והוא מן הש"ס וכתבו המחבר בסעיף ו':"

[9] עוד שם התיר לשבח גר בתהליך הגיור על מנת לעודדו להתגייר, וכן לשבח גר על הימים שהיה גוי:

"שאלה: גר שנמצא באמצע תהליך של גרות האם שייך אצלו לאו של לא תחנם?

תשובה: אפשר להקל דעל ידי זה יגרום אותו להתגייר.

שאלה: האם מותר לשבח גר שהתגייר על הזמנים בהיותו גוי?

תשובה מותר"

תשובה דומה לגבי מתנות לגר העומד להתגייר כתב בספר 'מציון תצא תורה'. שו"ת קצרות של הרב נבנצאל אות תלג.

[10] לא ראיתי שבצל החכמה כתב כך בשם הרא"ש. ולהפך, דעתו להחמיר וכדהובא לעיל.

[11] נראה שחסרות כאן כמה מילים כגון: אמנם אם זה חיבוב אצל השומע … או שהמשפט נדפס כאן בטעות.

[12] שו"ת הרשב"א חלק א סימן ח

"ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם. ואמרת לו דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו עובד עבודה זרה יפה אמרת. ומקרא מלא דבר הכתוב (דברי' י"ד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. וכש"כ לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד גוי בין במכירה בין לנתינה ולא אמר הכתוב במכירה בגוי ונתינה בגר אלא להקדים נתינה דגר למכירה לגוי. וסתם מתניתין כרבי מאיר. ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם הא לסבה אפילו במקום שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא מותר שאין זו מתנת חנם. וכן אפילו משום דרכי שלום. ואמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס"ד ב') רב יהודה שדר קורבנא לאבידרנא ביום אידו. אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. וכן רבא שדר קורבנא לבר שישך."

[13] ספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תכו

"מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ע"ז ס"ה ע"א] כשאין נותנין להם מתנות חנם דדוקא למי שעובד עבודה זרה, אבל לא למי שאינו עובד עבודה זרה ואף על פי שהוא עומד בגיותו לאכול שקצים ורמשים ושאר כל העבירות כגון גר תושב, דמכיון שקבל עליו שבע מצוות מפרנסין אותו ונותנין לו מתנת חנם."

[14] בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א

"כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבינותינו ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם מכאן אמרו לא תחנם לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו שולח אדם ירך לנכרי:"

וכן בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף כא עמוד ב

"כבר ביארנו במסכת עבודה זרה שהגוים ר"ל שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם ומאחר שכן אף מה שאסור לנו אין נותנין להם בחנם שהרי אנו גוזלין בכך גר תושב שאנו מצווים להחיותו אחר שהוא מקיים שבע מצות של בני נח והוא שפירשנו בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה ומ"מ פירשו בתוספתא שאם היה שכנו או חברו מותר מפני שהוא כמוכרו לו"

[15] ובחזו"א שביעית כד ב שינה את הגירסה בראב"ד וביאר שבזמן שהיובל נוהג ישראל שולטין ולכן יכולים לפרנס את עניי הג"ת.

[16] דברי התורת חיים נדפסו במהדורת פרנקפורט תצ"ד ונשמטו במהדורת סדילקוב תקצ"ד ע"י הצנזורה וכן במהדורות שלפנינו שנמשכו אחר אותו דפוס.

[17] וכיוצ"ב: תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א

"כי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו. אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו."