מצווה לתת מתנת חינם לגר תושב
הנתינה היא מצווה
עבודה זרה כ, א
בגמרא מבואר שלדעת רבי יהודה (שהלכה כמותו) אין צורך בלימוד להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי, כי לגבי גר יש מצווה להחיותו. מזה ברור שהנתינה לגר היא מצווה.
"ומתנת חנם גופה תנאי היא; דתניא: לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי – אין לי אלא לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה, לגר במכירה מנין? תלמוד לומר: תתננה… או מכור, לעובד כוכבים בנתינה מנין? תלמוד לומר: תתננה ואכלה או מכור לנכרי, נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד עובד כוכבים בין בנתינה בין במכירה, דברי ר' מאיר; רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה. שפיר קאמר ר"מ! ור' יהודה? אמר לך: אי סלקא דעתך כדקאמר ר"מ, לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור, או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן הוא דאתא. ור"מ? ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים. ור' יהודה? כיון דגר אתה מצווה להחיותו, וכנעני אי אתה מצווה להחיותו, להקדים לא צריך קרא."
ספר מצוות קטן מצוה רמ
הסמ"ק מונה את נתינת נבילה לגר כאחת ממצוות התורה.
"לתת נבלה לגר תושב דכתיב (דברים י"ד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ואמרו חכמים (במכילתא פרשת משפטים) להקדים נתינה דגר למכירה דעובד עכו"ם שנאמר גר ותושב וחי עמך."
שפת אמת מסכת פסחים דף כא עמוד ב
מסביר את הגמרא שהנתינה לגר היא מצווה. אבל לא נכנס לחילוק אם זה דווקא כשאין לו וכפי המצווה להחיותו, או גם כשיש לו.
"שם בגמ' ור"מ או להקדים נתינה דגר כו' ור"י סברא הוא כיון דגר אתה מצוה להחיותו כו' ותמוה כל הסוגיא דאי באמת אם יש גר ונכרי צריך ליתן לגר ולא למכור לעכו"ם ור"י נמי מודה מסברא למה השמיטו הרמב"ם וכל הפוס' דין זה ובפרט מה דאמרי' דלר"י סברא היא אין מובן כלל [כמ"ש התוס' בע"ז (כ') ד"ה ור"מ] כיון דיכול למכור לעכו"ם אפי' לעני ישראל אינו מחויב ליתן ולהפסיד כל ממונו ומצות צדקה יש לה שיעור ותו קשה לי כיון דר"מ דריש לגר תתננה או מכור ותתננה או מכור לנכרי ואו להקדים א"כ יהי' נמי נתינה דעכו"ם קודם למכירתו ותו כיון דנתינה לגר קודם למכירה דגר נמצא דמודה ר"מ דאסור למכור לגר כיון דנתינתו קודמת ור"מ אמר בפי' מכירה לגר מנ"ל ולכן נלע"ד דאין פי' קדימה זו דמחויב להקדים נתינתו לגר למכירה לנכרי רק הפי' דר"מ ס"ל דרצה הכתוב להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי הואיל וזה מצוה וזה רשות ואי לאו דכתיב או לא הי' מוכח דזה מצוה ולהכי כ' או לומר דזה מצוה וזה רשות ועלה קאמר שפיר ר"י דפשיטא דמצוה היא הואיל ומצוה להחיותו ור"מ י"ל דס"ל דקרא דגר ותושב לא מיירי כלל בגר תושב כמ"ש הרמב"ן פ' בהר בשם תרגום אונקלוס דהוא מפרש הכל על ישראל שתקרבהו שידור ויתיישב ויהי' עמך ע"ש להכי צריך לי' קרא דהכא ולכן הרמב"ם לא הוצרך להביא זה הדין דאנן מפרשין גר ותושב כפשוטו דצריכין להחיותו כר"י ולא צריך קרא:"
המצווה היא כשאין לו, 'להחיותו'
פרישה חושן משפט רמט, ב
על דברי הטור שמותר לתת מתנת חינם לגר תושב, כי מצווה להחיותו, ביאר בפרישה, שהמצווה להחיותו היא כשאין לו, למדנו שכשיש לו אין איסור (אבל אין זה מצווה).
"והא דכתב רבינו אבל מותר ליתן לגר תושב ולא קאמר דמצוה ליתן לו דהרי אנו מצווין להחיותו וכדמסיק. יש לומר דהכי קאמר מותר ליתן אף שיש בידו דגר משלו כדי חיותו ויותר מכל מקום כיון דמצוה להחיותו כשאין לו אין זה בכלל איסור מתנת חנם."
סמ"ע חו"מ רמט, ב
הסמ"ע כתב שהמצווה היא המצווה להחיותו, כאשר אין לו (ואם יש לו, שאז אין מצווה להחיותו, אז מותר ואין בזה איסור. משמע שאין בזה מצווה).
"גר תושב הוא מי שקיבל עליו ז' מצות בני נח ובו כתיב לגר אשר בשעריך תתננו והיינו אם אין לו משלו מצוה להחיותו ואם יש לו עכ"פ מותר להחיותו".
בפשטות עולה כי אין מצווה במיוחד לתת לגר תושב שיש לו מספיק. גם נראה שהסמ"ע נשען על הדיון בגמרא בין ר' יהודה לר"מ, שהמסקנה היא שלדעת ר' יהודה, אין צורך בלימוד כדי להקדים נתינה לגר, כי גר יש מצווה להחיות.
ברך משה פסחים כא, ב (עמ' 15 באוצר החכמה)
רבי משה בן אדרת (נפטר בתקי"ח, 1758. באיזמיר) כתב שהקדמת הגר היא דווקא בגר שנוטה למות מרעב, שאז יש מצווה להחיותו. [הוא כותב זאת מדעתו, ולא נשען על הסמ"ע וכדומה].
בזה הוא מתרץ מה שהקשו, למה שלא נלמד מהדין שלנו, שעדיף להלוות לישראל בחינם מאשר לגוי בשכר, כפי שצריך להקדים נתינה לגר ממכירה לנכרי (ונצרכו ללימוד מיוחד מהפסוק להקדמה בהלוואה).
"כיון דגר אתה מצווה להחיותו. נ"ל דהאי דאמרינן דצריך להקדים לא מיירי אלא דוקא בגר שהוא נוטה למות מחמת רעב, ועל זה קאמר דסברא הוא וצריך ךהקדים נתינה דגר למכירת גוי, אבל אם אינו נוטה למות מחמת רעבון אז אין צריך להקדים נתינה דגר למכירה דגוי. ומעתה לק"מ מה שהקשה הרא"מ גבי אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ודרשו רז"ל דעמי קודם, והקשה הרא"ם דפישטא שהרי צריך להקדים נתינה דגר למכירת גוי וכ"ש הלואת ישראל דצריך להקדים להלואת דגוי אע"ג דגוי נותן ריבית וישראל אינו נותן ריבית. ולפי מ"ש א"ש והכא שאני דמיירי כשהוא רעב ונוטה למות אם לא יאכילוהו הנבילה."
דרך אמונה – באור ההלכה הלכות מתנות עניים פרק ז
כתב בעניין המצווה להחיותו, שבגר תושב אין מצווה לתת לו די מחסורו, אלא רק את המינימום כדי שלא ימות (למרות שהרמב"ם הזכיר זאת יחד עם ישראל בהלכות צדקה).
"ונאמר וחי אחיך עמך. הנה אף שרבנו כלל כ"ז בכלל צדקה לכאו' יש חילוק דבגר תושב שאין בו אלא וחי עמך אין מצוה ליתן לו די מחסורו אפי' סוס לרכוב עליו ורק כדי חייו בצמצום שלא ימות ולא יותר כי וחי אחיך מיירי בכדי חייו כדמשמע בב"מ ס"ב א' וכן הראוני בחידושי הגרי"ז עה"ת פ' ראה."
מנחת שלמה פסחים כא, ב
העמיד שמדובר בגר עני.
"ורבי יהודה הא לא צריך קרא. צ"ע דאף שהתוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ורבי מאיר כתבו דהא דצריך להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי היינו משום דנבילה אינה שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עכו"ם מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר מכל מקום אין זה כ"כ פשיטא ובפרט שהדין נאמר גם בישראל עני שאפילו אם יכול להציל כלשהו מהפסד הרי זה חשוב בעיניו ועכ"פ נראה דצ"ל דמיירי הכא בגר עני."
אמרי בינה (בוגנים) פסחים אות נו
הרב ניסים בוגנים (בן דורנו) מביא שאמר לו הרב ש. מזור שהמילה "ואכלה" בפסוק באה ללמד שהמצווה לתת היא דווקא למי שהמטרה שיאכל את זה, כלומר לגר שה נצרך לו בכדי חיותו, אבל לא לגר עשיר שאז אין בזה מצווה.
"אי איכא מצוה בגר עשיר
הקשה כאן הר"ש מזור הי"ו ממתא דהכא מדוע הוצרך לכתוב בקרא תתננה ואכלה ולמה לי אכלה והשבתי לי בזה דאתי למימר דאיירי בגר תושב דאוכל נבילות ולא בגר צדק והוא השיב דאתי למימר דרק לצורך אכילה צריך ליתנו בחנם כיון דמצווה להחיותו אבל אם הוא עשיר ואין לו בו צורך חיות ואכילה רק לריוח בעלמא אין בו מצוה."
המצווה היא גם כשיש לו (ורחבה יותר מהמצווה להחיותו)
תוספות ר"ש משאנץ ע"ז כ, א
כתב בתוספות ר"ש משאנץ שבוודאי לא מדובר כאן בגר שאין לו מה לאכול (שאז מצווה להחיותו), כי אז גם ר"מ היה מסכים שאין צורך בלימוד להקדים את הגר.
"ור' יהודה כיון דגר אתה מצווה להחיותו כו'. וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור כגון פרה וטלית מצוה להקדים נתינה דגר למכירה דגוי הלא אפי' לישראל אינו מחויב ליתן דע"כ לגר שאין לו מה יאכל לא מצריך ר' מאיר קרא וי"ל דשאני בארץ ישראל שלא היו גוים מצוים דמעולה לגר בדמים כשאר בשר וכשבא ישראל למוכרה מוכרה בדמים קלים."
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שמב, אות ז
האבנ"ז נשאל על תינוק יהודי (בן זנונים) שניתן לגויים, בתוך דבריו הוא כותב שבגר תושב יש מצווה אפילו לפרנסו ולא רק להחיותו, ומוכיח מדברי התוספות (ד"ה 'רבי מאיר') בסוגייתנו. (ניתן לומר שהראיה שלו מהתוספות היא רק לעניין שחובה לתת לו את הנבילה).
"ונשוב לנ"ד בחשש חילוף את"ל דספק שקול הוא מצות מילה עשה שלא ניתן למחילה וספיקו לחומרא. אך ההספקה אינו מחויב כמו שמחויב בעני ישראל. רק בכדי חיותו. אך לאחר שנימול. דבמילה לבד אינו נכנס לברית בלא טבילה. ואף דגר תושב מצוה להחיותו משמע אפי' לפרנסו. שהרי מחויב ליתן לו הנבילה. עיין בתוס' ע"ז (כ' ע"א) ד"ה ור"מ. הלא כתב הר"ן ע"ז [בד' הרי"ף לא ע"א] לענין לעשות יי"נ דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב כיון שלא קיבל עליו המצות רק לכשיטביל. ואף החולקים הטעם משום שקיבל עליו מצות. אבל קטן זה שלא קיבל עליו כלום אף שלא עבד ע"ז ולא יעבוד. הלא כתב הריטב"א במכות (ט' ע"א) דג' שמות יש לגוי. עכו"ם הוא עובד ע"ז. בן נח הוא שאינו עובד ע"ז ומקיים שבע מצות רק לא קיבל עליו לקיימם. וגר תושב שקיבל עליו לקיים זה מצוים להחיותו. וא"כ קטן זה שלא קיבל עליו כלום אינו מחויב לפרנסו את"ל שגוי הוא ומספק פטור:"
הערות הגרי"ש אלישיב מסכת פסחים דף כא עמוד ב
התוספות שואלים על דעת ר"מ שאין איסור מתנת חינם כלל, האם הוא חולק על הדין שעכו"ם לא מעלין ולא מורידין, ומתרצים שבפסוק מדובר כשלא מצילים את הגוי באותה מתנה, שבכל אופן לא ימות.
מזה דייק הרב אלישיב, שהמצווה לתת לגר היא גם בגר עשיר שבכל אופן לא ימות, והיא רחבה יותר מהמצווה להחיותו. וביאר את הגמרא, שכיוון שבגר יש מצווה להחיותו, הרי שאפילו בגר עשיר מצווה לתת לו.
"דגר אתה מצווה להחיותו. והכא בסוגיין לאו דוקא בגר שאין לו מה יאכל וזקוק לנבילה לחיותו שבלא"ה ימות אלא מצוה בגר ואף בגר עשיר צריך ליתן לו, (וכ"ה מוכרח בתוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה רבי יהודה עיי"ש בסוה"ד). אלא הכא הכי קאמר דנתינה לגר קודמת למכירה לגוי משום שבגר יש סברא בעלמא דאתה מצווה להחיותו."
חידושי בתרא פסחים אות קיח
הרב אלטוסקי מקשה איך מסתפקים בלימוד שמצווה להחיותו, שהרי זה לימוד רק לגר עני. לא מוכן להסביר שמדובר כאן רק בגר עני, כי התורה סתמה, ואיך אפשר להוציא את הפסוק מפשטו? (הוא נשאר בקושיה).
נראה מדבריו שברור לו שהדין שייך גם בגר עשיר, והקושיה שלו היא רק בעניין הלימוד, למה לא הצריכו לימוד מיוחד לכך והסתפקו בדין להחיותו.
"ורבי יהודה הא לא צריך קרא כיון דגר אתה מצווה להחיותו ונכרי אי אתה מצווה להחיותו לא צריך קרא סברא הוא. ופרש"י ז"ל ד"ה גר אתה מצווה להחיותו וז"ל דכתיב גר ותושב וחי עמך ע"כ. וצ"ע דא"כ רק גר עני ידעינן מסברא דצריך לחיותך ובעינן קרא דלגר תחננה להקדים גם גר עשיר לנכרי ואין לומר דסובר דגם עם הפסוק רק מקדימים לגר עני דהא התורה סתמה דבריה לכל גר ואיך נדרוש טעמא דקרא כר"ש להוציא הפסוק מפשטותיה."
מקורות שניתן לדייק מהם שיש מצווה גם כשיש לו
תוספות ע"ז כ, א סוף ד"ה 'רבי יהודה'
התוספות שואלים על דעת ר"מ שאין איסור מתנת חינם כלל, האם הוא חולק על הדין שעכו"ם לא מעלין ולא מורידין, ומתרצים שבפסוק מדובר כשלא מצילים את הגוי באותה מתנה, שבכל אופן לא ימות.
מזה דייק הרב אלישיב, שהמצווה לתת לגר היא גם בגר עשיר שבכל אופן לא ימות, והיא רחבה יותר מהמצווה להחיותו.
"וא"ת ולמאן דשרי וכי לית ליה ההיא דהעובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין וי"ל דקרא מיירי שאינו מחיה באותה מתנה כי אף אם לא יתן לו כלום לא ימות."
תוספות ע"ז כ, א 'ורבי מאיר'
התוספות שואלים על הקדמת הגר, איך ייתכן שמי שיש לו חפץ נדרש לתיתו לגר לפני שהוא מוכר לנכרי, והרי אפילו לישראל אין ציווי כזה? ומתרצים, שהסיבה כאן היא שבשביל היהודי זה לא הפסד גדול, כי אין כל-כך גויים למכור להם (כשחיים בסביבה יהודית), אבל לגר זה שווה הרבה.
מדבריהם עולה לכאורה, שהדין שייך גם בגר שיש לו, שהרי לישראל שאין לו והוא עלול למות מרעב לכאורה חובה לתת. [יש לציין גם, שעל גבי המשפט הזה בדיוק, הרגיש בתוספות שאנץ בקושיה, מנין שמדובר כשיש לו, ולכן הביא הוכחה שמדובר כשיש לו, "הלא אפילו לישראל אינו מחויב ליתן, דע"כ לגר שאין לו מה יאכל לא מצריך ר' מאיר קרא"].
יש לציין, שדברי התוספות הללו חוזרים בהרבה מבעלי התוספות.
"ורבי מאיר ההוא איצטריך דלקדום נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים. וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים והלא אפי' לישראל אינו מצוה על כך וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר:"
מקורות שניתן לדייק מהם שאין מצווה כשיש לו
טור חושן משפט רמט, ב
הטור כתב שמותר לתת מתנת חינם לגר תושב, כי מצווה להחיותו. (מזה דייק הפרישה).
"אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו"
חדושי הרשב"א מסכת גיטין דף לח עמוד ב
הרשב"א בהקשר אחר הזכיר את הדין בעניין מתנת חינם לגר, ונקט (פעמיים) שמותר לתת לו מתנת חינם. הוא לא נוקט מצווה.
"הא דאמרינן מצוה שאני הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה, ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר, וקשיא לי דאפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו"ע וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל, וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ובשילהי פ"ק דעבודה זרה גמ' אין מוכרין להם במחובר לקרקע (כ' א') אמרי' מתנת חנם תנאי היא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה לגוי במכירה ולגוי בנתינה ולגר במכירה מנין ת"ל ואכלה או מכור וגו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי במכירה אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאפילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לגוי לגר מותר וכ"ש לעבד כנעני כמו שאמרנו, אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי."