דין בני נח בגיפוף ונישוק ובעשיית פסל
פתיחה
בני נח אסורים בעבודה זרה, אבל לא ברור אם גם כל פרטי דיני ע"ז רלוונטיים לגביהם. הגמרא עסקה בפירוש בשני נושאים: 1. גיפוף ונישוק. כלומר, מעשים של אהבה או כבוד לאליל, שאינם חלק מעבודתו. 2. עשיית פסל. בעשיית פסל יש שני סוגים: עשיית פסל בשביל לעבוד אותו, ועשיית פסל למטרות אחרות כגון לנוי.
נעסוק בדין גיפוף ונישוק ובדין עשיית פסל בשביל לעבוד אותו שדינם יוצא מהגמרא, ואחר כך גם בדין עשיית פסל לנוי.
למרות שהגמרא דנה בנושא, לא כל כך ברורה מסקנת הגמרא. ונחלקו הראשונים אם הדברים הללו מותרים או אסורים.
גמרא
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
אחרי שהגמרא מביאה את הברייתא שמונה את מצוות בני נח, הגמרא מביאה את דברי ר' יוחנן שהמקור הוא מהפסוק 'ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל' (בראשית ב, טז).
ר' יוחנן למד מהמילה 'אלהים' איסור ע"ז. ר' יצחק למד איסור ע"ז מהמילה 'ויצו', ונחלקו אמוראים מאיזה פסוק לומדים שזה ע"ז, וביארה הגמרא שיש הבדל מעשי בין הדעות האם חייב משעת עשיית הפסל או רק כשיעבוד ע"ז ממש.
רבא הקשה, איך יכולה להיות דעה שמי שעשה פסל ולא השתחווה יהיה חייב, הרי הברייתא אומרת שדברים שישראל לא נהרג עליהם – בן נח לא מוזהר עליהם, ולכאורה זה בא למעט בדיוק מקרה כזה שעשה את הפסל ולא עבדו. ומתרץ רב פפא שזה בא לדבר אחר, למעט גיפוף ונישוק (כשזה שלא כדרכה).
לימוד שלישי לאיסור ע"ז הוא של תנא דבי מנשה, מ"והשחית כל בשר", ולמד שזה כולל ע"ז מהפסוק "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל".
"מנהני מילי? – אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. – ויצו – אלו הדינין, וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. ה' – זו ברכת השם, וכן הוא אומר ונקב שם ה' מות יומת. אלהים – זו עבודה זרה, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים…
כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו – זו עבודה זרה, אלהים זו דינין. בשלמא אלהים זו דינין – דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים. אלא ויצו זו עבודה זרה, מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם וגו'. וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו. מאי בינייהו – איכא בינייהו נכרי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה. למאן דאמר עשו – משעת עשייה מיחייב, למאן דאמר כי הואיל הלך – עד דאזיל בתרה ופלח לה. אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר נכרי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב? והתניא: בעבודה זרה, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן, אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן – אין בן נח מוזהר עליהן. למעוטי מאי – לאו למעוטי נכרי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה? – אמר רב פפא: לא, למעוטי גיפוף ונישוק. – גיפוף ונישוק דמאי? אילימא כדרכה – בר קטלא הוא, אלא למעוטי שלא כדרכה.
… תנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים… תנא דבי מנשה אי דריש ויצו – אפילו הנך נמי, אי לא דריש ויצו – הני מנא ליה? – לעולם לא דריש ויצו, הני – כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא. עבודה זרה וגילוי עריות – דכתיב ותשחת הארץ לפני האלהים, ותנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה. דבר ערוה – שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו. עבודה זרה – דכתיב, פן תשחתון ועשיתם וגו' (לכם פסל תמונת כל סמל)".
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד א
אחרי שהגמרא מסיימת את הדיון בכלל מצוות בני נח, היא דנה על חיוב מיתה – וכשנאמרת דעה שעל ע"ז חייב מיתה, היא מקשה מהברייתא שראינו לעיל שדברים שישראל נהרג עליהם בן נח מוזהר עליהם ומשמע שלא נהרג, והתשובה שאזהרה שלהם זו היא מיתתם.
"אלא אמר רב ששת אמרי בי רב: על ארבע מצות בן נח נהרג. – ועל עבודה זרה בן נח נהרג? והתניא: בעבודה זרה דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן. אזהרה – אין, מיתה – לא! – אמר רב נחמן בר יצחק: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי: על שבע מצות בן נח נהרג. גלי רחמנא בחדא, והוא הדין לכולהו".
רש"י
רש"י פירש (ד"ה 'אזהרה') שכוונת המשפט אזהרה שלהן זו היא מיתתן שהתנא לא מדייק בהבדל בין אזהרה למיתה, כלומר כשהוא אומר אזהרה זה כולל חיוב מיתה וכולל איסור שאין בו מיתה. מזה משמע שכשהתנא נוקט שבן נח לא מוזהר – הכוונה שאין בזה שום איסור.[1]
רש"י מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
"למעוטי גיפוף ונישוק – אבל עשה אתרבי מויצו אף על גב דבית דין של ישראל אין ממיתין."
רש"י מסכת סנהדרין דף נז עמוד א
"בעבודה זרה דברים שבית דין ישראל וכו' – הכי קאמר: באיסור עבודה זרה אותם דברים שבית דין ישראל ממיתין עליהם, כגון כל עבודות שדרכה של עבודה זרה בכך, וזבוח וקיטור אפילו שלא כדרכה, כדלקמן בפירקין /סנהדרין/ (ס, ב).
אזהרה שלהם – כלומר כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם, דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות, ואזהרה – בשאין בהן מיתה כלגבי ישראל."
משמע שבמגפף ומנשק אין איסור
לא נמצא מי מהראשונים שכתב בפירוש שלני נח אין איסור בגיפוף ונישוק או בעשיית פסל, אבל מכמה ראשונים נראה שכך לדעתם פירוש הגמרא. רוב מי שהביא את הכלל של הברייתא – התייחס אליו ככלל גורף, ולא שהוא מתייחס רק למקרה ספציפי כפי שהיה ניתן להבין מהגמרא. לכן, למרות שחלק מההתייחסויות הן דווקא לגיפוף ונישוק לא הדגשתי לְמה כל אחד התייחס, כי להבנתי הם יתירו גם עשיית פסל כפשטות לשון הברייתא (למרות שהגמרא העמידה שיש דעת אמוראים שונה, נראה שנטיית הגמרא לדעה זו, כי לרבא ברור שכך צריך להיות).
פסקי ריא"ז סנהדרין פרק ז הלכה ב סעיף י
מהריא"ז ברור שיש שתי מדרגות – אזהרה ומיתה, וכתב בפירוש שב"נ לא מוזהר על מגפף ומנשק.
"בן נח העובד ע"ז, בעבודות שבית דין ישראל ממיתין, בן נח מוזהר עליהן, ונהרג עליהן, אבל בעבודות שאין בית דין שלישראל ממיתין עליהן, כגון המגפף והמנשק לע"ז שאין עבודתה בכך, אין בן נח מוזהר עליהן".
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף נו עמוד א
ביד רמ"ה פירש שהכוונה שבן נח שעבר על אזהרה הכתובה בתורה לבני נח ראוי להתחייב מיתה, והקשה על רש"י שפירש שהכוונה לאזהרה שבלשון הברייתא.
אמנם הוא רק שומר על לשון הברייתא שמה שב"ד של ישראל לא ממיתים ב"נ לא מוזהר, אבל כיוון שדרך הראשונים לפרש נראה שדעתו שאין בזה איסור. אולי גם ממה שכתב שאם עברו על אזהרה שלהם ראויים הם למיתה ניתן ללמוד שאין מדרגת ביניים.
"ואתמה רבא ומי איכא למאן דאמר כותי שעשה ע"ג ולא השתחוה לה חייב והתניא גבי ע"ג דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן אין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן אע"פ שמוזהרין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן למעוטי מאי לאו למעוטי כותי שעשה ע"ג ולא השתחוה לה שאע"פ שישראל מוזהרין עליה שנאמר לא תעשה לך פסל כיון שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה עד שיעבדוה אין ב"נ מוזהר עליה. ודחי רב פפא לא למעוטי גיפוף ונישוק שאע"פ שישראל מוזהרים עליהם כדקתני במתני' אבל המגפף והמנשק כו' הרי זה עובר בל"ת כיון שאין ממיתין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן. ודייקינן עלה גיפוף ונישוק במאי אילימא שדרך עבודתה בכך אפילו [ישראל] נמי בר קטלא הוא דנפקא לן מאיכה יעבדו כו' אלא גיפוף ונישוק שלא כדרכה כלומר שאין דרך עבודתה בכך:"
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף נז עמוד א
"ומקשינן עלה והתניא בע"ג דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרתן זו היא מיתתן כלומר אזהרה הכתוב בהן זו היא מיתתן שאם עברו עליה ראוין הן למיתה ואית דמפרשי כל אזהרה דתני תנא גבי בני נח זהו מיתתן דלא דייק למתני בהו חייבי מיתות כישראל ולאו מילתא מדאמרינן לקמן (נ"ח ב) עכו"ם ששבת כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלמא אאזהרה דקרא קאי. ואי קשיא לך אי הכי קשיא ליה לרב ששת מ"מ כיון דאזהרה שלהן זו היא מיתתן אכולהו נמי ניחייבו לא תקשי לך דיכיל רב ששת לשנויי דוקא לגבי ע"ג והנך תלתא דכתיב בהו איש איש אבל שאר שבע מצות דלא כתיב בהו איש איש לא אמרינן אזהרה שלהן זו היא מיתתן וההיא דריש לקיש דמוקי לה אפי' כל היכא דכתיב בהו אזהרה ודאי פליגא אדרב ששת:"
ראשונים שכתבו שהכלל מחייב – אין מצב שבן נח אסור במשהו ופטור ממיתה
יש ראשונים שהתייחסו לכלל הזה ככלל מוחלט – אין דבר שאסור לב"נ ולא חייבים עליו מיתה. נראה שלדעתם אין איסור בעשיית פסל ובגיפוף ונישוק.
להלן יובאו המקורות מהם דייקו מה דעת הראשונים לסוגייתנו. לשם כך צריך לראות את הגמרות לגבי ברכת השם (נו, א) ולגבי עריות (נז, ב) ואת המפרשים עליהן.
ספר החינוך מצוה כו – 'לא יהיה לך'
מהחינוך נראה שב"נ מותר בגיפוף ונישוק, שפירש שבן נח תמיד כשעובר על מצוה שלו חייב מיתה[2].
"ועוד יש חילוק אחר. כי האומות בעוברם על כל אחת ממצוותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו אמרם זכרונם לברכה [סנהדרין דף נ"ז ע"א] אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עונו".
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף נו עמוד א
"לא נצרכה אלא לרבות את הכנויין (שכלולים באיסור ברכת השם. אורי) ואליבא דר' מאיר. פי' דלר' מאיר דמחיי' מיתה בישראל אף על הכנויין אפשר לי' לרבות בני נח לדין הכנויין במיתה דישראל מיתורא דאיש איש אבל לרבנן דאמרי דעל הכנויין באזהרה בבני ישראל א"א לרבות בני נח לדין הכנויין מאיש איש דלמאי אתרבו אי לאזהרה כלומר ללאו אזהרה שלהן זו היא מיתתן ואי אפשר לרבותן ללאו ולא למיתה ואם כן היאך נרבה מהאי קרא דאיש מיתה לבני נח במאי דלא מיירי ביה כלל אלא למעוטי ממיתה".
תוספות מסכת סנהדרין דף נו עמוד א
"ואליבא דרבי מאיר – דלרבנן הא אמרי על הכינויין באזהרה ואע"ג דלבני נח אזהרתן זו היא מיתתן כיון דבישראל ליכא מיתה לא מרבי' עו"ג למיתה מקרא דכתיב גבי ישראל דישראל לית בהו מיתה".
ב"ח ופרישה
הב"ח והפרישה הביאו מהגמרא שלנו שאין איסור לגוי בגיפוף ונישוק.
הגמרא (ע"ז ו, א) שואלת האם איסור מסחר סביב יום אידם הוא משום לפני עור או משום הרווחה, והנפק"מ שאם משום הרווחה גם כשיש לגוי בהמה אסור, ופירש רש"י וכך נפסק שאם משום הרווחה עובר על "לא ישמע על פיך". הסבירו הב"ח והפרישה, שאין 'לפני עור' כי לגוי אין איסור להודות לע"ז שזה לא חמור יותר מגיפוף ונישוק שהותרו בסוגייתנו (אמנם הראשונים הסבירו בזה הסברים אחרים – שאין לפני עור כי כבר יש לגוי בהמה להקריב (רא"ה) או שמדובר גם משום הרווחה ולא רק (ריטב"א, מאירי)).
ב"ח יורה דעה קמח, ז
"ואיכא למידק אמאי דפירש רש"י (בדף ו' א ד"ה משום הרווחה) דבאזיל ומודה אסור משום לא ישמע על פיך וכ"כ רבינו ואמאי לא אמרינן דאסור משום לפני עור י"ל דהאי אזיל ומודה לא חמיר טפי מגיפוף ומנישוק שאין הגוי מוזהר עליו ואם כן ליכא הכא משום לפני עור דכללא הוא אף בעבודה זרה היכא שאין הישראל חייב מיתה אלא באזהרה בלחוד אין הגוי מוזהר עליו".
פרישה יורה דעה קמח, ח
"ועובר משום לא ישמע על פיך. פירוש הישראל אבל היכא דאזיל ומודה אין הישראל עובר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) אף שהגוי מצווה על העבודה זרה דלא עדיף מגיפוף ונישוק שאין הגוי מוזהר עליו (רצה לומר שאינו מוזהר על הודאה לעבודה זרה אלא מוזהר שלא יקריב) דכללא הוא אפילו בעבודה זרה היכא שאין ישראל עובר אלא באזהרה ולא במיתה אין הגוי מוזהר עליו. מורי ורבי (מהרש"ל בביאורו לטור ד"ה על)".
טורי אבן חגיגה יג, א
גם הטורי אבן כתב שב"נ לא מצווים על גיפוף ונישוק (ע"פ הגמרא אצלנו).
"הדבר ברור שאין ב"נ מצווין על לאו דל"י (לא ידבק. אורי) דמהיכי תיתי דהא אפי' בע"ז גופי' אין ב"נ מצווין אלא בדבר שב"ד של ישראל ממיתין עליהן למיעוטי גיפף ונישק כדאמ' התם בפד"מ כ"ש לאו דל"י דאינו אלא מאביזרייהו דע"ז דא"מ עליהן".
יש איסור במגפף ומנשק ובעשיית פסל (ואין חיוב מיתה)
בית הבחירה (מאירי) סנהדרין נו, ב
לפי המאירי מוזהרים הכוונה בפסוק (וממילא כל מה שנאמר עליהם יש בו חיוב מיתה), אבל שאר דברים שלא נאמרו אין בהם חיוב ואמנם אסורים בכל אופן וכפי שאסורים לישראל. מלשון המאירי נראה שמתכוון לדברי הרמב"ם.
אולי אפשר לומר שהאיסור לגוי בעשיית צורות לנוי, הוא רק כשמדובר על צורות שרגילים לעבוד. ובזה להסביר למה 'אחרים עשו לו' הכוונה לגויים.
"בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אע"פ שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה".
רא"ש ותוס' בנדרים – אסור לגוי לעשות פסל
על הגמרא בנדרים המדברת על איסור להכשיל גוי בכך שמוכרים לו עצים, פירשו התוספות והרא"ש שהחשש הוא שעם העצים הוא יעשה צלמים.
גמרא נדרים סב, ב
"רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה לבי נורא. א"ל רבינא לרב אשי: האיכא לפני עור לא תתן מכשול! א"ל: רוב עצים להסקה ניתנו".
תוספות מסכת נדרים דף סב עמוד ב
"האיכא לפני עור – שיעשו צלמים או בנין לפני עבודת כוכבים."
פירוש הרא"ש מסכת נדרים דף סב עמוד ב
"לפני עור לא תתן מכשול. דעובדי כוכבים מצווים על עבודת כוכבים ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי עבודת כוכבים:"[3]
דעת הרמב"ם בגיפוף ונישוק – מלכים ט, ב
הרמב"ם שינה מהלשון של הברייתא וכתב 'נהרג' במקום 'מוזהר', והוסיף שבמה שלא אמרו נהרג בכל זאת אסור.
דעתו של הרמב"ם ברורה:
במגפף ומנשק ובעשיית פסל יש איסור למרות שאינו חייב מיתה. האחרונים דנו בדבריו מאיפה למד שכך הדין. ביחס לחיוב מיתה: בכל מה שישראל חייבים – גם בני נח חייבים [4].
"בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי".
הסברים שונים על הרמב"ם
האיסור כדין חצי שיעור, כי אין אזהרה שאין בה מיתה – זרע יצחק
זרע יצחק א (ר' יצחק לומברוזו, נפטר ב-1752) סנהדרין נו, א 'תוס' בד"ה ואליבא', הועתק מ'ועד לחכמים – ה'.
בזרע יצחק כתב שאין לב"נ אזהרה שאין בה מיתה בעיקרון, ומה שכתב הרמב"ם לאיסור זה כמו שחצי שיעור אסור, אבל אין דין שיש עליו אזהרה בפני עצמו.
"נ"ל דלא ימצא בב"נ אזהרה בלא מיתה דהא בדף נ"ח ע"ב איתא גוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן ומנ"ל הא דהא מאי דאמר מר אזהרתן זו היא מיתתן לפירש"י דקאי אאזהרה דתני תנא גבי ב"נ ולא אקרא אלא ודאי דהתירוץ ברור דלא פירש"י בדף נ"ז כן אלא אליבא דרב ששת דקאמר דאינן נהרגין ב"נ אלא על ד' מצות והשאר לית בהו מיתה וקשה א"כ איך מתרץ אליביה הך ברייתא דע"ז אזהרתן זו היא מיתתן והא איכא כמה מצות דאית בהו אזהרה בלא מיתה אליבא דר"ש ולכך בא רש"י ותירץ דה"ק אזהרתן דתני תנא אבל אליבא דכלהו תלמידי דרב דאמרי דעל ז' מצות כולם נהרגין מתפרש הך כללא דאמרינן אזהרתן זו היא מיתתן כפשוטו דקאי אאזהרה דמוזהרת מקרא ומ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים דאע"פ דאינן נהרגין אסור להם אינו מדין אזהרה אלא איסורא בעלמא ע"ד חצי שיעור אסור מן התורה דודאי איסורא איכא ונמצא דב"נ או יש בהם מיתה או איסורא דנפיק מכלל מיתה ע"ד חצי שיעור אבל אזהרה בפ"ע לא משכחת בהו".
מקור הלימוד מ"איש איש" ולכן פטור ממיתה – בניין שלמה
בנין שלמה ביאר שהרמב"ם למד מ"איש איש" שיש איסור, אבל אין בזה חיוב מיתה כי לא הוקש לשפיכות דמים בפסוק של ויצו. למרות שהוא לא מזכיר את הגמרא בחגיגה, נראה שדבריו נשענים גם עליה.
כיוצ"ב כתב ר' דוד פוברסקי, שאזהרתן זו היא מיתתן הכוונה לאזהרה שהיא רק בשבילם, אבל דבר שנלמד מפסוק שממנו לומדים איסור לישראל ("איש איש") – אסור להם ואין בו חיוב מיתה.
גמרא חגיגה יא, ב
"אין דורשין בעריות בשלשה, מאי טעמא? אילימא משום דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו איש איש – תרי, שאר בשרו – חד, ואמר רחמנא לא תקרבו לגלות ערוה, – אלא מעתה, דכתיב איש איש כי יקלל אלהיו, איש איש אשר יתן מזרעו למלך, הכי נמי? אלא, הנהו מיבעי ליה לרבות את הנכרים, שמוזהרין על ברכת השם ועל עבודה זרה כישראל, – האי נמי מיבעי ליה לרבות את הנכרים, שמוזהרין על העריות כישראל!"
בנין שלמה (הרב נתן מאז, תקמ"ד) סנהדרין דף נו, ב
"והנני אוסיף לבאר דעת הרמב"ם שכתב אע"פ שאינו נהרג אסור בכל מהיכן למד כן ונראה דמה דאמרינן לקמן גבי ע"ז דכתיב איש איש לרבות עע"ז שמוזהרין כישראל ס"ל להרמב"ם אף לפום קושטא דדרשא גמורה היא וכמו דדרשינן כן לעיל ע"א גבי ברכת השם ולקמן נ"ז ע"ב גבי גילוי עריות אלא דעל זה קשה הא קרא יתירא הוא דכבר למדנו מפסוק דויצו… ומזה למד הרמב"ם ע"כ דקרא דאיש איש אתי על עבודה שלא כדרכה שדינייהו כישראל כי מקרא דויצו לא למדנו אלא על עבודת כדרכה דומיא דקרא דסרו מהר וקרא דדברי קבלה דבלא"ה ע"כ צ"ל דקראי דהתם מיירי בעבודת כדרכה דשלא כדרכה באמת אינו חייב מיתה א"כ מקרא דויצו לא הוי שמעינן איסור כלל אשלא כדרכה לכן איצטריך קרא דאיש איש אבל עכ"פ אינו חייב מיתה כי מה דאמרינן על שבע מצוות בן נח נהרג היינו דגלי רחמנא בחד וה"ה בכולהו וזה הוא דוקא מה דכתיב בהאי קרא דויצו דאקושי אקשי רחמנא להדדי כמו שאכתוב בסמוך משא"כ עבודה שלא כדרכה דנתרבי מאיש איש דינים רק כישראל".
שיעורי ר' דוד סנהדרין נז, א סימן תשט – בביאור אזהרתן זו היא מיתתן
"גמ' בעבודת כוכבים דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן, אין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן, וכו' אזהרה שלהן זו היא מיתתן.
[וכן פסק הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ב) דדבר שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין ב"נ נהרג עליה, ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל. והיינו] דב"נ בע"ז חייב רק על מה שבישראל נהרג, אבל מה דבישראל רק אסור אף בב"נ רק אסור. ומשום דכיון דאזהרתו הוי באזהרת ישראל [דילפינן ליה מאיש איש הנאמר בישראל] לכן אינו חייב יותר מישראל אע"ג דאסור. ומזה נראה דהא דאמרינן גבי ב"נ אזהרתו זו היא מיתתו, אין הביאור דכל דבר שהוא מוזהר עליו ואסור לו, חייב עליו מיתה, [דא"כ אף בדבר שרק אסור לישראל, ולב"נ, נמי יהא ב"נ נהרג].
אלא דהביאור הוא דכמו דלאו בישראל, הוי מלקות, כן אזהרת בן נח הוי מיתה, אבל אזהרת ישראל דאינה מיתה, ממילא כיון דב"נ נמי הוי באזהרה זו, אין זו מיתה.
וזהו הביאור בדברי התוס' (דף נו. ד"ה ואליבא דר"מ) דכתבו דלרבנן דישראל הוי רק באזהרה על כינויין אף ב"נ אינו חייב מיתה, ואע"ג דלבני נח אזהרתן זו היא מיתתן, כיון דבישראל ליכא מיתה לא מרבינן עו"ג למיתה מקרא דכתיב גבי ישראל, דישראל לית בהו מיתה".
יש חיוב עשה ולא אזהרה – כתר המלך
בכתר המלך כשהביא את הסוגיה כתב בפשטות שכך לומדים שיש איסור בגיפף ונישק (ברש"י את המילה 'עשה' הוא מפרש כמצוות עשה ולא כעשיית פסל, הבאתיו לעיל בהערה על רש"י).
כתר המלך הלכות איסורי ביאה פרק יד, ב (רבי כתריאל אהרן נאטאן, נפטר בתרפ"ב).
"דהנה אמרינן במס' סנהדרין (דף נו ע"ב) כל עבודה זרה שבית דין של ישראל היו ממיתין עליה בן נח היה מוזהר עליה וכל עבודה זרה שאין בי"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה כגון גיפף ונישק ופירש"י ז"ל ומ"מ עשה איכא מויצו וכן כתב רבינו לקמן בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב' דאף שאינו נהרג מ"מ אסור בכולן".
אזהרה בברייתא הכוונה למיתה, וכשהברייתא אומרת שלא מוזהרים עדיין יש איסור – שאלת שלמה ומכתם לדוד
בשאלת שלמה ביאר שכוונת המשפט אזהרתם זו היא מיתתם היא שאזהרה בברייתא הכוונה מיתה, וממילא מדוייק מדברי הברייתא שבדבר שב"ד ממיתין הגוי לא חייב מיתה – שזה אסור. אותו מחבר, הרב שלמה אהרן ורטהיימר, כתב כך גם בהערה לספר ניר לדוד (ניימאן) סימן קסח (אבל ניר לדוד עצמו לא עסק בזה).
שאלת שלמה כא 'ולענ"ד' עמוד יט (הרב שלמה אהרן ורטהיימר, תרצ"ב)
"ולענ"ד ד' הרמב"ם פה פשוטים ויש להם מקור נאמן בגמ'… נראה שהרמב"ם דייק כן מלשון הברייתא שם דברים שאין ב"ד של ישראל ממיתין עלי' אין ב"נ מוזהר ולהלן שם בגמ ד' נז פריך ועל ע"ז ב"נ נהרג והתניא בע"ז דברים שב"ד יש' ממיתין עלי' ב"נ מוזהר אזהרה אין מיתה לא ומשני אזהרה שלהן זו מיתתן נמצא דלשון מוזהר בברייתא הוא שנהרג עלי' ב"נ. ולכן משמע ליה להרמב"ם מזה דברים שאין ב"ד יש' ממיתין עליהם רק אין ב"נ מוזהר עליהם שיהרג אבל אסור הוא בהם דאל"כ הו"ל להברייתא למתני אין ב"נ אסור בהן. וצ"ל שכן גמרא גמירי להו לרבנן שאין ב"נ נהרג אלא על דבר שב"ד ישראל ממיתין עליה".
כיוצא בזה נכתב לפניו במכתם לדוד, שפירוש הברייתא שמוזהר הכוונה מיתה אבל יש בזה איסור לאו.
מכתם לדוד (על הרמב"ם) הלכות נזירות ה
"הנה הטור ביורה דעה סי' קמ"ח כתב והך משא ומתן פי' רש"י דאסור משום דאזיל ומודה לאליל ועובר משום לא ישמע על פיך הילכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם וכו' ודבר שאינו מתקיים מותר למוכרו והקשו הפרישה והבית חדש ז"ל למה לא נימא דכיון דאזיל ומודה הישראל עובר משום לפני עור לא תתן מכשול כיון דעל ידו באה הודאתו ותירצו דאין הגוים מצווים על ההודאה דלא עדיף מגיפוף ונישוק שאין (הגברים) [הנכרים] מוזהר עליו דכללא הוא אפי' בע"ז היכא שאין הישראל עובר אלא באזהרה ולא במיתה אין הגוי מוזהר עליה עכ"ל.
ולכאורה נראה היפך ממאי דאמרינן בסנהדרין דף נ"ו ע"ב אין בית דין ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר היינו מיתה אבל לענין לאו כמו לענין גיפוף ונישוק דאמרו שם דלמעוטי התם אדגיפוף היינו למיתה אבל ללאו לעולם נתרבה מויצו למר או מאלהים למר לאו לבד ולא למיתה והכי מוכח מדברי רש"י בדף נ"ו דקאמר הש"ס בן נח מוזהר אזהרה היא מיתה לא ותירץ אזהרתן זו היא מיתתן ופירש רש"י אזהרה שלהן כלומר כל אזהרה דתני תנא גבי בן נח זו היא מיתה שלהן דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי כריתות ואזהרה כשאין בהם מיתה כמו גבי ישראל ע"כ הרי ברור דאיכא בהן אזהרה אף שבישראל ליכא מיתה אלא אזהרה דתני תנא ר"ל מיתה דלא דייק וכן נראה שם דלמ"ד הנזכר שם אינו חייב מיתה אלא על ארבעה אבל על השאר איהו דנפקי מויצו אינו חייב בהם אף דהוא מצוה דכמה דברים יש בהם דבישראל ליכא מיתה אלא לאו. וכן ראיתי להרמב"ם הלכות מלכים פרק ט' הל' ב'…"
גרסה שונה בגמרא, שלפיה המסקנה ששניהם אסורים
יד פשוטה מלכים ט, ב
ביד פשוטה הוכיח מלשון רבינו חננאל שלמסקנה אין נפקא מינה בין רב חסדא לרב יצחק בר אבדימי, וכיוון שזה לא מסתדר עם הגמרא שלפנינו הסיק שכנראה היה לו נוסח שונה (למרות שלא מצא נוסח כזה). ומכאן פירש שכך גם לדעת הרמב"ם, מסקנת הגמרא שעשיית פסל וגיפוף ונישוק אסורים. נראה (מתחילת דבריו) שהוא גם מפרש ש'אזהרה שלהן זו היא מיתתן' הכוונה שאזהרה הכתובה בברייתא היא מיתה, ולכן כשאין על ישראל חיוב מיתה הברייתא אמרה שגם גוי לא נהרג, אבל ברור שאסור לו.
"בגמרא נקטו לשון "בן נח מוזהר", ורבינו שינה וכתב "בן נח נהרג". שלא נפרש כמו בהוה אמינא של הגמרא לקמן נז א והתניא בעבודת כוכבים דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא מיתתן.
נחזור לסוגיה הנ"ל אחרי שדחה רב פפא את דחייתו של רבא האם נמצא שבאמת לפי סתמא דגמרא נחלקו רב חסדא ורב יצחק האם חייב מיתה גוי שעשה עבודת זרה ולא השתחווה לה? אם כן למה לא נפסקה הלכה במחלוקתם זו ובפרט שלא נתברר שמו של כל אחד על הדרשה שלו אלא אמרו רק חד אמר וחד אמר.
שנית האם מסקנת הגמרא היא שהכלל דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בא למעט רק מקרה אחד בלבד של גיפוף ונישוק הלא ישנם כמה וכמה לאווין בענייני עבודה זרה שאין בית דין של ישראל ממיתים עליהם וממילא גם הם נתמעטו מכוח הכלל הזה.
שלישית כבר עמדו על כך שאחד הביא מן הכתוב בתורה ממעשה העגל והשני הביא פסוק מן הנביא וכי יש ללמוד הלכה מדברי הנביא לסתור דברי תורה?
שמא יש לפרש סוגיה זו באופן שונה לדעת רבינו. רבינו חננאל קיצר מאוד והוא פירש כך: ר' יצחק תני… 'ויצו' – זו עבודה זרה. וזה וזה מביא ראיה מקראי.
הרי שהוא למד שלמסקנה אין נפקא מינה בין שני הלימודים אלא רק משמעות דורשין יש ביניהם. אמנם לא מצאתי חילופי גירסא בסוגיה זו, אבל מדברי ר"ח מוכח שלפניו היתה או השמטה או תוספת כך שמסקנת הגמרא היא שרבא בא לדחות את האוקימתא שיש נפקא מינה בדין בין רב חסדא ורב יצחק. לדעתו לא ייתכן שנחלקו שיהא בן נח נהרג על איזה איסור של עבודה זרה שאינו אלא בלאו. גם רב פפא סובר כך, והוא לא בא לדחות את דברי רבא רבו, אלא בא לטעון שאין לומר שהברייתא באה למעט דווקא עשה עבודה זרה ולא השתחווה לה, שהרי יש עוד דוגמא שנתמעטה מן הברייתא, וכי תאמר שזוהי הדוגמא היחידה? אלא ודאי שישנן כמה וכמה דוגמאות כאלה.
מעתה, אין זאת אלא שמשמעות דורשין יש בין רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי. אבל החידוש בדבריהם הוא שגם כל אלה, בין עשה ולא השתחווה ובין גיפוף ונישוק שאין דרך עבודתם בכך, וכן כל דומיהם – אסורים הם גם לבן נח הואיל ויש בהם משום עבירה על 'צו', ובפסוקים אלה מבואר שיש איסור גם במקום שאין חיוב מיתה, ובזה דומה דינו של בן נח לישראל, הואיל והכל נכלל בלימוד 'ויצו'".
הרמב"ם הסתפק אם חייב או מותר בכל אחד מהם, לכן כתב שאסור ולא ממיתים על זה
בערוך לנר ביאר שלפי הגמרא יש מחלוקת האם על עשיה חייב וגיפוף ונישוק מותר או שעשיה מותרת ועל גיפוף ונישוק חייב, והרמב"ם לא הכריע כמי הלכה אלא כתב לחומרא. וכ"כ האור שמח. בחמדת ישראל הביא את זה כאחד הפירושים, והחפץ חיים כתב דברים שהבינו ממנו שלכך התכוון (ולענ"ד ניתן להבין את דבריו אחרת).
ערוך לנר מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
"בגמרא אלא למעוטי שלא כדרכה. הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ב) פסק דאף דאין ב"נ נהרג על אותן דברים שאין ישראל נהרג עליהם מ"מ איסורא איכא ואין מניחים לב"נ לעשות מצבה או פסל אפי' לנוי. ולכאורה י"ל כיון דאמרינן דאין ב"נ מוזהר עליה מנ"ל איסורא גבי' ונושאי כליו לא הביאו מראה מקום לדין זה. גם יש לדקדק שהרמב"ם שינה מלשון הברייתא דבברייתא קאמרינן דאין ב"נ מוזהר עליה והוא כתב שאינו נהרג עלי'. והנראה לפי ענ"ד דלפי העולה מסוגיין דלפנינו למ"ד כותי שעשה ע"ז ולא השתחווה לה חייב וא"כ ע"כ מה דקתני בברייתא אין ב"נ מוזהר עליה היינו בעבודה שלא כדרכה וכיון שאינו מוזהר עליה ליכא גבי' איסורא כלל דהא ליכא גבי' לאו לחודא כמו גבי ישראל אבל למ"ד כי הואיל הלך לא מיחייב בעשיה א"כ י"ל דהברייתא ממעט עשיה דוקא גבי ב"נ אבל שלא כדרכה מיחייב וכיון דלא איפסק הלכתא בש"ס אי מיחייב אעשיה או לא וגם לית לן למיפסק הלכתא כלל כיון שלא הוזכר רק חד אמר כו' וחד אמר כו' ולא מאן דיליף מהואיל ומאן דיליף מעשו לכן פסק הרמב"ם שפיר דמספק אין ב"נ נהרג בין אעשיה בין אשלא כדרכה דמספק לא קטלינן ליה כמו לישראל אבל לענין איסור אזלינן הכא והכא לחומרא ושניהם אסורים ולכן לא נקט רק לשון א"נ ולא אינו מוזהר דא"א מהם באמת מוזהר רק דלא נהרג על שניהם כיון דלא ידעינן אהי מינייהו מוזהר:"
אור שמח הלכות מלכים ט, ב
"ואין מניחין אותו להקים מצבה כו': בגמ' (סנהדרין נ"ו ע"ב) פליגי רב חסדא ור' יצחק בר אבדימי אם בן נח חייב על עשיית פסל, יעו"ש, לכן פסק דאינו נהרג, רק אסור, אבל הכל בעושה פסל לעבדו פליגי אם חייב משעת עשיה, וע"ז איכא בישראל תרי לאוי, לא תעשה לך פסל, ואלהי מסכה לא תעשו לכם, יעוין פ"ג מהלכות ע"ג הלכה ט', אבל צורות לנוי צ"ע, דזה לאו דלא תעשון אתי (ר"ה כ"ד ע"א), דלישראל נאמר ולא לב"נ, ומנא ליה לרבינו שהן אסורים לעשות צורות לנוי, וצ"ע:"
חמדת ישראל א (רבי מאיר דן פלוצקי, תרפ"ז) קונטרס נר מצוה ה (ניתן למצוא גם כאן)
בחמדת ישראל גם הסביר שכיוון שיש מחלוקת פסק הרמב"ם שאסור ואינו נהרג. אבל הוא נוטה יותר לפירושו השני, לפיו הרמב"ם הכריע כר' יוחנן שלמד איסור ע"ז לגוים מהמילה 'אלהים' ומ'לא יהיה לך אלהים אחרים', ולמד מזה שאסור לעשות ע"ז (לא ראיתי שהוא מסביר איך הברייתא מסתדרת).[5]
"שם בר"ם ז"ל ה"ב ב"נ שעבד עכו"ם חייב וכו' ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיו"ב לנוי עכ"ל המפרשים ז"ל לא העירו מקור דברי רבינו ז"ל מנ"ל זאת דב"נ אסור בכל הרי פשטות הסוגיא דסנהדרין נראה דעל מה שישראל אינו נהרג אין ב"נ מוזהר כלל והנה בפשיטות נ"ל דטעמא דהר"ם כיון דפליגי אמוראי אליבא דר' יצחק דיליף מויצו עכו"ם אז אסור בב"נ עשוית עכו"ם לכן פסק דמספיקא אסור בכל ואינו נהרג עליו:
ונ"ל יותר לפ"מ דמבואר במכילתא מובא ברש"י עה"ת בפ' יתרו בקרא דלא יהיה לך שפירש הקרא לאסור קיום עכו"ם בביתו א"כ לריו"ח דיליף איסור עכו"ם מאלקים ומקרא דלא יהיה לך בוודאי אסור גם בב"נ עשיות צלמים וקיומם ואע"ג דהר"ם ז"ל להלכה פסק דלאו דלא יהיה לך היינו לאסור גוף עכו"ם וכמ"ש הרמב"ן עה"ת להכריח זה מ"מ לחומרא חשש לדעת המכילתא ולדעת המכילתא גם לריו"ח מוזהר ב"נ על עשיות עכו"ם…
אך באמת כ"ז לא יספיק לנו לתרץ ד' הר"ם ז"ל במ"ש דב"נ אסור אפי' בעשוית צורות לנוי וזה תמו' מאד דמנ"ל זאת לאסור בב"נ הר"ז לא נשמע אלא מקרא דלא תעשון אתי ומנ"ל דגם ב"נ נכלל באיסור זה (כאן הציע כמה תירוצים ודחה אותם. אורי)… יהי' איך שיהי' אע"פ שמד' הגמ' א"ר נגד שיטת הר"ם ז"ל אך מקום של דברי הר"ם שכ' לאסור עשוית צורות לב"נ ל"ז למצוא. וד' יאיר עיני:"
לקוטי הלכות א (לחפץ חיים) סנהדרין עמוד 50
החפץ חיים אחרי שהביא את הגמרא, כתב שהשאלה אם מוזהר על עשיית ע"ז תלויה אם לומדים את איסור ע"ז מ'אלהים' או מ'ויצו' וכמ"ד שלומדים מצווי שיש איתו עשיה שנאמר בחטא העגל, ומספק אין לחייב מיתה אבל יש בזה איסור.
שתי אפשרויות להבין את כוונתו:
- כיוון שיש ספק – אסור ולא חייב מיתה (וכך הבינו תולדות נח, אמרות מלך).
- כיוון שיש ספק לגבי חיוב מיתה – אין לחייב מיתה. אבל איסור ברור שיש בזה.
"… אמר רב פפא לא למעוטי ניפוף ונישוק ניפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה וכן הלכה ולענין אי מוזהר עכו"מ על עשית כו"ם בלא השתחוייה תלוי אי הרבוי על עכו"ם הוא מן ויצו וכדעת מ"ד מן סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם ונו' או כדעת רבי יוחנן מן תיבת אלהים ומספק אין לחייבו מיתה אבל איסורא יש בזה ולכך אין מניחין אותו ליטע אשרה ולא לעשות כו"ם (כן מוכח מהרמב"ם שם שסיים אין מניחין אותו ליטע אשירה ולא הזכיר שחייב מיתה. שם עין משפט ט)".
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכג
על פניו לא נראה שהרבה אחרונים מחמירים בשאלה זו, אלא רק מביאים את שני הצדדים. האבני נזר אסר למעשה, וכ"כ המלבי"ם לאיסור.
באבני נזר פסק למעשה שעשיית פסל לע"ז אסורה לגוי, ולכן יהיה ליהודי איסור לפני עור להתיר לו לבנות (בהמשך דבריו חידש שבנתינת אישור היהודי עובר על איסור לא תעשה לך פסל).
"דבר אשר יצא חוק מהממשלה יר"ה שגוים בני הכפרים אינן יכולים להעמיד צלם בלתי רשות בעל הכפר. אם מותר לישראל בעל הכפר ליתן להם רשות…
אך משום לפני עור אסור בנ"ד… ועוד בנ"ד לא חשיב מכשול דלאח"ז רק של עכשיו (השואל רצה לומר כלל, שאין איסור לפני עור במכשול שלאחר זמן. אורי). שהרי עשיית פסל בעצמו הוא לאו בישראל. ואיסור בב"נ אף בלא שהי' כמ"ש הרמב"ם (ה"ט). והעושה לעצמו לוקה שתים. נמצא אם לא ירשהו לא יעבור עוד בלאו דעשי'. משא"כ אם יסלק זה ויעמוד אחר. יהי' מחדש לאו דעשי'. העולה מזה שיש בזה לאו דל"ע וזה פשוט:"
מלבי"ם שמות כ, ד – 'לא תעשה לך פסל'
המלבי"ם הביא רק את הדעה המחמירה.
"הלא בסנהדרין (דף נו ע"ב) אלא ויצו זה ע"ז. מאי משמע, רב חסדא ור' יצחק בר אבדימי, חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם, וחד אמר כי הואיל הלך אחרי צו, מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה, למ"ד עשו משעת עשיה מיחייב, למ"ד כי הואיל הלך עד דאזיל בתריה ופלח לה, אמר רבא ומי איכא למ"ד עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה חייב והתניא בעכו"ם דברים שב"ד של ישראל ממיתים עליהם בן נח מוזהר עליהם אין ב"ד של ישראל ממיתין עליהם אין ב"נ מוזהר עליהם למעוטי מאי לאו למעוטי עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה, אמר רב פפא לא למעוטי חבוק ונשוק, הרי שבין ישראל ובין ב"נ מוזהר על עשית ע"ז אף שלא השתחוה לה".
עשיית פסל לנוי לבני נח
פתיחה
הרמב"ם והמאירי אסרו לעשות צורות לנוי. מהגמרא על ר"ג שאחרים עשו לו ניתן ללמוד אחרת, וכ"כ הראב"ד והריטב"א וכך משמע מתוס' ועוד ראשונים. נראה כמה הסברים על הגמרא, שחלקם גם מסבירים שאין לדייק כך מהתוספות. כמו כן נראה כמה תשובות מעשיות בעניין. בסוף נביא הצעה מחודשת שמתרצת כמה קושיות בסוגיה.
האוסרים
הרמב"ם כתב שאין לאפשר לגוי לעשות צורות לנוי, והמאירי כתב בפירוש שזה אסור לגוי.
רמב"ם מלכים ט, ב
"בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי".
בית הבחירה (מאירי) סנהדרין נו, ב
"בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה… אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה".
הגמרא ש'אחרים עשו לו'
הגמרא מקשה על צורות הירח שהיו לר"ג כדי לבדוק את עדי החודש, ומתרצת: "שאני ר"ג דאחרים עשו לו" (ר"ה כד, ב; ע"ז מג, ב). הראב"ד והריטב"א כתבו בפירוש שגוים לא נצטוו על עשייה. התוס' ועוד ראשונים פירשו שהכוונה שהוא אמר לגוי לעשות, ויוצא שלשיטתם אין לגוי איסור לעשות צורות (לפחות כשאינם לשם ע"ז)[6]. אמנם הרא"ש פירש שהכוונה שאחרים עשו והוא קנה עשוי, ואז אין ראיה.
ראש השנה כד, ב; ע"ז מג, ב
"ועשייה גרידתא (שאינה לשם עבודה) מי שרי? והתניא: לא תעשון אתי – לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון חמה ולבנה, כוכבים ומזלות! – שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. – והא רב יהודה, דאחרים עשו לו, ואמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, סמי עיניה דדין! – התם חותמו בולט הוה, ומשום חשדא, כדתניא: טבעת, חותמו בולט – אסור להניחה ומותר לחתום בה. חותמו שוקע – מותר להניחה ואסור לחתום בה. ומי חיישינן לחשדא? והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, דהוה ביה אנדרטא, והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלו התם, ולא חיישי לחשדא! – רבים שאני. – והא רבן גמליאל יחיד הוא! – כיון דנשיא הוא – שכיחי רבים גביה. איבעית אימא: דפרקים הוה, ואיבעית אימא: להתלמד עבד, וכתיב דלא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות".
אין איסור לגויים בעשייה – ראב"ד
פירוש הראב"ד ע"ז מג, ב
"פירוש – גוים עשו לו, דלא מפקדי אעשייה".
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"אלא שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. פירוש שלא אסרה תורה אלא שלא יעשו ישראל אבל הכא גוים עשו לו, ולישנא דעשו לו מוכיח שלצרכו עשו, וסברא הוא נמי כי במצותו ועל פיו עשו כי היאך ידעו הגוים לצייר מעצמן כל אותן מראות לבנה".
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, ע"ז יח, ב (בדפי הרי"ף)
"אבל עשיית צורת חמה ולבנה בטבעת בין חותמה שוקעת בין בולטת אסיר שהרי טבעת אינו מן הכלים מבוזין אלא מן המכובדין ומשום הכי מתרץ בגמ' דאחרים היינו גוים עשו לו דלא מיפקדי אעשייה גרידתא אלא א"כ מקבלם עליו באלוה".
משמע שאין איסור לגוים בעשייה – תוספות
בתוספות (ובעקבותיהם ראשונים נוספים) הקשו על התירוץ שאחרים עשו לו, שהרי אמירה לגוי אסורה מדרבנן, ותירצו שזה למצווה ומותר. מזה יוצא שאין בעיה בעצם זה שהגוי יעשה דמות לבנה.
תוספות מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"שאני ר"ג דאחרים עשו לו – הקשה הר"ר אלחנן דלכאורה משמע שצוה ר"ג לעובד כוכבים לעשות והא אמירה לעובד כוכבים שבות ואפילו בדבר שאינו של שבת כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צ.) גבי חסום פי פרתי ודוש בה וי"ל דמצוה שאני".
חידושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"שאני ר"ג דאחרים עשו לו. ואע"ג דאמירה לגוי אסירא… שאני הכא דלמצוה שרי".
חידושי הר"ן מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"שאני ר"ג דאחרים עשו לו. ואע"ג דכל מידי דמתסר לישראל למעבדיה אמירה לגוי אסירא ביה… במקום מצוה כי הכא לא גזור".
נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"שנויא דאחרים עשו לו, לאו למימרא דר"ג צוה לעשותה, דאמירה לגוי אפילו בדבר שאינו של שבת מיבעיא לן".
האגודה מסכת ראש השנה פרק ב – אם אינן מכירין כד, ב
"שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. אע"ג דאמירה לכותי שבות כדמוכח פרק הפועלים [צ' ע"א] חסום פרתי מ"מ הכא משום מצוה שרי".
ר"ג קנה כשכבר עשוי או שהתירוץ נדחה למסקנה – רא"ש
הרא"ש בפסקים פירש בפשטות שקנה מגוי לאחר שהצורה נעשתה, ובתוספות הרא"ש בע"ז הקשה מכך שאמירה לגוי שבות ותירץ שהתירוץ הזה נדחה למסקנה או שר"ג קנה כשהצורה כבר נעשתה[7].
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ג סימן ה
"שאני ר"ג דאחרים עשו לו. כלומר קנאן מן העובד כוכבים עשוי".
תוספות הרא"ש מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב
"שאני ר"ג דאחרים עשו לו. לכאורה משמע שר"ג צוה לעשותה, וקשה דאמירה לגוי שבות ואפילו בדבר שאינו של שבת מיבעיא לן בבבא מציעא (אסור) [חתום] פרתי ודוש בה בהשוכר את הפועלים ולא איפשיטא, וי"ל דהאי שינוייא לא מיתוקם במסקנא, א"נ ר"ג לא צוה לעשותה".
כיצד הרמב"ם הסביר את הגמרא והאם הוא חולק על תוספות
יש לשאול איך מי שאוסר לגוי עשיית פסל לנוי יסביר את הגמרא שאחרים עשו לו, והאם יוצא מזה שיש מחלוקת – שלדעת הרמב"ם אסור ולדעת התוספות מותר (יש דעה שמתירה בפירוש, זו דעת הראב"ד).
ומצאתי בזה כמה הסברים:
- כדברי הרא"ש שהגמרא מדברת שר"ג קנה עשוי כבר, ואכן התוספות חולקים. וכ"כ מנחת חינוך.
- תירוץ הגמרא 'אחרים עשו לו' נדחה למסקנת הרמב"ם. כ"כ האג"מ ע"פ הכס"מ.
- אין איסור לעשות פסל לנוי עבור אחרים לכו"ע. כ"כ ב'שבע מצוות השם' (ולפי זה אפשר לומר שגם הראב"ד לא חולק), וכ"כ בחמדת ישראל שגם לישראל אין בזה איסור.
- כוונת הרמב"ם שאין לגויים איסור מצד עצמם לעשות פסל לנוי, אלא שאנחנו מצווים שלא לאפשר להם (אמנם מהמאירי נראה אחרת). כ"כ האבני נזר, ולפי זה נראה שאכן הרמב"ם ותוספות חולקים, והרב אלישיב הוסיף שכשהגוי עושה בשביל לתת ליהודי מותר לאפשר את זה, וממילא יוצא שאין מחלוקת (וגם את הראב"ד שהתיר ניתן בדוחק לפרש כך).
הרמב"ם ותוס' חולקים
מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה לט
"ובתוס' שם (ר"ה כד: 'שאני') הקשו (על התירוץ שאחרים עשו צורות לר"ג. אורי) הא אמירה לעכו"ם שבות אפילו כמו חוסם פי פרה ע"ש מה שתירצו דבמקום מצוה שרי והרא"ש בע"ז כתב שקנאן מהנכרי עשוי'. ונראה דגם דעת הר"ם כן ולא כהתוס' דאפי' אם נימא דסובר ג"כ דשבות שרי במקום מצוה והדברים ארוכים מ"מ הר"ם כתב בה' מלכים פ"ט דגם ב"נ אסור לעשות צורות לנוי רק שאינו נהרג ע"ש בה"ב א"כ בודאי אסור לישראל לצוות לעכו"ם לעשות כי עובר על ל"ע ל"ת מכשול כמבואר גבי ר' חידקי עכצ"ל שקנה כך עשוי כמ"ש הרא"ש וע"ש שהכ"מ לא הראה מוצא הדין מנין לו להר"מ דב"נ אסור לעשות צורות. עכ"פ מדברי התוס' כאן מבואר דלא ס"ל כהר"ם בזה וב"נ מותר לעשות צורות רק הישראל אסור לצוות לו משום שבות ובמקום מצוה מותר…".
התירוץ 'אחרים עשו לו' נדחה למסקנה
אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן נה
הרמב"ם סובר שהתירוץ "אחרים עשו לו" נדחה (כ"מ ע"ז ג, י-יא), ועשייה לנוי היא כעשיית פסל, לכן גם ב"נ מצווים בה (וצ"ע שבסימן נד כתב שברור שעשייה לנוי אינה מ-7 מצוות, יובא לקמן).
אפשר אולי להוסיף על דבריו, שהתירוץ הזה בגמרא הוא לשיטה בסנהדרין שאין איסור לגוי בעשיית פסל, אבל להלכה נפסק שיש איסור. לא ראיתי מי שכתב כך.
ועוד אפשר לומר, שגם התוספות לא התכוונו לפסק ההלכה ביחס לאיסור עשיית פסל, אלא הם רק מתייחסים לדברי הגמרא שאמנם אינם להלכה אבל מהם נובע היתר באמירה לגוי לצורך מצווה.
"וזהו מש"כ הכ"מ דהרמב"ם סובר דהתירוץ דשאני ר"ג דאחרים עשו לו נדחה להמסקנא דלכן לא הזכיר הרמבמ חלוק זה שמותר כשאחרים עשו וליכא אלא איסור חשדא שברבים שליכא חשדא מותר, משום דסובר שאסור כדבארתי. ועיין במנ"ח מצוה ל"ט שהקשה על הכ"מ דממה שנקט בה"ט בעשיית פסל שאע"פ שלא עשאה בידו לוקה ובה"י לא הזכיר זה הוא כמפורש ברמב"ם שלנוי אינו עובר בעשיית אחרים, אבל האמת כהכ"מ דהוא כהזכיר בהטעם שכתב שהוא מצד שיטעו שהוא לע"ז הוא כפירש שיש גם לזה כל הדינים שבעשיית פסל שנקט בה"ט. ומקורו דהרמב"ם הוא ממה שנדחה תירוץ זה במסקנא וסבור כדהיה סבור המקשה שאף בעשיית אחרים אסור.
ומטעם זה ניחא מה שבפ"ט ממלכים ה"ב סובר הרמב"ם דגם בני נח מצוים שלא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי שתמוה טובא מנא לו דבר כזה, ובמנ"ח הקשה דלא הראה הכ"מ מוצא הדין מנין לו להר"מ דבן נח אסור לעשות צורות לנוי, אבל הוא משום דכיון דכתב כאן דהוא מאיסורי ע"ז דלכן כמו שאסור בן נח אף בלאוין דע"ז אסור נמי בעשיית צורות לנוי באותן האסורות לישראל. וזהו מה שמשמע להראב"ד והר"ן מהרמב"ם שאוסר בצורת אדם ושאר צורות האסורות אף להשהותן, ואינו מענין חשדא אלא איסור גמור להמסקנא שנדחה תירוץ דאחרים עשו לו".
האיסור לעצמו אבל לאחרים מותר
בחמדת ישראל הציע פירוש אחר לגמרא, שאחרים עשו לו הכוונה שיהודים עשו לו, ואין איסור אפילו ליהודי לעשות למישהו אחר, בשונה מעשיית פסל לע"ז שאסור בעשייה לאחרים (יש להעיר כי הרמב"ם ביחס לעשייה לע"ז כתב שאסור גם לאחרים (ע"ז ג, ט), וביחס למה שאינו לע"ז לא כתב איסור ביחס לאחרים (ע"ז ג, י-יא)). ובספר שבע מצוות השם כתב רק שלגוי אין איסור עשייה לנוי לאחרים (ולפי זה אפשר לומר שגם הראב"ד שכתב בפירוש שגוי לא מצווה על עשייה – אינו חולק).
חמדת ישראל א (רבי מאיר דן פלוצקי, תרפ"ז) קונטרס נר מצוה ה
"מלבד די"ל דדעת הר"ם ז"ל דפירוש הגמרא דאחרים עשו לו היינו בלתי ידיעתו וקנה אח"כ מעכו"ם וכמ"ש הרא"ש פ"ג דעבוד"ז דמ"ג מלבד זאת לולא דמסתפינא הייתי אומר שמפירוש הר"ח ז"ל הנדמ"ח נראה קצת דאינו מפורש כפירש"י וכל הראשונים בהא דאחרים עשו לו דהיינו נכרים והכוונה דהעכו"ם מותר לעשות צורות לנוי רק דפירוש כפשיטו דאחרים היינו ישראל וס"ל דאיסור עשוית צורות לנוי הוא רק לעצמו אבל לאחרים מותר לעשות אפי' ישראל לצורך ישראל אחר אם אינו עושה לצורך עכו"ם אינו איסור אלא בעושה לעצמו".
שבע מצוות השם (הרב משה ויינר, תשס"ח) חלק ב פרק ה הערה 156
"אמנם לא נראה שישתמט החת"ס מלהזכיר דלרמב"ם יש איסור בזה ויבאר הדבר. לכן פשוט דדבריו לכו"ע וטעמו משום שאינו חשוב כה"ג לנוי… ואינו לנוי אלא לפרנסה.
ואפשר דגם התוס' לא פליגו לדינא על הרמב"ם ומודים דב"נ אסור בעשיית צורות לנוי ודלא כמנ"ח וכל הסוגיא דנה באיסור עשיית ישראל ותירוץ הגמ' דאחרים עשו לו דליכא עשיית ישראל הקשו התוס' דאכתי הנכרי עושה בשליחות ישראל וכו' אבל לא הקשו דאסור לנכרי עצמו לעשות וכן לא הקשו על ר"ג ור"י דאיכא בזה לאו דלפני עור במה שהזמינו מהנכרי צורות כי על הנכרי כה"ג ליכא שום איסור עשיית צורה כי אינו עושה לעצמו אלא לאחרים ורק בישראל יש איסור מה שעושה לאחרים".
אין איסור על הגוי אלא שאנחנו צריכים לא לאפשר לו
באבני נזר פירש שאין איסור על הגוי לעשות צלם לנוי, ורק אנחנו מצווים שלא לאפשר לו לעשות את זה בינינו כשידינו תקיפה, וכ"ד הרב הרצוג. הרב אלישיב הוסיף על זה חידוש שאם הגוי עושה בשביל לתת ליהודי אין בזה איסור, ובזה תירץ את הסתירה מתוס' לרמב"ם.
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכג
באבני נזר כתב שלמרות שאסור לגוי לעשות פסל לע"ז, אין עליו איסור לעשות צורות לנוי, אלא שאנחנו מחוייבים לא לאפשר לו לעשות צורות כאלו במקומנו, כי האיסור בעשיית צורות לנוי הוא לא ע"ז אלא שמא יטעו בו שהוא ע"ז. אבל עשיית פסל לע"ז אסורה לגוי, ולכן יהיה ליהודי איסור לפני עור להתיר לו לבנות.
"דבר אשר יצא חוק מהממשלה יר"ה שגוים בני הכפרים אינן יכולים להעמיד צלם בלתי רשות בעל הכפר. אם מותר לישראל בעל הכפר ליתן להם רשות…
אין ללמוד איסור מדברי הרמב"ם אלו דדברי הרמב"ם ע"כ בזמן שיד ישראל תקיפה ואז אסור לשכון גוי במקום ישראל אפי' יעבור עליהם דירת עראי אא"כ יקבל עליו שבע מצות. וע"כ כתב הרמב"ם שאין מניחין אותן לעשות דברים אלו. ואם ירצה לעשות ילך הלאה ממקומינו. ואף צורות אין מניחין אותו לעשות. אף שאינו ע"ז. כיון שטעם האיסור כתב הרמב"ם (פ"ט מה' עכו"ם ה"י) שלא יטעו בו הטועים ויחשבו שהוא עכו"ם. [וע"כ נכתב האיסור בתורה בפסוק אלהי כסף]. וכיון שאסור לנו להניח במקומינו עובד ע"ז. כן אסור להניח את זה שנראה שהוא ע"ז:
אך משום לפני עור אסור בנ"ד… ועוד בנ"ד לא חשיב מכשול דלאח"ז רק של עכשיו (השואל רצה לומר כלל, שאין איסור לפני עור במכשול שלאחר זמן. אורי). שהרי עשיית פסל בעצמו הוא לאו בישראל. ואיסור בב"נ אף בלא שהי' כמ"ש הרמב"ם (ה"ט). והעושה לעצמו לוקה שתים. נמצא אם לא ירשהו לא יעבור עוד בלאו דעשי'. משא"כ אם יסלק זה ויעמוד אחר. יהי' מחדש לאו דעשי'. העולה מזה שיש בזה לאו דל"ע וזה פשוט:"
הרב הרצוג, תחומין ב עמ' 168
"בנוגע לשיטת הרמב"ם המתמיהה שנראה ממנה לכאורה שגם לבני נח אסורה מן התורה עשיית צורות לנוי, דעתי שהואיל ובבס-רליף הוא ספק כנ"ל בסעיף ד' לעיל, אין אצל ב"נ איסור בספק פלוגתא, ואפילו לדעת הרשב"א שספק בדבר תורה לחומרא מן התורה, זה לא נאסר על בני נח, ועל בני נח לא שייך איסור מדרבנן. דעתי לסוף, שאין כוונת הרמב"ם שזהו אסור מן התורה לבני נח, אלא שאנו לא מניחים אותם, שלא ימשכו ישראל אחריהם, וכדרך שאמרו "גזירה שמא ילמוד ממעשיו", הואיל והעם יטעה שאם נאסרו מן התורה צורות לישראל צריך שיהיו אסורים גם לבני נח, שהכל משום חשש של עבודה זרה, והואיל והותרו לבני נח מותרים גם לישראל, (וזכר לדבר בעירובין ריש פרק הדר. ובב"מ דף ע"א), וחוזר הדבר לסעיף הקודם, שמא בס-רליף מותר בעשייה גם לישראל ומכש"כ לבני נח".
הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
הרב אלישיב הסביר את הרמב"ם כפי שהסבירו האבנ"ז שלגוי אין איסור עשייה לנוי אלא שליהודים אסור להניחו לעשות, והוסיף שזה דווקא כשהנכרי עושה לעצמו אבל אם הגוי עושה בשביל ישראל אין בזה איסור! ובזה תירץ את הקושיה מהדיוק משאר הראשונים על 'אחרים עשו לו'.
"ונראה דהנכון בדברי הרמב"ם כמו שביארו האבנ"ז [יור"ד קכ"ג אות ב'] דלא איירי הרמב"ם כלל מאיסור הנכרי עצמו דאפשר דעשיית צורות לא הוה בכלל איסור ע"ז שנאסר אבן נח. אלא כוונת הרמב"ם היא דיש דין תורה על הישראל למנוע במקומו ע"ז… וא"כ בכ"ז לא תקשה מידי על הרמב"ם מהא דר"ג דדוקא שהגוי עושה לעצמו אז שייך הדין על הישראל שימנענו מצד דינו של ישראל, אבל כשהנכרי עשאו לצורך הישראל לצורכו לא שייך דין זה, ורק יש כאן הדין דאמירה לנכרי שבות דגם אישראל יש איסור לעשותו, וע"ז נתבאר מה שנתבאר, ודו"ק".
שאלות מעשיות
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קכח
החת"ס בתשובה לא העלה על דעתו שיש לגוי איסור בעשיית צורות לנוי (הוא גם לא מזכיר את הרמב"ם בסוגייתנו).
הוא נשאל על סטודנט לאומנות שנדרש לעשות צורות אדם, והוא מתכנן כשיעבוד בזה לתת לעובדים גויים לעשות את הסיומת של הפסל, האם ניתן להתיר בשביל לימודיו שיעשה בעצמו. והשיב שאין להתיר לו לעשות בעצמו, אבל לתת לסטודנט גוי לסיים את עשיית הפסל מותר.
כדבריו כתב גם הרב קוק, שמותר ליהודי לעשות את הצורה ושגוי יגמור אותה.
"גי"ה ושם נאמר כי נשאול נשאל כבוד פר"מ מישראל א' כשר אחד הרוצה ללמוד אומנות פסילת אבנים וציור צורת אצל אומן שם כדי שיעשה הוא אומן להתפרנס מעשיית צורות לנוי לפני מלכים יתיצבו אך יש איסור בעשיית צורת אדם שלם בולט ואם יעלה להיות אומן בדבר ישתדל לעצמו משרתים אינם נימולים לגמר צורת ההמה אך עתה בעת לימודו בפני רבו (מיינסטר /מורה לאמנות/) ובפרט במקום קיבוץ האומנים והתלמידים שם באקעדעמיא ע"כ צריך הוא לגמור הרבה צורות שלימות ממעשי ידיו לעיני רואה אם מותר או לא…
מ"מ לא ידעתי שום היתר אך נ"ל דבקל יכול להשתדל בבוא יומו לעשות צור' כנ"ל יניחנו סומא בעין א' ויגמרו א' משארי תלמידים אינם נימולי' העומדי' שם אם כה יעשה ויתפרנס בהיתר ולא באיסור יהי' ה' עמו".
אגרות הראיה א, קנח עמוד רו
"כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק באיכותו, ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם". אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להעזר ע"י חברת אומן עוזר שאינו בן-ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור. אמנם רק נקודה קטנה תשאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההוה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם".
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכג
באבני נזר נשאל על נתינת אישור לגויים להעמיד פסל (כי הממשלה קבעה שאין להעמיד פסל בלי אישור בעל הכפר).
בחלק הראשון של התשובה הוא מבאר שהמשפט ברמב"ם 'ואין מניחין אותו… לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי' מתייחס לחובה שלנו לא לאפשר להם (הובא לעיל) ואין ללמוד ממנו, אבל כיוון שזה פסל לע"ז אסור לתת לזה אישור משום לפני עור.
בחלק השני של התשובה הוא מחדש שאם היהודי נותן אישור – הוא עובר בעצמו על 'לא תעשה לך פסל', ואז דן אם יש נפק"מ בין הנימוקים לאיסור. הצעה מעניינת שלו היא ביחס לשיתוף (סעיפים ט-י), שלשיטה המתירה עבודה בשיתוף לב"נ לכאורה מותר לעשות פסל לעבודה בשיתוף וממילא לא יהיה בזה לפני עור, אבל היהודי יעבור בזה על 'לא תעשה לך פסל'. הוא דוחה את ההיתר הזה, שאין להתיר לגוי עשיית פסל לעבודה בשיתוף, כי למרות שההקרבה וכד' היא גם לשמים וגם לע"ז – הפסל בפני עצמו הוא רק לע"ז.
"א) דבר אשר יצא חוק מהממשלה יר"ה שגוים בני הכפרים אינן יכולים להעמיד צלם בלתי רשות בעל הכפר. אם מותר לישראל בעל הכפר ליתן להם רשות. ותחילה עלה בדעתו של כ"ת ני' לאסור מחמת דברי הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ב) שאין מניחין אותו להקים מצבה ולעשות צורות וכיוצא בזה. ומשמעות שהוא מה"ת. וכ"ש בנ"ד דיש בזה גם משום לפני עור…
אין ללמוד איסור מדברי הרמב"ם אלו דדברי הרמב"ם ע"כ בזמן שיד ישראל תקיפה ואז אסור לשכון גוי במקום ישראל אפי' יעבור עליהם דירת עראי אא"כ יקבל עליו שבע מצות. וע"כ כתב הרמב"ם שאין מניחין אותן לעשות דברים אלו. ואם ירצה לעשות ילך הלאה ממקומינו. ואף צורות אין מניחין אותו לעשות. אף שאינו ע"ז. כיון שטעם האיסור כתב הרמב"ם (פ"ט מה' עכו"ם ה"י) שלא יטעו בו הטועים ויחשבו שהוא עכו"ם. [וע"כ נכתב האיסור בתורה בפסוק אלהי כסף]. וכיון שאסור לנו להניח במקומינו עובד ע"ז. כן אסור להניח את זה שנראה שהוא ע"ז:
ג) אך משום לפני עור אסור בנ"ד…
ה) אך חדשות אני מגיד דלפי הנראה יש בזה לאו דלא תעשה פסל בישראל המרשה. והוא לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי החילוק בין שיסה בו הנחש דחשיב רק גרמא. בין מוסר דחייב כאלו מיקלא קליי' בידים. וכתב הרמב"ן לחלק דשיסה שהנחש הי' יכול להזיקו בלא שיסה הוא כמשיא עצה דאינו אלא גרמא. אבל מוסר שלא הי' האנס יודע היכן הוא ולא הי' יכול ליטלו רק עי"ז שהראה לו. כיון שברי הזיקו חשיב מזיק. וה"נ בזה שודאי יעשו הצלמים כאשר יהי' להם רשות ובלתי נתינת הרשות א"א להם לעשות כי הממשלה לא תניח אותם. חשיב המרשהו כעושה פסל בידים. וגרע ממוכר לו בהמה לשחוט לע"ז דא"א שיחשב כאילו הוא שחט לע"ז כיון שלבו לשמים. אבל המרשהו לעשות כיון שהעושה פסל לאחרים ג"כ חייב אף שהוא אין דעתו לע"ז כלל. חייב משום העשי' כאילו עשה בעצמו:…
ז) ונ"מ בזה לכאורה דאלו משום לפני עור היכא דאיכא חשש סכנה מותר. כיון שאינו לאו מיוחד בע"ז. וכמו שהוכיחו הראשונים מסוף בן סורר [עד ע"ב] בהני קוואקי ודומוניקי דיהבינן להו. ואלו למה שכתבתי משום לאו דלא תעשה. חשיב אביזרייהו דע"ז דיהרג ואל יעבור. אך ז"א דאם יש סכנה אף אם נדמהו למוסר הלא במוסר גופי' אם הי' באונס פטור. ואף שיש מקום לחלק בזה ולומר דלא מקילין באונס רק במוסר בדיבור לבד. וע' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י). אבל זה צריך ליתן רשיון בכתב. אין נראה לחלק בכך:
ח) ומ"מ אין היתר רק במקום סכנה. דבמקום אונס אחר נהי דלהנ"ל אין לאסור משום שחשיב כאלו בעצמו עשה. דבאונס אין דין הגורם כעושה מעשה. מ"מ אסור משום לפני עור:
ט) ולכאורה יש לומר עוד נ"מ דמשום לפני עור יש מקום להקל לפי דברי ד"מ (סי' קנ"א) וש"ך (שם סק"ז) דבזה"ז אין לאסור למכור לגוים מידי דהקרבה כיון שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפין שם שמים ודבר אחר וב"נ אין מוזהרין על שיתוף. וי"ל דה"ה ב"נ העושה פסל לעצמו שלא לעבוד הפסל לבדו רק לשתף הפסל עם שם שמים אין עובר. משא"כ אם האיסור משום הישראל בעצמו שחשיב עושה פסל לגוי ובישראל חשיב שיתוף ע"ז. ולפי"ז לדעת הד"מ וש"ך הנ"ל משום אונס אחר ג"כ הי' מותר. דבזה משום לפני עור ליכא. דלגבי גוי לא חשיב שיתוף ע"ז. ומשום לתא דחשיב ישראל עושה אין איסור. דבאונס לא חשיב הגורם כעושה:
י) אך נראה שגם משום לפני עור איכא. דבשלמא כשמקריב לשם שמים ולשם פסל אינו עובר על ההקרבה אבל מ"מ עובר על עשיית הפסל דסוף סוף הפסל בפני עצמו הוא ע"ז אף שההקרבה לשניהם:
העולה מזה שחלילה להתיר כ"א במקום סכנה ממש וא"א להנצל באופן אחר כגון ע"י ממון וכדומה".
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן נד
באג"מ כשנשאל על השתתפות בעשיית אנדרטה לזכרו של ג'ון קנדי, כתב בפשטות שגויים לא מצווים על עשיית פסל לנוי, ואף שאין צריך ראיה לזה כי זה לא מ-7 מצוות ב"נ הביא ראיה מהתוס'. ותמוה, שבסימן הבא (שלוש וחצי שנים לפני) כתב להסביר שלדעת הרמב"ם עשיית פסל היא חלק מאיסור ע"ז ולכן אסורה לב"נ! (הובא לעיל).
"בדבר שבעירו רוצים שרי המדינה לעשות אנדרטי שהוא פסל תמונת הפרעזדענט קענעדי שנהרג ורוצים שגם כתר"ה באשר שהוא מנהיג העדה של היהודים בעיר שישתתף עמהם להיות בהקאמיטע וגם לגבות מעות מקהלתו לצורך זה ונסתפק כתר"ה אולי יש איסור בזה…
אבל נכרים אין מצוין באיסור דעשיית פסל לנוי ולאנדרטי של מלכים ואף שא"צ ע"ז ראיה דאין זה מז' מצות יש להביא גם ראיה מהתוס' שתירצו ע"מ שהקשו על הא דאמר שאני ר"ג דאחרים עשו לו מהא שאמירה לעכו"ם שבות דמצוה שאני ואם גם נכרים מצוים על עשיית פסל היה זה איסור דאורייתא משום לפ"ע ולא היה ניתר משום מצוה, ומפורש בתוס' רעק"א פ"ב דר"ה אות י"א שעכו"ם אין מצוים על לא תעשון עיי"ש, וממילא אין לאסור לישראל להשתדל שיעשה הנכרי האנדרטי וגם לעזרו במעות כיון שלנכרים הוא דבר המותר".
הצעה לחילוק
בסוגיה נותרו כמה שאלות שלא מצאנו להן פיתרון, ואולי יש לומר את החילוק שלהלן שמסביר את העניין.
קושיות שעלו בסוגיה
- שיטת המאירי – למה המאירי מפרש שאחרים עשו לו הכוונה לגויים (הבאתי דבריו לעיל הערה 1) אם לשיטתו גם על גויים חל האיסור באותה מידה. (קושיה זו מתורצת בחלק מההסברים שלעיל).
- החת"ס (לעיל) התיר בלי שום בעיה שגוי יגמור את הצורה (שסטודנט יהודי עשה), ולא התייחס לרמב"ם לעיל.
- האג"מ כתב ביו"ד ב, סימן נד ש"נכרים אין מצוין באיסור דעשיית פסל לנוי ולאנדרטי של מלכים ואף שא"צ ע"ז ראיה דאין זה מז' מצות", ובסימן נה הסביר שלרמב"ם עשיית פסל לנוי זה חלק מאיסור ע"ז ולכן אסור גם לגוי.
הצעה לחילוק
אולי יש לחלק בין פסל שרגילים לעשות כמוהו לע"ז אלא שכעת הוא נעשה לנוי שבזה הרמב"ם אסר, לבין צורה שלא רגילים לעבוד אותה שאין לב"נ איסור לעשותה.
הסבר מפורט יותר: כתב הרמב"ם שסיבת האיסור לעשות צורות לנוי היא כדי שלא יטעו אחריהם להחשיב אותם כבעלי כוחות ולעבוד אותם. לכן יש מקום לחלק ולומר שצורות שלא רגילים לעבוד לכו"ע אין איסור לגויים לעשות לנוי, ואלו המקרים שעליהם דיברו החת"ס והאג"מ (יו"ד ב, נד) ולכן לא ראו סתירה לדבריהם מדברי הרמב"ם שמדבר בהקשר של פסל לע"ז שאסור אפילו לנוי. גם את הסתירה לכאורה מ'אחרים עשו לו' ניתן לפרש שמדובר על צורה שלא רגילים לעבוד ולכן לגוי אין איסור בעשייה הזו (גם את דברי הראב"ד שב"נ לא נצטוו על עשייה ניתן לתרץ כך), ובכך מתורצת הקושיה מהמאירי. אציין שאת הרעיון אמר לי הרב אהרון כששוחחתי איתו על הקושיה במאירי.
סיכום
לדעת הרמב"ם (והמאירי) אסור לגוי לעשות צלמים לנוי.
מהרבה ראשונים נראה שאין איסור לגוי לעשות צלמים לנוי, שלפי פירושם ר"ג ביקש מגויים לעשות לו דמויות לבנה (רק הרא"ש פירש אחרת).
באופן פשוט נראה שיש כאן מחלוקת, וכ"כ המנ"ח. אמנם ראינו הסברים באחרונים לבאר שאין כאן מחלוקת, שאחרים עשו נדחה למסקנה, או שמותר לגוי לעשות בשביל אחרים, או שהרמב"ם מסכים שלגוי עצמו אין איסור ורק אנחנו צריכים לא לאפשר זאת.
[1] אחרונים שונים הסבירו את רש"י שונה ממה שנשמע מפשט דבריו, ולכן קשה להגיד באופן נחרץ מה דעתו.
- את דברי רש"י "למעוטי גיפוף ונישוק – אבל עשה אתרבי מויצו", שהרוב הבינו שהכוונה ב'עשה' לעשיית פסל שאסורה, יש מי שהבין שהכוונה שיש מצוות עשה בגיפוף ונישוק.
כתר המלך הלכות איסורי ביאה פרק יד, ב
"וכל עבודה זרה שאין בי"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה כגון גיפף ונישק ופירש"י ז"ל ומ"מ עשה איכא מויצו וכן כתב רבינו לקמן בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב' דאף שאינו נהרג מ"מ אסור בכולן".
- בזרע יצחק הסביר שמה שפירש רש"י כאן שהכוונה שאזהרה היא פעמים מיתה ופעמים רק איסור – זה לשיטת רב ששת שיש מצוות שעליהן לא נהרג, אבל להלכה שנהרגים על 7 מצוות ולפי הגמרא בדף נח, ב שגוי ששבת חייב מיתה כי 'אזהרה שלהן זו היא מיתתן' – הכוונה שכל אזהרה שיש להם חייבים עליה מיתה.
כיוצא בזה כתב ב'חמרא וחיי' (לבעל כנסת הגדולה), שבדף נז, א הכוונה שכשכתוב אזהרה זה יכול להיות גם מיתה, והדין כמו בישראל (ואין לפרש שכל אזהרה שלהם היא מיתה, שהרי זה נאמר למ"ד שרק על 4 מצוות חייבים מיתה). ובדף נח, ב הכוונה 'אזהרה' למיתה.
זרע יצחק א (ר' יצחק לומברוזו, נפטר ב1752) סנהדרין נו, א 'תוס' בד"ה ואליבא',
"נ"ל דלא ימצא בב"נ אזהרה בלא מיתה דהא בדף נ"ח ע"ב איתא גוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן ומנ"ל הא דהא מאי דאמר מר אזהרתן זו היא מיתתן לפירש"י דקאי אאזהרה דתני תנא גבי ב"נ ולא אקרא אלא ודאי דהתירוץ ברור דלא פירש"י בדף נ"ז כן אלא אליבא דרב ששת דקאמר דאינן נהרגין ב"נ אלא על ד' מצות והשאר לית בהו מיתה וקשה א"כ איך מתרץ אליביה הך ברייתא דע"ז אזהרתן זו היא מיתתן והא איכא כמה מצות דאית בהו אזהרה בלא מיתה אליבא דר"ש ולכך בא רש"י ותירץ דה"ק אזהרתן דתני תנא אבל אליבא דכלהו תלמידי דרב דאמרי דעל ז' מצות כולם נהרגין מתפרש הך כללא דאמרינן אזהרתן זו היא מיתתן כפשוטו דקאי אאזהרה דמוזהרת מקרא".
חמרא וחיי נז, א 'אזהרתן'
"אזהרתן זו היא מיתתן. פי' אזהרה דקתני בבן נח זו היא מיתתו הויה מיתה בחיובי מיתה ואזהרה כשאין בה מיתה כגון גבי ישראל כדפרישית דאף בחיובי מיתה קתני שפיר לשון אזהרה כך שיטת רש"י וריב"ן ז"ל אבל אין לפרש אזהרה שלהם זו היא מיתתן דבכל מקום שהזהירה תורה עליהם מחייבי מיתה עליה דהא לית להו הכי לאמרי בי רב מדאמרי על ארבע מצוות בן נח נהרג אבל בשאר עבירות לא אף על גב דמוזהר עליהם אלא ש"מ כפרש"י אבל לקמן דקאמ' אזהרתו זו היא מיתתו גבי ששובת חייב מיתה ההיא ודאי אזהרה דמיתה קאמר. תלמידי הר"ף ז"ל".
[2] אמנם נראה שהמנחת חינוך לא הבין שכך דעת החינוך בבירור, שבכמה מקומות הוא תמיה על החינוך למה לא כתב בזה כפי שיטת הרמב"ם:
מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה לט
"וכ"נ דעת הר"ם פ"ט מה' מלכים דאסור לעשות צורות אך אינו נהרג ע"ז וכבר כתבתי דהתוס' לא ס"ל כן דכתבו דהוא רק איסור שבות. ותימה על הרהמ"ח שדרכו עפ"י רוב למשוך אחר הר"ם אמאי לא הביא כאן דכל באי עולם מצווים ע"ז".
[3] במכתם לדוד הציע אפשרות לדחות את הראיה מהרא"ש, כי אפשר לפרש שיעשו צלמים ויעבדו אותם. אמנם הוא דוחה אפשרות זו, כי לגבי נויי ע"ז זה לא שייך.
מכתם לדוד הלכות נזירות פרק ה
"אמנם היה נראה דליכא ראיה מהרא"ש דאפשר דכונתו לומר שעושה לעבוד ע"ז ועובדה ומשו"ה איכא לפני עור אמנם מסוף הלשון שכתב ונויי ע"ז ודאי שזו אינה עבודה והיינו גיפוף ונישוק ואפ"ה אמר שהישראל עובר לפני עור דהגוים מוזהרים אף דבישראל אינם ממיתין על זה וליכא למימר דהעיקר הוא העשיה לעבוד ועובדה ונויי ע"ז אגב נקטיה דזה אינו".
[4] אמנם מתחילת לשון הרמב"ם משמע קצת שבארבע עבודות שלא כדרכה אינם חייבים, שסייג שחייב דווקא בעובד כדרכה. אבל מהמשך דבריו ברור שהכלל הוא מקיף וכפי שהופיע בברייתא. אמנם המנ"ח התלבט בזה, אבל אחרים כתבו בפשטות שחייב.
מנחת חינוך כו, ו
"נראה פשוט הן בעובד כדרכה או בא' מד"ע אפי' שלא כדרכה כיון דישראל נהרג גם ב"נ נהרג דכללא כייל הברייתא דאם ישראל ח"מ גם ב"נ נהרג. וכ"ה להדיא ברש"י נ"ז ע"א ד"ה בעכו"ם דעל ד"ע חייב אף שלא כדרכה ע"ש וז"ל הר"ם פ"ט מה' מלכים ה"ב ב"נ שעע"ז חייב והוא שיעבוד כדרכה משמע לכאורה מלשונו דדוקא כדרכה אבל שלכ"ד אינו חייב בכ"ע אף בד"ע אך תיכף אח"ז כ' לשון הברייתא דכל ע"ז שב"ד של ישראל וכו' ב"נ נהרג וכל שאין ב"ד ש"י וכו' אינו נהרג א"כ נראה דאף [שלכ"ד] בד"ע חייב כיון דכללא כייל וצ"ל דתחלת לשונו למעוטי גיפוף ונישוק. ומ"מ צע"ק לשון הר"ם בתחלה".
[5] אמנם במקום אחר הביא הסבר שונה, וצ"ע אם חזר בו מאותו תירוץ. הדיון שם בשאלה למה הרמב"ם חייב מלקות על מי שאחר עושה פסל בשליחותו, הרי זה לאו שאין בו מעשה? התירוץ שלא הוא שכיוון שזה היה אסור לפני מתן תורה – במתן תורה כבר אין על זה חיוב מיתה אבל חיוב מלקות עדיין יש וזה לא תלוי אם יש מעשה שזה נלמד מ'לא תחסום'.
על פי זה הסביר שלכן כתב הרמב"ם איסור בעשיית ע"ז, כי כל איסורי ע"ז היו באיסור לפני מתן תורה ונתמעטו רק מעונש (וכיוון שנתמעטו לישראל נתמעטו גם לב"נ).
אלא שהוא הקשה על ההסבר, מדין שבועה שהסיק המשנה למלך שנאסרה לב"נ, ולמסקנת הגמרא שבועה שאין בה מעשה אין לוקים עליה. אלא שדברי המשנה למלך בזה לא מוסכמים.
חמדת ישראל קונטרס נר מצוה דף כ עמוד ב
"והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דהנה הא דקיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו היינו משום דצריך שיהיה דומיא דלאו דחסימה דהוי לאו שיש בו מעשה, ומעתה יש לומר דזה דווקא בלאוין שאין ב"נ מצווה עליהם אבל באזהרות שגם ב"נ מצווה ובב"נ אין נפ"מ בין לאו שיש בו מעשה ובין לאו שאין בו מעשה… אם כן קודם מתן תורה היו חייבין מיתה על לאו זה א"כ נהי דנתנה תורה ונתחדש ההלכה דאין חייבין מיתה על זה כי אם הוי לא תעשה מ"מ לוקין על זה ואין צריך שיהיה דומה ללאו דחסימה כיון דגם קודם מתן תורה הוזהרו בזה…
ולכאורה קשה מאוד על הר"ם ז"ל דאמאי כתב דב"נ אסור ואינו נהרג עליו והא אינו מבואר זאת בשום מקום וצ"ל דהר"ם ז"ל ס"ל דבאמת הא דב"נ נצטווה על עכו"ם היינו בכל עבודות ובאמת קודם מתן תורה היו הכל במיתה אמנם אחר מתן תורה דנתחדש הלכה דישראל אינן מומתין אלא בד' עבודות ובשאר עבודות כדרכם יצאו גם ב"נ להקל שאין נהרגין אבל באיסורן קאי כמו שהיה קודם מתן תורה. ולכן אינו מבואר בגמרא חלוקים בב"נ בעבודת כו"ם דבאמת הכל הוא בכלל עבודת כו"ם שהיו מוזהרין עליה ב"נ קודם מתן תורה…
ואם כן י"ל דזה הטעם דפסק הר"ם ז"ל דבעשיית פסל אפילו באין בו מעשה חייב, כיון דגם קודם מתן תורה הוזהרו על זה ואז היה במיתה נהי דלאחר מתן תורה יצאו להקל דאינו אלא בלא תעשה מ"מ חייב גם באין בו מעשה וזה הערה גדולה לענ"ד. אמנם יש לעיין בזה מתמורה (ג, ב) דמקשינן בגמרא דמנ"ל דנשבע לשוא בשם לוקה אע"ג דאין בו מעשה ועיי"ש מסקנת הגמרא דבשבועת שוא להבא איה"נ דתליא בפלוגתא דלאו שאין בו מעשה ולמ"ד דאין לוקין ה"ה בשבועת שקר להבא אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ולפי דברינו יקשה לפי מה שכתב המל"מ בפ"י ממלכים לחקור מכל השבועות שמצאנו בתוה"ק גבי אבות הקדושים דמוכח דב"נ מצווה ג"כ על שבועת שוא הוי בכלל ברכת השם, אם כן ה"ה בשבעות שקר קודם מתן תורה היו חייבין על זה מיתה מצד ברכת השםאם כן נהי דלאחר מתן תורה הוא רק בלאו מ"מ נימא גם כן דלא צריך יש בו מעשה דוקא ומוכח מזה דלא כמ"ש אמנם גוף דברי המל"מ אין מסכימין בזה וכתבנו מזה במקום אחר".
[6] רש"י פירש שאחרים הכוונה גויים, אבל אין להוכיח מזה שלדעתו אין איסור לגויים לעשות פסל לנוי, כי גם המאירי כתב כך וכפי שראינו דעתו לאסור.
בית הבחירה (מאירי) מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"כל אלו הצורות שנאסרה עשייתם אף בלא כונת עבודה אם אחרים עשו לו ר"ל גוים מותר בשוקע ואסור בבולט".
[7] יש שפירשו שהרא"ש כאן חולק על ההיתר של תוס' שאמירה לגוי תהיה מותרת במקום מצווה. לכן אין ללמוד מדבריו לאסור עשיית צלם לנוי.
פלפולא חריפתא מסכת עבודה זרה פרק ג
"כלומר קנאן מן העובד כוכבים עשוי . דאלו לומר לעובד כוכבים שיעשה הוה אסור משום שבות מידי דהוה לומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דאסרי' משום שבות בב"מ פ' הפועלים ותוס' כתבו דמצוה שאני".
צ"ע ממה שתירץ הרא"ש בר"ה כתוס', שכיוון שיש כאן מצווה לא גזרו.
תוספות הרא"ש מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב
"שאני ר"ג דאחרים עשו לו. ואע"ג דכל אמירה לגוי שבות כדמשמע בפ' השוכר את הפועלים גבי חסום פרתי ודוש, הכא לא גזור משום מצוה".