האיסור שלא לדמות את ה' בתמונה

אזהרות התורה

אזהרת 'לא תעשון איתי'

במכילתא מובאת דעת ר' נתן לפיה האזהרה היא כנגד מי שעושה צלם לה':

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה י

"לא תעשון אתי. רבי ישמעאל אומר, לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים. ר' נתן אומר, לא תעשון אותי, שלא תאמר, עושה אני לו כמין דמות ואשתחוה לו, ת"ל לא תעשון אותי, וכתיב +דברים ד טו+ ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה."[1]

ובדומה לזה ביאר בספר העיקרים שהאיסור בפסוק הוא לעשות מתווך לשם ה', ושזה מה שהתחדש בפסוק זה לעומת 'אנכי' ו'לא יהיה לך':

ספר העיקרים מאמר ג פרק יח

"ויורה על מה שאמרנו כי אנכי ולא יהיה לך באו לבטל הדעת הפילוסופי, מה שנאמר למשה אחר מתן תורה מיד כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' (שמות כ' כ'), וזה דבר מתמיה, למה חזר להזהיר על עבודה זרה מיד אחר עשרת הדברות, והלא כבר הזהיר עליה בדבור לא יהיה לך וגו' ולא תעשה לך פסל וגו'.

אבל פירוש הענין כך הוא שחזר לבאר להם שהדעת הנפסד ההוא שהיו חושבים הפילוסופים שהשם יתברך להיותו מרומם במעלה ויושבי בשמים שהוא בתכלית הרוממות והמעלה משיצטרף עם הדברים הגופיים, שהוא בלתי משגיח במין האדם להיותו פחות ונבזה בעיניו ונמאס ובלתי ראוי למעלה גדולה כזאת, או שהיו חושבים שצריך צורות או אי זה אמצעי בינינו ובינו להורדת הרוחניות, שזה הדעת היה טעות ישראל במעשה העגל, לכך אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, כלומר כבר ראיתם כי עם היותי מרומם בשמים השפלתי מעלתי ולא מנעתי עצמי מלדבר עמכם עם היותכם כולכם זולת משה בלתי מוכנים למעלה גדולה כזו, ויהיה זה לכם לאות שאף אם יהיה מין האדם פחות ונבזה ובלתי ראוי שאשגיח בו שאני משגיח בו אף אם הוא בלתי ראוי לכך, ואם כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כדי שתורידו על ידם הרוחניות, כי בדבר קל מזה תושג השפעתי, וזהו מזבח אדמה תעשה לי"

ורש"י פירש את המילים 'לא תעשון איתי' כאיסור עשיית שמשים המשמשים במרום אך את איסור 'אלוהי כסף ואלוהי זהב' ביאר לגבי העושה פסלים לשם ה' כדוגמת הכרובים, במקום שלא נצטוו, שהן כע"ז:

רש"י שמות פרק כ פסוק כ (פרשת יתרו)

"(כ) לא תעשון אתי – לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום:

אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות:

ואלהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב:

לא תעשו לכם – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:"

ויסוד באור זה במכילתא:

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה י

"אלהי כסף ואלהי זהב, למה נאמר, לפי שהוא אומר +שמות כה יח+ ועשית שנים כרובים זהב, אמר הריני עושה ארבעה, ת"ל אלהי כסף ואלהי זהב, אם הוספת על שנים, הרי הם כאלהי זהב. – אלהי כסף למה נאמר, והלא כבר נאמר אלהי זהב ומה ת"ל אלהי כסף, [והלא מה שהותרנו בו אסרנו בו, מה שאסרנו בו דין הוא שנאסר בו, ומה ת"ל אלהי כסף], לפי שמצינו כל כלי בית עולמים שאם אין להם של זהב הן עושים אותו של כסף, שומע אני אף שנים כרובין כן, ת"ל אלהי כסף, הא אם שניתם משל זהב הרי הן כאלהי כסף.

לא תעשו לכם. שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת"ל לא תעשו לכם. – דבר אחר לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך שאחרים עושין במדינות, ת"ל לא תעשו לכם."

אמנם יש שביארו האיסור בעשיית פסל ב'שיתוף':

רבינו בחיי שמות פרק כ פסוק כ (פרשת יתרו)

"(כ) לא תעשון אתי. על דרך הפשט: "לא תעשון" בשתוף אתי שום צורה מכסף וזהב לשם אלהות, וחזר "לא תעשו לכם" כלל אפילו שלא לשם אלהות."

וברלב"ג ביאר שזהו איסור לעבוד אחד הנבראים (ומתחבר עם המשך הפסוקים):

רלב"ג (שם)

"ויאמר יי' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים הגעתי דברי אליכם באש , כי לא ראיתם בהר כל תמונה (ראה דב' ד , יב – טו); וזה ממה שיתבאר לכם ממני שאינני גוף וגויה , ולזה ראוי לכם שלא תעבדו לאחד מהנמצאות הבעלי גוף. ולפי שכבר הזהיר בזה בביאור בדבור "לא יהיה לך" (לעיל , ג) , שב להזהיר בכאן במה שיביא לעבוד אחד מהנמצאים הבעלי גוף , ואמר: לא תעשון בבניני בית המקדש צורות לנוי של כסף או של זהב שיביא לחשב בהם שיהיו אלוהות , כמו צורות האדם וצורות הכוכבים ומלאכי השרת , לפי מה שיחשבו האנשים שתהיה צורתם , כי אלו יתכן שיטעו בהם האנשים ויחשבו שיהיו אלוהות , לעוצם מעלתם על שאר הנמצאות ולהיותם בעלי שכל. ואעפ"י שכבר באה המצוה לעשות שם "שנים כרובים זהב" (שמ' כה , יח) שהם על צורת בן אדם , הנה הזהיר מעשות מהם יותר , כמו שנתבאר במכילתא (מכיל' יתרו בחדש י); עם שהשם יתעלה התחכם ששׂם ענינם באופן שאין לטעות בהם שיהיו אלוהות , כמו שנבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א – כז , יט). וראוי שתדע , כי צורת האדם לא יעברו על עשייתה אם לא היתה בולטת , כי אינה תמונת האדם לפי מה שיורגש ממנו בזולת זה האופן , וזה כמבואר בנפשו. ואולם צורת כוכבים ומזלות , הנה יעברו עליה אעפ"י שהיא שטוחה , כי צורתם היא שטוחה לפי מחשבת האנשים; וכן צורות מלאכי השרת אשר יסכימו האנשים בהם , יעברו על עשייתה אעפ"י שהיא שטוחה , לפי שאין להם צורות ותמונות על דרך האמת (ראה מש"ת ע"ז ג , י – יא)."

אזהרת 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'

בספר דברים, לאחר תיאור עשרת הדיברות מוזהרים ישראל להזהר שלא לשכוח שלא ראו שום דמות וסמל בהר סיני:

דברים פרק ד פסוק יא – כ

"(יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: (יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: (יג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: (יד) וְאֹתִי צִוָּה יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: (יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: (יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: (יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:"

והפירוש הפשוט הוא שהוזהרו ישראל לנפשותיהם שלא לעשות דמות לה'. וכן מבואר בדעת ר' נתן בתוספתא שהוזכרה לעיל:

"לא תעשון אתי. רבי ישמעאל אומר, לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים. ר' נתן אומר, לא תעשון אותי, שלא תאמר, עושה אני לו כמין דמות ואשתחוה לו, ת"ל לא תעשון אותי, וכתיב (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה."

כן מבואר במדרש הגדול שהאזהרה בפסוק היא לא לעשות דמות לה':

מדרש הגדול דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"כי לא ראיתם כל תמונה. מגיד שאין הקדוש ברוך הוא גוף ובעל תמונה, שאלו היה גוף וגויה היה נראה. וכן הוא אומר ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ, כה). ואלו היה גוף היה דומה לשאר גופות."

ר' דוד הכוכבי (פרובנס, לפני כ1000 שנה):

מגדל דוד ספר מצוה עשין מצות עשה לז

"רבותינו אמרם [בר"ר פכ"ז א'] גדול כחם של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, והיה הפלגת זה המאמץ להרחיק דבר זה מההמון, אמנם מה שמדמים צורה ליוצרה, תמצא במראות הנביאים שהיו מתארים השגתם במציאות ה' בישיבה, גם בתאר אדם. וכבר ידעת מאמרים רבים ואזהרות רבות בתורה להרחיק דבר זה. אמר [דברים ד' ט"ו] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. וכמה אזהרות באו בעניני ע"ז להרחיק כל אלו הענינים כמו שיתבארו במקומם."

רבינו מיוחס דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"(טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. זהו ושמור נפשך האמור למעל', היו נזהרים הרבה בעצמכם. כי לא ראיתם כל תמונה. לפי שלא ראיתם שום דמות שלא תעשו אתם דמות."

רבינו בחיי דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"(טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. יאמר: אחר שאתם יודעים בבירור שלא ראיתם שום תמונה, מעתה יש לכם להזהר שלא תעשו שום תמונה, שום פסל שהוא דבר הנפסל, ולא תמונת כל סמל, כי יש מן האומות שהם עובדים ומשתחוים לאיזו בהמה וחיה שהוא פוגע ראשונה בתחלת היום, וחכמי המחקר כתבו בספריהם כי מזל עקרב מוריד כחו עליה לנשוך ולהזיק."

ספר הרוקח הלכות חסידות שורש קדושת הייחוד

"הזהירנו הבורא ליחדו פעמים ה' אלקינו ה' אחד בקבלת הלב האמנתו ולא בשמיעת האוזן בכיון נקבלהו באלוה זה אלקינו ולהאמין שהוא אחד ויחוד שמו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו' הוא קדמון וחי לעולמים ואין לו שותף והוא אחד ואין לדמותו אל דמות וצורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ומה דמות תערכו לו ומשמותיו ומשבחיו ומעשיו נוכל לידע כי אין כמוהו ב"ה וב"ש."

וכן ביאר האלשיך שהחשש הוא לעשות דמות לה' או למשמשיו:

אלשיך על דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"ונשמרתם מאד לנפשותיכם. כלומר, שאם תמירו את כבודכם לא יגיע לו יתברך דבר חלילה, כי אם חטאת מה תפעל בו, אך הפגם הוא בשביל נפשותיכם, וזהו ונשמרתם מאד לנפשותיכם. והוא, כי לא אחשוד אתכם בפתיות גדולה לעבוד עץ ואבן, כי אם לעשות דמות תערכו לו יתברך להיות זכרונו יתברך לפניכם, או דמות משמשיו. ועל כן, על דמות אלהי עולם הנה לא ראיתם בו יתברך כל תמונה לו יתברך, כאשר נתראה אליכם, ואם כן מה דמות תערכו לו חלילה לעשות דמותו:"

ומכאן הזהיר בחריפות בספר חרדים את כל מי שמדמה שלה' יש תמונה. והוסיף שלכך גם כוונת הפסוק 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר' שאפילו דימוי גשמות בספירות הוא אסור:

ספר חרדים ידיעת הבורא יתברך פרק ד

"ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה' בתום לבבו אעפ"י שאין מלאכתו שלימה מלאכת ה' תקרא בשומו על לב ברעדה אדון יחיד אך אשר למד החכמה הוא מסוכן מאד אם לא ישמר כמפני חרב שלא יחשוב בלבו שיש גשמות בעצמותו ח"ו וזש"ה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכן מצינו לרשב"י ע"ה בעוסקו בעומק החכמה בראש אדרא דנשא אמר לחבריא שומו ידכם בחיקו ושמו ידיהם ופתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן ופירש בסתר בדבר הנסתר הם ספירותיו ית' שהחושב שום רמז גשמות בעושה פסל ומסכה חשוב אוי לו אוי לנפשו אלא הם רוחניות פשוט ואם תאמר למה כל זה העונש והלא לא נתן גשמות בסבה הראשונה אלא בספירותיו הם דמיון מלבוש יש לומר זה פגם גדול במלך גדול ונורא נצחי ומעל בו מעל בדמותו בשכלו שהוא יתברך יעטה מעיל גשמי ח"ו ומי שלא חס לכבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם"

בדרך פקודיך כתב שבכך שהאדם נמנע מלעשות תמונת ה' יכוון לקיים הציווי שנאמר בפרשת ואתחנן כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר וכו' [דברים ד טו]:

דרך פקודיך מצות לא תעשה כט חלק המחשבה אות ב

"ובמניעה מלעשות תמונה אפשר צריך לכוין הטעם שנאמר בפרשת ואתחנן כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר וכו' [דברים ד טו]"

וכן ביאר ב'שפתי כהן' לר' מרדכי כהן מתלמידי ר' יוסף קארו:

שפתי כהן דברים פרשת ואתחנן ד"ה [ד, טו]

"ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. יאמר מאחר שנזדכך חומרכם ועם כל זה לא ראיתם כל תמונה אף על פי שהיה הדיבור מתוך האש שהיה אור גדול אם כן איך תבואו לעשות שום תמונה מה שלא ראיתם, ואתם עושין בזה שתי עבירות אם אתם עושין שום תמונה, אחת שאתם עושין דמות הגוף והוא אינו גוף, ואחרת שאתם מעידין עדות שקר ועוברים על לא תענה ברעך עד שקר דהיינו הקדוש ברוך הוא שנאמר (משלי כ"ז, י') רעך ורע אביך:"

וכן רש"ר הירש והסביר את היטוי 'ונשמרתם לנפשותיכם' שכמו שהנפש היא ממשית אף שאינה נראית כך ה' ממשי אף שאינו נראה:

רש"ר הירש דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"ברור מן האמור בהמשך שזה הוא הענין הנידון כאן: חובה עלינו לשמור על טהרת המושג ועל הוודאות הגמורה שבלב, שהאל היחיד שאיננו נראה לעין הוא מעל לתפיסת החושים ואף על פי כן יש לו מציאות ממשית ואישית; ואנחנו מוזהרים שלא נטשטש את ההכרה הזאת על ידי הכנסת האל – בכל דרך שהיא – למסגרת הנמצאים הנתפסים לחושים. לפי זה יש חשיבות גדולה לכך שהכרה זו נמסרה כאן להכרעת נפשנו, ונצטווינו לשמור על עצמנו שלא נתנכר להכרעה זו… וזו היא אפוא משמעות "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" בהקשר זה: שמרו את עצמכם להשפעת ההכרה של נפשותיכם, כי הנפש יודעת שיש מציאות ממשית למי שאיננו נתפס לחושים – יותר מאשר לכל הנתפס לחושים; וכך מציאות ה' – בעצם היותו למעלה מתפיסת החושים – תהיה לכם המציאות הממשית ביותר, והכרה זו תישמר בלבכם בטהרתה העליונה."

האברבנאל מבאר שישראל הוזהרו שלא לעשות אפילו תמונת זיכרון למעמד הר סיני שלא יבואו מתוך כך לעבוד את התמונה עצמה:

אברבנאל פרשת ואתחנן

"(טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' עד כי תוליד. קשור הכתובים האלו וענינם כך הוא. כי לפי שזכר אזהרה רבה שלא ישכחו יום המעמד ההוא מביניהם. חשש אולי יבואו לעשות תמונה מה לזכרונו לפי שהדבר הנראה מחוקה בדמיון הרואים יותר מהנשמע. ואולי יבואו מפני זה לעשות תמונת חשך ענן וערפל ועתיק יומין יושב בתוכו. וצורת מרע"ה ותמונתו עומדת לפניו. ושאר הדברים מהדברים המתיחסים לאותו מעמד. לכן הזהירם שלא יעשו כן. כי יבאו מזה בזמן מהזמנים ודור מהדורות לאמונת הגשמות באלוה ית'. וזה הפסד גדול לנפשותיכם.…והוא אמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם. רוצה לומר ונשמרתם מאד מזה בעבור נפשותיכם והכריחם על השמירה מזה באמרו כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש והוא המורה שאין גשמות למעלה ואיך אם כן תעשו אתם תמונה. ואמר בזה פן תשחיתון לומר אליהם ירא אני שתחשבו לעשות טובה לעצמכם לנפשותיכם בענין המעמד ההוא האלהי ובזכרונו ותקבלו מזה השחתה שתבאו אתם או בניכם או הדורות הבאים אחריכם לעשות לכם פסל רוצה לומר לזכרון המעמד כי אם לעבדו מפאת עצמו. זהו ועשיתם לכם לעצמכם פסל תמונת כל סמל."

ונראה שלזה כיוון גם בעל הבכור שור (שקדם לאברבנאל):

בכור שור דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"(טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם: אף על פי שאני מזהיר אתכם מאד שלא תשכחו, השמרו בנפשכם שלא תחייבו את נפשכם לומר: מאחר שהוא מזהיר עלינו כל כך שלא נשכח, נעשה לנו תמונות להזכיר ולהיות לזכרון, כי אין זה זכרון, שהרי לא ראיתם כל תמונה, דאינו לכם לזכרון כי אם להשחתה, אבל בלבך יהא שמור."

אמנם יש שבארו את האזהרה בפסוק באופנים אחרים.

בהעמק דבר ביאר שיש להזהר לשמור את כל המצוות, אע"פ שלא ראינו כל תמונה:

העמק דבר דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"כי לא ראיתם וגו'. דאלו ראיתם איזה תמונה הי' בנקל לעשות אותה תמונה שיעורר הנפש לזכרון, כמו שאוה"ע היו עושים באליליהם, אבל עתה רק המעשה אשר היה מכבר נדרש להיות מושרש בלב, וזהו דבר קשה ובעי שמירה:"

וכיוצ"ב הקשה באילת השחר (הרב שטיינמן), מהי הזהירות ונשאר בצ"ע:

אילת השחר – דברים פרק ד פסוק טו (פרשת ואתחנן)

"(טו) ונשמרתם וגו' כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה'. והנה בשלמא אם היו רואים תמונה הי' צריך להזהירם שלא יעשו כמותה אבל כיון שלא ראו למה צריך להזהיר, ועוד דמשמע שהאזהרה היא בגלל שלא ראו תמונה, וכי אם היו רואים תמונה לא הי' כך, ועי' רמב"ן:"

דברי הרמב"ם לגבי הגשמה

הרמב"ם מנה את המאמין בכך שלה' יש גוף כאחד ה'מינים'. הראב"ד חלק עליו[2]:

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז

"חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.

השגת הראב"ד: והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות…"

ובמרכבת המשנה הביא את מקורותיו של הרמב"ם דין זה, ובין היתר את הפסוק שהזכרנו לעיל:

מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות תשובה פרק ג הלכה ז

"ג' הכופר ברוחניות דמפורש בתורה כי לא ראיתם פסל כל תמונה ובברכות דף י' מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם ורואה ואינו נראה אף נשמה וכו' ובמגילה דף י"ח לך דומיה תהלה סמא דכלא משתוקתא ובב"ב דף כ"ה מלמד שהשכינה בכל מקום ובחגיגה דף ט"ז כל שלא חס על כבוד קונו זה המסתכל בקשת וכו'. ובעין יעקב גורס רבא אמר כל המסתכל בקשת צריך שיפול על פניו דכתיב כמראה הקשת וגו' דמות כבוד ה' וארא ואפול על פני. לייטיה עליה במערבא משום דמחזי כמינות אלא לימא ברוך זוכר הברית וכו' אלמא דהגשמה חשוב מינות"

הריא"ז תמך בשיטת הראב"ד שלא ייתכן לומר שמי שסובר שלה' יש דמות הוא מין שהרי רבים טועים בזה והיה על החכמים להזהיר בזה הרבה יותר בפירוש. וביאר שאיסור 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' הוא רק על מי שעושה פסל מעשי אבל לא למי שמדמיין שלהקב"ה יש גוף.

ריא"ז (קונטרס הראיות) מסכת סנהדרין דף צ עמוד א

"ורבינו משה כתב בפ"ג דהלכות תשובה: ה' הן הנקראין מינין, האומר אין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יותר משנים, והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.

ודבריו הן חוץ משטת התלמוד, ואמנם כי כן הדעת מכרעת, וכן פשוטן של מקראות, שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ובעל תמונה כמו שנאמר ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, וכל הדמיונות שראו הנביאים אינן אלא כדרך הנבואה…אבל מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא נקרא מין, שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה ולא גלו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהיו מינים ויאבדו עולמן, הלא כמה אסורים קלים כגון אסור מוקצה וכיוצא בו, חברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו, ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי.

אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן…

ומה שכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, לא בא הכתוב להזהיר אלא שלא לעשות תמונה, כמו שכתוב בסוף הפסוק פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, אבל אם יחשוב אדם שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא הקפידה תורה בכך, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים שמהם תצא תורה לישראל שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם, ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף ותמונה, וחלילה שנקר' מינים לאשר נאמר עליהם לקדושים אשר בארץ המה וגו'."

אירועים בתנ"ך

ניתן למנות לפחות שלושה חטאים מפורסמים בתנ"ך אשר מתארים בחומרה עבודת אלילים שבהם נבנו פסלים לשם ה': חטא העגל, חטא פסל מיכה, וחטא עגלי ירבעם.

חטא העגל

הפרשנים דנו בשאלה מה בדיוק היה החטא האם היה ע"ז בשיתוף או ע"ז גמורה או פסל שיחליף את משה. בסיכום זה אנו דנים בשאלה אחרת: האם כשהעגל נועד לעבודת ה' (בשיתוף או כאמצעי כזה או אחר) הוא מוגדר כע"ז. ואמנם יש המסבירים שהעגל נועד לעזוב את עבודת ה' ולדבוק באלוהי מצרים ולפי הסבר זה אין מעשה העגל שייך לנד"ד.[3]

מלשון הפסוקים נראה שאף שבני ישראל התייחסו אל העגל כאל אלוקי ישראל היה זה חטא חמור שבו עברו על ציווי ה' באופן שהיה עלול להביא לכלייתם:

שמות פרק לב פסוק א – י

"(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיקֹוָק מָחָר: (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: פ (ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:"

פרשנים המבארים את חטא העגל כעשיית תמונה לשם ה'[4]:

ריה"ל מתאר את חטא העגל, ש(קצת מ)עם ישראל חיפשו משהו ממשי לכוון אליו את עבודת ה', והחטא היה בציור שנאסר עליהם ושייחסו עניין אלוהי במה שעשו בעצמם בלי צווי אלוהי. ובמאמר ד' מתאר כך גם את ירבעם וסיעתו ופסל מיכה.

ספר הכוזרי מאמר א (אבן תיבון)

"צב. אמר הכוזרי: הזהר החבר שלא תטה בספור שבחי עמך ותעזוב מה שנתפרסם ממרים עם אלה המעמדות, כי שמעתי שבתוך זה עשו עגל ועבדוהו מבלתי האלוהים…

צז. אמר החבר: כי האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות… והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו… וכן היו מקבילים עמוד הענן אשר היה יורד על משה בדבר אתו האלוהים והיו עומדים בני ישראל ומשתחוים נכחו לאלוהים. וכאשר שמעו העם דברי עשרת הדברים ועלה משה אל ההר… ונשארו העם מצפים לרדת משה… ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו… וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלוהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלוהים… ולא היה העון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות, והם עשו צורה, והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות…"

במאמר ד', יג השווה בין הנצרות והאיסלאם ובין עובדי העגל, פסל מיכה ועגלי ירבעם לאמר שאע"פ שהם קרובים אלינו יותר מהנצורת והאיסלאם נחשבו כעובדי ע"ז:

ספר הכוזרי מאמר ד (אבן תיבון)

"יג. אמר החבר: … אך אלה האומות (הנצרות והאיסלאם. הרב שילת) כפי אשר קרבו רחקו, ואם לא, הנה ירבעם וסיעתו יותר קרובים אלינו, והיו עובדי אלילים והם ישראל נימולים שומרי שבת ושאר המצות, אלא מעט ממה שהביאם צורך ההנהגה לעבור עליהם, והם מודים באלוהי ישראל המוציאם ממצרים, כמו שאמרנו בעושי העגל במדבר. ואין לאלה (המוסלמים) עליהם מעלה אלא בהרחקת הצורות, אך כיון שהטו מקום הכוונה ובקשו הענין האלוהי במקום שאיננו נמצא, זולת שנותם רוב המצות השמעיות, כבר רחקו עד מאד.

יד. אמר הכוזרי: צריך שנבדיל בין סיעת ירבעם ובין סיעת אחאב הבדלה גדולה. כי עובדי הבעל הם עובדי ע"ז לגמרי, וכן אמר אליהו: +מלכים א' י"ח כ"א+ אם ה' הוא האלוהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, ובהם היו מסופקים החכמים, איך היה אוכל יהושפט מסעודת אחאב, ולא אמרו כזה בסיעת ירבעם, וגם אליהו לא דבר בעבודת העגלים כאשר אמר: +מלכים א' י"ט י'+ קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות, כי סיעת ירבעם לה' אלוהי ישראל היו כל מעשיהם, ומה שהיה להם מהנביאים היו נביאי ה', ונביאי אחאב נביאי הבעל. וכבר קם יהוא בן נמשי למחות את מעשה אחאב, והשתדל ההשתדלה ההיא בתחבולה ההיא, באמרו: +מלכים ב' י' י"ח+ אחאב עבד הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה, עד שמחה זכר הבעל, ולא שלח יד בעגלים. ועושי העגל הראשון, וסיעת ירבעם ובעלי הבמות ופסל מיכה לא היו מכוונים כלם רק לאלוהי ישראל, אך עם עבירה שחייבין עושיה מיתה, כמי שנושא את אחותו לצורך או לתאוה, אבל הוא מקיים כל מצות הנשואים כאשר צוה בהם האלוהים, או כמי שאוכל בשר החזיר אבל הוא נזהר בשחיטה ומן הדם וזולתו מתנאי המאכלים כאשר צווה בו."

אמנם באבן עזרא (שמות פרק לב, א) מבאר שאותם אלו שעשו את העגל כאמצעי להנחותם לא עליהם נאמר שעבדו ע"ז, ורק המעטים שעבדו לשם ע"ז התחייבו מיתה:

אבן עזרא (שמות פרק לב, א)

"ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ג. גם ישראל לא בקשו ע"ג, רק חשבו, שמת משה שהסיעם מים סוף, כאשר פירשתי… ומלת אלוהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו: אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א). ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן, כי נקהלו עליו, וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא גנאי, ואם אחריה אל היא לשבח, כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מ"א ח, ב). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב, כב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ג, והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלוהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות לב, ז – ח), כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה, כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב: חטא ישראל וגם עברו וגו' וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, יא). והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז, שאמרו אלה אלוהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ג. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במד' כ, יב), מריתם (שם כז, יד), מעלתם (דבר' לב, נא). וחכמי המזלות אמרו, כי המחברת הגדולה לשנים העליונים היתה במזל שור. וזה כזב, כי לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל. ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים:"

וכן האברבנאל (שמות לב, א) מסכים עם דעת הכוזרי והראב"ע (ומדבריו רואים שהם שיטה אחת):

אברבנאל פרשת כי תשא

"והנה האומת כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת. אבל היו מכוונים בצורה מוחשת. וכאשר אמר יתברך למשה עלה אלי ההרה וגו' ועלה לשם היו ישראל מצפים מתי יבוא ושיביא להם כמו שיעדם ענין מאת האלהים שיראו אותו כאשר היו רואים ומקבלים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים שהיו משתחוים נכחו וכן היו מקבלים עמוד הענן היורד על משה בדברו עם השם שהיו עומדים ומשתחוים נכחו. כן היו מצפים שיהיה ביניהם הארון עם הלוחות תמיד יהיה על הארון עמוד ענן השכינה והכבוד. וכן בושש משה לבוא מ' יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא לשוב ביומו כי גם הוא ע"ה לא ידע כמה ישב שמה. גברה המחשבה הרעה בקצת ההמון הגדול ההוא והתחילו להחלק במחלוקות ומחשבות. עד שבאו אנשים מהם לבקש צורה מורגשת. יכוונו אליה כשאר האומות לצורותיהם מבלי שיכחישו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח הנעבד ההוא לפניהם להקביל אליו כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו שהאלהים שמה. וכאשר אנחנו עושים היום בשמים. ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ אלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע והיתה חטאתם בעשיית תמונה אשר נאסר עליהם. ובמה שיחסו ענין האלהים למעשה ידיהם מבלי מצותו. ולא הגיעו החטאים האלה בנפשותם לשלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף רגלי שהיו במחנה. אבל התנצלות הגדולים אשר סייעו בעשייתו. היה בעבור שיראה הממרה מהמאמינים כדי להרוג ממרה העובד אותו. ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה ולא היה א"כ העון ההוא יציאה מכלל עבודת האל המוציאם ממצרים אך היה המרי בקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והתמונות והם עשו צורה."

ובדומה לזה נראה פירוש הרשב"ם שמות לב, א;ד שסברו שרוח הקודש שרה על העגל. (אמנם בפועל לא שרתה על העגל רוח הקודש אלא רוח טומאה):

רשב"ם שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק א

"(א) אשר ילכו לפנינו – כעין תרפים העשויין במכשפות שיגידו צורכיהם:

(ד) אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך – וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלוהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים. שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך, כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו."

וכ"כ אור החיים שמות פרק לב, כג והוסיף שייתכן שישראל חשבו שכשמשה איננו אין איסור לעשות אמצעי:

אור החיים שמות פרק לב, כג

"אשר ילכו לפנינו. דקדק לומר לפנינו פירוש לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי, ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו', ואפשר כי טענות טעות טרופה בפיהם באומרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' פירוש הרי לך ראיה כי צריך אמצעי שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח אמור מעתה כי יש צורך באמצעי, ומה שקראוהו אלוהים על דרך אומרו (לעיל ז') ראה נתתיך אלוהים לפרעה, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ' ד')[5]:"

חטא העגל נובע מיראת שמים בלי שמירת כל המצוות.

אור החיים דברים פרשת ואתחנן ה, כו

"כה מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי–כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם."

"ליראה אותי ולשמור וגו' . טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א' רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה' לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה', ותמצא שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד היראה:"

רעיון קרוב מופיע בדברי העמק דבר. לפיהם אף שמותר לפנות למלאכים וכוחות שיפנו לה' יש איסור לעשות צורה קבועה לצורך זה, וזה היה חטא העגל. אמנם מתוך כך התגלגל הדבר שהיו שאף פנו אל העגל עצמו:

העמק דבר שמות פרשת כי תשא פרק לב

"(ב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם. דייק הזהב, וגם באזני נשיכם וגו', והענין יבואר ע"פ מה שפירשנו למעלה כ' י"ט שבאה אזהרה אחר מתן תורה בעשרת הדברות, לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם, שלא יעשו איזה צורה של כסף שיהא נוח לפני ה' להנהיג על ידו את ישראל ולהזדקק לתפלתם וצרכם, או איזה צורה של זהב שיהא נוח לישראל לבקש ממנו תמיד שיקבל מהקב"ה את צרכי ישראל יע"ש בארוכה, וזה אינו ע"ז ממש שנזהרו בעשרת הדברות לא יהיה לך וגו', דשם הוא בתורת משגיח בכחו, שנאמין ח"ו שהקב"ה מסר ההנהגה לאיזו אמצעי, אבל באזהרה זו שלאחר מ"ת בא להוסיף אפילו באופן שיהא הוא מבקש צרכינו מן ה', וזה באמת מותר כמש"כ לעיל כ"ג כ' בפסוק הנה אנכי שולח מלאך, דרק בזמן שהקב"ה קרוב לישראל כמו שהיה באמת עם משה, אז אסור להמיר הבקשה מהמלאך אפילו בזה האופן, משא"כ כשהוא משגיח עלינו ע"י מלאך, אע"ג שאפשר לבקש ממנו ית', מכ"מ אין חטא ח"ו לבקש גם מהמלאכים שיבקשו רחמים עלינו ממנו ית', וכמ"ש שם בדרך מלכותא דארעא, וכך הוא מלכותא דרקיע, אבל כל זה אינו אלא בקשה בעלמא, ולא לעשות צורה ופסל שיהא הוא קבוע לקבל מה' וליתן לנו, וע"ז נזהרנו אחר עשרת הדברות במאמר לא תעשון אתי וגו', ואזהרה זו עוד לא נודע לאהרן ומכש"כ לכל ישראל, שהרי נאמרה אחר עשרת הדברות יחד עם כל פ' תרומה ותצוה עד כה, ולא כפירש"י בפסוק הקודם, וכבר הראינו לדעת כזה לעיל כ"ט כ' וע"ש, …

ויאמרו אלה אלוהיך ישראל. הגיע לכמה אנשים לקלקול גדול, שהאמינו שהקב"ה מסר בזה הצורה העליונה שהוא כח שור כל הכח שיהא הוא עושה בעצמו, וזהו עבודה זרה ממש:"

ובדומה לזה פירש הרמב"ן שהעגל הוא כתחליף למשה:

רמב"ן שמות פרשת כי תשא פרק לב, א-ד

"אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים…

אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם…

(ד) ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י)…"

ברבינו בחיי מפרש שהעגל נעשה כסמל למידת הדין ולכן באמירת 'אלה אלהיך ישראל' כלפי הפסל לא הייתה ע"ז, ורק בהשתחויה והזביחה יש אמירה כאילו לעגל עמידה בפני עצמו:

רבינו בחיי שמות פרק לב פסוק ד (פרשת כי תשא)

"והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם, כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקדוש ברוך הוא, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים, וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין, כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שכתוב: (במדבר ט, כג) "ע"פ ה' ביד משה". ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות, אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר: "חג לה' מחר", ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ.

ויש לך לדעת כי מה שאמרו: "אלה אלהיך ישראל", אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז, כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה, כענין שכתוב: (שמות יד, יט) "ויסע מלאך האלהים", אבל החטא היה במה שכתוב: "וישתחוו לו ויזבחו לו", כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו: (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור" וגו', וזהו לשון אהרן: (פסוק כד) "ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש", יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין, ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי, שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו, אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר: פרקו נזמי הזהב, ולא בחר בכסף, בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (יומא מה א): (דברי הימים – ב ג, ו) "זהב פרוים", שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב, גם מזבח הקטרת והכרובים, ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב."

כפי שראינו, התורה התייחסה בחומרה לחטא העגל. ואף הכוזרי עצמו כתב שעברו בכך על עבירה שחייבים עליה מיתה. יתירה מכך, מבואר בגמרא שלעגל יש דין של ע"ז האסור בהנאה. שם נחלקו התנאים האם מותר לשחוק ע"ז ולפזרה ברוח. החכמים דנו האם כך נהג משה רבינו בעגל, ומדברי שניהם למדנו שהיחס לעגל הוא כאל ע"ז גמורה:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מג, ב – מד, א

"מתני'. רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל , שנאמר: לא ידבק בידך מאומה מן החרם. גמ'. תניא: אמר להם רבי יוסי, והלא כבר נאמר: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר! אמר לו: משם ראיה? הרי הוא אומר: ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות."

וכן מבואר בגמרא שברצונם של ישראל בעגל הראו שרצונם בע"ז וגרמו לכך שנאסרו העבודות זרות שבארץ. ומכאן למדה הגמ' הלכה למעשה בישראל הזוקף לבנה ובא נכרי והשתחווה לה:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נג עמוד ב

"כי הא דאמר רב יהודה אמר רב: ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה – אסרה, מנלן דאסרה? א"ר אלעזר: כתחילה של א"י, דאמר רחמנא: ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו! ואי משום הנך דמעיקרא, בביטולא בעלמא סגי להו! אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים, שליחותא דידהו עבדי…"

חטא פסל מיכה

גם בחטא פסל מיכה ברור שכוונתו הייתה שהפסל הוא לשם ה'[6]:

שופטים פרק יז-יח

"(א) וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ: (ב) וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ ואתי וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיקֹוָק: (ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיקֹוָק מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ: (ד) וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ: (ה) וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן: (ו) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: פ (ז) וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם: (ח) וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ: (ט) וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא: (י) וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי: (יא) וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו: (יב) וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה: (יג) וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יְקֹוָק לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן:"

שופטים פרק יח

"….(ל) וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: (לא) וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה: פ"

רד"ק (שופטים יח, כז)

"או אפשר כי היתה מלאה גלולים ולפיכך שרפוה ואף על פי שהם הקימו הפסל להם הית' כוונתם לשמים ואף על פי כן היו חוטאים לה' כי כן כתיב לא תעשון אתי אלוהי כסף וגו' כלומר אתי אף על פי שתהיה כוונתכם לעבודתי"[7]

וכן כתב הרלב"ג:

רלב"ג שופטים פרק יז פסוק ג – ו

"(ג) והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע"ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לה', והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם:

(ה) וכבר עשה מיכה לו בית מיוחד לזה הפסל והמסכה ועשה מהם אפוד ותרפים וקראו אותו בית אלהים לחשבו כי שכינתו תשרה שם ומלא יד אחד מבניו להיות לכהן לשאול לו העתידות:"

חז"ל ביקרו את ישראל על שלא הכריתו את פסל מיכה, למשל:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג עמוד ב

"ועבר בים צרה והכה בים גלים. אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה. תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם!"

חטא עגלי ירבעם

מבואר בתנ"ך שירבעם הכין את העגלים כפסל לה':

מלכים א פרק יב פסוק כו – לא

"(כו) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: (כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן: (ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן:"

וכן כתב הכוזרי שהובא לעיל.[8]

והאריך להוכיח ענין זה הרד"ק. הרד"ק מסביר מה הועילה לכותים התורה שלמדו מכהני שומרון ומבאר שהם האמינו בה' ועבדו לעגל רק כאמצעי, וזה מה שלימדו את הכותים – לעבוד לאליליהם כאמצעי ולא כדבר עצמו:

רד"ק מלכים ב פרק יז פסוק כח

"(כח) איך יראו את ה' – הורה אותם שאף על פי שהם עובדים איש אלהיו יהיה לבם לאל כי ישראל אעפ"י שהיו עובדים העגלים לא היו עושים אלא להיותם אמצעיים בינם ובין האל, כי כן היתה דעת האומות בזמן ההוא שעל כל פנים היה צריך אמצעי להתקרב אליו ולעבדו וישראל טעו אחרי דעות האומות. אם כן מה בין ישראל ובין האומות? יש אומרים כי האומות כשהיו עובדים איש את אלהיו החכמים שבהם היו יודעים כי הצלמים לא יועילו אלא להיותם אמצעיים ולעבדם והעבודה ההיא אמרו כי תישר בעיני האלהים אבל המון העם לא היה להם לב וסבר' כי אם על הנעבד והיו חושבים כי הוא המטיב והמריע, וישראל לא כן אלא כלם היו יודעים מירושת אבות כי האל יתברך הוא אלהי האלהים אלא שהיו טועים אחרי דעות האומות לפי שהיו נבדלים מכל שאר האומות וכשהיו רואים ההצלחה לאומות העולם היו סוברים כי אלהיהם האמצעיים היו גורמים להם ההצלחה ההיא והיו אומרים איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, כמ"ש אחז כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני."

וכאן מביא הרד"ק ראיות שאפילו רוב רשעי ישראל האמינו בה', אלא שנמשכו אחר הגויים לעבוד את הפסלים כאמצעי:

"ואפילו הרשעים שבהם היו דורשים את ה' כי ירבעם אמר חל נא את פני ה' אלהיך כי כוונתו כי הוא המטיב והמריע ולא אמר כי יבושת ידו היה מקרה וכשחלה בנו שלח אשתו לדרוש את ה' מאחיה השילוני ואחאב נסכם עם אליהו בדבר נביאי הבעל וחרד לדברי הנביא שאמר לו והיתה נפשך תחת נפשו ומנבואת אליהו חרד וקרע את בגדיו וצם ושכב בשק ויהורם אמר כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב יראת השם זאת היתה בלבם כי מאת האל יתברך הטוב והרע, אף על פי שהיו בהם קצת כופרים שהיו אומרים לא ייטיב ה' ולא ירע והיו אומרים מי רואנו ומי יודענו, אותם היו מעטים ודעת אחר היתה בלבם, והיו אומרים בסתר כמו שאמר ויחפאו בני ישראל ואותם היו מאמינים שהטוב ורע אינו בכוונת מכוין לא באל ולא באחד מן הנעבדים אבל המאמינים בע"ג והעובדים אותה היו רבים ואותם היתה דעתם לאל ית' אלא שהיו עובדים ע"י אמצעי. ויראת אלהים זאת לא היתה אתם כי האל צוה אותם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ר"ל שתחשבו שיהיו אמצעיים ביני וביניכם ובזה היו טועים והולכים בחקות הגוים בדברים אחרים רבים שמנעם האל יתברך לפיכך הקיאה אותם הארץ כמו שאמר להם ה' יתברך ולא תלכו בחקות הגוים ולא תקיא הארץ אתכם."

כיוצא בזה כתב הרד"ק כאשר ביאר את ההבדל בין חטאי ירבעם לחטאי אחאב:

רד"ק מלכים א פרק כא פסוק כה

"(כה) רק לא היה כאחאב – כי ירבעם והבאים אחריו אעפ"י שעבדו העגלים כונתם לשמים אבל אחאב עבד הבעל ואשרה כשאר הע"ג לפיכך אמר ויתעב מאד וגו' ככל אשר עשו האמרי:"

וכן כתב הכלי יקר. במדרש מבואר שאף הצדיקים של ממלכת ישראל עליהם מבואר בנבואת אליהו (מלכים א, יט, יח) 'והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל' כרעו לעגלים. על כך אמר הכלי יקר שההבדל הוא שהעגלים היו אמצעי לעבודת ה':

כלי יקר מלכים א, יט, יח

"ר' ברכיה בשם ר' הושעיא הגדול: אף ז' אלפים היו ע"א שנאמר 'וכל הפה אשר לא נשק לו', לבעל לא היו עובדים אבל לעגלי ירבעם היו עובדים, וכוונתם שאולי של ירבעם לא אמר להם שיהיו אלו לאללוהות אלא לאמצעיים כמו שטעו בדור אנוש ובמדבר הערב רב, לא כן הבעל שהיו עובדים אותו לאלוה שהרי שאלו ממנו האש לקרבן, וזהו אשר לא כרעו לבעל ולא נשק לו, לו לא היו נושקים הא לזולתו דהיינו עגליירבעם שאינם ע"א גמורה נשקו"

חטא זה מתואר בתנ"ך ובחז"ל כחטא חמור שאף גרם לגלות ישראל:

מלכים א פרק יד פסוק טו – טז

"(טו) וְהִכָּה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת יְקֹוָק: (טז) וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל"

מלכים ב פרק יז פסוק כא – כג

"(כא) כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וידא וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה: (כב) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: (כג) עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ"

ואע"פ שעבודתו לשם השם הוא מוגדר כעובד ע"ז:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד ב

"מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. מאי ויועץ? אמר רבי יהודה: שהושיב רשע אצל צדיק. אמר להו: חתמיתו על כל דעבידנא? – אמרו ליה: הין. – אמר להו: מלכא בעינא למיהוי. – אמרו ליה: הין. – כל דאמינא לכו עבידתו? – אמרו ליה: הין. – אפילו למפלח לעבודה זרה? – אמר ליה צדיק: חס ושלום! – אמר ליה רשע לצדיק: סלקא דעתך דגברא כירבעם פלח לעבודה זרה? אלא למינסינהו הוא דקא בעי, אי קבליתו למימריה."

תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק א הלכה א

"כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן בואו ונעבוד עבודה זרה ע"ז וותרנית היא."

וגם בהמשך מתואר איך החטיא ירבעם בע"ז:

תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק א הלכה א

"הדא היא דכתיב [ישעי' ז ו] נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל א"ר אבא חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל אלא שעושה טובה עם עובדיו. התורה אמרה [שמואל א ב כח] ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן וע"ז אומרה [מלכים א יב לא] ויעש כהנים מקצות העם… יום שמלך ירבעם על ישראל אתון כל ישראל לגביה בפתי רמשא אמרו ליה קום עבוד ע"ז. אמר לון אפתי רמשא הוא אשתי ולא אשתי כל עמא שתו אלא אם אתון בען אזלון ואתון בצפרא הדא הוא דכתיב [שם ו] כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם. כל הלילה לא ישן אופיהם [שם ו] בוקר הוא בוער כאש להבה. בצפרא אתון לגביה אמר לון כדון אנא ידע דאתון בען אלא דאנא דחיל מסנהדרין דידכון דלא יקטלונני. אמרו ליה אנן קטלין לון הה"ד [שם ז] כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם. רבי לוי אמר הרגום היך מה דת מר [דברים כא א] כי ימצא חלל רבי לא אמר הורידן מגדולתן. יום מלכינו החלו שרים חמת מיין. יום שנעשו בו שרים חולין [דף א עמוד ב] מי גרם להן חמת מיין שהיו להוטין אחר היין. משך ידו את לוצצים כד הוה חמי בר נש כשר הוה מייתיב גביה תרין ליצנין ואמרין ליה אי זה דור חביב מכל הדורות אמר להן דור המדבר. ואינון אמרין ליה ולא עבדון עכו"ם והוא אמר לון בגין דחביבין לא איתענשון. והינון אמרין ליה חשי דמלכא בעי מיעבד כן ולא עוד אלא אינון עבדין חד ודין עבד תרין. [מלכים א יב כט] וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. גסות רוחו של ירבעם היא החליטתו."

וכן בזוהר:

זוהר כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף סד עמוד א

"ירבעם בן נבט הוה פלח לע"ז ומקטר לה ומזבח לה וקודשא בריך הוא לא תבע מניה, וכד אתא עדו נביאה ואתנבי עליה ואושיט ירבעם ידא לקבליה מה כתיב (שם א יג) ותיבש ידו וגו' ולא יכל להשיבה אליו…"

ובמדרש מבואר שירבעם הוא זה שעבר על ציווי 'לא יהיה לך':

תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) פרשה כד

"ד"א אנכי ה' אלהיך, אין אנכי אלא לשון נוטריקון. ד"א אל תיקרי אנכי (ה' אלהיך), אלא אנא נפשי כתבית יהבית. ד"א אנכי ה' אלהיך, מלמד שנסתכל הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, וצפה בהן בעשרה בני אדם שבעטו בו, ואילו הן, מיכה וירבעם בן נבט, בן ישראלית ומקושש עצים, אבשלום יואב ושמשון, עכן בן זרח, עידי נבות ואחאב. אנכי ה' אלהיך, בעט מיכה. לא יהיה לך, בעט ירבעם. לא תשא, בעט בן הישראלית. זכור ושמור, בעט מקושש עצים. כבד, בעט אבשלום. לא תרצח, בעט יואב. לא תנאף, בעט שמשון. לא תגנוב, בעט עכן בן זרח. לא תענה, בעטו עידי נבות. לא תחמוד, בעט אחאב.[9]"

עוד מצאנו שהגמ' למדה מדין עגלי ירבעם שמותרת ליצנותא דע"ז:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד ב

"אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא, דכתיב כרע בל קרס נבו, וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'. רבי ינאי אמר מהכא: לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אלא כבידו."

הגמ' לומדת דין זה מ'עגלי בית און' שהם העגלים היו בבית אל וכפי שכתב רש"י שם:

רש"י הושע פרק י פסוק ה

"לעגלות בית און וגו' – לפורענות העתידה לבא על עגלי' שבבית אל שהיא נקראת בית און בספר יהושע:"

ובמקומות רבים מוזכר ירבעם כרשע הגדול ביותר כמו למשל:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד א

"שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה."

רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ב

"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם"

ובדומה בפירוש המצודות, והשווה זאת לחטא העגל:

מצודת דוד מלכים א פרק יב פסוק כח

"הנה אלהיך ישראל – פיתה אותם לאמר אשר השכינה תשרה על עגלי הזהב וכאשר טעו מאז בהעגל שעשה אהרן לז"א בהלשון הזה עצמו כמ"ש אלה אלהיך ישראל וכו' (שמות ל"ב):"

האברבנאל מתאר כי העבודה הזרה של ירבעם הייתה כראיית המלכות כנציגת ה' בארץ:

אברבנאל מלכים ב פרק יז

"והמין השמיני מהעבודה הוא מה שהיו עושים לקיסרים ומלכים שהצליחו במלחמותיהם וכבשו ארצות רבות, אמרו שאין זה מבלתי כח אלקי, והיו עושים דמות צורותיהם להשתחוו' להם כי יאמרו שהאלקים שמם בארץ במקומו, וכזה היה ענין נבוכדנאצר שהיו חושבים אנשי ארצו כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו תעלה הצלחתם עם הצלחתו, וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו, (א"ה כל זה תמצא באריכות בתנחומא פר' וארא בפסוק ראה נתתיך לפרעה וכו' ודוק): וסנחריב שאמר (ישעי' י"ד ט"ו) אעלה על במותי עב אדמה לעליון, וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוקות, וכנגד המין הזה אמר כאן כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה:"

ועוד ביאר שלא עבדו כלל לעגלים אלא היו מעין זכר למלכותו ולעודד עבודת ה' בבמות שעשה:

אברבנאל מלכים א פרק יב

"ואחשוב שהיה העגל ההוא בפתח אולם הבית אשר עשה לבמות בבית אל, כמו שהיו העמודים בפתח בית המקדש, ולפי שהיה ארץ ישראל גדולה, עשה עגל אחר והניחו בדן להיותו בקצה הארץ, כדי שגם שמה יהיה זכר למלכותו, ועם זה חשב שילכו כל עם הארץ לראות עגלי הזהב ההם, בהיות שההמון מתפעל מהדבר המוחש יותר מהמושכל, ולזה לא צוה לעבדם ולא לעשות בהם דבר אלהות, לפי שכאשר עשה אותם לא נתכוון לכך. ואמנם כדי שלא יעלו ישראל ירושלם עשה מזבח בבית אל אשר היה שם כסא מלכותו, ומזבח אחר בדן, כדי ששמה יעלו להשתחוות ולזבוח כמו שהיו עושים בירושלם, והיה המזבח מכוון לעבודת האלהות, והעגל זכר וסימן למלך כמו שאמרתי… וכאלו העיד בזה ירבעם שהבכורה נתנה ליוסף, והמלכות ראוי לזרעו ולא לשבט יהודה. ואמנם אמרו הנה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, אין ראוי שיפורש על העגלים כמו שאמרו דור המדבר, ולכן לא אמר כאן אלה אלקיך ישראל, אבל פירושו כפי הדעת הזה שירבעם דבר אל ישראל רב לכם מעלות אל ירושלם, רוצה לומר רב לכם הדרך ולאות גדול ישיג אתכם בעלותם שמה, או יהיה רב לכם מגזרת (ישעי' מ"ה ט') הוי רב את יוצרו, ואמר זה על רחבעם, כלומר אחר שמרדתם בו כבר יש לכם אויב בו ומריב בירושלם, ואם תעלו שמה יהרוג אתכם. ודבר על לבם עוד ופתה אותם בדברים, באמרו הנה אלקיך ישראל אשר העלוך, כאלו אמר אל תחשבו שהאלוה יושב בירושלם, כי הכרובים העומדים שם אינם האל העליון, כי הוא אינו מיוחד במקום מוגבל ובכל מקומות ממשלתו והשגחתו, וגם עמנו נמצא כאן האל אשר באמת העלוך ממצרים, ואינם הכרובים העומדים בבית המקדש, ולפי זה לא נאמר אשר העלוך על העגלים כי אם על השם הנכבד, ואל יקשה אמרו אלקיך העלוך בלשון רבים, כי כן דרך הכתוב, כמו שאמר (דברים ד' ז') ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו:"

המהר"צ חיות הבין שכוונת האברבנאל לומר שהעגלים של ירבעם כלל לא היו ע"ז,ורק עם הזמן הפכו לע"ז:

עטרת צבי, חלק דרכי משה, עמ' ד-ה

"והנה להרב אברבנאל דרך אחר בזה בפי' למלכים קא"פ י"ב כ"ז, והאריך שם בראיות ברורות שלא די שלא היו העגלים ע"ז גמורה, רק אפילו עבודת שיתוף לא היתה שם. ומעולם לא הקריבו להם רק על הבמות הקריבו ועגלי זהב היו רק לסימן על מלכותו שהי משבט אפרים, ומשה אמר בברכתו על יוסף בכור שורי הדר לו, וחשב שהעם יהיו מתפעלים מדבר מוחש יותר מהמושכל ועשה עגלים לאות על תוקף מלכותו ולא היתה כוונתו לשום עבודה…וכאן אמר לעם שלא יחשבו כי ה' צבאות שוכן בין בדי הארון ושם מצמצם שכינתו ומשפיע עליהם רק 'הנה אלהיך ישראל אשר הוציאך מארץ מצרים', גדלו ותפארתו בכל חעולם ואין העולם מקומו, שיהיה דוקא במקום, ומה שנאמר ויהי הדבר הזה לחטאת, הכונה שאם אמנם שירבעם לא כוון בהעגלים לשם אלהות ואף לא לשתוף, מ"מ ברבות הימים עבדו בם העם עבודת אלהית וקרה להם עם עגלי ירבעם כמו שקרה לישראל עם האפוד אשר יעשה גדעון שגם הוא לא הציג אותו בתחלה לעבודה ובכ"ז נאמר ויזנו כל ישראל אחריו… ודע כי חטאת ירבעם היתה ראשיתה מצער ובאחריתה מרידה גדולה נגד רוב דיני התורה, ושגה ג"כ במעשה המצוות נגר יסודי תורתינו. וז"ל הירושלמי ריש ע"ז: "התורה אמרה 'ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן', וע"ז אמרה 'ויעש כהנים מקצות העם'. התורה אמרה 'לא ילין חלב חגי עד בוקר', וע"ז אמרה 'והביאו לבקר זבחכם'. התורה אמרה 'ביום זבחכם יאבל וממחרת' וע"ז אמרה ל'שלשת הימים מעשרותיכם' התורה אמרה 'לא תזבח על חמץ דם זבחי', וע"ז אמרה 'וקטר מחמץ תודה'. התורה אמרה 'לא תאחר לשלמו' וע"ז אמרה 'קראו נדבות השמיעו'" ע"כ ולשון ע"ז שהזכיר לאו ע"ו גמורה, רק שאינה הולך על דרך התורה, ובאמת במשך זמן שהתמידה חטאת ירבעם טעו העם אחריו ועבדו העגלים לשם אלהות, כמ"ש בנביאים 'זובחי אדם עגלים ישקון' והירושלמי מדבר באן רק ע"ש סופו…"

אמנם לענ"ד אין הכרח להבין כך את דברי האברבנאל, וייתכן שגם לדעתו חטא ירבעם היה ע"ז וכפי שהאריכו התנ"ך וחז"ל בביאור עוונו. אף שלא שימש אלא כאמצעי לעבודת ה'.

[1] ובגמרא (ר"ה כד, ב; ע"ז מג, ב) למדו מקריאה זו של 'לא תעשון איתי' באה למעט עשיית דמות אדם, שהוא בצלם א-לוהים (ספר החינוך מצוה לט), ובבדמות זו מתגלה ה' לנביאים (ריטב"א ור"ח ר"ה שם). ונראה שגם לפי הסבר זה האיסור לעשות צלם לה' כלול בדברים מק"ו. יתירה מכך נראה שאפילו לפי הדרשה 'לא תעשון כדמות שמשי' האיסור לעשות צלם לה' כלול מק"ו. (אמנם ייתכן שהוא חמור יותר, ונחשב כע"ז ממש).

[2] אמנם ייתכן מאוד שהראב"ד גם מודה שאסור לעשות פסל בדמות ה', ודיבר רק על מי שמאמין בליבו שלה' יש גוף.

[3] מאלו שציינו שהעגל נעשה כדביקה באלהי מצרים: פרקי דר' אליעזר מה, ספורנו שמות לב, ד, ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו על התורה בשם אבין

[4] יש מהראשונים הסוברים שחטא העגל לא היה כלל חטא ע"ז אלא רק תחליף למשה רבינו: אמנם גם הם מסכימים שעברו על איסור 'לא תעשה לך פסל'.

[5] על הפסוק 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ביאר שזהו איסור נוסף ללא יהיה לך אלוהים אחרים. שכן אסור לעשות פסל אף כאמצעי:

אור החיים שמות פרק כ פסוק ד (פרשת יתרו)

"ונראה שיכוין לומר איסור מין עבודה זרה חוץ מהמוזכר בפסוק לא יהיה לך, והוא כי יאמר אדם האמת כי ה' הוא האלהים וכל זולתו אין אבל לצד עוצם גדולתו תתמעט תכונת האדם והשגתו לדבר לפניו ולשאול פרטי שאלותיו כי אינו ממוסר גדר הכבוד שתבא בריה שפלה אפילה כמוני ותשאל שאלות מלפני המלך הגדול והנורא ולפעמים ירבה בפרטי צרכיו דקים ורבים ואיך יהיה לו כל כך עזות פנים להרבות לשאול דקדוקי השאלות, אשר על כן יתיעץ בדעת יצרו שיבחר לדבר דבריו לפני אחד ממשמשי עליון המשמשים לפניו במרום והוא יעזור לו גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך"

[6] יש לציין שלא לחינם חז"ל קישרו במדרש בין חטא מיכה לחטא העגל:

בראשית רבתי עמוד 264

"אמרו מיכה היה שם ונטל את הטס, וכשעשה אהרן אותו מעשה נטל מיכה אותו טס והשליכו לאש ואמר עלה שור עלה שור, ויצא אותו עגל מן האש… מכח שם המפורש שחקק בו…"

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן יט

"ויש אומרים שמיכה היה שנתמכמך בבנין מה שהציל משה מן הלבנים נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף השליכו תוך הכור בין הנזמים ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע…"

הובא מדרש זה ברש"י עה"ת שמות לב, ד ובמפרשים נוספים.

[7] ואמנם עיין שם בפירוש הרד"ק לפסוק ה' שהסתפק האם פסל מיכה ותרפיו נעשו לשם שמים או כע"ז:

רד"ק שופטים פרק יח

"(ה) שאל נא באלוהים – לפי מחשבתם כי לא היה זה האפוד אלא לשם ע"ג עשוי בדמות אפוד והתרפים היו שואלים בהם לדעת העתידות ולא היה חלק השם יתעלה בזה אך הם היו חושבים כי דבר ה' היה השאלה בתרפים ההם לפיכך אמרו לו שאל נא באלוהי' וכת"י שאל כען במימרא דה', א"כ באלוהים זה אינו נמחק כי קדש הוא ובדברי רז"ל שאמרו כל אלוהים האמור במיכה חול חוץ מא' שהוא קדש כל ימי היות בית אלוהים בשילה אם כן באלוהים זה חול הוא ונמחק והנה הדבר אצלינו ספק ומספיק' אני אומר שאינו נמחק"

[8] רבינו בחיי בראשית פרק כח פסוק יג (פרשת ויצא)

הפסלים היו כנגד מידות 'הגדולה' והגבורה' ובכך עבר על 'לא תעשון אתי'.

"ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל, העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב… אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו: אחד כנגד הגדולה…והשני כנגד מדת הגבורה, כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך…וזהו שאמר: (מלכים – א יב, כח) "רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך" וגו', יאמר: מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, "הנה אלהיך" הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על: (שמות כ, כ) "לא תעשון אתי" וגו'"

[9] וכיוצ"ב גם בילקוט שמעוני ובמדרש הגדול

ובילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתל

"ד"א אני ה' אלהיך מלמד שנסתכל הקדוש ברוך הוא בעולם כלו וצפה בעשרה בני אדם שבעטו בו ואלו הן, מיכה ירבעם בן הישראלית מקושש אבשלום ויואב וזמרי ועכן ועדי נבות ואחאב, אנכי ביטל מיכה, לא יהיה לך ביטל ירבעם."

מדרש הגדול שמות פרק כ פסוק ב (פרשת יתרו)

"ד"א אנכי ה' אלהיך, למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד לומר שאפלו היחידים מבטלין אותן כאלו כולכם בטלתם אותם. אנכי ביטל מיכה. לא יהיה ביטל ירבעם. לא תשא ביטל מקלל. זכור ביטל מקושש. כבד ביטל אבשלום. לא תרצח ביטל יואב. לא תנאף ביטל זמרי. לא תגנב ביטל עכן. לא תענה ביטל ציבא. לא תחמד ביטל אחאב הרצחת וגם ירשת (מ"א כא, יט)."