הבדיקות לנביא אמת

איך נדע שהטוען לנבואה אכן נביא

דברים יח, יט-כב

"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק:

אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:"

סנהדרין פט, ב

המוותר על דברי נביא חייב רק כשקיבל אות או שהנביא מוחזק.

"המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש? – דיהב ליה אות. – והא מיכה, דלא יהיב ליה אות ואיענש! – היכא דמוחזק שאני. דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא: היכא דמוחזק שאני."

להוראת שעה התנאי שיהיה צדיק

מדברי רש"י משמע שכשהנבואה לא מתנגשת עם מצוה יש לשמוע לו גם אם איננו צדיק, וכ"כ שפתי חכמים והרא"ם. בפשטות נראה מדבריו שגם אין תנאי שייתן אות (וזה כמובן תמוה), והפסוק דיבר על מי שאמר אות.

רש"י דברים יח, כב

"אשר ידבר הנביא – ויאמר דבר זה עתיד לבוא עליכם, ותראו שלא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' והרוג אותו. ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו,^ז אלא אם כן מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה וסייג הפרצה, לכך נאמר אליו תשמעון:"

שפתי חכמים דברים פרשת שופטים פרק יח

ז ואם לא בא להדיחך אין הקפדה אם תשמע לו:

רבי אליהו מזרחי דברים יח, כב

שמיעה לנביא לעבור על מצוה היא רק כש'מומחה לצדיק גמור', אבל בדברי הרשות גם אם אינו מומחה.

"ואם תאמר וכו'. פירוש: זאת הבחינה אינה נופלת אלא על המתנבא על העתידות, אבל המתנבא על דבר מצוה, שבא ואומר: עשו כך וכך, ומפי הקדוש ברוך הוא אני אומר, מה בחינה נופלת בו. משיב ואומר: כבר נצטוויתם, שאם בא להדיחכם מאחת מכל המצות, לא תשמע לו, אלא אם כן הוא מומחה לך לצדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל כו'. אבל אם צונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו [או] אל תבנוה, מצוה לשמוע לו, כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי מהלכות יסודי התורה (רמב"ם הל' יסוה"ת ט, ב)".

ר' יוסף בכור שור דברים יח, כב

להוראת שעה כנגד דברי תורה – צריך שיהיה מוחזק כחסיד גמור.

"ולא יהיה הדבר ולא יבוא… ואם בא לעקור דבר מן התורה לגמרי, אפילו העמיד חמה באמצע הרקיע חייב. כמו שאמרו רבותינו שאינו רשאי לחדש דבר מעתה. אבל לפי שעה ולפי הצורך, כגון אליהו בהר – הכרמל, שהקריב בבמה, וכגון אברהם בהר – המוריה, שהם מוחזקים חסידים – גמורים, שומעים להם".

האם לשיטה זו צריך גם אות או שמספיק שהוא צדיק

רש"י כתב שלהוראת שעה (כלומר כשאומר לעבור על מצווה) יש לשמוע לו רק אם הוא צדיק. לכאורה נראה שהוא לא מצריך אות (1. מפשט לשונו, שמדובר כשלא מתנבא על עתידות. 2. שנראה שאת 'מוחזק' שבגמרא הוא פירש כצדיק, ובגמרא ברור שזה תחליף לאות). אמנם הרמב"ן הציע לפרש שרש"י התכוון שצריך גם אות.

רמב"ן דברים יח, כא

הרמב"ן בהתחלה מבין שרש"י מסתפק בזה שהוא צדיק ולא מצריך אות, ואז כותב שאולי נתכוון שצריך גם שיהיה צדיק וגם אות.

"ורש"י כתב כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה, לכך נאמר אליו תשמעון. וזה איננו נכון בעיני, שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור, אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו, והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו, או במופת שעשה בפנינו, וזאת חזקת הנביאים:

ואולי נתכוון רש"י "בצדיק גמור" למה שכתב הרב רבינו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז). כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון. ואפשר שיעשה אות או מופת, והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו. ואע"פ כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו, כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר, הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן. בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח) הנסתרות לה' אלהינו, ונאמר (ש"א טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב:"

מדברי ר' יוסף בכור שור נראה שהצריך אות.

צריך שייתן אות, אין תנאי שיהיה צדיק

רמב"ן דברים יח, כא

החובה לשמוע לנביא היא על פי אותות, ובכך הוא הופך למוחזק לנביא.

הרמב"ן חולק על רש"י, וגם מציע לפרש שכוונת רש"י כדברי הרמב"ם שהנביא אכן עושה אות אבל אין לסמוך עליו רק בגלל האות אלא שצריך שיהיה ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו.

"בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד, ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת, ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה', כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל. וזה טעם "כמוני" "כמוך", שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם, או באות ומופת כענין שנאמר (שמות ד ל לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, או שיגיד העתיד להיות ויבוא, שגם זה אות:

וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט א), והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים, דכתיב אנכי אדרוש מעמו, ואמרין (שם פט ב) ומנא ידע דאיענש, דיהב ליה אות, והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש, היכא דמוחזק שאני, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ, אלא היכא דמוחזק שאני:

ורש"י כתב כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה, לכך נאמר אליו תשמעון. וזה איננו נכון בעיני, שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור, אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו, והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו, או במופת שעשה בפנינו, וזאת חזקת הנביאים:"

סימנים מחשידים

ירמיהו כג, יד-כב

ירמיהו מתאר שנביאי השקר מנבאים שיהיה טוב למי שעושים דברים רעים, ומזכיר שאם היו נביאי אמת היו צריכים להשיבם מדרכם הרעה.

"וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה…

אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר יְקֹוָק שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה:

לֹא שָׁלַחְתִּי אֶת הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ:

וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם".

אברבנאל דברים יח – נביא כמשה – שיזהיר על המצוות

נביא כמוני – הכוונה שהנביא לא יחלוק על דברי משה, אלא כמותו יזהיר על שמירת המצוות. ומכאן – שנביא שאינו כזה הוא נביא שקר.

"ונראה לי שגם לענין הזה אמר מרע"ה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך. ואמר הוא יתברך נביא אקים להם כמוך. רוצה לומר שהנביא אשר יקים אליהם לא יהיה חולק על משה רבינו ולא חולק על מצוה ממצותיו. אבל יהיה בענין התורה והמצות כמהו רוצה לומר שיזהיר עליהם בשמירתם וקיומם כמו שהיה מזהיר מרע"ה. ומזה ימשך שהנביא אשר לא יהיה כמוהו אינו נביא אמת וראוי להורגו. כי היות הנביא בדעותיו וגזרותיו כמהו הוא תנאי עצמיי במציאותו ואמתתו…"

אגרא דכלה דברים פרשת שופטים (ר' צבי אלימלך שפירא, ה'בני יששכר')

באגרא דכלה הציע חידוש, שידבר הנביא בשם ה' הכוונה רגיל להזכיר שם שמים לחינם, ולכן ברור שאין אליו התגלות של הקב"ה כי אז היה נזהר מהזכרת שמו.

"וכי תאמר בלבבך איכה נדע וכו', אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהיה הדבר ולא יבוא, ר"ל לדעתי שהמבחן הוא אם רואים שהאיש ההוא רגיל בהזכרת שם שמים (אפילו באיזה לשון מהלשונות שהוא עון פלילי ובכלל עון לא תשא), ואינו משים מורא שמים לנגד עיניו שאסור להזכיר שם שמים אם לא במקום הראוי המצטרך, אבל כשאפשר לכנות את שמו ית' בפני העם לומר בורא או השם יתברך, והוא מזכיר את השם (אפילו באחד מהלשונות שקורין את הש"י), בודאי זה אינו מכלל היראים את הש"י.

וזה יאמר, המבחן הוא, אשר ידבר הנביא בשם י"י, דהיינו שמזכיר שמו ית' ולא יהיה הדבר ולא יבוא, שאין הויה ומבוא לדיבור הזה להזכיר שמו ית' כי אפשר לו לומר הענין הנרצה מבלי הזכרת הש"י, הוא הדבר אשר לא דברו י"י, כי אלו היה דבר הש"י מלובש בו היה מוראו עליו שלא להזכיר שמו הנכבד, זה מה שנ"ל, ולא קבלתי המבחן הזה מרבותי, רק זאת היא לי למשמרת כי אני מזהיר מאד בכל עת ליודעי ומכירי בנידון, והש"י הופיע במחשבתי זה הפרט המבחין בתורתו ית', ציינתי למשמרת ומי שלבו שלם בדבר יבחין בדעתו, כי אין דעתי דעת קטן מכרעת בדבר שלא קבלתי מרבותי הבחינה הלזו, אבל יהיה איך שיהיה האיסור הזה גדול עד מאוד שלא להזכיר שם שמים בשום לשון המורגל אם לא המצטרך על פי הכרח לתורה ולעבודה, וגם זה בישוב הדעת לא דרך ארעי, וכל מי שיש לו עינים לראות יבין הדבר לאשורו, ויירא ויפחד לנפשו, והש"י ישים בלבינו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו".

איך האות מסתדר עם אפשרות התשובה?

פסוקים וגמרות

ירמיהו יח, א-י

הקב"ה חוזר בו הן מדברים רעים והן מדברים טובים, בהתאם למעשי האנשים.

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק לֵאמֹר:

קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי:

וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר והנהו וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם:

וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת: פ

וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמוֹר:

הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל: ס

רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד:

וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ: ס

וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ:

וְעָשָׂה הרעה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ: ס"

ירמיהו כח, ו-ט

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְקֹוָק יָקֵם יְקֹוָק אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְקֹוָק וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:

אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם:

הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר:

הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק בֶּאֱמֶת:"

ברכות ד, א

יעקב חשש שהייעוד הטוב יתבטל, שמא יגרום החטא. מכאן שייעוד טוב עלול להתבטל.

"רבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' – זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית – זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא."

ברכות ז, א

הקב"ה לא חוזר מדיבור לטובה, אפילו אם היה על תנאי והתנאי נתבטל.

"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן? ממשה רבינו שנאמר: הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום. אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה אפילו הכי אוקמה בזרעיה שנאמר בני משה גרשום ואליעזר. ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו'."

אות הוא רק בדברים לטובה, ובמה שנאמר לנביא חוזר

רמב"ם – ציטוט מהאברבנאל דברים יח

"והרב הגדול גזר אומר בפתיחתו לפירוש המשנה. שתהיה הבחינה ביעוד הדברים העתידים ושבחינת הנביא לא תהיה ביעודים הרעים לפי שהיעוד הרע אפשר שיחזור וישוב כמו שמצינו בננוה ודומיהם כי אם ביעודם הטובים. וגם לא תהיה הבחינה ביעוד הטוב אם לא יהיה לנביא שלוח לזולתו"

למה כשאדם יחטא הקב"ה לא יחזור בדברים שלטובה

נחלת יעקב דברים יח, כא-כב (הגאון מליסא, נפטר תקצ"ב)

הגאון מליסא מסביר, שהבטחה לטוב לא חוזרת כי מי שמגיע לו טוב והקב"ה מגלה לו זאת – הטוב יגיע לו מיד, ולעומת זאת נבואה לרעה נועדה שיחזרו בתשובה.

"ולהסביר דבריו (של הרמב"ם) נראה, דבדברו אל לבו חוזר אף מטובה, והטעם דהקב"ה דן תמיד המדינה והאדם כאשר הוא שם, ואם כפי מעשיו של עכשיו הוא טוב אז עולה בלבו להיטיב, ואם נשתנה לב בני אדם, כביכול נשתנה רצונו. אבל כששולח להודיע ע"י הנביא, אם כששולח לרע, אף אם הרע עומד לחזרה אם ישובו, מ"מ שולח שליח להתרות אותם שאם לא ישובו יבוא עליהם העונש כזה וכזה, כי הם חייבים עונש כזה לפי מעשיהם של עכשיו. משא"כ כששולח נביא לבשר להם טובה, ההוא מחויב לבוא עכ"פ אפילו לא יהיו ראוים הטובה. כי אין לומר שעדיין תלוים, למה הי' להקב"ה לבשר להם, כיון שאף אחר הידיעה להם יהי' הדבר בספק עדיין, ומה תועלת בהידיעה".

רד"צ הופמן דברים יח, כא-כב

נבואה לטובה צריכה תמיד להתקיים, כי הקב"ה מבטיח רק כשגלוי לפניו שיתקיים. אבל נבואה לרעה היא כדי להוכיחם שיחזרו בתשובה.

"כאשר הקדוש ברוך הוא מזהיר את החוטאים שתבוא עליהם הרעה הרי זו תמיד אזהרה על תנאי כדי שיעשו תשובה; לעומת זאת אין הקדוש ברוך הוא מבטיח טובה אלא אם כן גלוי לפניו שההבטחה תקויים, אבל אם ידוע לפניו יתברך שאדם זה עתיד לחזור מדרכו הטובה, מלכתחילה אין הקדוש מבטיחו טובה כלל, כי לא תביא הבטחה זאת תועלת, ולפעמים היא עלולה להטיל חשד על הנביא".

"אם הנביא אומר בשם ה' לעבור על התורה לפי שעה, אם הוא מוחזק לנביא אמת, אז יש לשמוע בקולו, כמו שכבר נתבאר למעלה לפרק יג; רק בעבודה זרה אינו כן ואסור לשמוע בקולו של שום נביא ואפילו לפי שעה".

רלב"ג

אברבנאל דברים יח

"והרלב"ג בספר מלחמות ה' אשר לו כתב בהתר הספק הזה דרך אחר כי הסכים לדברי הרב הגדול בשבחינת הנביא תהיה ביעודים הטובים העתידים להיות. אבל הוסיף עליו שלפי שהטובות מהם מסודרים מהגרמים השמימיי' ומהם מפאת ההשגחה שלא יבחן הנביא בטובות אשר הם מפאת ההשגחה. לפי שהם אף כי לא יפורש בם תנאי ראוי שיובנו בקשר תנאי בעבודה והדבקות"

חיזוי העתידות הוא רק בדברים נייטרלים, שאינם טוב או רע

אברבנאל דברים יח

דעת האברבנאל – בחינת הנביא בשינוי הטבע או בייעוד שאינו טוב או רע ולכן אינו תלוי בשכר ועונש. כי ייעוד טוב או רע תלוי במעשי האדם ויכול לחזור בו.

"ואשר אאמינהו בו אני, נאות ואמתי בדרוש הזה הוא שנאמר שפעולות הנביא ודבריו הנפלאים הם בג' מינים, מין האותות והמופתי' שיעשה בשינוי הטבע. ומין הגדת מה שקרה או מה שיקרה מדברים היו או יהיו מבלתי שיהיה בהם טוב או רע כמו מה שהגיד שמואל לשאול (שמואל א' ט') שנמצאת האתונות. ומן היעודים הרעים או הטובים שיהיו לאומה מן האומות או לאיש מן האישים בעתיד. והנה בחינת הנביא תהיה במין הראשון ובמין הב' הנזכרי' בלבד. לא במין השלישי מן היעודים העתידים מהטוב או מהרע והשכל יגזור בזה כי הבחינה אין ראוי שתהיה כי אם בדרכי הנעשים לתכלי' הבחינה או הנסיון לא במה שיכלול הגמול והעונש לאחרים…".

ר' יוסף בכור שור דברים יח, כב

יחזה עתידות – דווקא בדבר שלא תלוי בזכות או בחובה.

"ולא יהיה הדבר ולא יבוא: שינבא דבר שאינו תלוי לא בזכות ולא בחובה, כמו "מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית – ה'", ואם נתן אות ולא בא זהו לא יהיה הדבר ובזדון דיבר. אבל אם התנבא פורענות על רשעים וחזרו בתשובה, כגון אנשי נינוה, הרי בא דברו והועיל, ואינו חייב. וכן על טוב והרשיעו, הם מנעו הטוב מהם, אבל אם עמדו כמה שהם ולא בא אז חייב".

איך אפשר לסמוך על אותות, (גם לקוסמים יש אותות)

אברבנאל דברים יח

מי שיגיד נבואת שקר, הקב"ה לא ייתן לא להצליח בכלל לעשות אות.

"האמנם לספק שהעיר הרב הגדול מהעוננים והקוסמים שיגידו העתידות ובמה יודע איפה ההפרש שיש ביניהם ובין נביא ה'. אין ראיות להתירו כמו שהתירו הרב שצריך השנות רב בבחינת הנביא כי זהו הפך האמת והקבלה האמיתית כמו שהקשה עליו רבינו נסים. אבל אמתת הדבר שבחינת הנביא אינה ביעודים הטובים ולא הרעים העתידים להיות לשישתתף הגדתו העתידות עם המעונן והקוסם וכמו שיתבאר מדבריו אחר זה. ואמנם היה הבדל הנביא מהמכשף קוסם קסמי' ומעונן ומנחש בשני דברים:

האחד בהכרת וידיעת תכונות הנביא ומדותיו וחכמתו בפרישותו במעשיו הנעלה בהם על כל בני דורו עד שמפני זה יכירו וידעו כל יושבי תבל כי הוא מוכן לנבואה ולהיותו מהלך בדרכי הנבואה ועניניה כאשר יעשה אותות ומופתי' יודע באמת שהוא נביא לה' ולא יחשוב אדם שהוא מכשף או קוסם לפי שלא נתעסק מימיו במלאכות ההם. וכבר זכר הרב התוארים ההם בהלכות יסודי התור':

והשני שיבדל הנביא מהמכשף בעשיית האותות. וזה לפי שהמכשף והקוסם גם שנודה שיוכל בחכמתו לעשות דברים יוצאים מהמנהג הטבעי כחרטומי מצרים. הנה אין ראוי שנחשוב שכאשר יתפאר בנבואה בשקר ובכזב יוכל לעשות בבחינת' אות כלל. לפי שהש"י לא יחפוץ ולא יספיק בידו על זה והטבע לא יתפעל אל דברי הבליעל הזה יען וביען ההשגחה האלהית לא תתן מכשול לפני העם. ולזה לא יהיה אפשר שלאמת נבואה כוזבת יתן אות או מופת ויבא. וכמו שאמר כדומה לזה בפרשת נביא השקר (פ' ראה) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגומר. לפי שביאת האות או המופת מהנביא השקר לא יוכל להיות כי אם לנסות בו הבורא את ישראל…"

אברבנאל ירמיהו יח

נביא אמת יעשה נפלאות שהמכשפים לא יכולים לעשות (באיכות או בכמות).

"ואין לך שתאמר שאיך תהיה בזה הבחינה, והנה אפשר שיעשה המעשים ההם בלהט ובכישוף כמו שעשו חרטומי מצרים כי הנה תהיה הבחינה אמתית כמו שהיתה שם בהרבו' הנפלאות עד שלא יעשום המכשפים והחרטומים כמותם, והנה בייעודים העתידים גם כן אפשר שיפול הספק אם נודע מאת החוזים בכוכבים או על ידי שדים הנה אם כן מה שנאמר כאן לירמיהו רגע אדבר ורגע אדבר אינו סותר לענין בחינת הנביא. והותרה בה השאלה השנית:"