מדרגת הנבואה לפי תוכן הנבואה

הסוברים שגם העתידות מגיעות בנבואה

רלב"ג (שמואל א' ט)

מסביר שהמתנה לנביא נועדה כדי לעזור לנביא לבודד את מחשבתו על השואל, דרך החפץ, ונראה שמדגיש שזו נבואה של ממש.

"ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף – ראוי שישאל שואל מה המתן הזה למי שהיה מושל בישראל ואיך יתכן שידמה שיהיה מדרך הנביא לקחת אלו המתנות, וידמה שנאמר בזה כי זה המתן לא היה אלא להעיר הנביא שיתבודד בעניני בעל זה המתן ובזה האופן היתה מחשבתו מתבודדת בעניניו והיתה מגעת לו הנבואה בהם ולזה היה נהוג שיתנו לו השואלים ממנו דבר נבואה דבר מה לסבב שיתבודד מחשבתו בעניניהם ואולי היה זה עתה כי אולי מצד הזקנה לא היתה מגעת לו הנבואה בכמו אלו הענינים כי אם בזה האופן וכן מצאנו ביצחק שאמר לעשו שיביא לו מטעמים ויאכל כדי שתתבודד מחשבתו בעניניו זמן רחב ויגיע לו בדרך נבואה מה שעתיד לבא אליו כי אין מדרך השלם שיבקש כמו אלו הדברים לבקשת התענוג כמו שבארנו בפירושנו לדברי התור' והנה שמואל להיות מחשבתו משוטטת בענין המלך ששאלו ישראל מי מהם יבחר לו להיות מלך כי כבר אמר לו הש"י שימליך לישראל מלך הגיע אליו הנבואה בזה קודם שישאל ממנו שאול דבר ולזה הודיע אותו כל עניניו תכף ובשר אותו על צד המלוכה כשאמר לו שכל חמדת ישראל היה לו ולכל בית אביו:"

ר"ן (דרשה ב, אותיות מג-מד)

כתב כעין זה, מסוף דבריו נראה מוכח שהוא מדבר על נבואה של ממש:

"ועל זה הדרך לא יהיה דבר המטעמים עד שתתאחד נפש יצחק באהבת הבן המכין, יתכוין להתפלל על תועלתו, אבל כדי שתוכן נפש יצחק להתאחד בו עד שתגיד לו עתידותיו, על דרך מה שענה הנער לשאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ונתתי לאיש האלוהים והגיד לנו את דרכנו (ש"א ט, ח), וכמו שאמר ירבעם לאשתו ולקחת בידך עשרה לחם ונקודים ובקבוק דבש וגו' הוא יגיד לך מה יהיה לנער (מ"א יד, ג).

וחלילה שיהיה זה שכר הנביא בנבואתו, אבל מה שאחשבהו בו הוא, כי כאשר לא תבא הרוח מאת האלוהים לנביא מעצמה, אבל יצטרך הנביא לחזר אחריה, לא תושג כי אם בהכניע הטבעים כולם כדי שתתיחד הנפש ותשיג הנעלם ההוא, והטבע ימאן זה, ובעת הלחמו אי אפשר שתשיג הנפש התבודדות הצריך לזה בניגוד טבע המציק, ולזה יצטרך שיקבל הנביא דבר נרצה אצל הטבע, כדי שיסכים בהתבודדות ויסיר מהעיק. וזה על דרך שאמר (זהר על הכתוב במדבר כט יא) תנו שוחד לסמאל. ונראה שהיו נוהגים הנביאים בזה, עד שאמר אמציה אל עמוס חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא (עמוס ז, יב), כלומר שם תקח דורונות להתנבא."

ספר העיקרים (ג, י)

כותב שגילוי עתידות פרטיות נמצאות בכל אחת ממדרגות הנבואה. (כתב מפורש לגבי מדרגה ראשונה ושלישית. אמנם במדרגה שנייה ובנבואת משה לא כותב זאת במפורש, אך גם לא שולל במפורש):

"ואולם כשיגבר הכוח הדברי על הכוח המדמה, הנה אז יראה החלומות צודקים בלא דברים בטלים כלל…

ואחר כל זה הצער יחול השפע הנבואי על הכוח הדברי בחלום חזיון לילה, ויחלום האיש ההוא חלומות נבואיים, וישיג בהם מה שלא השיג קודם לכן, אם ממושכלות הדברים הנבדלים, ואם מעניינים פרטיים, או מענייני המציאות הכוללים ומה שדומה לזה. וזו היא הראשונה שבמדרגות הנבואה.

ויש מי שלא יעמוד על המדרגה הזאת… וזאת היא המדרגה השנית ממדרגות הנבואה.

ויש מן האנשים מי שלא יעמוד על המדרגה הזאת, אבל יפתח לו שער אחר ומדרגה יותר גדולה… מה שידמה או יראה במראה הנבואה הם עניינים אמיתיים… ויראה או ישמע מלאך מדבר עמו, ומודיע לו גם כן אי זה עניין פרטי לצרכו או לצורך זולתו או לעניין כולל… וזאת היא המדרגה השלישית ממדרגות הנבואה…

ויש מי שלא יעמוד על המדרגות הללו, אבל יעלה למדרגה יותר גדולה מאלו… ואיו אצלנו מי שהגיע למדרגה הזאת אלא משה רבנו ע"ה, שנבדלה נבואתו מכל שאר הנביאים בארבעה הבדלים שמנה הרמב"ם ז"ל בפירוש חלק."

חת"ם סופר (תורת משה שמות ז, א)

כתב שראיית העתידות בנבואה, וזה מצב עדיף שלא צריך נבואות תוכחה אלא רק גילוי נסתרות:

"ואהרן אחיך יהיה נביאך. עיין פרש"י לשון ניב שפתים. ויש לפרש בזה הקרא בשמואל א' ט' ט' כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, דהנה תכלית הנביאות היא ב' דברים, אחד להראות לנביא דברים אמתיים והעתידים לבוא להשיב דבר לשואלו, ובבחינה זו נקרא רואה … וזה שאמר כי לנביא היום, לפנים שהיו הדורות הגונים ועיקר תכלית לראות ולהגיד להם עתידותו הי' נקרא רואה".

משמע שעתידות אינם בנבואה אלא ברוח הקודש

לדעת המלבי"ם (שמואל א' ט, ט) הגדת עתידות הייתה תופעה יחידאית, ואינה שייכת לנבואה אלא לרוח הקודש. יש נביא ויש רואה:

"לפנים. כותב הספר יודיענו בל נתפלא איך היה זה שעל שור ועל חמור ועל כל אבדה היו הולכים אל הרואה, והיו נותנים לו בשכרו כסף ובעד ראיית פניו תשורה (כי לולא היה המנהג כן לא היה שאול אומר כן לנערו), מה שלא מצינו כזאת בכל הנביאים אשר היו אחרי הדור ההוא, אומר כי יש הבדל בין הנביא בדור אחרון ובין הרואה לפנים, שהנביא נקרא שמו על שם דברותיו ותוכחותיו (מלשון ניב שפתים), על כי ה' דבר בו וישלחהו להגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ולא שלחהו במלאכות ה' רק לצורך עניני הכלל והגוי כולו ולא חל רוה"ק עליו להראותו דברים פרטיים הנוגעים אל היחידים, אבל הרואה נקרא בשמו על שם שהיה צופה ברוה"ק השורה עליו כל הדברים ההויים והעתידים וגם עניני היחידים ופרטיהם. ועל כן היו בורחים מן הנביא אשר היה תמיד מגיד פשע ומוכיח עלי עון, ורדפו אחר הרואה באשר כ"א השיג ממנו מבוקשו על הגניבה ועל האבידה ועל החולה ועל האשה והבנים, והיו נותנים לו תשורה ומתן בעבור שהתבודד לעיין על עניניהם"… [1]

העמק דבר (תולדות כה, כב)

מצד אחד כתב שידיעה זו ברוח הקודש, מצד שני כתב שהרואה גדול מהנביא:

"ותלך לדרוש את ה' – העיקר כפרש"י ורשב"ם לשאול את הנביא דעת ה' ורצונו בזה, ולא כרמב"ן ז"ל שפי' תפלה, וכמש"כ בשמות י"ח ט"ו במשמעות דרישת אלקים, ומכאן מוכח ג"כ הכי, דאלו תפלה לא היה לה לילך למקום אחר, והרי נתקבלה תפלת יצחק כאן, אלא לדרוש מנביא שהוא רואה מה שבנסתר ונעלם, וכלשון הכתוב בס' שמואל א' [ט' ט'] כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, פי' שהיה שני אופני נביא, אחד מה שמדבר עמו ה' לשעה, והוא מלשון ניב שפתים כי הוא מדבר הרבה וכמש"כ לעיל כ' מקרא ז', והשני הרואה דברים נעלמים ברוח הקדש, וזה האופן היה נקרא רואה, ואברהם היה נביא באופן הראשון לבד, מש"ה הלכה לאדם גדול שידעה כי הוא רואה ויודע".

אובדן חושים בנבואה

בחלק זה נסקור את המקורות סביב 'אובדן החושים של הנביא' בעת הנבואה, ונבקש להבין האם תמיד זה כך. רוב המקורות עוסקים בהשוואה בין נבואת משה לשאר הנביאים.

מקורות בתנ"ך ל'אובדן חושים' של הנביא

בחלק מהמקומות ברור שהזעזוע של הנביא מגיע מן התוכן הנבואי.

בראשית ג, ח-י

"ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא."

בראשית טו, יב-יג

"יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"

שמואל א יט, כג-כד

"וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נוית נָיוֹת בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בנוית בְּנָיוֹת בָּרָמָה:

וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם:"

ישעיהו פרק כא

"(א) מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה:

(ב) חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי:

(ג) עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת:

(ד) תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה:

(ה) עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן: פ"

ירמיהו כ, ט

"וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל."

יחזקאל פרק א,כח

"(כח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְקֹוָק וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר:"[2]

יחזקאל מג א-ב

"א וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. ב וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. ג וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי."

דניאל פרק י, ד-יט

"ד וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל. ה וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז. ו וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ז וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא. ח וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. ט וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה. י וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בִּי וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל עָמְדֶךָ כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָמַדְתִּי מַרְעִיד. יב וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ. יג וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס. יד וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי עוֹד חָזוֹן לַיָּמִים. טו וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה וְנֶאֱלָמְתִּי. טז וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. יז וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי. יח וַיֹּסֶף וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי. יט וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אִישׁ חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי."

המקורות שמתארים שתמיד זה כך

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בהעלותך דף קד עמוד א

"אם יהיה נביאכם. אף על פי שבחרתי בנביאים הרבה אני מדבר עמהן במראות ובחלומות. אבל למשה פה אל פה אדבר בו. (שמות לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו'. ומהו פירושו. שדיבר עמו שלא בתרדמה ושלא בחלום . ומראה ולא בחידות. יכול מראה שכינה ממש ת"ל (שם) ויאמר לא תוכל לראות את פני. ולא די לנביאים שאינם רואים אלא שאין יודעין אנה הולכים שנא' (יחזקאל ג) ותשאני רוח…"

ספרי דאגדתא על אסתר – מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ד

המדרש מתאר שישעיהו (גיבור שבעולם) רואה חזון ומתחלחל, ואין לתמוה על כך.

"ותבאנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד. יש אומרים מעוברת היתה והפילה, ואל תתמה לומר וכי תינוקת בת י"ב שנה היתה שמתחלחלת, הרי ישעיה גיבור שבעולם, ובשביל שראה בחזון נתחלחל, שנאמר על כן מלאו מתני חלחלה (ישעיה כא ג)."

כוזרי מאמר רביעי טו

מתאר שבראיה הנבואית האדם כמעט נפרד ממינו, ונדבק בו מין מלאכי, ונכנסת בו רוח אחרת. עדיין אין זה קיצוני כדברי הרמב"ם שיובאו מיד

"אֲבָל עִנְיַן יְיָ לֹא יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, אַךְ בָּרְאִיָּה הַהִיא הַנְּבוּאִית אֲשֶׁר בָּהּ יָשׁוּב הָאָדָם כִּמְעַט שֶׁיִּפָּרֵד מִמִּינוֹ וְיִדְבַּק בְּמִין מַלְאָכִי וְתִכָּנֵס בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: “וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר”, “וַיַּהֲפָךְ-לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר”, “וְרוּחַ לָבְשָׁה”, “הָיְתָה עָלַי יַד-יְיָ”, “וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי”"

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י

מסביר שההבדל השני בין משה לשאר הנביאים הוא שנביאים מקבלים חזיונות רק בשינה, או ביום ע"י תרדמה שנופלת עליהם, אבל משה הדיבור מגיע אליו והוא עומד וערני. וההבדל השלישי הוא שהנביא בעת קבלת הנבואה מאבד את חושיו וגופו מתחלחל, כפי שנאמר בדניאל, ומשה אינו כן, שנאמר 'פה אל פה אדבר בו'.

"וההבדל השני שכל נביא לא יבואהו החזון אלא בזמן השינה כמו שאמר בכמה מקומות בחלום הלילה, ויחלם, בחלום חזיון לילה וכו' והרבה מן הענין הזה, או ביום אחר תרדמה הנופלת על הנביא ומצב שבו שובתים כל חושיו ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה, ומצב זה נקרא מחזה ומראה, ועליו הוא אומר במראות אלהים. ומשה בא לו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שהבטיחו ה' ונועדתי לך שם ודברתי אתך וכו', אמר יתעלה אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה. וההבדל השלישי שהנביא כאשר בא לו החזון ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך יחלשו כחותיו ומתחלחל גופו וירד עליו מורא עצום מאד כאלו הולך למות, כמו שביאר בדניאל כשדבר עמו גבריאל במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ואמר ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ואמר במראה נהפכו צירי עלי. ומשה אינו כן אלא יבואהו הדבור ולא תארע לו חלחלה כלל והוא אמרו יתעלה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, כלומר כשם שלא יארע לאדם שום חרדה מדברי חברו כך הוא עליו השלום לא היה נחרד מן הדבור ואף על פי שהוא פנים בפנים, וזה מחמת חוזק התחברו בשכל כמו שאמרנו."

יסודי התורה פרק ז הלכה ב, והלכה ו

כדבריו בפירוש המשנה

הלכה ב:

"וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה. כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח:"

הלכה ו:

"כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין, ומשה רבינו אינו כן, הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם."

רד"ק שמואל א פרק יט

כרמב"ם

"ויפשט גם הוא בגדיו – מלמד שהנביאים האחרים פשטו בגדיהם כי גם הוא לרבות ועניין זה כי בבא הנבואה על האדם יתבטלו הרגשותיו ויפול האדם כמו שאומר בבלעם נופל וגלוי עינים ואמר בדניאל ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ופעמים יקרה שיפשט בגדיו מפני רוב בטול הרגשותיו ומחשבותיו הנפשיות וישאר בכח השכל לבדו:"

זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישלח דף קעא עמוד א

מתאר כרמב"ם

"משה הוה שמע וקאים על רגלוי, וחיליה אתתקף והוה ידע מלה על בורייה כמה דכתיב (במדבר י"ב) ומראה ולא בחידות, שאר נביאי הוו נפלי על אנפייהו ואתחלש חילא דלהון ולא הוו יכלי לקיימא על בורייה דמלה מאן גרם לו דא בגין דכתיב כי נגע בכך ירך יעקב והוא צולע על ירכו, וכל אינון נביאין לא יכילו לקיימא על מה דזמין קודשא בריך הוא למעבד ליה לעשו בר עובדיה נביאה דהוה גיורא דאתי מסטרא דעשו, דא קאים בקיומיה עליה דעשו ולא אתחלש חיליה ועל דא כל שאר נביאי אתחלש תוקפייהו ולא הוו יכלין לאתקיימא לקבלא מלה על בורייה כדקא יאות מאי טעמא בגין כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, דנסיב ושאיב כל חילא דירכא ועל דא אתבר חילא דירכא ואשתאר צולע על ירכו דהא כל נביאין דעלמא לא יכילו לאדבקא ולקיימא ביה"

זוהר ואתחנן רסט,א

"ולא אשתני דעתוי ואנפוי כשאר נביאין דכד הוו נבאן (ס"א בעאן) לאסתכלא נפקא מרשותייהו ומדעתייהו ואשתני זיו אנפייהו ולא הוו ידעי מהאי עלמא כלום. ומשה לאו הכי דמשה בההוא דרגא עלאה ממש הוה מסתכל ולא נפק מרשותיה ומן דעתיה דהא בשעתא דהוה מסתכל בזיו יקרא עלאה מיד ושב אל המחנה למללא עמהון בכל מה דאצטריכאן ודעתוי מתישבא ביה כקדמיתא ויתיר ודא הוא ושב אל המחנה. ומשרתו יהושע בן נון נער ודאי דהוה יניק מתוך האהל אוליף לאסתכלא ברוח קודשא כד"א והנער שמואל משרת את יי'."

זוהר נשא קלג,א

"מאן הוא נביאה עלאה כמשה דלא זכה ב"נ כוותיה, דהוא שמע דבור בהכרזה ולא דחיל ולא אזדעזע, ושאר נביאים אזדעזעו אפי' באמירה ודחלין בדחילו."

ריקאנטי שמות לג,יא

מצטט את הזוהר

"ספר הזוהר [ח"ג קל"ג ע"א] מאן הוא בנבואה עילאה כמשה דלא זכה בר נש כוותיה, דהא שמע דבורא באכרזא באוכחא ולא דחיל ולא אזדעזע, ושאר הנביאים אפילו באמירה מזדעזעין."

ספר חסידים (מרגליות) סימן תשעג

דומה לרמב"ם

"והנביאים בשעה שנפשם קשורה באהבה עזה לבם בהקב"ה כאלו אינם בזה העולם וזהו שנאמר (מ"ב ט' י"א) מדוע בא המשוגע הזה אליך ויאמר אליהם אתם ידעתם את האיש ואת שיחו כו'."

דרשות הר"ן דרוש ה

כותב כרמב"ם

"אבל ענין הפסוק הוא להודיע כי ענין משה עליו השלום הוא מכח הנסים והנפלאות, יצא מגדר הענינים הטבעיים, שעם היות שחול רוח הנבואה על האדם הוא ענין אפשרי כפי המנהג הטבעי, אמנם כאשר תחול בו ישקעו כוחות גופו עד שיתבטלו פעולותיו. אבל חול הנבואה עליו והוא ער עומד על רגליו שלם בכוחותיו כאשר ידבר איש אל רעהו, הוא נמנע בחוק הטבע, וההמשיג זה כמעט שישיג היותו איש ושכל נבדל כאחד. ואחר שנשתנה טבעו על הענין הזה, יותר קל היה לשומו צח הדיבור."

דרשות הר"ן דרוש ח

"ולזה תיכף הודיעם השם יתברך, ששאר הנביאים לא היו מתנבאים כי אם בחלום או במראה, אשר הענין הכולל הוא ביטול כוחות הגוף, ושנבואת משה לא היתה כן, אבל ינבא והוא עומד על שלמות כוחותיו, כאדם המדבר עם חבירו פה אל פה. הנה נודע מזה, שכוחות גופות שאר הנביאים היו מנגדים לנבואתם, ושכוחות גוף משה לא היו מנגדים אליה כלל. ונמשך ומתחייב מזה, ששאר הנביאים לא היו מוכנים לנבואה בכל עת, מצד ניגוד כוחותיהם, ושמשה היה מוכן אליה תמיד, מפני שלא היה בו כח חולק ומטריד."

חיבור התשובה למאירי – משיב נפש מאמר ב פרק ט

מצטט את הרמב"ם בהסכמה

"זולתי שהפריש בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים, וכבר באר הר"ם 425-יד) ז"ל…

והענין השלישי, שכל נביא כשיתנבא יזדעזעו אבריו וינתק בנין גופו ותקרהו חרדה גדולה כמעט תצא נשמתו, כמו שאמר דניאל426-ד) לא נשאר בי כח וגו', נהפכו צירי עלי426-ה) וגו', והוא ע"ה נאמר426-ו) בו, כאשר ידבר איש על רעהו, ועל זה הצד באר אחד מן המפרשים שתמצא בענין דניאל שנרתעו כל חבריו כמו שאמר426-ז), והאנשים אשר היו אתי חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, וזה היתה בראותם אימתו והרתעתו"

ספר העיקרים מאמר ג פרק י

מציג שיש מדרגה שבה התגברות הכח המדמה וההתנגדות שלו לכוח הדברי גורם לרתת וצער וזעזוע אברים וכו'. ויש מדרגה גבוה יותר שבה הכוחות שווים, ואז הנביא מקבל את הנביא במשכב או בתרדמה אבל בלי הצער והזעזוע.

"כי יש מן האנשים שיגבר הכח הדברי על הכח הדמיוני, אבל לפי שההתגברות לא יהיה חזק ישאר הכח המדמה בתקפו, ואף על פי שיהיה הכח הדברי מוכן לקבל השפע הנבואיי, הנה מצד התגברות הכח המדמה והתנגדותו לכח הדברי לא יחול עליו השפע ההוא כי אם ברתת ובצער, ויזדעזעו אבריו וימסו אסוריו וימצאהו חרדה גדולה כמעט שתצא נשמתו, ואחר כל זה הצער יחול השפע הנבואיי על הכח הדברי בחלום חזיון לילה…

ויש מי שלא יעמוד על המדרגה הזאת אבל יפתח לו שער אחר ומדרגה יותר גדולה מזו, ופעמים תבא זו קודם המדרגה הראשונה ופעמים אחריה, וזה כשיהיה התגברות שני הכחות שוה, ואז יעלה למדרגה שיחול עליו הרוח הנבואיי בלא רתת ובלא זיע כי אם בתנומות עלי משכב או בתרדמה נופלת עליו ביום, וזאת המדרגה תקרא מראה או מחזה"

דרך ה' חלק ג פרק ג סעיף ו

כותב כרמב"ם

"והנה בהיגלותו, יתברך שמו, ובהישפע שפעו על הנביא, תגבר עליו תגבורת גדולה, ומיד חומרו וכל אברי גופו יזדעזעו ויחשבו להתהפך, כי זה מחוק החומר שלא לסבול גילוי הרוחניות, כל שכן גילוי כבודו, יתברך שמו. והנה הרגשותיו ייבטלו וגם פעולותיו הנפשיות לא יפעלו כלל מעצמן, אבל תשארנה כולן תלויות בו, יתברך שמו, ובשפעו הנשפע."

דרך ה' חלק ג פרק ה

"ג. והנה בהתגבר שפע הנבואה על הנביא, יצא מהרגשותיו וחושיו, וישתקע כמו בשינה, ותישאר מחשבתו כמחשבת הישן וחולם, ואז תימשך לו הנבואה. ואמנם, אפשר שיגיע הדבר הזה אל הנביא בעת יקיצתו, על הדרך שזכרנו, ואפשר שבשכבו על מיטתו בחלום הלילה תימשך לו הנבואה, אמנם על כל פנים לא תגיעהו הנבואה אלא אחר היותו חוץ מחושיו ומשוקע באותה התרדמה.

ה. אך נבואתו של משה רבינו, עליו השלום, היא בדרך יותר עליון מכל זה, והוא, לראשונה, שלא היה צריך לצאת מחושיו והרגשותיו ולא לחלום כלל, אלא היתה הנבואה מגעת לו עודו במצבו התמידי, וזהו שנאמר בו (במדבר יב ח): "פה אל פה אדבר בו"."

רמח"ל – מאמר העיקרים – בנבואה ונבואת משה

"ואמנם, בהגיע ענין זה לנביא (נבואה), הנה תקדם לו רעדה גדולה, וכל איברי גופו יזדעזעו, ויבוטלו הרגשותיו, ויישאר כאיש ישן, ואז מתוך תרדימתו זאת יתראו לעיניו מראות מה שיתראו, ישיג בהן גילוי הכבוד אליו, וידע מה שיהיה הרצון העליון שיוודע לו."

אלשיך שמואל א פרק יט

דומה לרמב"ם

"ויפשט גם הוא בגדיו הם לבושי עניני העולם הזה כי התבודד כנכנסים לפרדס שמתפשטים מעניני העולם הזה כאילו הם בעולם העליון שעל ידי כן שורה עליהם רוח נבואה, ובזה סרה מעליו קנאת דוד כאילו לא היתה מעולם."

של"ה מסכת שבועות פרק תורה אור

כרמב"ם

"הב', כי שאר כל הנביאים לא באה להם הנבואה אלא בחלום וחזיון לילה או ביום אחר תרדמה, באופן שיתבטלו כל הרגשותיהם, כמו שכתוב (שם שם, ו) 'במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו', אבל במשה נאמר (שם שם, ז – ח) 'לא כן עבדי משה כו', פה אל פה אדבר בו' וכו'. הג', כי כל שאר הנביאים, בבא אליהם שפע הנבואה יתבטלו כחותיהם ויחלשו, אבל משה לא ישיגוהו רתת וחולשה בשום אופן, אמנם 'כאשר ידבר איש אל רעהו' (שמות לג, יא)"

מלבי"ם בראשית פרשת בראשית פרק ג

מתאר שאדם הראשון לפני החטא הייתה מדרגת נבואתו כמו משה, שראה בלי פחד ורעדה.

"(ח) וישמעו את קול ה'. ספר איך נפלו תיכף ממדרגתם בענין הנבואה, שתחת שתחלה היה נבואתם באספקלריא המאירה והשפע חל על הנשמה והשכל שלא באמצעות הכח המדמה, ולכן לא השיגו תחלה שום דמות ודמיון ולא שמעו קול גשמי ולא נפל עליהם פחד ורעדה כמו שיפול על הנביאים שרואים באמצעות כחות הגוף, רק היה מדרגת נבואתם כמדרגת נבואת משה ע"ה…"

מלבי"ם שמות פרשת שמות פרק ג,ב

כרמב"ם

"וירא מלאך ה' אליו. כבר התבאר שהיו כמה הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, א] שאר הנביאים נתנבאו בחלום ונבואת משה היה בהקיץ, ב] על כל הנביאים נפל פחד ורעדה ובטלו כל כוחות הגוף ומשה נתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו ומשתמש בחושיו,"

רבינו בחיי ויקרא פרשת צו ח, ח – נבואה היא רק באובדן חושים

כרמב"ם, ברוח הקודש אומרים עתידות ואין אובדן חושים, ובנבואה אובדן חושים.

"ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא שהנביא בעת שתבא בו הנבואה כל הרגשותיו וכחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים. ורוח הקודש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו, וידבר עתידות בסיוע אלהי, וזו היא מעלת הכתובים, אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולן."

רבינו בחיי דברים פרשת וזאת הברכה לג, ח

"ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה: בת קול, אורים ותומים, רוח הקדש, נבואה… וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים. המדרגה הרביעית, נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו, ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ."

הסוברים שאין זה כך תמיד (חולקים או מעמידים)

ראש וראשון הוא האברבנאל שמכריז בפה מלא שהוא חולק על הרמב"ם.

אברבנאל שמואל א פרק ט, יז

חולק על הרמב"ם, שהרי שמואל קיבל את דבר ה' "זה יעצור בעמי" בעודו עומד.

"ובהיות ההודעה הזאת קודמת לשמואל הנה כאשר ראה את שאול באה אליו הנבואה לאמר זה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי, ר"ל ימלוך, כמו (שופטים י"ח ז') יורש עצר. ומזה תבין אמתת מה שכתבתי בספר מחזה שדי אשר אני עושה, שכבר תבוא הנבואה לקצת הנביאים השלמים בהשתמשות החושים, כי כן באה לשמואל ההודעה הזאת זה יעצור בעמי, וזה באמת סותר דעת הרב המורה (חלק ב' פרק מ"ה)"

אברבנאל מלכים א פרק יט

מנגד, כאן האברבנאל כותב כרמב"ם. ונראה שאין סתירה, ודבריו יבוארו בהרחבה במקור הבא.

"ועוד שהיה נבואת משה שורה עליו בהקיץ ביום מעל הכפור' מבין שני הכרובי', ונבואת שאר הנביאים היה תמיד בחלום או במראה ותרדמה נופלת עליהם, כמו שאמר יתברך לאהרן ומרים (במדבר י"ב ו') אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו. שאר הנביאים (ואליהו מכללם) כשהיו מתנבאים היו מתפעלים וישיגם חרדה גדולה, כמו שנאמר בדניאל (דניאל י' ח') והודי נהפך עלי למשחית, ולכן אליהו ראה הרוח והרעש והאש והסערה בלקיחתו להורות על זה גם כן, לפי שכלם היו מנבאים על ידי הכח המדמה, ולזה היו ממשלי משלים כפי הרכבות דמיוניהם, ומשה היה מנבא בלי הפעלות חמרו ובהשתמשות חושיו, כמו שאמר (שמות ל"ג י"א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגומר, לפי שלא היה כחו המדמה משתמש בנבואתו"

מעיני הישועה, מעין שלישי תמר שלישי

מסביר שיש שלושה מדרגות: 1. כאשר השפע חל ישירות על השכל, מבלי צורך במדמה. וזו מדרגת משה. 2. כאשר יש צורך שהשפע יחול על המדמה ודרך זה האדם מפרש את הצורות והתמונות שהוא רואה, ומדרגה זו דורשת ביטול חושים. 3. מדרגה נמוכה מזו, שבה הנביא צריך שהשפע יופיע דרך מציאות גשמית, כמו מראות או קולות פיזיים, וזה קורה כאשר האדם לא ראוי לנבואה או כאשר הוא חולה או טרוד. במדרגה זו בהכרח אין אובדן חושים, שהרי החושים הפיזים הם אלו שמקבלים את הנבואה.

"הראשון הוא כאשר יחול השפע האלהי על שכל הנביא והוא ירגיש בו הרגש חזק ויראה דברים מפורשים ודרושים ברורים מבלי משל וחידה צורה ותמונה… והיא מדרגת אדונינו משה שבאו מהשם יתברך העינים כולם בפשיטות לא מדומים ולא מוחשים.

והמין הב' או אמור המדרגה הב' מהנבואה הוא השפע שיחול על שכל הנביא תחילה ואמצעותו על הכוח המדמה. אך אמנם נבאר אמתת זה. והוא, שבחול השפע על שכל הנביא פעמים לא ירגיש בקבולו מפני עומק המושג וקוצר המשיג ומיעוט הכנתו לקבל ראיה כל כך מופשטת או לסיבה אחרת מטבע הדבר הנראה ותכלית הראותו, עד שמפני זה יתפשט השכל מהשפעה עד הכח המדמה וירשים בו צורות ותמונות שהם משלים וחידות מיוחסות לאותו הענין השכלי וירגיש הנביא בהשגה ההיא בלבד. ולפעמים יראה הצורות ההם ולא ידע ענינם ועל מה יורו, כענין המרכבות שראה זכריה מבלעדי פירושים… וזאת המדרגה מהנבואה תחייב בהכרח ביטול החושים, אם בחלום אם במראה, לפי שפועל המדמה והתעסקותו מהשפע המגיע אליו תטרד הנפש כולה באופן שיתבטלו מפעולותיהם.

והמין הג' או המדרגה הג' הנבואה הוא השפע אשר יחול על נפש הנביא תחילה ויתפשט ממנו אל כח המדמה וגם יעבור אל החושים החיצוניים וירגיש הנביא בהשגתם החושיית בלבד, באופן שיראה הנביא בעיניו ובאזניו ישמע המוחשים האלהיים הבלתי נמצאים בעולם הגשמי מחוץ. והדברים האלה חשב הרב שהם מדומים ושאינן מוחשים כלל. ויאמר שבעת שישיגום הנביאים הם נרדמים בטלו מהם החושים, אלא שידמו שהם רואין ושומעין הדברים ההם בחושיהם. והיה זה לתגבורת דמיונם וחולשת שכלם כמו שיקרה לנכפים ולמוקדחים ובעלי השחורה. וזה באמת דיבור סרה בתורת ה'. כי הנה עבדי ה' ונביאיו בריאים וטובים היו שלמים וכן רבים לא שוטים ומטורפי השכל כמו שחשבו. אבל השגתם זאת מוחשת שבעת היקיצה ושימוש החושים היו נביאים משיגים אותם המוחשים והשפע האלהי המראה אותם לעיניהם ומשמיעם באזניהם. ופעמים יהיה זה לקוצר המשיג ולחולשת המקבל ומיעוט הכנתו שלא יספיק להרגיש רושם השפע האלהי בשכלו כבעלי המדרגה הראשונה מהנבואה. וגם לא בדמיונו שהוא הדק שבכוחות הגשמיות כבעלי המדרגה השנייה, ויצטרך שיתרשמו הצורות ההם בחושיו החיצוניים לשירגיש בהם בהתפעלו מרשומם. ומזה המין היו המלאכים שנראו לאברהם כדמות אנשים ונתן לפניהם לאכול, שהנה נראו אליו כן מפני חליו; וכמראת יעקב בהאבק איש עמו עד עלות החשר, כן היתה טרדתו ויגיעתו; ומעמד הר סיני מהקולות והלפידים ומראה כבוד ה' היה מזה המין להיותו לעיני כל ישראל אנשים ונשים וטף; וכן סוסי אש שראה אלישע סביב אליהו בהלקחו מעמו, ורבים כאלה. וכבר יעתק הנביא מזאת המדרגה אל הראשונה כשיפורשו לו אותם הצורות ויחזור בדרך אשר בא, כמו שזכרתי למעלה. ופעמים שלא יושגו הצורות ההם לחושים מפני חולשת המשיג, כי אם להכרח הדבר בעצמו…

והכלל העולה על זה, שהשפע הנבואיי תחול בשלושת כוחות משיגות אשר לנפש האדם, אם בשכל והיא המדרגה השלישית האחרונה. ויצא מזה גם כן לא יתחייב למדרגה האחת ביטול החושים, אבל במדרגה השנית יתחייב ביטולם בהכרח, ובמדרגה השלישית היא בהפך שמציאותם ושמושם בה הוא הכרח."

מלבי"ם שמואל א פרק יט

על אף שראינו בפרק הקודם שהמלבי"ם סובר כרמב"ם, כאן הוא מחריג את שמואל.

"והנה כל הנביאים בעת חול עליהם הנבואה נפלו על פניהם ואיבריהם מתמוטטים מרוב החרדה, לבד שמואל היה גדול במעלתו בשני ענינים, א] עומד על עמדו, לא נופל על פניו. ב] נצב עליהם, ומשפיע עליהם שפע הנבואה."

מלבי"ם שמואל א פרק יט פסוק כד

שאול מתנבא במדרגה גבוהה יותר כשהגיע לשמואל מאשר בדרך, ולכן הוא מאבד יותר את חושיו. יותר גם ממלאכי שאול שנבואתם היתה חלשה יותר. כלומר, יש כאן הדרגה באובדן החושים.

"ויתנבא גם הוא לפני שמואל. במעלה יותר ממה שהתנבא בדרך, וזאת שנית שנפל ערום על פניו כל היום והלילה כי לא סר הרוח ממנו, מה שלא היה כן למלאכיו שהתנבאו רק לפרקים כברק הנוצץ ומתכסה."

רבי שם טוב

רבי שם טוב אבן שם טוב השני (סוף תקופת הראשונים) על המו"נ ב, מא, חולק על הרמב"ם וסובר שהתרדמה שנפלה על אברהם היא לא כי כך קורה תמיד בעת הנבואה, אלא "האימה והחשכה הגדולה בעבור מה שהגיע לו באותה נבואה מהידיעה והשעבוד המגיע לבניו":

"אמר שם טוב זאת התרדמה אשר הגיע לאברהם לא היה בעבור שתחלה היה מחזה ואח"כ בא רתת, אבל נפלה על אברהם התרדמה והאימה והחשכה הגדולה בעבור מה שהגיע לו באותה הנבואה מהידיעה והשעבוד המגיע לבניו. וזה מבואר, ואין צריך לבקש לו טעם אחר. ובעבר שבמראה הראשונה נאמר לו בשורה טובה, לא הגיע לו דבר מאלו המקרים".

רבי אשר קרשקש

כיוצא בזה הקשה רבי אשר קרשקש על המו"נ שם, שלכאורה החרדה הן של אברהם והן של דניאל קשורה לתוכן הנבואה שקיבל, שהיה בה מסר מחריד, ולא לעצם קבלת הנבואה (וביחס לדניאל הקשה גם שדניאל לא היה נביא):

"לחסרון דעתי אתמה על הר"ם, איך הביא ראיה מדניאל שיגיע לנביאים במראה הנבואה איום מחריד, אחר שדעת הרב הוא שדניאל לא היה נביא, ולא הגיע למדרגת הנביאים! ואולי לו לבדו אחר שלא היה במדרגתם אבל היה מכת דוד ושלמה הגיע לו אותה הטרדה והרעדה! ואין ראיה מן הפסוק שאמר "ותרדמה נפלה על אברם", שהיתה סבת התרדמה וחשכה נופלת עליו לרוב הדאגה הגיע לו במה שיעד לו מגלות זרעו והיותם עבדים בארץ לא להם זמן רב… ויש לומר שמתוך שראה במראה ההיא זאת ??? הנכבדת, המאיימת והמחרידה, אמר "ונהפכו צירי עלי, והודי נהפך עלי למשחית". ולא מצאנו כן בשאר הנביאים שתבא להם הנבואה וכיוצא באלו הדברים המאיימים והמחרידים… ואשר עימו ברחו בסבת הטרדה, ואחר שהגיד לו עתידות בכל מה שיקרה לעמו באחרית הימים…".

אור השם

בספר אור השם (לרבי חסדאי קרשקש, נולד בשנת ה"ק [1340]), מאמר ג, ז, ב, מקשה על הרמב"ם הסובר שכל התגלות של ה' אל הנביא כרוכה בחרדה וזעזוע האיברים וכו', מהסיפור של ההתגלות הראשונה של ה' לשמואל, ששם מסופר ששמואל חשב מתחילה שעלי מדבר עימו. וכן הקשה מסיפורים נוספים במקרא. ולכן הסיק שהתרדמה והחרדה אצל אברהם ודניאל היו מסיבות שונות זו מזו: אצל דניאל היה זה משום שהוא היה במדרגה נמוכה יחסית לנביאים אחרים, ולכן כוחות הגוף המפריעים לקבל הנבואה היו דומיננטיים אצלו יותר, והיה כאן בחינה של מאבק בין כח השכל הדרוש לקבלת הנבואה, לבין כוחות הגוף, ולכן זה גרם לחרדה וכו'. אך נביאים בדרגת שמואל לא חוו חרדה או זעזוע כדי לקבל נבואה. ולגבי אברהם הוא מביא שני הסברים: או שהיה זה רושם מהחרדה שנחרד אברהם בעקבות הניצחון במלחמה עם ארבעת המלכים, שמא ינקמו בו (עד שה' היה צריך לומר לו 'אל תירא אברם'), וחרדה זו קיבלה ביטוי גם בנבואה שקיבל. או שהיה זה משום שתוכן הנבואה היה של גלות וצרה לזרעו, ולכן היא לוותה בחרדה:

"ולפי שיתחלפו מדרגות הנביאים בהכנע כחותיהם והשמעם לכח השכלי, כבר יהיה מי שלמיעוט הכנעו יזדעזעו אבריו ויהפכו ציריו כענין דניאל. ולזה יתחייב שיהיה זה בתחילת התנועה שהיא עת מלחמת שאר הכוחות עם השכל. אבל כשנשלם ההתבודדות בניצוח השכל לשאר הכוחות, הנה אין ראוי שירגיש דבר מנגד. ולזה מה שכתב שם בדניאל ידבר אדוני כי חזקתני. כן ראוי שיובן ענין אלו ההבדלים (ר"ל הארבע הבדלים שבין נבואת משה רבנו עליו השלום לשאר הנביאים, שכתב בהלכות יסודי התורה בפרק ז, יעוין שם) בלי ספק. אבל שיהיה כולל לנביאים שימצאם חרדה ואימה גדולה, כמעט שתצא נשמתם כפשט הלשון, חלילה. שהרי נאמן שמואל נביא ה' בתחילת נבואתו ובתשובתו בדבר האתונות, ואלישע בתשובתו לנעמן, ויתר ענינו, יוכיחו כי לא מצאתהו חרדה גדולה. וגם לא נפלה עליהם תרדמה, עד שתראה שמואל היה מדמה שקראהו עלי, ולזה ראה שנדמה לו הקול כקול עלי. שאין ספק שהיה בקי ברבו, כמו שאמרו ז"ל: סומא מותר באשתו בטביעות עינא דקלא, ולהיות הדבור ההוא כדמות דבור עלי בשוה היה הענין ההוא נקרא מראה, שהיה קול מדומה. ואמנם התרדמה שנפלה על אברם, אם מפני שהנביאים אשר לא יתנבאו תמיד התחלף הכנתם כפי הפרידם הדבקות והתירם הקשר. וזה אם לדבר מעיק מחוץ, ואפשר שאחרי הטריד עצמו במלחמת המלכים, הגיע לו רושם מזה בנבואתו, והגיע לו התרדמה. ואם שיהיה הענין רמז ומשל לגלות, ואם שיהיו שני הענינים יחד – לא שיהיה ענין התרדמה מתחייב על כל פנים ליתר הנביאים".

שער כבוד ה'

בספר שער כבוד ה' (לרבי אפרים אנקווה, נולד בשנת הקי"ד [1354]), פתיחה למראות הנבואה, פרק ו (ד"ה: 'ודע', והלאה), מביא את דברי אור השם הנ"ל, וכן את דברי רבי אשר קרשקש הנ"ל, אלא שלשיטתו מכח קושיות אלו ומכח לשון המורה נבוכים ב, מא, מוכרחים לומר שגם הרמב"ם מסכים שלא כל נבואה כרוכה בחרדה וזעזוע האיברים, שהכל לפי דרגת הנביא. ודניאל היה בדרגה פחותה יחסית לנביאים בדורות שלפניו, ולגבי אברהם, סיבת החרדה היא מצד תוכן הנבואה או מסיבות אחרות, אך לא כי כל נבואה כרוכה בחרדה וזעזוע:

"ודע, שמה שכתב המורה שמתנאי מראה הנבואה בשאר נביאים חוץ ממשה רבנו עליו השלום, שיגיע לנביא ענין איום ומחריד כל כך, עוד בהלכות יסודי התורה פרק ז' וז"ל: "כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים, ומשה רבינו אינו כן וכו'. עכ"ל". משמע שדבר זה הוא תנאי מתנאי הנבואה, שבכל פעם שתבוא הנבואה לנביא, יראה ורעד יבוא בו. ולא יתכן שיתנבא עד שיחובר אליו ענין איום ומחריד.

ולמד זה המורה ממה שנמצא כן בדניאל, כמו שכתב המורה הנזכר. ואם הדבר כן, דברי המורה תמוהים, שלא מצינו בשום נביא שהודיע לנו הכתוב שנבואתו קדמה לה רתת וחלחלה, ומהיכן קבל הסוד הזה שכל הנביאים איש לא נעדר היה מגיע לו רתת? ואם למד מדניאל, אין להכריח מזה לשאר נביאים, שיש לומר מפני שדניאל לא היה מוכן לנבואה, על כן לא היה בו יכולת לקבל שפע הנבואה רק אחר איום מחריד. ומה גם שהמורה שם בפירוש המשנה כתב שדניאל אינו בכלל הנביאים, רק מבעלי רוח הקודש, והוא מכת שלמה ודוד שלא הגיעו למדרגת הנבואה, יעוין שם. ואיך למד מדניאל לשאר נביאים? ולא די זה, אלא שאמר שזה תנאי בנבואה, שלא יתכן שתגיע שום נבואה לשאר נביאים זולתי אחר שיגיע אליהם בתחילה רתת וחלחלה. וכבר עמד בזה הרב קרשקש ז"ל שם בביאורו לדברי המורה, וזו לשונו: מה שכתב ענין איום יחובר לנביא בעת היקיצה, אתמהה על הר"מ, איך הביא ראיה מדניאל שיגיע לנביאים במראה הנבואה ענין איום ומחריד, אחר שדעת הרב שדניאל לא היה נביא ולא הגיע למדרגת הנביאים. ואולי לו לבדו אחר שלא היה במדרגתם אלא מכת דוד ושלמה, הגיע לו אותה חרדה ורעדה, ואין ראיה מפסוק 'ותרדמה נפלה על אברם', שיתכן שסיבת התרדמה והחשכה שנפלה עליו היא לסיבת רוב הדאגה הגיעה לו במה שיעד לו מגלות זרעו וכו'", עכ"ל.

אכן, כאשר נתבונן בדברי המורה, נראה שלא לכל הנביאים התנה המורה שצריך שתגיע אליהם פחד ורעדה כאלו טבע הנבואה כן הוא, אלא בא להודיענו שיש מן הנביאים שקודם נבואתם יגיע אליהם ענין איום ומחריד ולא על כל הנביאים גזר כן, שהנביאים מדרגות מדרגות, מהם שכוחותיהם החומריים נכנעו ונשתעבדו תחת הכח השכלי, כפי הכנת הנביא לנבואה, ולאלו הנביאים לא יגיע אליהם פחד ורעדה בנבואתם. ומהם שלמיעוט הכנעתם לכח השכלי, בבוא אליהם הנבואה יזדעזעו אבריהם ויגיע אליהם ענין איום ומחריד. ודבר זה הוא מפורש בדברי המורה שם, וזו לשונו: ופעמים תתחיל הנבואה במראה הנבואה, ואחר כך ירבה הרתת וכו', כמו שכתב באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא 'היה דבר ה' אל אברם במחזה', וסופו 'ותרדמה נפלה על אברם', ואחר כך 'ויאמר לאברם' וכו'. עכ"ל.

הנה שגם המורה מודה שבתחילת הנבואה ההיא לא היה שם פחד ורעדה. אף על פי שהיתה נבואה שלימה, שאמר לו: אל תירא אברם אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד וכו' לא יירשך זה כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יירשך וכו'. ואם מתנאי הנבואה בכל נביא שיגיע אליו פחד ורתת, איך לא אמר הכתוב שבאה לאברהם חרדה ורתת, כמו שגילה זה בסוף אותה נבואה שהגיע לו חשיכה ואימה, מזה מוכח שגם לדעת המורה אין הדבר מוכרח שבכל נבואה תגיע רעדה ופחד לנביא, אלא הכל כפי הכנת הנביא והכנע כוחותיו החומריים לשכל, ומי מהם שלמיעוט הכנתם והכנעתם לכח השכלי הם מוכרח שיגיע אליהם פחד ורעדה. וזה במקום שבאה הנבואה בשם 'יד', כמו שכתוב 'היתה עלי יד ה" – מורה שהגיע לו פחד ורתת. וכן במקום שבאה הנבואה בשם 'משא' יורה על רתת ורעדה. אכן בשאר נבואות שלא הזכיר שהגיע לנביא ענין מחריד – ודאי אין שם פחד לנביא כלל, שזה מורה שהיה מוכן לנבואה והכנע כוחותיו לכח השכלי.

וכן כתב הרב אור ה' מ"ג כלל ז' פ"ב, וזו לשונו: ולפי שיתחלפו מדרגות הנביאים בהכנע כחותיהם והשמעם לכח השכלי, כבר יהיה מי שלמיעוט הכנעו יזדעזעו אבריו ויהפכו ציריו כענין דניאל. ולזה יתחייב שיהיה זה בתחילת התנועה שהיא עת מלחמת שאר הכוחות עם השכל. אבל כשנשלם ההתבודדות בניצוח השכל לשאר הכוחות, הנה אין ראוי שירגיש דבר מנגד… עכ"ל. הנה מדברי הרב נראה שחילוק זה לא לכל הנביאים ולכל נבואה יגיע להם רתת ופחד, המציאו הרב מדידיה. ולא זכר שזה הדבר מפורש במורה עצמו בו, בפרק שכתב שתגיע לנביא רתת גילה שלא על כל הנביאים אמרה למלתיה. שהרי הביא נבואת אברהם שלא הגיע לו רתת בתחילת נבואתו אלא בסוף, כמו שכתבנו לעיל. וזה מורה באצבע אפילו התרדמה ההיא שנפלה על אברם היתה מסיבה אחרת, ואפשר מסיבה שכתב הוא ז"ל".

קושיות על שיטת הרמב"ם מהתנ"ך – נבואות תוך כדי שיחה עם הנמען

ביאת המלאכים לבשר על לידת יצחק

בבראשית יח,א-ב, מתואר שאברהם אבינו זוכה לגילוי שכינה, ופתאום הוא נושא עיניו ורואה שלושה אנשים ניצבים עליו. הדבר מעיד שככל הנראה הגילוי הנבואי לא גרם לו לאובדן חושים, והוא היה מסוגל לראות את האנשים.

"א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

נבואת ה' לשמואל במשיחת שאול למלך

בספר שמואל א' ט, מסופר שה' הודיע לשמואל שלמחרת יבוא אליו איש מבנימין שאותו ימשח שמואל למלך. למחרת כשראה שמואל את שאול ה' נגלה אל שמואל ואמר לו: הנה האיש שאמרתי לך אתמול שיבוא אליך. ואז ניגש שאול אל שמואל. ומשמע מהסיפור שהדברים קרו ברצף, כלומר ששמואל ראה את שאול מתקרב אליו, וה' השרה עליו נבואה ואמר לו שזה שאול, ומיד שאול הגיע אליו. ולא ששמואל איבד את חושיו כשה' אמר לו שזה האיש ששלח אליו:

"(טו) וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר:

(טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי:

(יז) וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל, וַה' עָנָהוּ: הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ – זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי:

(יח) וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה:

(יט) וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ:

(כ) וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ: ס"

רד"ק שמואל א פרק ט

"(יז) וה' ענהו – אמר לו מרוח הנבואה וכן תרגם יונתן ומן קדם ה' אתאמר ליה:"

נבואת ה' לשמואל במשיחת דוד למלך

בהמשך הספר, בפרק טז, מסופר על משיחת דוד למלך, ובתוך הדברים מסופר ששמואל ראה את אליאב, בנו הבכור של ישי, וסבר שבו בחר ה'. אך אז ה' נגלה אל שמואל ואמר לו שהוא לא חפץ בו למלך. וכך בכל אחד מהבנים שעברו לפני שמואל, ה' אמר לשמואל שלא בחר באחד מהם, עד שהגיע לדוד:

"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ:

(ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי ס וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי:

(ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

(ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ:

(ה) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח:

(ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר: אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ:

(ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:

(ח) וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה':

(ט) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר: גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה':

(י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה:

(יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה:

(יב) וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי. וַיֹּאמֶר ה': קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:

(יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה."

רד"ק שמואל א פרק טז

"גם בזה לא בחר ה' – לפי שלא אמר לו ה' ידע כי לא בחר בו כי הוא אמר לו אשר אומר אליך"

קריעת מעיל שמואל

עוד מסופר בספר שמואל א' בפרק טו, שאחר ששמואל מסר לשאול את דבר ה' שמאס בו מהיות מלך על ישראל, הסתובב שמואל ללכת, ושאול אחז בכנף מעילו, והמעיל נקרע. אז ניבא שמואל לשאול ואמר: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להינחם". ומשמע שאמר לו את זה מיד ובשם ה' (ולא רק כפרשנות שלו לסמליות שבקריעה):

"(כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי:

(כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל:

(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

(כג) כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: ס

(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

(כה) וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה':

(כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: ס

(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע:

(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:

(כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:

(ל) וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹוהֶיךָ:

(לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה':"

נבואת נתן לדוד

בספר שמואל ב' יב, מסופר שה' שלח את נתן למשול לדוד את משל כבשת הרש בעקבות חטא אוריה ובת שבע. לאחר שנתן מנבא לדוד נבואת פורענות כהמשך למשל, דוד מודה בחטאו, ואז נתן אומר לו שה' העביר חטאו ולא ימות, אך בנו שנולד לו מבת שבע ימות. ומשמע שאמר לו את זה מיד כשהודה דוד בחטאו:

"(א) וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ:

(ב) לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד:

(ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת:

(ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:

(ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת:

(ו) וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל:

(ז) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל:

(ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה:

(ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:

(י) וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: ס

(יא) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:

(יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: ס

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לַה'. ס וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ, לֹא תָמוּת:

(יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת:

(טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ:"

נבואת ה' לאלישע על המזון המועט שיספיק לעם רב

בספר מלכים ב' ד, מסופר שאדם מבעל שלישה הביא לאלישע הנביא עשרים לחם שעורים וכרמל, ונתן לו. אלישע הורה לתת את הלחם לעם שאיתו (בני הנביאים?), שהיו מאה איש, ועל תמיהתו של משרתו איך יספיקו עשרים הלחמים למאה איש, ניבא אלישע שזה יספיק להם ואף יותירו, וכך היה. ומשמע שקיבל את הנבואה לאחר שהגיע האיש מבעל שלישה:

"(מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹוהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ:

(מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ? וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ, כִּי כֹה אָמַר ה' אָכֹל וְהוֹתֵר:

(מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'"

נבואת אלישע לשליש

כיוצא בזה, בפרק ז מנבא אלישע בתקופת הרעב הגדול בשומרון, שמחר מחירי המזון יצנחו. השליש של המלך פקפק בדבריו ואמר: "הנה ה' עושה ארובות בשמיים, היהיה כדבר הזה?!", ובעקבות זאת אלישע עונה לו (בשם ה'): "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל", וכך היה. ומשמע שאמר לו זאת מיד:

"(א) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:

(ב) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹוהִים וַיֹּאמַר: הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?! וַיֹּאמֶר: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:"

נבואת ירמיהו לצדקיהו

בספר ירמיהו לח, מסופר שצדקיהו מלך יהודה מבקש מירמיהו שיאמר לו את דבר ה' באשר לעתיד תושבי ירושלים, וירמיהו עונה לו שאם ייכנע למלך בבל – ירושלים תינצל, ואם לא – היא תישרף ותיחרב. צדקיהו עונה לירמיהו שהוא חושש להסגיר את עצמו לבבלים, שמא היהודים שהשלימו עם הבבלים יהרגו אותו כשיסגיר את עצמו לבבלים, וירמיהו מנבא לו שהבבלים לא ימסרו אותו אל אותם יהודים, והוסיף שה' הראה לו שאם הוא ייכנע למלך בבל – "ייטב לך ותחי נפשך", ואם יתעקש לעמוד במריו – הבבלים ישרפו את ירושלים ויתפסו אותו ויענישוהו. ומשמע שכל הנבואה הזו היתה תגובה של ה' לשאלת צדקיהו שהביע את חששו בפני ירמיהו באותו מעמד שהבבלים עלולים למסור אותו ליהודים השונאים אותו:

"(יד) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית ה' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר:

(טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי:

(טז) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי ה' את אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: ס

(יז) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

(יח) וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם: ס

(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי: פ

(כ) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: לֹא יִתֵּנוּ. שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ, וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ:

(כא) וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי ה':

(כב) וְהִנֵּה כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר:

(כג) וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ: פ"

[1] מצד שני יש שחלקו על החלוקה הזאת, וכך הם דברי רבי יוסף קרא (שמואל א,ט,יא) שסובר שנביא ורואה זה אותו דבר, אלא שרואה היה בתקופה שבה היו מעט חטאים ולא היה צריך להוכיח ולדבר הרבה, אבל משרבו החוטים עברו לקרוא להם 'נביאים' מלשון ניב:

"הרואה כך היו נקראין בדורות הראשונים שהיו מגידים לאיש ואיש כמעלליו ומראין לו עון שעתיד לקרותו בכך ומשיבים אותם מרשעם ומדרך הקשה אם היה אחד בעיר ושנים במשפחה שחוטאים אבל משרבו החוטאים שהיו משוטטים בכל חוצות ואין איש עושה משפט וצדקה ומבקש אמונה וישלח ה' ביד כל נביא וכל חוזה לאמר שובו נא מדרכיכם הרעים השכם ושלוח, חזרו לקרוא אותם נביאים על שם שמוכיחין לישראל כי נבואה הוא לשון דיבור ולשון תוכחה כמו בורא ניב שפתים, כשהוא אומר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, מה שהדור הזה קורא נביא היו הודורת הראשונים קורין רואה, למדת כשנכתב ספר זה כבר חזרו לקרוא לרואה נביא"

[2] מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קג

"אבל הקב"ה רואה למעשה ידיו, ומעשה ידיו אינם רואים אותו, שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), תדע לך שכן הוא מפורש על ידי יחזקאל כשראה דמותו נשמטה נפשו ממנו, הדא הוא דכתיב ואראה ואפל על פני (יחזקאל א כח)."

אם כן, ברור מדוע נפל על פניו, ואין זה כלל בכל הנבואות, ואולי אף ניתן לדייק ההיפך