עונשו של נביא שקר
מדוע היה צריך לצוות על 'לא תגור ממנו'
בתורה הצטווינו שלא לפחד מנביא השקר:
דברים פרק יח פסוק כב
"אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְ-הֹוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ-הֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ."
ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קעח
נראה שהסביר 'לא תגור' מלשון 'לא תאגור'[1]
"לא תגור ממנו, אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה."
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת שופטים דף לא עמוד א
"לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה:"
מדרש תנאים לדברים פרק יח
פירוש נוסף, אין לפחד מנביא השקר:
"לא תגור ממנו אפלו גדול שבישראל אל תימנע מלהרגו שנ' לא תגור ממנו: ד"א לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה:"
רש"י הביא את שני הפירושים וביאר שהפחד הוא מלהענש עליו:
רש"י דברים פרק יח, כב:
"לא תגור ממנו – לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה ולא תירא ליענש עליו:"
הרא"ם מסביר מדוע לא הסביר רש"י 'לא תגור' כחשש פיזי ומקשר בין פירושי רש"י[2]:
מזרחי (רא"ם) דברים פרק יח
"לא תגור ממנו לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה ולא תירא ליענש עליו. אבל בספרי, לא אמרו אלא "אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה" ויובן זה מעצמו, דאם לא כן מאי "לא תגור ממנו" דקאמר, וכי גברא אלמא הוא, שיירא ממנו שמא ישרוף גדישו, אלא על כרחך לומר דהכי קאמר: לא תירא פן תענש עליו, מפני שהוא מפורסם לנביא, ותמנע עצמך מללמד עליו חובה. לפיכך כתב רש"י אחר מאמר "לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה" מאמר "ולא תירא ליענש עליו", שהוא טעם על "לא תמנע עצמך" כו', כאלו אמר: לא תמנע עצמך כו', ולא תירא מזה פן תענש עליו."
פנים יפות (דברים יח, כ)
מסביר שכיוון שנביא השקר מקושר לכוחות הטומאה האדם עלול לחשוש שיענש על ידם:
"אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו'. צריך להבין דלכאורה הוי זו וא"צ לומר זו, ונראה דאיתא בפ"ק דמגילה [ג א] גבי יהושע וירא איש עומד לנגדו והיכי עביד הכי וכו' שמא שד הוא וכו', גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, א"כ י"ל דהא דצוה התורה להרוג הנביא ולא חיישינן שמא הטעהו השד ולא בזדון דיבר הנביא, אך הנביא אשר ידבר דבר בשמי, דהיינו שיזכיר בשמי שם שמים וא"א שהטעהו השד דלא מזכיר ש"ש לבטלה, ואם נאמר אפשר שהטעהו השד והוא בדה מלבו לומר בשם ה', גם ע"ז חייב מיתה כיון שהתרה בו הנביא שהוא שקר, והוא לא שמע בשם ה', היינו דכתיב אשר ידבר בשם אלהים אחרים, א"כ הוא חייב מיתה שהיה שקר לגמרי או שניבא בשם אלהים אחרים, וי"ל דהיינו דכתיב לא תגור ממנו שלא תאמר הואיל והוא מתעסק עם השדים אם תהרגנו מתגרה עמהם, ע"ז אמר לא תגור ממנו, כי השם הוא השומר מכל המזיקים:"
תורה תמימה (דברים פרק יח הערה עו)
מסביר שהחשש המיוחד הוא מפני שהנביא גם מחזק את עשיית המצוות:
"נראה דר"ל לא תירא ממנו שלא תענש ממנו ומתוך כך תמנע מללמד עליו חובה. ומה דצריך להזהר בנביא שקר יותר מבכל החוטאים, הוא משום דלפעמים נביא שקר מזהיר גם על המצות, ומפני זה יחושו מללמד עליו חובה, לכן הזהיר על זה:"
לעומת דעת רש"י שהחשש הוא רוחני, הרמב"ן מדגיש את הצורך שלא לירא 'מפני התקיפין ומפני המטעין':
רמב"ן דברים פרק ז, יב
"ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר (לעיל א יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, ואמר בנביא השקר (להלן יח כב) לא תגור ממנו."
אמנם בפרק יח, כא כתב שהציווי לא לגור הוא מפני חכמתו או האותות שנתן:
"אבל עיקר הכתוב לומר, איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה. וצוה, כי כאשר לא יבוא הדבר, אז יומת כי לא דברו השם, ולא תגור ממנו, מפני חכמתו, או מפני האות שנתן ובא האות והמופת."
אברבנאל דברים פרק יח
אין לתלות את הטעות בשיקול דעת וכד' של הנביא וכן לא לפחד מהתפארותו בחכמה ובנבואה:
"בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו הוא להודיע שלא יאמרו שטעה הנביא בשקול הדעת ובשגגה כשגגה שיוצאת מלפני השליט כי בכונה ודעת דבר מה שדבר לשקר והוא הזדון ועל כן לא יגורו מחכמתו ומהתפארותו בנבואה ויהרגו אותו על כל פנים:"
האברבנאל מוסיף דוגמה היסטורית לקיום ציווי זה:
"וכמו שצוה משה שימות הנביא. ככה אמר ירמיהו הנביא לחנניה בן עזור השנה אתה מת כי סרה דברת על ה' כי כיון שלא היה בידו להמיתו על ידי בית דין של מטה. נגזר דינו בבית דין של מעלה. ובשרו על זה בפניו לקיים מה שנאמר כאן לא תגור ממנו"[3]
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה ט
"כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לא תגור ממנו, ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד."
הקדמת הרמב"ם למשנה
"אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים כגון שיאמר ששלום יהיה בשנה זו והיתה מלחמה, או שיאמר שהשנה תהיה גשומה וברוכה והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו, כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודבר שקר על ה', לפי שה' אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה כל דבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר."
דברי ירמיהו הלכות עבודה זרה פרק ה
אין הכוונה שהאדם חושב שהוא נביא, אלא שהולך בדרכי הנביאים בקדושה וכד':
"[ט] כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תגור ממנו. הנה אם מונע מפני שהולך בדרכי הנבואה הרי מחשיבו לנביא אמת וא"כ מקבל דבריו וכמ"ש בהקודם עובר בלא תשמע וכו' אבל הכונה שהרי הולך בדרכי הנבואה כי אלו נביאי שקר מתקדשים ומתטהרים מראית עצמם בפרישות וקדושה יתירה כנביאי האמת וזה דרכי הנביאים שהולך ומביא להמון עם לכבדו ולירא מפניו, וזה פי' לא תגורו וכו' כי מה יראה ופחד מנביא אשר אינו שר ומלך וגבור חיל אם לא יראת הכבוד ובהקדמתו לש"ס כתב וע"ז אמר הכתוב וכו' לא תגורו ממנו ר"ל אל יפחידך ואל יבהילוך מלהרוג אותו אמונתו וחכמתו אחרי שמלאו לבו להעיד וכו' עיין שם."
האם חובה להסתכן על מנת להרוג את נביא השקר?
שיעורי ר' דוד סנהדרין דף ו עמוד ב
הדגיש שאין הכוונה במקום של פיקוח נפש ואף ספק פיקוח נפש.
"גמ' שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו, משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש.
ובחינוך (מצוה תט"ו) הביא לשון הסיפרי, שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני, או יהרג אחד מבני ביתי, או שמא ידליק את גדישי וכו'.
אכן ברמב"ם (פכ"ב מהל' סנהדרין ה"א) הביא לשון הסיפרי, והשמיט התיבות שמא יהרגני, וצ"ב מ"ט השמיט זה.
ונראה דהא זה פשוט דאין פסוק זה מיירי בחשש של פיקוח נפש ממש, דהא רק בג' עבירות איכא חיוב דמסירות נפש, ולא בשאר לאוין, וע"כ דעיקר הלאו הוא רק שלא יירא ממנו, אבל אי הוי חשש של מסירות נפש בודאי אינו חייב לדונו….וע"כ דלא מיירי הכא במסירות נפש, אלא דהוי רק אזהרה לדיין שלא לירא מפני איש.
ובפי' – המשנה להרמב"ם, בהקדמתו, כתב גבי נביא השקר לא תגור ממנו היינו לאו שלא תגור מפני חכמתו וגדלותו, והיינו נמי לאו כזה שלא לירא ממנו."
היקף האיסור
האם איסור כללי על מורא מנביא שקר והאם נוהג בזמן הזה?
החינוך כותב שהמצווה אינה שייכת אלא בזמן בית דין:
ספר החינוך מצוה תקיט
"ונוהגת מצוה זו בזמן הבית שישראל בישובן, כי אז בידינו לדון דיני נפשות. ואמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ב' ע"א] שאין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד."
לעומת זאת:
ספר מצוות קטן מצוה יג
מחדש שמצווה זו נוהגת גם בימינו ביחס למסיתים לעבוד ע"ז:
"שלא לגור מדברי נביא השקר דכתי' (דברי' י"ח) בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו. וזה נוהג גם בזמן הזה מן המסיתים לעבוד עכו"ם המייראים ישראל על אמונת אלהינו."
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק א
"(כג) שלא לגור מדברי נביא השקר דכתיב בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו וזה נוהג גם בזמן הזה מן מ"ה המייראים את ישראל על אמונת אלהינו, סמ"ק:"
ומדברי הרמב"ם נראה שזה כולל גם איסור כללי לירוא מדבריו של נביא שקר.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה ט
"כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו[4] הרי הוא בכלל לא תגור ממנו, ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד."
נביא שקר הוא רק כשקרוב למעלות הנבואה
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה ט
תיאר את נביא השקר כמי שהולך בדרכי הנבואה וזו הסיבה שעלולים לחשוש מלהורגו:
"כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לא תגור ממנו, ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד."
מנחת חינוך מצוה תקיז
דן בגדריו של נביא שקר וכתב שהדיוט אינו מוגדר כנביא שקר כלל.[5]
"ולכאורה ל"ש נביא שקר רק אם הולך בדרך נביא שראוי להאמין בו על נבואת אמת אם הוא משקר ה"ז נביא שקר אבל אם בא איזה הדיוט ומתנבא ה"ז לשחוק וללעג ומי יאמין לו אינו בכלל זה וע' בר"ם פ"ז מהלכות יסוה"ת שכתב תנאי הנביא שמחוייבים להאמין בו ואם הוא משקר הו"ל נביא שקר אבל אם אינו בגדר הזה ל"ש כלל נביא שקר כנ"ל."
העמק דבר דברים יח, כ
נביא שקר שחייב מיתה הוא מי שהיינו עלולים לטעות בו שהוא נביא.
"אך הנביא. ולא כתיב אך האיש אשר יזיד וגו', שאינו חייב אלא מי שהיה עולה על הדעת לשמוע לו, משא"כ הדיוט שבל"ז אין דבריו נשמעין, והיינו שכתב הרמב"ם הל' יסה"ת פ"ט ה"א, הא למדת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד אחד בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה וגו', הרי דייק דוקא שעשה תחלה אות או מופת, והיינו שנתחזק לנביא משא"כ הדיוט."
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מנין ע"א העונשין עונש סה סו
נראה שהעונש רק אם מוחזק לנביא:
"ולכן נראה לומר בכוונתו ע"פ המתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לפיה"מ שם)[6] דדין המתנבא בשם ע"ז ונביא השקר שבחנק. אינו אלא דוקא במשמתייחס לנבואה. כלומר שידוע ומוחזק ומפורסם לכל בנביא. אבל הדיוט בעלמא שבא כמתנבא בשם ע"ז או בנבואת שקר בשם השם ב"ה. אין זה בכלל דין זה. והכי משמע ודאי פשטי' דקרא. דכתיב אך הנביא אשר יזיד וגו'. דמשמע דרק בידוע ומפורסם לנביא אמת דיבר הכתוב. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שחידשו כן מדעתם. ולא ראו דברי הרמב"ם ז"ל שם שכבר קדמם בזה. ונראה דמקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה הוא מדאמרינן בפרק הנחנקין שם. ובספרי (שופטים). ובתוספתא (פרק בתרא דסנהדרין). המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיהו בן כנענה. המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור. המתנבא בשם ע"ז. כגון נביאי הבעל עיין שם. ומשמע ודאי דהיינו לומר דדוקא בכגון אלו שהיו נודעים ומוחזקים בעיני העם לנביאי אמת. הוא שנדון בדין נביא שקר ומתנבא בשם ע"ז. מפני שדבריו קרובים להתקבל לשומעים אותו. ורב המכשול. אבל ההדיוט שהתנבא אינו אלא כשיחה בטלה ואין סופו להשמע. ולאו כלום הוא. וכדאמרינן נמי כיו"ב לענין מסית (פרק ארבע מיתות ס"א ע"א) עיין שם היטב. וכן מתבאר נמי מדברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (פ"ה מהלכות ע"ז ה"ט). שכתב וז"ל כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו. שהרי הולך בדרכי הנבואה. הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תגור ממנו וכו' עכ"ל עיין שם. הרי דס"ל דאינו בכלל נביא השקר שענשו מיתת ב"ד אלא אדם המעלה ההולך בדרכי הנבואה. ובודאי שכן נראה ג"כ ממתניתין (ריש פ"ק דסנהדרין) דתנן אין דנין נביא השקר אלא בסנהדרי גדולה של שבעים ואחד עיין שם. והיינו ודאי מפני מעלתו הגדולה וחשיבותו. כאחריני דקחשיב התם בדין זה במתניתין עיין שם. וא"כ נראה דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב צופה עם אלקו לאליל. כלומר שעם היותו ידוע ומוחזק לנביא אמת לאלקי אמת. הוא בא ומתנבא וצופה לאליל. הרי הוא בעונש חנק. דבענין אחר אין דינו למות מיתת ב"ד אם לא שהיה עד עכשיו מוחזק בנביא אמת ומתהלך בדרכי הנביאים[7]. ועכשיו התנבא לאליל וכמו שנתבאר. כן נראה נכון ומוכרח בכוונתו:"
דינא דחיי (לבעל כנה"ג, לאוין לה)
ביאר מדוע לדעת הרמב"ם האיסור כן נוהג גם בנביא המתנבא מה שנאמר לחבירו אבל לא בנביא לע"ז:
"שלא למנוע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו שנא' לא תגור ממנו. כמו שדרשו בספרי אל תמנע עליו מללמד עליו חובה ופירו' שלא ימנע עצמו ללמד עליו חובה מיראת העונש שמא יענש עליו מפני שהולך בדרכי הנבואה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' ע"ז.
ומפשט הכתובים יראה לי דאין האזהרה הזאת אלא לנביא המתנבא מה שלא שמע, אבל נביא המתנבא מה ששמע מנביא חברו אין בכלל האזהרה הזאת, דכתיב: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה', אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא" ועל זה נאמר אל תגור ממנו. אבל מדברי הרמב"ם והר' המחבר יראה דהאזהרה הזאת היא לכל נביא שקר בין מתנבא מה שלא שמע בין מתנבא מה ששמע מנביא חברו. והכתובים יתפרשו כך: "וכי תאמר בלבך איכה נדע כו' אשר ידבר בשם ה' ולא יהיה הוא הדבר אשר לא דברו ה'" ועד כאן הפסיק הענין. ו"לא תגור ממנו" הוא ענין בפני עצמו דקאי לכל נביא שקר אפילו למתנבא מה ששמע מנביא חברו. וא"ת אם קרא דלא תגור ממנו לא קאי למאי דסליק עליה למה לא נאמר דקאי נמי לנביא המתנבא בשם ע"ז שנכלל בכתוב דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו' ומדברי הרמב"ם וההרב המחבר יראה שלא הוזהרנו מלהתרשל בהריגתו אבל בהריגת נביא השקר אבל לא בהריגת נביא המתנבא בשם ע"ז וי"ל דבשלמא בנביא השקר בין שמתנבא מה שלא שמע בין מתנבא מה ששמע מנביא חבירו שייך בהם יראה מפני מעלתם ויתרשל בהריגתם ולכך הזהירה תורה לא תער ממנו אבל בנביא המתנבא בשם ע"ז אין שייך שם יראה דכיון שאנו רואים שמתנבא בשם ע"ז אין לך הדיוט גדול מזה ולא הזהיר הכתוב על כך…"
מנחת חינוך מצוה תקיט
כתב שאינו נוהג על המתנבא בשם ע"ז אך הסתפק לגבי התנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה:
"שלא נירא מלהרוג נביא השקר וכו'. גם כן בר"מ פ"ה שם ומסיים וכן המונע ללמוד עליו חוב הוא בכלל לאו זה וכ"כ הרהמ"ח והוא בספרי וע' בספר משנ"ח מצוה ל"א דבכל החייבי מיתות מצות עשה להמית אותם וגם לאו דלא תחוס וכו' וכאן גבי נביא שקר הוכפל האזהרה ועובר בב' לאוין וכ' ג"כ דלאו זה רק בנביא השקר כמ"ש בתורה אבל במתנבא לע"ז אינו בכלל לאו זה ואין דנין ק"ו ע"ש וכבר כתבתי לעיל דנביא המתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לע"ז דהוא נביא שקר ג"כ אפשר דלאו זה ג"כ נוהג אך בתורה נכתב הלאו זה ע"ד העתידות אשר לא יבוא וכו' א"כ אפשר רק בדבר הזה וצ"ע:"
ספר פנים יפות לבעל ההפלאה (דברים יח כא)
אין להרוג נביא שקר על פי נביאי אמת מפני שאם שני נביאים מעידים שנבואתו היא שקר הוא אינו נענש שכן אף אחד לא יאמין לו, (ואם אלו תרי ותרי בוודאי שלא יאמן):
"(כא) וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו' . צריך להבין כיון שאחז"ל [סנהדרין פט ב] שאין חייב אלא אם מתרין ביה נביא אמת, א"כ מה הוא הספק איכה נדע הדבר הלא אפשר להודיע ע"י שני נביאי אמת שמעידין עליו שהוא נביא שקר, ונראה משום עדות שאין אתה יכול להזימה דהיינו שלא יכחישו, אלא שמעידין שלא היה שם באותו מעשה וזה לא שייך כאן, ועי"ל כיון שיש שני נביאי אמת שמעידין לעולם שהוא נביא שקר דבריו בטלים נגד השנים ולא יתחייב מיתה ע"ז כיון שלא יאמינו לו, ואם הם שנים פשיטא שאינם יכולים להעיד עליהם שהם נביאי שקר שהרי מכחישים ואומרים עליהם שהם נביאי שקר, ומאי חזית דציית להני:"
ובאור שמח הוכיח שכשאדם אומר 'כאשר דבר ה" וברור לשומע שאינו מתכוון לנבואה – אין איסור:
אור שמח הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה ח
"[ח] אחד המתנבא, בהגה"מ הילכך יזהר אדם שלא כו' דרך חוכא הקדוש ברוך הוא אמר לי כך.
נ"ב. והנה מצאנו שאמרו על דברים בנחוש וסיבות באליעזר עבד אברהם ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', יעוין רש"י שם, ואולי אין למדין מקודם מתן תורה, יעו' ירושלמי סוף מו"ק, אמנם בשמואל ב' ט"ז (י – יא) כי ד' אמר לו קלל את דוד כו', ויקלל כי אמר לו ד', ולכן אין לחוש לזה, כיון שלא אמר דרך נבואה."
מאידך:
ספר יראים סימן רמא [דפוס ישן – לד]
כתב כהמשך לציווי נביא שקר שיזהר שלא לומר אפילו בשחוק:
"נביא השקר. הזהיר הכתוב על נביא השקר בפ' שופטים דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר לא צויתיו אזהרה וענש הכתוב בסמוך ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק…. אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר זה המתנבא מה שלא שמע אשר לא צויתיו לדבר זה המתנבא מה שלא נאמר לו דמשמע אשר לא צויתיו הא לחברו צויתי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים ומת הנביא ההוא. הלכך יזהר אדם אפי' דרך בדחנות ושחוק הב"ה אומר לי כך ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואינם מרגישים בעון הדבר כתבתיו."
והובאו דבריו בהגהות מיימוניות:
הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ה, א
כתב שיש לכל אדם להזהר ואפילו כדרך שחוק:
"כתב רא"ם הלכך יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק הקדוש ברוך הוא אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעון הדבר כתבתי, עכ"ל:"
הגהות המהרש"ל לסמ"ג (עמודי שלמה) אות לה
"וכתב הרא"ם יזהר אדם שלא ידבר דרך שחוק ובדיחות: 'אמר לי ה' כך וכך', ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים עון הדבר כתבתי, עכ"ל ההגה מיימוני. גם אני הגבר ראיתי המכשלה הזאת בימי חורפי ע"כ כתבתיו פה."
משנת חכמים (כט-ל, צפנת פענח יג)
הסיק מדברי הגמ"י ומהרש"ל שיש איסור גם לסתם אדם לומר דברים בשם ה' ונראה שהבין שהדברים כלולים באיסור תורה ממש:
"בהגמ"י ובביאורי מוהרש"ל להסמ"ג דלאו דוקא נביא הוא בלאו לומר שכך שמע מפי הקב"ה אם לא שמע, אלא אף כל אדם אסור לומר שכך דיבר ד'. וכ"ה ראוי לכל אדם ליזהר בזה. ועיין בחינוך מ"ש בשרשי המצוה ולענ"ד כמו שכתבתי."
מנחת חינוך מצוה תקיז
כתב שגם לדעתם אין כאן אלא לאו ולא חיוב מיתה:
"שוב ראיתי בספר משנ"ח שדעתו ג"כ כן אך מביא בשם גדולים דכל אדם אסור לומר בשם הקדוש ברוך הוא ועובר בלאו ע"ש ובודאי איסור יש אך זה נראה ברור דאינו ח דלא נקרא נביא שקר כלל כיון דא"ר להאמינו כנ"ל כנ"ב."
חזון איש (סנהדרין סי' כא, ס"ק ב)
כתב שנביא שקר לא חייב להיות דווקא מי שהיה נביא בעבר. (אמנם לא התבאר מה רמת האישיות הנדרשת.[8]):
"ובדין נביא השקר אין חילוק בין היה נביא אמת מתחלתו או לא וכדאמרן פ"ט, א' המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה ולא מצינו שהיה נביא אמת וכן כל ג' מיתתן ביד אדם דאמר פ"ט א' אין נ"מ בין נביא אמת מתחלתו או לא."
כלי גולה (הרב שמעון גאבל, ירושלים תשנ"ב)
משמע שמתרים דווקא במי שאינו מוחזק נביא (ולכן לדעתו זו לא התראת ספק)
"…דהוה ספק השקול ול"ה התראה אבל כאן על פי הרוב אינו נביא דרוב בני אדם אינן נביאים והוא אינו מוחזק לנביא ומעוטא דמעוטא הם נביאים, ועיין בתוס' בגיטין ןלג דה ואפקעינהו דברוב ל"ה התראת ספק רק התראה ודאי, וכן נאמר כאן דל"ה התראת ספק עכ"פ לענין התראה כי כל זמן שלא ידוע לנו שהוא נביא הוא מוחזק שאינו נביא ע"כ שפיר יכולים להתרותו"
עוד בעניין זה ביחס לנביא האומר לעבוד ע"ז
בתורה נאמר:
דברים פרק יג, ב-ג
"(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.
(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנׇעׇבְדֵם."
משמע שקודם נתן אות או מופת.
ובגמרא הובאו שתי דעות בעניין זה:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה – שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא, כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת, ולבסוף נביא שקר."
משנת אברהם על הסמ"ג (עמ' קע)
כתב שחולקים בשאלה האם נביא המתנבא לע"ז הוא דווקא מי שהיה נביא.
"ונראה דריה"ג סטבר דמשכחת שיהיה לו דין של נביא שקר בפעם ראשונה. כגון אם התנבא להדיח את ישראל לכו"ם ונתן או מופת ובא האות והמופת. ורע"ק סובר שזה הוא דבר שאין במציאות כי ח"ו לא יעשה הקב"ה אות או מופת לזה השקרן הרוצה להדיח את ישראל ולכך אין הדין הזה מתקיים אלא דוקא במי שהיה נביא מקודם וחזר להיות נביא שקר… נמצא שדעת רע"ק שהלכה כמותו מחבירו שרק נביא שהתנבא מקודם יוכל להיות נדון בדין נביא שקר ולא כשזו נבואותו הראשונה"
(ואמנם מלשון הגמרא לא מפורש שזה תנאי בהיותו נביא שקר, ניתן להבין זאת רק כרבותא, שאפילו בא האות אין להאמינו. וכך משמע מלשון הראב"ע: "ויש אומרים, כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו, כי הוא דבר הפך שקול הדעת.")
מאידך, מלשון הרמב"ן משמע שהוא נקרא נביא על סמך עדות עצמו, [ומציע הסבר נוסף שהוא נביא על פי נבואות שנתן]:
רמב"ן דברים פרק יג פסוק ב
"(ב) כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום – יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן. ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש בהתבודדה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך:…
והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד ע"ז, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך, והוא שאמר בו הכתוב עוד (להלן יח כ) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת, כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית"[9]
[1] וכיו"ב:
תוספתא מסכת סנהדרין (צוקרמאנדל) פרק א
"אמר ר' יהושע בן קרחה מנין שאם היה יושב לפני הדיין ויודע זכות לעני וחובה לעשיר אי אתה רשאי לשתוק תל' לומ' לא תגורו מפני איש אל תכניס דבריך מפני איש:"
[2] וכיו"ב כתב עבודת המלך הלכות עבודה זרה פרק ה בדעת הרמב"ם. [ונראה מדברי שניהם שלא הכירו את מדרש התנאים שהבאנו]
"[ט] כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וכו' הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה וכו' הרי זה בכלל לא תגור ממנו. עי' כ"מ דהוא מספרי, ובאמת הביא כן רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ט בשם ספרי, ובספרי שלפנינו ליתא אלא דרשא דאל תמנע עצמך מללמד עליו חובה אבל שלא לירא לענשו ליתא לפנינו, ומלשון רש"י ז"ל בפרושו על התורה נראה שהיה לפניו הגי' בספרי ושלא נירא ליענש עליו, או ושלא נירא לענש אותו, ועי' להר"א מזרחי ז"ל בבאורו על התורה שכבר עמד ע"ז שהרי לא נמצא כן בספרי וביאר שכוונת רש"י ז"ל לבאר דכוונת לא תגור הוא מיראה שלא ליענש עליו עיין שם ועי' לרבנו בהקדמתו לפי' המשנה נראה דשלא נירא לענשו הוא פשטא דקרא עיין שם.
ואנכי זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 112 וז"ל לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו שנאמר לא תגור ממנו, דבר אחר לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה, ובא וראה שמה שהוסיף רבנו בלשונו הטהור המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שצ"ל שכוונתו ג"כ כמ"ש הרא"ם ז"ל על פירש"י ז"ל על התורה שהבאנו, אבל באמת הוא ג"כ ע"פ המקור הזה לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו."
[3] ירמיהו פרק כח, טו-יז
"(טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ יְ-הֹוָה וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר.
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְ-הֹוָה.
(יז) וַיָּמׇת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי."
ניתן להוסיף דוגמה נוספת לנביא אמת שלא התיירא מנביא שקר, אם כי שם לא הענישו:
מלכים א פרק כב, כג-כד
"(כג) וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְ-הֹוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַי-הֹוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.
(כד) וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ יְ-הֹוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ."
[4]בביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מנין ע"א העונשין עונש סה סו, הבין שלשיטתם זו אזהרה כללית על כל יחיד ויחיד ולא רק על בית הדין ומתוך כך הקשה עליהם מה מקורם. וביאר שלדעת רס"ג אין כאן אלא אזהרה לבית דין:
"איברא דלפמש"כ הרמב"ם ז"ל שם דגם הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לאו זה דלא תגור ממנו. וא"כ היא אזהרה כוללת גם לכל אדם מישראל שאין דין מיתתו מסור בידם. שלא לפחוד ולירא מדבריו. וכן כתב בסמ"ג (לאוין ל"ה) וז"ל שלא למנוע מהריגת נביא שקר ולא לירא ממנו שנאמר לא תגור ממנו וכו' עכ"ל עיין שם (ובהמשך דוחה הרב פערלא הדיוק מהסמ"ג. צירפתי לשון הסמ"ג להלן א.ש.). הרי דמלבד מניעת הריגתו ס"ל דכולל נמי אזהרה שלא לירא ממנו יראה בעלמא. וכן מבואר בסמ"ק (סי' י"ג) שכתב וז"ל שלא לגור מדברי נביא השקר דכתיב בזדון דברו הנביא ההוא לא תגור ממנו. וזה נוהג גם בזה"ז וכו' עכ"ל עיין שם. ולפ"ז ודאי קשה לכאורה דמ"מ הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות לאו זה משום אזהרה דכל אדם שנכללה בו. אלא דעיקר דברי הרמב"ם ז"ל והסמ"ג וסמ"ק בזה לא ידענא מקורם. דמדברי הספרי שם מבואר דהך קרא אינו אלא אזהרה לב"ד. והוא דבר הלמד מענינו מגופיה דקרא. דבמיתת ב"ד דנביא השקר מיירי קרא התם. וכיו"ב כבר עמד הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל (בפרשת שופטים שם) עיין שם מה שכתב לפרש דברי רש"י. אבל תמיהני עליו דיותר היה לו להקשות על דברי הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק. דדבריהם אי אפשר לפרש על דרך שפירש דברי רש"י שם עיין שם. מיהו לשון הסמ"ג אפשר לפרש כדרך שפירש הרא"ם ז"ל דברי רש"י. אבל דברי הרמב"ם ז"ל (בחבורו הגדול שם) ודברי הסמ"ק צע"ג אצלי. דודאי מפשטיה דקרא ומדברי הספרי מבואר דאין זו אלא אזהרה לב"ד בלבד. וגם דברי הרמב"ם ז"ל גופיה (בסה"מ שם) מטין כן ע"ש היטב ואין להאריך בזה. ועכ"פ לרבינו הגאון ז"ל ודאי אפשר לומר דלא שמיעא ליה ולא ס"ל אלא כדברי הספרי דאין לאו זה אלא אזהרה לב"ד בלבד. ולכן יפה עשה לשיטתו שלא מנה לאו זה. וכן דעת החנוך (מצוה תקי"ט) דאין זו אלא אזהרה לב"ד עיין שם היטב:"
לשון ספר מצוות גדול לאוין סימן לה
"שלא \נמנע\ [לימנע] מהריגת נביא שקר ולא נירא ממנו שנא' (דברים יח, כב) לא תגור(ו) ממנו (רמב"ם ל"ת כט):
אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חבירו ואומר שזה הדבר נאמר לו והוא מתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק (רמב"ם ע"ז פ"ה הל' ח) שנא' (דברים יח, כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע, [את] אשר לא צויתיו, הא לחבירו ציויתי, זה המתנבא מה שנאמר לחבירו כדאיתא בפרק הנחנקין (סנהדרין פט, א):"
אמנם לענ"ד אין הכרח להבין כך בדבריהם, וייתכן שכוונתם למורא ביד מי שיכול להעניש. גם בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה כט נראה יותר שההקשר של היראה הוא במובן של חשש מלהורגו:
"והמצוה הכ"ט היא שהזהירנו שלא לירא מנביא השקר או להתרשל מלהרגו אחר שהוא מתנבא בשם י"י אבל לא נפחד בזה מעון כלל ובלבד כשהתאמת אצלנו שקרותו. והוא אמרו יתעלה (שופטי' יח) לא תגור ממנו. ולשון ספרי לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה. וכבר בארנו משפטי מצוה זו תכלית הביאור בפתיחת חבורנו לפירוש המשנה:"
[5] יודגש שהמנ"ח דן לא רק בגדר 'לא תגור' אלא אומר שאינו כלל בגדר נביא שקר.
[6] הקדמת הרמב"ם למשנה
אם היה הגון לה כפי שצריך ואמר שנתנבא, נאמר לו הבטיחינו הבטחות והודיעינו הודעות ממה שהודיעך ה' והוא אומר, אם נתקיימו כל הבטחותיו ידענו אמתת נבואתו, ואם כזב במשהו מדבריו אפילו בקטנים שבהם אז נדע שהוא שקר.
[7] אני מסופק אם דבריו אלו שרק מי שמוחזק כנביא אמת הם דווקא או שגם מי שראוי להיות נביא אמת.
[8] כלומר – הוא מנוגד לדברי הרב פערלא, אבל לא בהכרח לפוסקים שדרשו 'מבחן אישיות' מינימלי.
[9] ובמשנת אברהם הנ"ל ביאר שדברי הרמב"ן רק לפשט המקרא אך לא להלכה.