כפי שלמדנו (בהלכה יא), קבעה התורה עונש מרתיע לנביא שקר – מיתה בחנק על ידי בית הדין. שנאמר (דברים יח, כ): "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר… וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". כלומר, אם התנבא לעקור מצווה ממצוות התורה, מתרים בו שיחזור בו, ואם לא חזר – בית הדין מענישו במיתה. כיוצא בזה, נביא שהתנבא על דבר שלא התקיים כפי שניבא, כיוון שהתברר שנכשל ואיבד את מעמדו כנביא, חכמי ישראל מתרים בו שלא ימשיך להתנבא. ואם המשיך להתנבא בשם ה', הרי הוא נביא שקר וחייב מיתה.
כיוון שמדובר באדם שנחשב בעיני האנשים כנביא, צוותה התורה שלא נפחד להענישו, שנאמר (דברים יח, כב): "לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ", ולא נחשוש ללמד עליו חובה, כי "בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא". כלומר, אין לטעון בעדו שדמיונו הטעה אותו, אלא יש להחשיבו כחוטא בזדון (ספרי; אברבנאל שם). ואין דנים אותו בסנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים כפי שדנים את שאר חייבי מיתה, אלא בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד שמקום מושבם סמוך לבית המקדש (סנהדרין טז, א; רמב"ם עבודה זרה ה, ט).
יש לשים לב שישנם שני סוגי איסורים ביחס לנבואה: האחד, שלא להפר את דברי הנביא, והעובר על כך עובר על מצווה שבין אדם למקום, ולכן עונשו מיתה בידי שמיים (לעיל הלכה יב). השני, שלא להתנבא לשקר, והעובר על כך מחטיא את חבריו ופוגע בהם, ולכן עונשו בידי אדם, במיתת חנק בבית דין. ואם גם הסית לעבוד עבודה זרה, היינו שידל לעבוד עבודה זרה באופן קבוע, הרי הוא מסית ומיתתו בסקילה (רדב"ז ה, מו; לעיל ג, ה).
כתב בספר יראים (סי' רמא), שצריך אדם להיזהר שלא יאמר כדרך שחוק: 'כך וכך אמר לי ה". ואף שברור שאין דבריו נחשבים כנבואת שקר, כי רק אדם שהתפרסם כגדול בחכמה ובמעשים יכול להיחשב נביא, אולם גם לאדם רגיל אסור לבזות את הנבואה בכך שידבר כנביא בדרך שחוק (מנ"ח תקיז, ד).
