נבואת משה רבינו
הצגת הסתירה
דברי הרמב"ם
הובא בספרי בהעלותך (פסקא סח), שכל אימת שרצה משה רבינו להתנבא, היה יכול:
"עמדו ואשמעה, כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו".
ועל פי דברים אלו, כתב הרמב"ם (יסודי התורה ז, ו) שאחד ההבדלים בין משה רבינו לשאר הנביאים, שמשה רבינו היה יכול להתנבא בכל זמן שירצה, לעומת שאר הנביאים שלא היו במדרגה כזו, וז"ל:
"כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם…".
וכן הובא במדרש רבה (שמות ב, ו) שלעולם לא הפסיק ה' לדבר עם משה:
"עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם, אבל במשה לא הפסיק כל ימיו".
דברי המכילתא והגמרא בב"ב
מנגד, מצינו במכילתא דרבי ישמעאל (בא מסכתא דפסחא פרשה א) שרק לאחר שמתו החוטאים בחטא המרגלים, חזר ה' ודיבר אל משה, ומשמע שלא בכל זמן היה יכול משה להתנבא:
"ר' עקיבא אומר: 'לאמר' – צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, טז – יז)".
וכן מצינו בגמרא (ב"ב קכא, א) שאחד הטעמים לכך שט"ו באב נחשב יום טוב לישראל, שבאותו היום פסקו מלמות החוטאים וחזר הדיבור עם משה:
"רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר – לא היה דיבור עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם, וסמיך ליה: וידבר ה' אלי לאמר – אלי היה הדיבור".
וכן הובא בירושלמי (תענית ג, ד):
"רבי זעירה בשם ר' חנינה מה יעשו גדולי הדור ואין הציבור נידון אלא אחר רובו, שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה". מה כתוב בתריה: "וידבר ה' אלי לאמר"."
יישוב הסתירה
דיבור לצורך השעה
הרשב"ם (ב"ב קכא, ב 'לא') ביאר בפירושו השני, שבאותן השנים דיבר ה' עם משה לצורך השעה בלבד:
"אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם".
וכ"כ רבי אברהם אב"ד בפירושו השני (ב"ב קכא, א 'יום') כדברי רשב"ם אלו:
"אי נמי לא היה מדבר עמו אלא ע"י צורך מעשה הצריך להם".
וכ"כ הריטב"א (שם, 'הא') בפירושו השני שהדיבור היה לצורך שעה:
"אי נמי לא היה מדבר עמו אלא לצורך שעה כמו בעדת קרח ולשאר דברים, אבל לא בכל שעה שהיה רוצה, והיינו מפני שהיו ישראל נזופין, ולהודיע כי חיבת הקב"ה עם משה משום חיבתן של ישראל".
מדרגה פחותה יותר
על ידי מלאך או בחזיון לילה
מנגד, יש שכתבו שאף באותן השנים דיבר ה' עם משה, אלא שזה לא היה באותה מדרגה כמו לפני חטא המרגלים. כך למשל כתב הרשב"ם (ב"ב קכא, ב 'לא') בפירושו הראשון, שאף באותן השנים דיבר ה' עם משה, אלא שהדיבור נעשה באמצעות מלאך או ע"י האורים ותומים:
"פה אל פה כבתחלה, אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים, היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים".
וכ"כ רבי אברהם אב"ד בפירושו הראשון (ב"ב קכא, א 'יום') כדברי הרשב"ם:
"ולכך עשוי יום טוב על הדיבור שחזר למשה, שלא היה הדיבור עם משה פה אל פה כבתחילה. אבל אם הוצרכו לדיבור, כמעשה דקרח שהיה אחר מעשה דמרגלים, היה מדבר ע"י מלאך או באורים ותומים".
וכעין זה פירש רש"י (תענית ל, ב 'לא') בפירושו השני, שהדיבור באותן שנים היה בחזיון לילה:
"ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר, איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום".[1]
לא בדרך חיבה כבראשונה
יש שיישבו בדרך אחרת, שאף באותן השנים דיבר הקב"ה עם משה, אלא שלא היה הדיבור באותה חיבה שהיתה בראשונה. כך למשל כתב רש"י (שם) בפירושו הראשון:
"ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר – אלי נתייחד הדיבור".
וכ"כ הריטב"א (ב"ב קכא, א 'הא') בפירושו הראשון:
"אין לומר שלא היה עמו דיבור כלל, אלא שלא דיבר עמו דרך חיבה כבראשונה".
וכ"כ התשב"ץ במגן אבות (אמונות ודעות ג, ד 'וכתב'):
"שכל זמן שהיו ישראל נזופין לא נתיחד עמו הדיבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב דעת".
וכך פירש בקרבן העדה (ירושלמי תענית ג, ד 'לא'):
"ביחוד וחיבה בלשון וידבר, שהוא מורה על חוזק הדיבור בחיבה יתירה".
וכן מצינו בפירושו של הרש"ר הירש על התורה (דברים ב, טז-יז) שבמשך אותן שנים התגלות ה' אל משה לא היתה באותה מדרגה כמו לפני החטא:
"בבבא בתרא (קכא, ב) למדו מכאן שכל אותם שלושים ושמונה שנה לא היה ה' פונה אל משה בדיבור ישיר ובלתי – אמצעי, כדרך שהיה נוהג לפני חטא המרגלים; ובפתיחה למכילתא ולספרא הסיקו מכאן שה' בעצמו שלח את דברו אל משה, לא לכבודו של הנביא אלא רק בזכות ישראל; ולפיכך כל עוד היו ישראל נזופים, גם אופן דיבורו של ה' אל משה לא היה במעלתו העליונה. לדעת רשב"ם בבבא בתרא שם, וכן לדעת רש"י בפירושו כאן, דבר זה רמוז כך בלשון הכתובים: עד כה היה ה' פונה אל משה בלשון אמירה: "ויאמר ה' אלי" (א, מב; ב, ב; ט); ורק כאשר תמו כל – אנשי המלחמה, חזר ה' לפנות אל משה בלשון דיבור: וידבר ה' אלי. יפה העיר על כך בעל קרבן אהרן לתורת כהנים (שם): "אמירה" היא רק מסירת דברים, אך אין היא מבארת את אופן המסירה; לפעמים מוּשָׂאָהּ הוא רק התוכן והרעיון ולא המלים שנאמרו, וגם מסירת דברים על ידי שליח קרויה "אמירה". כנגד זה "דיבור" הוא ביטוי שפתים, ומושאו הוא המלה שיצאה מהפה; הוא מציין אפוא את האמצעי של מסירת הדברים. "וידבר ה' אלי" מביא את המלים שנאמרו במישרין מפי ה' אל משה: "ודבר ה' אל – משה פנים אל – פנים כאשר ידבר איש אל – רעהו" (שמות לג, יא). יש דרגות שונות של אופן הגעת דבר ה' אל האדם, ודבר זה מוכח מן האמור בבמדבר יג, ו – ח".
וכן אפשר לדייק מספר מצור דבש על הש"ס (ב"ב קכא,ב 'אלי') שכאשר כלתה הגזירה דיבר ה' אל משה בלשון 'אתה' שהיא דרך חיבה יותר:
"אלי היה הדיבור נראה לפרש שדיבר הקב"ה אלי בלשון אתה ומסב על כל העם כדכתיב: "אתה עובר היום את גבול מואב" משא"כ לעיל מינה בפסוק דבר ג"כ בלשון יחיד ומוסב על כל העם אל תצר… ואל תתגר… לא אתן לך אבל לא בלשון אתה".
במדרגת שאר הנביאים
רבינו בחיי (דברים ב, טז-יז 'ויהי') ביאר, שכל אותו הזמן נבואת משה לא היתה במדרגה שמייחדת אותו משאר הנביאים, שהיה מתנבא באספקלריא המאירה:
"ולכך לא מצינו לשון "וידבר" מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון "ויאמר", לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה".
וכעין זה הובא באמרי יואב (פתיחה, עמ' לא) שאף באותן שנים דיבר ה' עם משה, אלא במדרגה של שאר הנביאים:
"דהיינו שהיה שואל בהקב"ה בכל עת שירצה למה שנצרך לשאול, וגם השכינה מדברת מתוך גרונו. אפס ההוד והתפארת הזה נטלו ממנו בעת שהיו ישראל נזופים במדבר כל ל"ח שנה, כי גם משה רבינו ע"ה ירד מגדולתו, כאשר אמר לו השי"ת במעשה העגל רד מגדולתך, ומ"מ לא הפסיק הקב"ה מלדבר עם משה אלא שדיבר עמו כאשר דיבר לשאר נביא. אבל כח הזאת שהיה שואל כנאמן בית בכל עת חפצו בהשי"ת זה לא היה בידו, וגם לא היה הדיבור מדבר אז מתוך גרונו של משה. לזאת פרש"י ז"ל שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתיחד הדיבור אל משה, היינו להיות דבר ה' ביד משה לשאול לכל אשר יחפץ, אותו הכח לא יחד אל משה כמקודם כאשר היה רוצה משה רבינו ע"ה דבר לשאול פי ה' היה ביד משה, אבל באותן ל"ח שנה ניטל ממנו הכח הזה, והדיבור היה ביד הקב"ה. אך כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה אז 'וידבר ה' אלי' אלי ר"ל שהיה בידי דבר ה' בעת שארצה. וזה שכתוב 'אלי היה הדיבור' ר"ל מדבר מתוך גרוני, והכח ועוז שהיה לי מקודם ל"ח שנים בא אלי בחזרה כמקדם וזה נכון".
ה' לא יזם את הנבואה אלא נעתר לפניית משה
בספר כוס הישועות למהרשש"ך (ב"ב קכא, ב ד"ה 'וסמיך ליה') יישב שכל אותן ל"ח שנים לא היה הקב"ה מתחיל לדבר עם משה מעצמו, אלא רק אם היה בא משה לדבר עמו היה מדבר עמו:
"וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה בדיבור. פירוש דעד כאן לא היה בא הדיבור למשה רק באשר משה בא ושאל דבר מה מן הקב"ה, אבל ברצות ה' את דרכם היה בא הדיבור למשה עד שלא בא משה אל ה'".
המדרגה לא השתנתה אלא היתה מניעה
גישה נוספת ישנה לתרץ את הסתירה, שאכן משה רבינו יכל להתנבא בכל עת, וגם מדרגת הנבואה לא השתנתה, אלא שהיו מניעות אחרות.
הרמב"ם כתב במורה נבוכים (ב, לו):
"ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרתם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כחו המדמה בהפקד יוסף, ושמשה רבינו ע"ה לא באתהו הנבואה כבואה מקודם מאחר תלונת המרגלים עד שמתו כל דור המדבר אנשי המלחמה, בעבור שנלאה לסבלם לרב תלונותיהם ושמשה עליו השלום לא באתהו נבואה – כבואה מקודם – מאחר תאונת ה'מרגלים' עד שמתו כל 'דור המדבר' בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם".
ופירש דבריו האברבנאל (שם, 'כבר'), שמשה רבינו לא יכל להתנבא בכל עת משום שלא היה לו פנאי, שהיה טרוד תמיד בתלונות העם:
"אבל אמר שיעקב לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, וזה בטול לגמרי מפני שהיה מתעסק כחו המדמה בהפסד יוסף. אמנם במשה רבינו עליו השלום לא אמר הרב שלא באתהו נבואה, אבל אמר שלא באתהו הנבואה נכונה מקדם מאחר תלונת המרגלים. לא להתעסק כחו המדמה בזה כמ"ש ביעקב, כי הוא ע"ה לא היה לכחו המדמה מבוא בנבואתו, אבל היה בעבור הטרדה הרבה שהיתה למרע"ה עם אותו הדור, כי יהיו העם נקהלים עליו תמיד לענייני תלונותם ולכן לא היה לו פנאי להתבודד בנבואתו, וזה אומרו 'בעבור שנלאה לסבלם מרוב תלונותם' – כי מפאת הטרדה לא באה לו הנבואה באותו תמידיות שהיה באה לו מקדם לא להתעסקות הכח המדמה".[2]
וכעין זה משמע מדברי תוספות (ב"ב קכא, א 'יום') שכל זמן שהיו עמ"י אבלים על מתי המדבר לא דיבר ה' עם משה, שכן אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה:
"שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, כדאשכחן גבי יעקב (תנחומא פ' וישב) שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף לא שרתה עליו שכינה כדאמר [בשבת] (דף ל:). ולכך כל ימי אבלותן של ישראל, לא חזר הדיבור שבזכותן היה מדבר עם משה, כדאמרי' בריש מכילתא לאמר ר' יעקב אומר צא ואמור להם שבזכותן אני מדבר עמך, שכל אותן שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל, לא היה מדבר עם משה ואהרן שנאמר ויהי כאשר תמו וכו'".[3]
כך כתב בדעתם המשנת יעקב על הרמב"ם (יסודי התורה ז, ו ד"ה 'ומה'), אלא שנשאר בצ"ע:
"עיין תוס' בב"ב שם ד"ה יום, שלפי דבריהם בכלל לא היה הדיבור עם משה באותן שנים לפי שהיו אבלים ועצבים, יעו"ש. ולפי"ז י"ל דכשהיה הדבור עם משה, בזמן שהיה, היה אמנם באותה דרגא של נבואת משה, וכדברי הרמב"ם, ואכתי צ"ע".
[1] אמנם בעל השאגת אריה בספרו גבורת ארי (תענית ל, ב 'לא') דחה את פירושי רשב"ם ורש"י הנ"ל, מטעם שלא יתכן לומר דבר שכזה על נבואת משה רבינו, שנבואתו היתה למעלה מנבואת שאר הנביאים:
"ואני אומר, חלילה לומר כן שנבואת משה היה באיזה פעם ע"י מלאך, או על ידי אורים ותומים או בחזיון לילה".
וכן תמה בבן יהוידע (תענית ל, ב 'לא') כיצד אפשר לומר פירושים אלו, ולכן כתב שצריך לומר שדברים אלו נאמרו ע"י תלמיד טועה:
"עיין פרוש רש"י כאן שפירש שהיה בחזיון לילה. ורשב"ם בבתרא פירש שהיה ע"י מלאך או באורים ותומים ע"ש. ובאמת דברים אלו לא נתנו להיאמר, ודחויים הם מכמה מאמרים של רז"ל, וגם מכמה מקראות בפרשת קרח ועוד ועוד. ועל כן ודאי דברים אלו לא יצאו מפי רש"י ורשב"ם ז"ל אלא תלמיד טועה הוסיף זה בדבריהם".
[2] לכאורה אפשר להציע שתי הבנות בדברי הרמב"ם. הבנה אחת, שאכן המדרגה של הנבואה לא השתנתה, אלא שלא היה דיבור עקב מניעה של שמחה. הבנה שניה, שהדיבור היה תמיד, אלא שלא היה באותה מדרגה כמו שלפני החטא. וכך ביאר יהודה אבן שמואל את דברי הרמב"ם הנ"ל:
"כי אם אמנם שרתה הנבואה על משה כל ימי היות ישראל במדבר, הנה מאז תאונת המרגלים ועד לשנת הארבעים לא היתה מעין הנבואה ששרתה עליו במצרים וביציאת מצרים ובקריעת ים סוף…רש"י והרמב"ם שניהם סוברים שבכל התקופה הארוכה, מחטא המרגלים עד לשנת הארבעים נעדרה החיבה המיוחדת שהרגיש בה משה בראשית נבואתו ובסופה".
[3] כעין זה פירש הרש"ר הירש (שמות כה, כב 'ונועדתי') שהתגלות ה' אל משה היתה תלויה בקרבה שבין ה' לישראל, ולכן כל אותן ל"ח שנה לא דיבר ה' עם משה:
"דבר ה' מגיע אל אוזני משה – לא בשל יחס פרטי מיוחד של משה אל ה', אלא רק בשל קירבת הברית של ה' אל ישראל, בשל השראת שכינתו בקרב העם השומר את תורתו: "מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת". תדע שהתגלות ה' אל משה היתה תלויה במידה שהעם מצא חן בעיני ה', שכן מצינו במכילתא (שמות יב, א): "רבי עקיבא אומר, לאמר – צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל (מחטא המרגלים ועד שנת הארבעים) לא היה מדבר עמו, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, יח)".