פסיקה עפ"י דברי קבלה
סיכום
ראשונים
בשו"ת הרא"ם א כתב שאם דין מסוים לא הוזכר בתלמוד (בבלי או ירושלמי) ולא הוזכר בפוסקים, ורק הוזכר אצל בעלי הקבלה אי אפשר להכריח את הציבור לנהוג על פי זה. הטעם – שדברי קבלה הם רמזים שרק מי שבקיא בהם מבין אותם.
בספר יוחסין (הרב אברהם זכות) מאמר א ערך "רבי שמעון בן יוחאי", כתב שמוסכם בישראל שמה שבזוהר שלא חולק על הגמרא או לא מפורש בגמרא מקבלים:
"וכבר הוא מוסכם בישראל שהדבר שלא יחלוק על התלמוד ואין מפורש בתלמוד ומצינו שם מפורש שמקבלים אותו"
דבריו הובאו גם בשו"ת מהר"י לבית לוי כלל חמישי – סימן מא.
הרדב"ז
בשלושה מקומות הזכיר הרדב"ז עניינים הקשורים ליחס בין דברי קבלה לבין ההלכה:
- בשו"ת רדב"ז ד, ח (אלף פב) כתב שלא להניח תפילין בחול המועד כיון שכשיש מחלוקת פוסקים מכריעים על פי דברי קבלה.
- בשו"ת ד, לו (אלף קיא) כתב שכאשר ספרי הקבלה חולקים על הגמרא והפוסקים הולכים אחר הגמרא והפוסקים, אולם אם אין מחלוקת, אפשר לסמוך על דברי קבלה – ולכן מותר להניח תפילין בבית וללכת איתם לבית הכנסת למרות שיש חשש של היסח הדעת מהתפילין.
- בשו"ת ד, פ (אלף קנא) כתב שכאשר יש מחלוקת בין ההלכה לבין הקבלה הוא לא חושש למה שכתוב בספרי הקבלה. ומוסיף שלעצמו, אם מה שכתוב בספרי הקבלה הוא חומרא הוא נוהג אותה.
בית יוסף
בבית יוסף אורח חיים סימן כה, ה מציין שלא הולכים עם הזוהר נגד מסקנת התלמוד.
בית יוסף אורח חיים סימן לא, ב הביא שלמרות שנהגו בספרד להניח תפילין בחול המועד כדעת הרא"ש ולאחר שמצאו בזוהר שאסור להניח תפילין בחול המועד הפסיקו להניח. ומסיק שבגלל שבתלמוד לא נתבאר דין זה בפירוש אין לעבור בקום עשה על דברי הזוהר.
בית יוסף אורח חיים סימן קמא, ב מדגיש שאם אין התייחסות בתלמוד, למרות שהפוסקים חלקו על הזוהר – הולכים על פי הזוהר, ולכן למרות שלדעת הרא"ש אם העולה לא קורא יחד עם הבעל קורא ברכותיו לבטלה מפני שבזוהר כתוב שלא יקראו שנים יחד העולה לא קורא.
לעומת זאת, בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן קמא, ב כתב שאפילו דברי הפוסקים גוברים על דברי הקבלה.
וכן חלק בשו"ת מהרש"ל סימן צח שכתב בנחרצות שהולכים לפי התלמוד ולא לפי הזוהר. וכן הולכים לפי המנהג ולא לפי הזוהר – ולכן מניחים תפילין בחול המועד למרות שבזוהר כתבו נגד זה בחריפות. וכ"כ בשו"ת רבי משה פרובינצאלו א, נד שכתב בחריפות נגד שינוי המנהג של הנחת תפילין בחול המועד. מנגד, בשו"ת הרמ"ע מפאנו קח כתב שכל שאפשר להסביר את לשון הגמרא שתתאים עם הזוהר פוסקים כזוהר. וכ"ד החק יעקב תפט, יא שכתב שלא טוב לכל אחד לומר את ההוספות על פי הקבלה בספירת העומר שכבוד אלקים הסתר דבר, ומעתיק את דברי מהרש"ל.
אחרונים
בשיירי כנסת הגדול כללים בדרכי הפוסקים א-ב מביא את דברי הרא"ם, הרדב"ז וכתב שדבריהם משלימים זה את זה. ממנו יוצא שני כללים (הוא מפנה לספר יוחסין אבל לא מביא את דבריו):
- מחלוקת בין הלכה לקבלה – הולכים על פי ההלכה. יחיד יכול להחמיר לעצמו.
- אין התייחסות בהלכה ויש בקבלה – אי אפשר להכריח לנהוג כקבלה, ונראה ממנו שהבין שראוי ליחיד לנהוג כקבלה.
דברי הכנסת הגדולה הובאו במגן אברהם כה, כ; ובמשנה ברורה כה, מב שמוסיף את דברי ספר יוחסין שכאשר יש מחלוקת הפוסקים מכריעים על פי הקבלה.
הברכי יוסף מו, יא הוסיף שגם צריך לנהוג על פי כתבי האר"י, ולכן מברכים ברכת הנותן ליעף כוח למרות שהשו"ע פסק שלא.
בארחות חיים כתר ראש מאמרים טו מובא בשם הגר"א שיאן מחלוקת בין הגמרא לקבלה, ואם נראה כמחלוקת זה שלא הבנו פשט בגמרא או בזוהר. וכ"כ בערוך השולחן או"ח כה, כט.
כאשר יש מחלוקת – הלכה כגמרא מול הזוהר
רדב"ז (מאה ה15-16) – מחמיר לעצמו
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן לו (אלף קיא)
כתב שכאשר ספרי הקבלה חולקים על הגמרא והפוסקים הולכים אחר הגמרא והפוסקים, אולם אם אין מחלוקת, אפשר לסמוך על דברי קבלה – ולכן מותר להניח תפילין בבית וללכת איתם לבית הכנסת למרות שיש חשש של היסח הדעת מהתפילין:
"(אלף קיא) שאלה על מה סמכו להניח תפילין בבית ואחר כך באים לבית הכנסת וכ"ת שהטעם הוא שלא ללכת ארבע אמות בלא תפילין והרי אין אנו נזהרין בזה לפי שאנו בין האומות וגם התפילין צריכין גוף נקי והלואי שלא נסיח דעתנו מהם בשעת התפלה:
תשובה חכם אחד מן האחרונים כתב בשם רשב"י ז"ל לפי שצריך לומר בשעת כניסתו אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואם אין תפילין בראשו היכן היא היראה ונמצא כאלו מעיד עדות שקר על עצמו ועליהם נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ובכל מקום שתמצא ספרי הקבלה חולקים על פסק הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים ובכל מקום שאינו חולק כגון בכי האי גוונא שלא נזכר בגמרא וגם בפוסקים אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה. ומכל מקום צריך לכסות אותם מפני הטנופת שהרי שי"ן שבתפילין הלכה למשה מסיני היא ויש בה קדושה והיא מגולה ונראית וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ ואעפ"י שהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין בהם קדושה שאני הני שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה אבל השי"ן ודאי יש בה קדושה וזה מבואר:"
שו"ת רדב"ז ד, פ (אלף קנא)
כתב שאם יש מחלוקת בין ההלכה לבין הקבלה הוא לא חושש למה כתוב בספרי הקבלה (ומורה כספרי ההלכה). ומוסיף שלעצמו, אם מה שכתוב בספרי הקבלה הוא חומרא הוא נוהג את אותה חומרא:
"ועמדתי על הדבר לפי שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים, ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו ואם קולא לא אחוש לה וטעמו של דבר לא ראיתי לכותבו פה"
בית יוסף (מאה 15-16) – לא הולכים כזוהר מול התלמוד
בית יוסף אורח חיים סימן כה, ה
מביא שהאגור תמה מדוע הפוסקים התעלמו מהזוהר, והבית יוסף לא מבין את התמיהה שהרי לא הולכים עם הזוהר כנגד התלמוד:
"והאגור (סי' לו) כתב וזה לשונו ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וזה לשונו אמר רבי שמעון תפילין אינון על מוחא לקבל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקבל שמור ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו אף הכא ברכה אחת לתרווייהו ולא צריך לאפרשא בשהייה בעלמא בין דא לדא כמה דאוקמוה ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי אם היה שידעו מאמר זה ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן וההמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים ומה שכתב אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומשום הכי אין להפסיק ביניהם:"
מנהגים המופיעים בקבלה (שלא מפורש בגמרא כנגדם)
הרא"ם (מאה 12-13) – אי אפשר להכריח לנהוג כבעלי הקבלה
שו"ת הרא"ם א
כתב שאם דין מסוים לא הוזכר בתלמוד (בבלי או ירושלמי) ולא הוזכר בפוסקים, ורק הוזכר אצל בעלי הקבלה אי אפשר להכריח את הציבור לנהוג על פי זה. הטעם – שדברי קבלה הם רמזים שרק מי שבקיא בהם מבין אותם:
"כל דבר ודבר שלא הוזכר לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי ולא דברו בו הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ועליהם אנו סומכים כל עניני הדת בכלל אין אנו יכולים להכריח בו אף על פי שבעלי הקבלה דברו בו מפני שדבריהם אינם אלא על צד הרמז שמרמיזין הם לעצמן שהיו בקיאין על זה, אבל בזמנינו זה שבעונות הרבים אין אנו מכוונים בתפלותינו להרמיז במה שראוי להרמיז והלואי שהיינו מכוונים על פשט דברינו היוצאים מפינו אין אנו יכולים להכריח העם בדבר מהדברים הרומזים לעליונים ולא שמענו בזמנינו לשום אחד מבעלי הקבלה הגדולים והמפורסמים שיכריחו את העם באותן הדברים הרמוזים לבעלי הקבלה לדברים עליונים כשלא דברו בם חכמי התלמוד והפוסקים הבאים אחריהם".
ספר יוחסין, הרב אברהם זכות (מאה ה15) – מוסכם בישראל שמקבלים את מה שלא חולק על התלמוד
ספר יוחסין (הרב אברהם זכות) מאמר א ערך "רבי שמעון בן יוחאי"
כתב שמוסכם בישראל שמה שבזוהר שלא חולק על הגמרא או לא מפורש בגמרא מקבלים:
"רבי שמעון בן יוחאי הוא סתם רבי שמעון ואביו נקרא יוחאי כדאיתא בפסחים שאל רבי שמעון לרבי עקיבא כשהיה אסור בבית האסורים שילמד לו תורה ואם לאו אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות ואמר לו יותר משהעגל רוצה לינק וכו'. והוא הידוע בכל העולם תלמיד מובהק לרבי עקיבא והיה תלמיד גם כן בזמן רבי יהושע ורבן גמליאל בפרק תפלת השחר וסתם ספרי הוא, וכן ספר הזוהר המאיר לכל העולם הנקרא מדרש יהי אור שהוא מסודות התורה והקבלה כנוהו על שמו אף על פי שהוא לא עשאו כיון שתלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו עשוהו על מה שקבלו ממנו כמו שאמרנו שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כולהו אליבא דרבי עקיבא, אף על פי שאלו הספרים נעשו על פיו יותר מס' שנה אחר מותו. ובעבור זה דברי הזוהר הם יותר אמתיים כי הם דברי האחרונים שראו המשנה ופסקי ההלכות ומאמרים מהאמוראים שם ונתגלה זה הספר אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו. וכבר הוא מוסכם בישראל שהדבר שלא יחלוק על התלמוד ואין מפורש בתלמוד ומצינו שם מפורש שמקבלים אותו כמו אמן של גאל ישראל, אף על פי שרש"י ורבינו חננאל ובעל הלכות גדולות ורבינו יעקב הזכירוהו, אבל בתוספות ובהרמב"ם ז"ל לא נמצא, אבל בפסקי ברכות נמצא שפסק הרא"ש כרש"י, וכן בקדוש של סעודה שלישית על היין שאינו מפורש בתלמוד, והרמב"ם אומר שצריך אף על פי שהרא"ש אומר שאינו צריך ונתן טעם כי כמו שהוא די בלילה בקדוש אחד כן הוא ליום. וזה הטעם חלוש כי בלילה לא יש אלא סעודה אחת וביום חייב ב' סעודות מדרשת הפסוק והזוהר מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן בתפלין של חול המועד כי לא נשאם גאון וכן הראב"ד והרמב"ן שלא אסרו אותו חוץ מבעל ספר המצות והרא"ש ובתלמוד בבלי שלנו אניו מפורש אנו לוקחין סברת הזוהר שהוא אסור. וכן ברכת המזון שהרמב"ם פסק אינה טעונה כוס והרא"ש פסק שטעונה כו'. ומצאנו בזוהר שאינה טעונה כוס ביחיד כי אם בג' בזימון כמו הג' אבות וכן כתבו המחברים משם הרשב"א ז"ל. והוא למד תורה גם כן עם רבי יוחנן בן נורי …"
רדב"ז (מאה 15-16) – סומכים על הקבלה בכל מקום שלא חולק על הגמרא
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן לו (אלף קיא)
כתב שכאשר ספרי הקבלה חולקים על הגמרא והפוסקים הולכים אחר הגמרא והפוסקים, אולם אם אין מחלוקת, אפשר לסמוך על דברי קבלה – ולכן מותר להניח תפילין בבית וללכת איתם לבית הכנסת למרות שיש חשש של היסח הדעת מהתפילין:
"(אלף קיא) שאלה על מה סמכו להניח תפילין בבית ואחר כך באים לבית הכנסת וכ"ת שהטעם הוא שלא ללכת ארבע אמות בלא תפילין והרי אין אנו נזהרין בזה לפי שאנו בין האומות וגם התפילין צריכין גוף נקי והלואי שלא נסיח דעתנו מהם בשעת התפלה:
תשובה חכם אחד מן האחרונים כתב בשם רשב"י ז"ל לפי שצריך לומר בשעת כניסתו אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואם אין תפילין בראשו היכן היא היראה ונמצא כאלו מעיד עדות שקר על עצמו ועליהם נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ובכל מקום שתמצא ספרי הקבלה חולקים על פסק הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים ובכל מקום שאינו חולק כגון בכי האי גוונא שלא נזכר בגמרא וגם בפוסקים אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה. ומכל מקום צריך לכסות אותם מפני הטנופת שהרי שי"ן שבתפילין הלכה למשה מסיני היא ויש בה קדושה והיא מגולה ונראית וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ ואעפ"י שהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין בהם קדושה שאני הני שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה אבל השי"ן ודאי יש בה קדושה וזה מבואר:"
האם מכריעים במחלוקת הפוסקים באמצעות הזוהר?
רדב"ז (מאה 15-16) – מכריעים על פי הקבלה
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן ח (אלף פב)
כתב לעניין הנחת תפילין בחול המועד שלא יניחו כיון שיש מחלוקת הפוסקים בזה מכריעים על פי דברי הקבלה:
"(אלף פב) שאלה אם יש להניח תפילין בחול המועד. … תשובה שב ואל תעשה אני שונה כאן כי ראיתי חכמי האמת מרחיקין זה מאד. … וכיון שהיא פלוגתא דברי הקבלה יכריחו ואתה אל תניח:"
האם הזוהר גובר על מנהג או על רוב הפוסקים?
בית יוסף (מאה 15-16) – הזוהר דוחה מנהג (הנחת תפילין בחוה"מ)
בית יוסף אורח חיים סימן לא, ב
הביא שלמרות שנהגו בספרד להניח תפילין בחול המועד כדעת הרא"ש ולאחר שמצאו בזוהר שאסור להניח תפילין בחול המועד הפסיקו להניח. ומסיק שבגלל שבתלמוד לא נתבאר דין זה בפירוש אין לעבור בקום עשה על דברי הזוהר:
"ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש דפוס מונקאטש שה"ש ח.) על פסוק (שיר השירים א ג) לריח שמניך טובים וזה לשונו …(מביא באריכות את לשון הזוהר) ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן:"
זאת אומרת, שלמרות שנהגו כדעת הרא"ש בסוגיא, מפני שכבר ראינו שאפשר להכריע במחלוקת הפוסקים על פי הזוהר, הוא גם דוחה את המנהג (בעצם אני בא לומר שהבית יוסף כמובן מסכים לדברים הקודמים, ובא על גביהם).
מהרש"ל (מאה 16) – אין לשנות את המנהג של הנחת תפילין בחול המועד
שו"ת מהרש"ל סימן צח
כתב בנחרצות שהולכים לפי התלמוד ולא לפי הזוהר. וכן הולכים לפי המנהג ולא לפי הזוהר – ולכן מניחים תפילין בחול המועד למרות שבזוהר כתבו נגד זה בחריפות:
"תשובה אהובי ידידי המשכיל הר' מרדכי בר תנחום י"ץ ששאלת אותי על מנהגי אם להניח תפילין של יד בישיבה או בעמידה מפני שראית הרבה מן המדקדקים בדיקדו"ק עניות להניח תפילין של יד בישיבה.
דע אהובי חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחלשי הראות לא יביטו באור הזוהר ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו אלא שכך מצאו בספרי רשב"י ודע אהובי שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם ראיתי מהם שלא נהגו כך אלא כדברי התלמוד והפוסקים ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצוח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו וכאשר כתב הקאר"ו.
וראייה לזה שהוא כתב סודות גדולות ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפילין של ראש ושל יד ואנו לא אשגחינן ביה ומברכין שתים. גם הוא כתב המניח תפילין בחול המועד חייב מיתה ואנחנו מניחים ומברכין עליהן ואף שבני א"י אינן מניחין תפילין כלל בח"ה לפי שהרשב"א בא וביטל המנהג לפי סברתו שתפס דעת ר"י בעל התוס' ולא שחשו לבד לדברי הזוהר ולא תאמר שהזקנים שהיו לפנינו לא ידעו מהספרים החצונים שנמצאו לעת עתה ביד הלומדים הלא האגור נמי כתב שמצא ג' דינים בהזוהר וזה שזכרתי אחד מהן וכל הקדמונים למדו ודקדקו הרבה בספר ההוא ואפילו הכי לא חשו לזה כי האמת שהוא עצמו כתב שלא מצא דבר זה בכל המחברים שראה בימיו.
ועתה פקח עיניך וראה אם היה בזה ממש אי אפשר שלא הזכירו שום מחבר אחר גם לא אישתמיט רמז בתלמוד בבלי וירושלמי ספרא ופסיקתא ושאלתות ויפה כוונ' הקאר"ו שהביא הרבה דברים מהזוהר וזה לא הביא כי לא חש לזה ועוד דע שכוונת רשב"י לחלק תפילין של יד משל ראש וכאלו הן בנויין על שתי יסודות שתפילין של יד הוא רמז לתפילה מיושב ושל ראש לתפילה מעומד ואזיל לטעמיה שכתב נמי המניח תפילין בח"ה חייב מיתה משום שתפילין של יד הוא הרמוז לה ושל ראש רמז לשבתות וי"ט ואנחנו אין חוששין לזה אלא שתיהן עניין אחת הוא וקשירה א' היא אלא שזהו כנגד הראש וזהו כנגד הלב ומי שבא לדרוש ידרוש אבל האמת יורה דרכו ומי שלא ידע להשיג סודה על הנכון בקל יבא לקצץ בנטיעות.
עוד מצאתי בליקוטים שצריך להניח תפילין בעמידה דאין לך דבר קדושה יותר מזו ועוד שדומה לעבד העומד לפני רבו ומקבל עליו חותמו העשויה לעבדות ולא חילק בין יד לשל ראש וגם משמע להדיא שיעמוד מיד ויקבל חותמו שעיקר חותם תפילין של יד שנ' כחותם על זרועו.
לכן אהובי אל תלך בדרך אתם ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושים כאילו הן יודעים ומבינים רז תורה וצפוניה והלואי שידעו הגלוים מה יפה כח של רבי שמשון מקינון אחר שלמד סתרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו וד"ל.
עוד אומר לך שקבלתי מחמי הגדול מהר"ר קלונימוס ז"ל שקבל מהחסיד הגדול מהר"ר דניאל ז"ל שהיה תלמיד מובהק ושימש מהר"ר איסרל בעל תרומת הדשן ז"ל וראה הנהגתו שנהג כמו שאנו נוהגין ע"כ נהוג כדרכך ויהיה להם מה שלהם אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה."
המהרש"ל לא התנגד לגמרי למנהגים על פי הזוהר, שיכול להיות שבמקום שהתלמוד לא התייחס ננהג על פי הזוהר. אולם ברור שלדעתו לא מכריעים במחלוקת על פי הזוהר[1].
הסוברים שהזוהר מכריע נגד רוב/כל הפוסקים
בית יוסף – לא יקראו שנים בתורה מפני דברי הזוהר למרות דברי הפוסקים
בית יוסף אורח חיים סימן קמא, ב
מדגיש שאם אין התייחסות בתלמוד, למרות שהפוסקים חלקו על הזוהר – הולכים על פי הזוהר, ולכן למרות שלדעת הרא"ש אם העולה לא קורא יחד עם הבעל קורא ברכותיו לבטלה מפני שבזוהר כתוב שלא יקראו שנים יחד העולה לא קורא (אולם נראה למעשה שהבין מהזוהר שהעולה יכול לקרוא בשקט וכך ינהג, אולם אם לא היתה אפשרות להבין כך, מובן מהבית יוסף שההלכה היתה כזוהר):
"ומתוך לשון הרא"ש שכתב רבינו יתבאר לך שצריך העולה לקרות בנחת עם שליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה וכן כתבו התוספות בסוף פרק קמא דבבא בתרא (טו. ד"ה שמנה פסוקים). ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:) וז"ל ואסיר למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי ושתקין ושמעין מלה מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני ומאן דקרי באורייתא ליהוי חד קאים עליה ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין דיבורים לשון הקודש חד וחד הוא לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא דאורייתא. וקודם לזה כתוב אי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולית דצייתין ליה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא ותו דמילתא דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא איצטריך למישמע כגוונא דא מאן דקרי בספרא דאורייתא חד קארי וחד לישתוק ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ע"כ. וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה (סוכה לח:) הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור. ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו וכן משמע מהלשון השני שכתבתי דמדמה ליה לתפלה שאסור להשמיע לאזניו ואף על פי שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דיבור אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו:"
דרכי משה (מאה 16) – חולק על הבית יוסף
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קמא, ב
כתב שדברי הפוסקים גוברים על דברי הקבלה:
"(ב) ולי נראה שאין הכרח בדברי הזוהר כלל יותר ממה שמוזכר במגילה דבתורה לא יקראו שנים שפירשו הפוסקים דמיירי בקול רם משום דתרי קלי לא מישתמעי והוא הדין דדברי הזוהר מיירי בכהאי גונא ותדע שהרי בימי הזוהר לא נהגו מנהגא דידן שהשליח צבור היה קורא הכל אלא העולה היה קורא כדין התלמוד ולכך כתב שם דלא יקרא אחר עמו ומה שכתב דלהוי חד קאים עליה ושתיק וכתב נמי חד קרי וחד לישתוק דמשמע קצת שהיו נוהגים מנהגא דידן אינו כן אלא ר"ל כמו שהוא בתוספתא דבעינן אחד שמחזן על הקורא והוא בעי לישתוק ואין לזוז מדברי הפוסקים אף אם היו דברי הזוהר חולקים עליהם כן נ"ל דלא כב"י שכתב דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים והוצרך לעשות פשרה ביניהם ובתוספות פרק ראוהו ב"ד (ר"ה כז. ד"ה אבל שנים) כתבו בהדיא דהמנהג בזמן הזה ששנים קורין:"
[1] בפתיחה לשו"ת רב פעלים מסתייג מסגנונו של המהרש"ל ומתייחסת ספציפית לתשובה זו של המהרש"ל (מפני שלא הביא את דעתו ביחס בין הלכה לקבלה הבאתי אותו בהערה בלבד):
"עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא, יש מדברים בענוה ודרך כבוד, בשקלא וטריא שעושין בדברי חכמי הדור שקדמו להם, וגם לאשר בזמנם, ואם ימצאון איזה שגיאה גדולה בדבריהם, הן בסברה ועיון, הן בהשמטה דאשתמיט להו, לא יחליטו השגיאה לחכמי הדור אלא יתחילו בלשון לכאורה, ויסיימו בלשון צ"ע.
ויש מפני שרואין חריפותם ובקיאותם כי רבה היא, והמה חכמים גדולים בעיניהם, ידברו קשות כנגד חכמי הדור שקדמו להם, ויחשיבום לטועים ויחליטו בדעתם ההשגה, עד שברור להם שאין לקושייתם תשובה. ובאמת מנהג זה אשר נוהגים בו הוא טעות ואיננו נכון. ראו מי לנו גדול מרבינו הראב"ד בתורה ויראה, אשר השיג על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמה השגות, וזלזל בכבודו, ולא היה חשוב בעיניו, וסוף דבר מה עלתה לו, שבאו חכמי הדור אחריו וקיימו דברי הרמב"ם, ותרצו כל אותם ההשגות אשר עליו, וכבוד הרמב"ם הלוך וגדול בעיני כל חכמי הדורות, ועלה על כבוד רבינו הראב"ד ז"ל עשר ידות בעולם הזה, ומה' היה לו כבוד זה דשמעתתיה מתבררן בעלמא דור אחר דור אליו ישמעון, וכל העולם עונין אחר ספר משנה תורה מקודש מקודש.
הביטו וראו בדרך זה, מה שקרה שגיאה ומכשול לחכם גדול בדורו, הוא הגאון רש"ל ז"ל, בשו"ת סימן צח, שהטיח דברים נגד מאור העולם התנא האלקי הקדוש רשב"י ע"ה, אשר הכריזה עליו בת קול זה האשי מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, והגאון ההוא חשבו כאלו הוא אחד חכמי הדור שלו, שיהיה עומד לפניו וציוח שכתב ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו ע"כ יע"ש. וכל הרואה פליטת הקולמוס הזה שפלט מאצבעות הגאון הנזכר, נבהל מראות, ומרתע עוליה גופיה, וגרם לו כל זה, מפני שראה את עצמו, ולא ראה מה למעלה ממנו אשר דבר בו מי הוא, ותשב שיעור גלגל חמה הזורח על כל העולם כולו, כאשר תחזנה עין האדם אשר בארץ התחתונה לשיעור ככר לחם, ועם היות הגאון הנזכר בקי בחדרי כל התלמוד, שכח במחילת כבודו מאמר התלמוד שאמרו, אם ראשונים כמלאכים אנו בכבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, דפרשו בו המפרשים כונה פשטית לומר אם נשער כבוד הראשונים בעינינו כמלאכים, אז אנחנו חשובין כבני אדם שיודעין לשער כבוד הראשונים, אבל אם אנחנו נדמה כבוד הראשונים בעינינו כערך בני אדם, אז אנחנו נחשבין כחמורים שאין בהם דעת להבחין. איך שיהיה הנה בודאי לעת כזאת, אדונינו רשב"י ע"ה מחל לו בגן עדן, ורק אני הזכרתי דבר זה לדוגמה, שמזה נדע דכל אדם אשר יראה רק את כבוד עצמו בדורו, יהיה נכשל בדבריו, עד אשר גם נגד גדול שבגדולים לא יוכל לעצור בעצמו, לבלתי צא משורת דרך ארץ".