ישנם בתורה שני ענפים מרכזיים: האחד, ענייני הלכה, שבהם עסקו בעלי המשנה והגמרא וממשיכיהם המפרשים והפוסקים בכל הדורות, שביררו את הדרכת התורה הלכה למעשה. השני, התכנים הרוחניים שבפנימיות התורה, שנקראים גם 'סתרי תורה' ו'דברי קבלה', שבהם עסקו הנביאים, בעלי האגדה, המחשבה והמקובלים. מצד אחד ענייני הרוח גבוהים יותר, והם נשמת התורה, ורוח הקודש מפעמת בגדולים העוסקים בהם יותר בגלוי. מאידך, סמכותם של הרבנים העוסקים בחלק הנגלה של התורה לפסוק הלכה – גדולה יותר, הואיל ומאז שניתנה התורה, פוסקים הלכה רק לפי הבנתם של החכמים בתורה, ולא על פי גילויים שמימיים. לפיכך, כאשר ישנה התנגשות בין הוראה לפי ההלכה להוראה שכתובה בספרי הקבלה, כדוגמת ספר הזוהר וספרי האר"י, יש לפסוק לפי ההלכה. וקל וחומר הוא, שאם אפילו לנביא, שנבואתו במדרגה גבוהה יותר, אסור לפסוק הלכה על פי הנבואה או רוח הקודש, קל וחומר שאין לפסוק הלכה על פי דברי קבלה, שנאמרו בדרגה נמוכה יותר של רוח הקודש.
הוסיף הגר"א וביאר, שאין מחלוקת בין הגמרא לזוהר, וכל הטוענים שיש ביניהם מחלוקת, או שלא הבינו את הגמרא או שלא הבינו את הזוהר (כתר ראש מאמרים טו). וכך עולה מדברי הזוהר, שהתנאים והאמוראים סידרו את התלמוד על פי סודות התורה (זוהר חדש רעיא מהימנא ח"ג רמד, ב). אולם אחר הכל, אם ייראה לפוסקים שיש בדין מסוים התנגשות בין הלכה לקבלה, יש לפסוק על פי כללי ההלכה, שכן הסמכות לפסיקה נתונה לחכמים על פי כללי התלמוד.
אכן בפועל לא מצאנו מחלוקות בין ההלכה לקבלה, אלא שפעמים נאמרו בדברי הקבלה הדרכות שאינן מובאות בגמרא ובדברי הפוסקים. ואזי כתבו הפוסקים, שאפשר לנהוג על פי הקבלה, אך אין לחייב בכך את הציבור, כי מדברי הקבלה אפשר ללמוד הנהגות טובות ולא לקבוע הלכות. לכן לדוגמה, אי אפשר לחייב את החזן לחזור ולומר בסוף קריאת שמע "ה' אלוהיכם אמת", כדי להשלים רמ"ח מילים בקריאת שמע (שו"ת ר' אליהו מזרחי א). אמנם לעיתים, בעידוד החכמים, הציבור קיבל מנהג על פי הקבלה, כמו במנהג החזן לחזור ולומר "ה' אלוהיכם אמת", וכיוון שכך נהגו, כך צריך לנהוג מכוח המנהג.
לעיתים מבואר בזוהר או בכתבי המקובלים שהלכה כאחת השיטות שנזכרו בדברי הפוסקים. ואף שמוסכם שאין להכריע הלכה על פי גילויים שמימיים, רבים מגדולי הרבנים פסקו בהשראת דברי המקובלים כשיטה ההלכתית שתואמת את שיטת המקובלים, במיוחד בדיני תפילה וברכות. כן סברו רבי דוד בן זמרא, רבי יוסף קארו והחיד"א. ויש שהורו על פי כללי הפסיקה והמנהג שהיה מקובל בניגוד לדברי המקובלים, וכן הורו הרמ"א ורש"ל.[8]
אולם אחר קבלת העיקרון שאין פוסקים על פי גילויים שמימיים, רבים נהגו להתחשב בדברי הקבלה כאשר אינם מתנגשים בדברי הלכה. וכפי שכתב הרב אברהם זכות בספר יוחסין (מאמר ראשון ערך רשב"י), שכאשר דברי הזוהר אינם חולקים על הגמרא, נוהגים כמו הזוהר. והביאו בשו"ת מהר"י לבית לוי (ה, מא), ולכן פסק על פי הזוהר (ח"ג קמו, א), שגם כאשר הלוי תלמיד חכם והכהנים עמי הארץ, ייטול הלוי את ידיהם לקראת ברכת כהנים. עוד כתב בספר יוחסין (שם), שכאשר נחלקו הפוסקים בהלכה והזוהר הכריע כאחת השיטות, נוהגים לפסוק כמותו. לפיכך, במחלוקת אם עונים אמן אחר ברכת 'גאל ישראל' בשחרית, שלרא"ש עונים ולרמב"ם אין עונים, נוהגים שלא לענות. וכ"כ בב"י ושו"ע (או"ח סו, ז), שנוהגים שלא לענות על פי הזוהר (ח"א קלב, ב). ואף שהרמ"א שם כתב שנוהגים כדעת הרא"ש לענות, כיום גם למנהג יוצאי אשכנז החזן מסיים את הברכה בשקט כדי שלא ייכנסו למחלוקת אם לענות. וכן לעניין הנחת תפילין בחול המועד, לרשב"א אין מניחים ולרא"ש מניחים. והכריעו רדב"ז (ד, ח) ושו"ע (או"ח לא, ב), על פי הקבלה שלא להניח. ובשו"ת רמ"ע מפאנו קח, אף כתב: "אם יחלוק הזֹהר על מי שהיה מן המפרשים או מן הגאונים, כל שיסבלהו לשון הגמרא – ידחה כל זולתו מפני פירוש הזהר". מנגד, הרמ"א כתב שנוהגים להניח תפילין בחול המועד, וכ"כ בשו"ת מהרש"ל צח. ובשו"ת רבי משה פרובינצאלו (א, נד), ביאר שנהגו להניח תפילין בחול המועד, משום שהמנהג והכרעת הפוסקים גוברים על דברי הזוהר. ואף בזה, מנהג יוצאי אשכנז בארץ ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד כדעת המקובלים (ראו פנה"ל מועדים י, 1).
גם כאשר האר"י הכריע כאחת השיטות על פי הקבלה, רבים נוהגים כמותו, ובמיוחד לגבי תפילה וברכות. לדוגמה, לרמב"ם ושו"ע או"ח מו, ח, מברכים ברכות השחר רק על דברים שהאדם נהנה מהם, לפיכך חיגר לא יברך 'המכין מצעדי גבר', וסומא לא יברך 'פוקח עיוורים'. וכן אין לברך את ברכת 'הנותן ליעף כוח' המובאת בסידורי אשכנז, מאחר שברכה זו לא נזכרה בתלמוד. אולם לגאונים כל ישראל צריכים לברך את כל ברכות השחר, כי הן נתקנו על טובת כלל העולם. וכן מברכים 'הנותן ליעף כוח'. וכתב החיד"א בברכ"י מו, יא-יב, שנוהגים על פי האר"י כגאונים. והוסיף שאילו ראה הב"י את דברי האר"י, היה מסכים לו (ראו פנה"ל תפילה ט, ג, 1).
ונראה שגם הנוהגים להורות על פי הקבלה מסכימים שאסור לפסוק על פי גילויים שמימיים, אלא שכלל ידוע שבשעת הצורך מותר לפסוק כאחת השיטות גם כאשר המנהג היה כשיטה האחרת, ואם כן לנוהגים על פי הקבלה נחשב הדבר כצורך לנהוג כשיטה שמתאימה יותר לכוונות הקבלה.
מצאנו שלעיתים סומכים בפסיקה על מנהג ישראל, שמן הסתם התגבש בעזרת רוח הקודש המתגלה בכלל ישראל. וכפי שלמדנו, שכאשר הסתפקו חכמים כיצד לטלטל את הסכינים לצורך קורבן הפסח בשבת, הביטו על מנהג ישראל ואמרו שוודאי עשו כדין, שכן "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו, א). וכ"כ בספר יד אליהו (פסקים כה), שכל מנהג שהתקבל בישראל נחשב שהתקבל ברוח הקודש. וכן אמרו בשם הבעש"ט, שכל ספר שהתקבל על ידי ישראל, נמשכת בו רוח הקודש (שארית ישראל סוכות עמ' קיז). ועי' הלק"ט א, ט.
