נס גלוי ונס נסתר

הניסים העל-טבעיים הגלויים, כיסוד לאמונה בהשגחת ה' ובמציאותו

רמב"ן שמות טז, יג

הרמב"ן שואל מדוע מצוות רבות נצטווינו לעשות כזכר ליציאת מצרים (ציצית, תפילין, מזוזה, שבת, מצוות הפסח והחגים, בברכת המזון ועוד)? ומשיב, שככלל הקב"ה חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע ולא לעשות ניסים של שידוד מערכות הטבע.[1] אמנם לפעמים הקב"ה כן עושה ניסים מחוץ לגדר הטבע וזהו כאשר יש צורך בכך בכדי לבסס ולהשריש את האמונה, ולכן בזמן שעמ"י נוצר – ביציאת במצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה וכו', כדי להעלותם מהדרגה בה היו ולהביאם לאמונה בה' היה צורך בעשיית ניסים פלאיים, וזהו שלאורך כל המכות התורה חוזרת ומדגישה עניין זה 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', 'למען תדע כי לה' הארץ', 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ'.

וכתב שזהו הטעם לכך שנצטווינו במצוות רבות זכר ליצ"מ משום שהקב"ה חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע, כך שגם אם במשך הדורות יקומו רשעים וכופרים, הקב"ה לא יזדקק לעשות ניסים פלאיים כל הזמן, משום שע"י המצוות הרבות שאנו עושים זכר ליצ"מ ולניסים המופלאים שהיו בה, האמונה שלנו במציאות ה' ובהשגחתו תהיה איתנה וחזקה.

והוסיף עוד שע"י זכירת הניסים העל טבעיים, יזכור האדם את הניסים הטבעיים, הנסתרים בתוך שגרת חייו כל יום שזוהי האמונה העמוקה יותר – "מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם"[2]:

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות: הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה'… וכאשר ירצה האלוהים בעדה או ביחיד, ויעשה עמם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, יודע ומשגיח ויכול… ולכן יאמר הכתוב במופתים (עשרת המכות): 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' – להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. וכן יאמר 'למען תדע כי לה' הארץ' – שבראם מאין, ואמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' – להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. א"כ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא והתורה כולה, ובעבור כי הקב״ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב, טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג) והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב… ושנעשה סכה בכל שנה וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים (וזהו כל המצוות שהן זכר ליצ"מ)…

ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבר עליהן יכריתנו עונשו הגדול בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר".

רבינו בחיי

שמות ל, יב

ביאר גם הוא שישנם שני סוגים של ניסים, נסתרים וגלויים, והניסים הנסתרים הם בעצם הניסים שבתוך הטבע, שמושגחים ומונהגים ע"י ה'. והוסיף שעניין זה של הניסים הנסתרים, שכל המאורעות הקורים לנו הם ניסים נסתרים שבדרך הטבע הוא יסוד גדול באמונה (וכמובן שגם כל חוקי הטבע וקיום הבריאה כל הזמן הוא חלק מהניסים הנסתרים). עוד הוסיף לבאר את דרשת חז"ל מהפס' "יצו ה' איתך את הברכה באסמיך" – אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין" – כלומר שדרך השפעת השפע של ה' לעולם הוא 'באסמיך' – בסמוי מן העין, באופן של ניסים נסתרים, ולכן אינה חלה בדבר המדוד והמנוי משום שאז הנס שבדבר ניכר ומפורסם. והוסיף לבאר לפי זה את האיסור למנות את עמ"י (שלא ע"י מחצית השקל) "כדי שתהיה הברכה חלה עליהם בריבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי":

"יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז) – שלמה המלך ע"ה לימדנו בכתוב הזה כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש – וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהניסים כולם נחלקים לשני חלקים: יש ניסים מפורסמים ויש ניסים נסתרים: המפורסמים – הם האותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף, וירידת המן והשלו, והוצאת המים מן הצור, המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים – הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב, כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר, וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר.

ועל זה אמר שלמה: "יראת ה' תוסיף ימים", לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה: כי מי שיש בו "יראת ה'" ודואג על עונותיו יאריכו ימיו, והנה זה נס נסתר. "ושנות רשעים תקצרנה", לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו, על כן יאמר: הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצורנה שנותיו, וגם זה נס נסתר… ובין כך ובין כך אין התוספת והקיצור אלא נס גמור, כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו.

והעניין הזה הוא יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים נסתרים, אין להם טבע ומנהגו של עולם לא ליחידים ולא לרבים, אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו, ובעשותו העבירה יכריתנו עונשו, וזהו ענין יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד בישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, וכן דרשו רז"ל (נדה לא, א) אין בעל הנס מכיר בניסו.

וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד, הוא שאמרו: (בב"מ מב, א) הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא, שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: (דברים כח, ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" – בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהניסים הנסתרים הם בכל יום ויום, ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם הייתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא, שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר, ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד, וכן בעצם הדבר השקול והמנוי.

ומטעם זה צוותה התורה שלא ימנו ישראל לגולגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי, ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יוודע מניינם בחשבון חצאי השקלים".

וכ"כ רבינו בחיי גם על שמות י, ב:

שמות י, ב

"ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה' – לשעה ולדורות, כי מתוך המוסר הזה שנתן הקדוש ברוך הוא במצרים יכירו ישראל לדורות וידעו שמו הגדול, גם אומות העולם יתיסרו בהם ויראו ויקחו מוסר, כעניין שכתוב בפלשתים כשעכבו ארון הברית אצלם: (שמואל – א ו, ו) "ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו".

ויתכן לפרש "אשר התעללתי" שהוא לשון עילה, כי המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב "עלילות" כלשון (תהלים קה, א) "הודיעו בעמים עלילותיו", וכתיב (שמואל – א ב, ג) "ולו נתכנו עלילות", וזהו שתרגם אונקלוס: ית נסין דעבדית במצרים, וכן הזכיר דוד על הקדוש ברוך הוא (תהלים סו, ה) "נורא עלילה על בני אדם", ונקראו כל הפעולות עלילות מפני שכולן נמשכות ונאצלות מן העילה הראשונה וכל הנמצאים עלולים אצלו.

ובאר הכתוב כי מתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עילה, כמו שידוע כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, מזה אמר הנביא: (הושע יב, י) "ואנכי ה' אלוהיך המעלך מארץ מצרים" יאמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעיים בנסים המפורסמים".

אור החיים (שמות י, ב)

"אכן כוונת הכתוב הוא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה, אלא לחזק האותות שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח, כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזכרון בני ישראל לעולם ועד… האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב' פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו'. ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה' ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה, וכן תמצא כשדבר אתנו ה' ב"ה בהר סיני פתח דבריו ית' אמר 'אנכי ה' אלוהיך' וזה לך האות – 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', והוא שהקדים דבריו כאן ואמר 'וידעתם כי אני ה" כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו".

הכתב והקבלה (שמות י, ב)

"…מילת התעללתי לשון עילה וסיבה, וטעמו, נראיתי במצרים לעיני כל שאני סיבת הסיבות ועילת העילות, כי שנויי הטבע בפעולותי שהראיתי במצרים הורו עלי שאנכי הממציא הראשון ובורא כל, ומצאתי שכ"כ רבינו בחיי וז"ל כל המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות, כמו הודיעו בעמים עלילותיו, ולו נתכנו עלילות, נורא עלילה לבני אדם, ונקרא כן מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה, וכל הנמצאים עלולים אצלו, וביאר הכתוב שמתוך נפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה, כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, ומזה אמר הנביא ואנכי ה' א' המעלך מארץ מצרים, ואמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי, ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעים בנסים המפורסמים והנודעים בעולם".

מלבי"ם (שמות י, ב)

"למען תספר באזני בנך – כי מעת הוציאם ממצרים הפלם בהנהגה אחרת לעשות עמהם נפלאות וניסים גלויים מתמידים, לא ניסים נסתרים כמו שעשה להאבות שמיוחסים ליתר שמות הבורא כמו ש-די ואלוהים, רק ניסים גלויים המיוחסים לשם הויה ב"ה שאין להם שום קשר עם הטבע, וזה לשלשה עניינים: א] להעניש את המצרים בעונשים גלוים ע"ד הפלא, ועז"א את אשר התעללתי במצרים, ב] שיקבע בליבם ג' פינות האמונה שנתבררו ע"י ג' סדרי המכות (כמ"ש לעיל ז, יד), ועז"א ואת אתתי אשר שמתי בם, ג] מה שנוגע לענין ישראל וידעתם כי אני ה', שאין פי' כמו וידעת כי אני ה' הנאמר אצל פרעה שידע מציאות ה', שישראל כבר ידעו אותו, רק פי' שידעו שמנהיג אותם בהנהגה פלאיית לפי הנהגת שם הוי"ה, כי היה יכול להוציאם בנסים נסתרים ע"פ הטבע, כמו שיתן בלב מלך ושרים שיאבו לשלחם וכדומה, שזה מיוחס להנהגת שם אלהים או שדי, אבל רצה להודיעם הנהגת שם הויה באותות ומופתים ונסים גלוים, וכמ"ש בריש פ' וארא בארך".

מהר"ל

עיקר הישועה והנס הגדול בחנוכה הוא הניצחון במלחמה מול היוונים והחזרת המלכות לישראל, ואעפ"כ עשה לנו ה' גם נס על טבעי בפח השמן, בכדי שעל ידו נכיר שגם הניצחון במלחמה שהיה נראה כדבר טבעי שנלחמו בחירוף נפש ובעזרת תחבולות ונצחו, גם זה מאת ה' – הנס העל טבעי מורה על הטבע שגם הוא מאת ה':

"ועוד יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היוונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכוחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך".[3]

האמונה העמוקה יותר היא האמונה בהנהגת ה' הטבעית

שבת קיח, ב

"א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום! איני? והאמר מר 'הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף'? כי קאמרינן בפסוקי דזמרא".

ביאר רש"י שטעם הדבר הוא משום שהוא מוזיל את אמירת ההלל שנועדה לניסים גדולים, וכשאומרו בכל יום מוריד מערכו ומעלתו ולא מבין את מעלת ההודיה על הניסים הגדולים:

רש"י

"הרי זה מחרף ומגדף – שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ".

משך חכמה (ויקרא כו, ד)

מבאר המשך חכמה שבעצם אמירת ההלל ('הלל המצרי,' שבו אנו מהללים את ה' על הניסים המופלאים שיוצאים מגדר הטבע, כל ניסי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה וכו') בכל יום, שבו אנו מודים ומשבחים על הניסים המיוחדים היוצאים מגדר הטבע, יש מעין כפירה בהשגחת ה' בכל המקרים הטבעיים – בניסים הנסתרים שבכל יום, כאילו הוא אינו מכיר בהם ובהשגחה המופלאה של ה' על העולם בכל רגע ורגע, ולכן כשהוא משבח את ה' הוא מזכיר רק את הניסים המופלאים היוצאים מדרך הטבע, ולכן הרי זה כמחרף ומגדף את הקב"ה. אך לעומת זאת 'יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום' מוסב על פסוקי דזמרא, שבהם אנו משבחים את הקב"ה על הניסים הנסתרים שבתוך הטבע בכל יום ובכל רגע, ולכן "כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן העוה"ב … משום דאית ביה 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'" (ברכות ד:), שבשבח גדול זה אנו מכירים בחסדו הגדול של ה' שמחיה ומקיים בכל רגע את הטבע, שסומך נופלים וזוקף כפופים וכו' – הניסים הנסתרים, וכן הוא בכל מזמורי ההללויות שבהם אנו מהללים את ה' על הניסים הטבעיים, על קיום העולם בכל יום ובכל רגע 'כי הוא ציווה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור, הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבים אור… הללו את ה' מן הארץ… אש וברד, שלג וקיטור, רוח סערה עושה דברו ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים החיה וכל בהמה…". וכפי שאכן נפסק להלכה כדברי ר' יוסי ש'יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום', אלא שנחלקו הראשונים האם זה מתייחס לכל ההללויות או רק ל'הללויה הללו' (כמבואר בפנה"ל תפילה יד, י).

עוד כתב המשך חכמה שההנהגה הרצויה היא בדרך הטבע, ותכלית הניסים היא לעורר אותנו להבין שכל הטבע הוא בעצם ניסים נסתרים של ה' (בדומה לדברי הרמב"ן לעיל) – "והניסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב״ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה", והוסיף שדווקא קיום כל חוקי הטבע והמציאות כל הזמן מורה יותר על גדולתו של ה' מאשר הניסים היוצאים מגדר הטבע.

"העניין, דההנהגה הניסית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלהים… רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק ניסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור גם באופן טבעי יוכל להתברך, ובזה נתברכו ישראל אם בחוקותי תלכו, אז גם חוקות שמים וארץ ילכו במישור, כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלהית, מכוונות ומגבלות לדרכי התורה והמצוה (וכפי שכתב הרמב"ן לעיל). ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסים, אבל אינם תכליתיים, והניסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב״ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה.

ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיווצר אחרי שבראן, ה״ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא (שבת קיח, ב)…

העניין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות וכבוד השי״ת למבין, יותר ממה שמורה הניסים. ולכן אמרו משום דאיתא באלפא ביתא, שעניין אלפא ביתא מורה על סדור טבעי… ולכן בברכת המאורות בחול ושבת סדרו באלפא ביתא… והנה בעניין הטבע צריך גם פועָל היצורים, וזה כמו חרישה, וקצירה, וזריעה וכיו״ב, רק (אלא) שהאדם מוצא הכל מוכן לפניו וכל העולם עומדים הכן לשרתו, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ולכן דייק רש״י משום דאית ביה תרתי, דאתי באלף בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי דעל דרך סדור הטבעי והכל מוכן, זה עיקר מטרה יותר ממפעלות הנסיי…".

וכן כתב המשך חכמה בהפטרות (הפטרת פרשת מצורע):

"הביאור דהטבע המה ניסים רצופים, שהבורא יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית, וכל העולם תלוי במאמרו של הקב"ה".

ציץ אליעזר (חלק ו סי' יב)

הביא את דברי המשך חכמה הנ"ל, והוסיף לפי זה לבאר את שיטת רש"י מדוע 'גומרי הלל בכל יום' אלו דווקא שני המזמורים של 'הללויה הללו את ה' מן השמים', ו'הללויה הללו א-ל בקודשו' (לעומת שיטת הרא"ש שזה מוסב על כל ההללויות):

"וצריכים להבין דברי רש"י, מדוע נקרא זה כמתלוצץ, הרי המדובר הוא לא כשאומר זה כזמר בבתי משתאות, או כמין זמר בנגינה אחרת שאמרו על כיוצא בזה (סנהדרין קג, ב) שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים יעו"ש, וגם יש להבין עצם דברי הגמ' מדוע נקרא זה כמחרף ומגדף?? ואמרתי לפרש עפ"י מה שראיתי במשך חכמה (ר"פ בחוקותי) שכותב לפרש מדוע שהאומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ואילו האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב (ברכות ד, ב) מפני שהאומר הלל הגדול בכל יום מורה כאילו שראוי להודות כך על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעולות הטבע אין צריכים חלילה להודות אחרי שבראן, ולכן ה"ז מחרף ומגדף. כי הנסים המה רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בהטבע, וידו והשגחתו הטהורה. אבל כל האומר תהילה לדוד בכל יום שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא, עיי"ש ביתר אריכות…

ומובן לפי"ז יפה גם הפיסקא שלאחרי זה, שעל תירוץ הגמ' שם: כי קאמרינן (דיהא חלקי מאומרי הלל בכל יום) בפסוקי דזמרא, מפרש רש"י וז"ל: פסוקי דזמרא, שני מזמורים של הילולים, הללו את ה' מן השמים, הללו קל בקודשו, עכ"ל, ומדוע תפס דוקא הני ב' מזמורים? אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר, מפני שבמזמור הללו את ה' מן השמים מפורש הודאת הטבע, והנהגת בשמים ובארץ וכל אשר בהם ויוצרם וקונם ומודים כי נשגב שמו לבדו, וכן במזמור הללו קל בקודשו מפורש אופני דרכי ההודיה, וכי על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה וכו' ע"כ וע"ש עוד באריכות".

רבינו יונה (תר"י ברכות כג, א)

"נראה למורי הרב נר"ו שטעם הדבר הוא מפני שעיקר קריאת ההלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור ואנו אומרים אותו באותה שעה כמו שאמרו דוד על הצרות שעברו עליו, וכשאומר אותו בכל יום נראה כמי שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר ונמצא שמחרף ומגדף כלפי מעלה, אבל תהילה לדוד שיש בו ג"כ מהעתיד וממה שעושה בכל יום אמרו שיאמר אותו בכל יום ומובטח לו שהוא בן העוה"ב".

הראי"ה קוק אורות האמונה

כהמשך לדברי הרמב"ן והמשך חכמה, כתב הרב קוק שתכלית הניסים העל טבעיים, היא כדי לבאר את האמונה האלוהית שהיא עמוקה ורחבה. עוד הוסיף שהאמונה מבטאת את הנשמה, וכאשר האמונה עמוקה ומבוססת עד תכליתה אזי כבר אין צורך כלל בניסים בכדי שהאמונה תפעם בקרבנו. ומוסיף לבאר ע"פ זה את הגמ' בברכות (יב, ב) שלעתיד לבוא כשתימלא הארץ דעה את ה', זכירת יצ"מ עם כל הניסים העל טבעיים הכרוכים בה כבר לא תיהיה העיקר אלא הטפל, ומה שיזכירו יהיה את קיבוץ הגלויות מכל קצוות הארץ והבאתם לארץ ישראל שזו הנהגת ה' פלאית אך בדרך הטבע שמעלתה גדולה יותר. ומבאר שלכן האמונה אז תהיה גבוהה יותר וזהו שאמרו שתורה שבעולם הזה הבל הוא לגבי תורתו של משיח:

"הניסים מבארים הם את האמונה האלוהית, שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלוהית נקבע על-ידי אמונה קדושה זו בנפש. וכשתגמור לגמרי האמונה את תפקידה, ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם. אבל אין השלמת האמונה ברום קודשה באה, כי אם ע"י קביעות קשר האמונה בניסים בפועל, ויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עיקרי, כי אם או טפל לעיקר, או דבר שכבר שמש את תפקידו לגמרי, ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כי-אם חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם, והושבתים על אדמתם, נאם ד' (כלומר בימות המשיח האמונה תיהיה חזקה כל כך, עד שעיקר ההודאה והזיכרון יהיה על הניסים הנסתרים שבתוך הטבע, ולא על הניסים היוצאים מגדר הטבע). והאורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו – ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלוהות שעד כה, עד שאפילו תורה שבעולם הזה, הבל הוא כלפי תורתו של משיח. וזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואושרו מן ההווה, ואיננו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזיכרון".

עוד כתב שם הרב קוק, שטעות היא לחשוב שהאמונה העליונה והרצויה היא האמונה שמבוססת על ניסים ונפלאות של שידוד מערכות הטבע והרי זו "מחלה ממחלות הנפש". משום שבכך מראה שהנס הוא נגד הטבע, והטבע הוא מחוייב המציאות (היינו שאינו רואה בטבע את השגחת ה' המופלאה, אלא רק בניסים העל טבעיים). עוד הדגיש שהניסים הם מעידים על השגחת ה' הממלאת את המציאות – "באשר עדים הם הניסים והנפלאות על עזוז היד החזקה המלאה את כל היקום":

"גדולת האמונה אינה תלויה בריבוי הדברים שהוא מאמין, שהרי פתי יאמין לכל דבר, אלא בעומק החוש האמוני, וגדולת התפשטותו ורוחב הרגשתו בעניינים היקרים שעליהם האמונה מיוסדה, ויסוד הכל הוא היקר האלהי. מחלה היא זאת ממחלות הנפש, שכשמציירים את האמונה העליונה בניסים ונפלאות, בשידוד הטבע וחוקיו, פג העוז הטבעי, והאדם נעשה חלש ומרוטט, וכל זה בא מפני שהוא רואה בהנס את השליליות של הטבע, ובהטבע הוא רואה את החיוב של היש והכח המצוי. אבל השקפה זו גסה היא, שטחית, ומרוקבת מתוכה. הניסים באו להרבות את עז החיים וההויה בהזכרתם, מקור האומץ מתגלה ברב הוד גבורתו, ותוכן הניסים בהיותו קשור באמונה מלאה אדירות נשמה, מוסיף הוא ציורי אומץ וגבורה עליונה, באשר עדים הם הניסים והנפלאות על עזוז היד החזקה המלאה את כל היקום. תנו עז לאלהים, על ישראל גאוותו".

בהמשך שם הוסיף הרב קוק, שאומנם האמונה העליונה אינה נשענת על הניסים העל טבעיים, אך מאידך הם מוכרחים בכדי להגיע להכרת האלוהים והאמונה השלימה, משום שעל ידם רואים בחוש את היכולת האלוהית האדירה והנשגבה (בדומה למה שבואר לעיל גם בדברי הרמב"ן והמשך חכמה):

"הניסים משלימים הם את ההכרה האלוהית, הכרה אלוהית מוגבלת בטבע לא תתן את פריה, ואין בה כלל אותן הסגולות שההכרה האלהית העליונה משלמת את הנשמה. הצביון השלם של האמונה, העומק הטוהר שלה, הוא הנותן בנו את ההכרה של החופש האלוהי, של היכולת המלאה באין מעצור, וזאת היכולת היא כוללת את האידיאליות המלאה, השלמה ומכוללה מכל חמדה, מכל נצח והוד, מכל נשגב ומפואר, וזיו האצילות זורחת היא מזה על נשמתנו, על נשמת האדם בכללו, לפתחה, להעלותה אל מרומיה, והחיים מתעדנים ומתברכים, מתצחצחים, מתמלאים עז ומזדרזים זירוז אידיאלי, שיש בו שיגוב וגבורה רוחנית, המשגבת בשיגוב מלא עדן וטוהר גם את הגבישות הגשמית האחדות העליונה. מבארת היא את ההשגחה, את הגורל, על-פי הצדק, את מניות החיים והאושר על-פי רוב המעשה וטהרת הרגשות, זיכוך המדות ועדינות הדעות בהירות האמונות ולטישת הרוחניות בעזה וחטיביותה. השליטה המוחלטה האלהית, קשורה היא בהגיון היצירה המוחלטה. היכולת הבלתי תנאית ממציאה הכל, על-פי היסוד החפצי. אין שום דבר בלתי אידיאלי שיחוץ בעד הזוהר המטוהר וההקשבה הזאת. כפי גודל האמת והזוהר שבה, גדולה היא פעולתה על הרום והעזוז האידיאלי הבלתי מוגבל, ותורת המוסר וזריחת היופי שעל ידה מתנוצץ בצבעים נצחיים, המתעלים לכל לראש. האמונה והחיים, החפץ הנלהב והאמיץ, להיות מוכלל בכל טוהר וקודש, להיות שואף התדמות של השלמה מוחלטה בציור וברעיון בלא שום מועקה של רשע, היא תולדותיה של השלמות אשר להשקפת העולם, הבאה מתוך הזוהר של היצירה המוחלטה, והיכולת הבלתי גבולית שישראל הוא עד עליה, והוא מבטא את גדלה ברוחו תמיד, והוא נותן בזה נשמה נצחית לכל הנשגב, גם אשר רוח האדם עתיד לבא אליו…".

שו"ת הרשב"א חלק א סי' תיח[4]

כדברי הרמב"ן שהקב"ה לא חפץ לשנות את הטבע אלא לצורך גדול של חיזוק האמונה, כתב גם רבי ידעיה הפניני שהובא בשו"ת הרשב"א. עוד כתב לחלק בין הניסים הכתובים בתנ"ך שאותם עלינו לקבל כפשוטם שהם הכרחיים בחיזוק האמונה, לבין הניסים הכתובים בגמ' ובמדרשי חז"ל שאותם חילק.

"כל מה שנמצאהו מפשוטי הכתובים בספרי הנבואה וזה כי כל מה שיתלה בחוק המין הראשון מהעניינים היוצאים ממנהג הטבעי והרוח, נשאירם כולם על גלויים, מפני שהם אפשריים בחוק יכולת האל, והכרחיים עוד בחיזוק האמונה: כעניין המבול ודור הפלגה, והצלחת האבות ופקידת האמהות ומופתי מצרים כולם, ומופתי המדבר במעמדות הנכבדים וענני כבוד והמן והבאר ומי מרה ומי מריבה ופתיחת פי הארץ וכל מה שבמדבר שלא יספר מרוב, ומופתי הכיבוש בשקיעת חומות יריחו ובקיעת הירדן ועמידת השמש, והצלת השופטים בכל דור ושאר מה שנזכר בשאר הדורות משהתחילה המלכות, ומופתי אליהו ואלישע בעצירת המטר והורדתו לפי דבר הנביא… ומופתי ישעיה בירידת צל המעלות ההם ומריחת התאנים על השחין שהיה נמנע הרפואה בבחינת הטבע לכבד החולי, ותוספת השנים ההם ג"כ על ימי חזקיה, ומכת ה' במחנה סנחריב, ומופתי דניאל וחבריו בהטבת מראיהם מבתחילה עם רוע המזונות…ועוד בהגדרת החלום הנשכח בעזר אלוהי ועוד בכבשן האש וגוב אריות. כל אלו (הניסים) והדומה להם ממה שלא הזדמן זכרונו, מחייב כל אשר בשם זרע יעקב יכונה, שלא יחסר מפשוטיהם בשום פנים כחוט השערה, מפני התקבץ בהם שני העניינים הנזכרים שהם יסודות כל מופת. ועם היותם הכרחיים אצלנו בתורתנו עם היותם אפשריים בחוק יכולת ה'…

ואמנם ההגדות וכל מה שבא מן הספורים הרבים בתלמוד ובמדרשות ננהיגם על זה הדרך כולם. ונחלק אותם לפי זה לד' חלקים:

החלק הראשון כל המאמרים שיספרו בחידוש עניין שארע עם היות העניין ההוא בלתי נמנע אפילו בחוקנו ובחק הטבע, אבל יהיה אפשר רחוק מכלל מיני האפשריים הרחוקים שיציאת הגעתם כבדה ובסבות זרות מתחדשות בקושי ובזמן רחוק, כל מה שיספרו מזה המין ואע"פ שלא ימשך ממנו שום חזוק באמונה ולא ג"כ היזק נשאירהו בודאי על פשוטו, כי כדאי אותו השלם בעל המאמר המעיד בו לסמוך עליו בענותו.

החלק השני כל המאמרים שיספרו בחידוש שום דבר יוצא ממנהג הטבעי וסידורו ההקשי שהוא מכלל המין הראשון מן הנמנעות שאי אפשר התחדשו בזולת רצון אלוהי, ויהיה בדברים שיש להם חיזוק מבואר באמונה, הנה אלו כולם נשאירם גלויים ולא נפרשם בשאר הסדר כשאר מופתי התורה והנביאים, ומזה המין כל המופתים שנזכרו שנעשו לחסידי הדורות, כאותם הנזכרים בפרק החסידים ובזולתו, ובכל המאמרים הנתלים בביאת המשיח וחזרת המלכות וההצלחות, ובכללם כל הנתלים בהגדלת המקדש, כאותם שנזכרו בשלא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא נכנס זבוב בבית המטבחיים, ושלא כיבו גשמים אש של עצי המערכה, וכן כל המאמרים הנתלים בביטולי השמדות והגזרות בכל דור, וכל שכן המאמרים הנתלים בתחיית המתים, אשר היא אחת מיסודות אמונתנו. ונמשיך העניין במין הזה תמיד, מבלי שיקבע עלינו מזאת ההסכמה, אלא דבר אחד יהיה לנו כלל גדול בזה המין, והוא כל זמן שיתבאר לנו סתירת המאמר ההוא הפרטי ממאמר אחר כללי מוסכם עליו מהחכמים ז"ל גם כן, נדחית הפרטי מפני הכללי תמיד, ונפרשהו ותהיה הסכמת האמונה על הכללי. משל בזה כאומרם עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. באמת היינו משאירים פשוטו של זה המאמר, מפני שיש בו הגדלת הארץ ופרסום הישועה. אבל זה המאמר נדחה מפני אומרם על הכלל שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וכן כל מה שנמצאהו בתלמוד מחיוב מנהגי העולם הזה לאנשי העולם הבא. כמו מאמר רבי בנאה הנזכר, וזולתו רבים, אחר שכולו היה אפשר בחוק האל. וזה בברוא תחלה גופות חשובים נעלמים מידיעתנו, יכניס בהם הנפשות הנשארות, ואחר ישכינם במקום ערב מאוד מיוחד בארץ או בשמים, שיהיו בו ויתענגו בהתענגות בני האדם. או בדרך אחרת נפלאה בלתי יוצאת מההגשמות. וגם שיהיה בזה קצת חוזק לאמונת ההמון, אשר לא יחשב להם תענוג רוחני ולא יציירוהו. היינו בודאי משאירים כל המאמרים הסובבים על זאת הכוונה על גלויים, לולי ביאורם האמיתי הכללי בזה העניין, שאין בעולם הבא לא אכילה ולא שתייה ולא שאר המנהגים, אלא צדיקין יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו שכינה. כמה הוא מבואר זה המאמר, וכמה מגלה מהאמת שאין ראוי לדחותו מפני שום מאמר.

החלק השלישי כל המאמרים המספרים בשום חידוש יוצא מן המנהג, ועל הכלל בשינוי אי זה טבע, שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חיזוק, אלא שיזכירו על צד הסיפור לבד לתועלת הרווחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא, להניח מכובד העיון ועמל הגרסא. וזה בספורי רבה בר בר חנא וזולתם מהדומים להם רבים. הנה נפרש כל זה בודאי, ויוציאוהו מגילויו. ואע"פ שהוא בלי אפשר בחוק יכולת האל, ומבלי שימשך ממנו שום היזק מפורסם באמונה. ואמנם נעשה זה לשלושה סיבות:

הסיבה הראשונה למה שזכרו הרב ז"ל, שכבר זכרוהו בעבור כבוד ועילוי לרבותינו השלמים ולמאמריהם, ושמירת המעיינים שלא נביאם לחשוב רע עליהם.

והסיבה השניה מפני עניין שהוא צריך לנו מאוד בקיום האמונה, והוא שלא נסבול שיהיו המופתים האלוהיים מתחדשים תמיד לכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. כי מופתי התורה וספרי הקודש בודאי לא יהיה זה לפי כבודם וכבוד הנביאים הגדולים שהיו מחדשים אותם או מקדימים הידיעה על חידושם לנצח לבות המלכים החזקים הקשים, וגם זה בזמן רחוק ובהפרשים רבים בין מופת למופת. וגם זה כי התבאר לנו מלשונות התורה והנביאים כי השם יתברך לא יחדש המופתים כי אם על צד המעט, שיוכל כפי גזרת חכמתו ורצונו הנעלמים. אמר (שמות י"ג) ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ואיך לא היה האל מונע הפלשתים מהלחם בם על דרך (בראשית ל"ה) ויהי חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב, או שישים להם לב חזק שלא ינחמו לשוב. הנה כמה בארה לנו התורה בזה המאמר מזאת הכונה. שכן מאמר שמואל לפני השם (שמואל א' ט"ז) איך אלך ושמע שאול והרגני. והשיב אליו עגלת בקר תקח בידך, אך לא השיבו אני אמנענו מהזיקך. וכן ראותנו בעת הכבוש קצת הערים נלכדות בלי מלחמה ברצון אלוהי, ורובם בהתעצמות ומארב ותחבולות המלחמה וכן תמיד…

והסיבה השלישית, והיא יותר חזקה מכולם, שהמופת ראוי להאמין בו בחוק תורתנו, שאע"פ שהאל יכול עליו תמיד לא ינהגנו אלא לצורך ותועלת בחוק הגמול והעונש בפרסום התורה והאמת בכל מה שיביא להצלחת מקיימיה וחורבן החולקים. או שיביא לחזק האמונה בלבות החלושים בקיומם, כמאמר ישעיה לאחז (ישעיה ז') שאל לך אות מעם ה' אלוהיך".

רבי דוד טביל (נחלת דוד, דרוש א)

כתב שכאשר ה' מנהיג את העולם בדרך נסתרת תחת כנפי הטבע, זוהי ההנהגה "העולה על כולנה… בשולחו הברכה במעשה ידיהם… כאשר היה העניין במלחמותיו של דוד", והיה בזה קידוש השם יותר גדול מאשר בנס שעשה ה' לחזקיהו במלחמתו בסנחריב. לכן דוד המלך לא ביקש מה' שיעשה לו נס. "כי דוד המלך ע"ה שיער בנפשו, כי הוא נכון ומעותד להיות מרכבה לקבלת השפע, אף ביצוריו עורקיו וגידיו החומריים… וההרצון שיהיה הוא בעצמו המכה אותם, והיא הגדולה שבמעלות…".

מדוע ה' חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע

מהר"ל, גבורות ה' פרק סא

מבאר המהר"ל את הגמ' לעיל שהאומר הלל בכל יום הרי זה כמחרף ומגדף, משום שה' חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע, ובדרך הטבע בדרך כלל קורה שגם לצדיקים מגיע רעה לפעמים, וכן לרשעים מגיעות טובות, אע"פ שלא מגיע להם. אך אם ה' היה מנהיג את העולם שלא בדרך הטבע אלא בצורה ניסית, אזי זה היה ממש לא צודק שהצדיקים ייסבלו והרשעים יהנו מהשפע בעולם, משום שאם העולם נוהג בצורה ניסית אז ה' יכול לעשות שבאופן ניסי תמיד לצדיקים יגיע רק טוב ולרשעים רק רע. ולכן האומר הלל המצרי בכל יום הרי הוא כאילו אומר שה' מנהיג את העולם בדרך הניסית (שהרי על כך הוא מודה כל יום) ואעפ"כ בפועל זה לא בא לידי ביטוי בהנהגה שהרי יש צדיקים שסובלים, ורשעים שמצליחים, ויוצא מכך חירוף וגידוף כלפי שמיא שזה לא צודק.

עוד הוסיף שהטעם לכך שה' חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע, זה בכדי שתהיה בחירה חופשית לבני האדם, שאם היה מנהיג את העולם בדרך ניסית, שכאשר חוטאים, תמיד באופן מיידי מגיעה רעה, או להפך כאשר עושים מצוות תמיד מגיע רק טוב, אזי מתבטלת הבחירה החופשית, ולכן חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע כך שתהיה בחירה חופשית:

"ובפרק כל כתבי (שבת קיח:) אמרינן, האומר הלל בכל יום כאילו מחרף ומגדף כלפי מעלה – והטעם, שראוי שיהיה העולם נוהג כמנהגו, ובשביל שהעולם נוהג כמנהגו מידותיו יתברך אמת. ואם לא היה זה שהעולם נוהג על מנהגו של עולם, אם כן מדותיו יתברך אינם אמת חס ושלום, כי הרשעים ועובדי ע"ז בטובה, ואילו הצדיקים בצרה (כלומר אם העולם היה מתקיים בניסים שלא בדרך הטבע, אזי היה ראוי שהרשעים יהיו בצרות והצדיקים יהיו בטובה, אבל הקב"ה חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע כמנהגו, ולכן בדרך הטבע קורה שהרשעים בטובה והצדיקים בצרה). אבל ענין הזה מפני שהעולם נוהג כמנהגו, ולפיכך אין הקב"ה מאבד העבודה זרה מן העולם, וכך אמרינן במסכת ע"ז (נד, ב) (כלומר הקב"ה אינו מבטל את הע"ז מהעולם, משום שחפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע, באופן שתיהיה בחירה חופשית לאדם, וממילא יוכל מצד אחד להתפתות ולעבוד ע"ז, ומאידך יוכל לבחור בטוב ולקבל שכר, שאם לא היה פיתוי לחטוא ממילא לא היה שכר על עשיית הטוב). והגומר הלל בכל יום, נראה שהוא אומר שבכל עת הקב"ה מנהיג עולמו בדרך נס, ואם כן למה הצדיקים בצרה והרשעים בטובה, ואינו מאבד העבודה זרה מן העולם, ואם כן חס ושלום אין ביכולתו, וזהו חירוף וגדוף. וזהו שאמרו בירושלמי שלכך הוא מחרף ומגדף, מפני שאמר (תהילים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו וגו'", ואם כן למה אינו מבטלם, כאילו חס ושלום אינו יכול. אבל האומר הלל בזמנה, אומר שהעולם נוהג כמנהגו, רק בזמנים מיוחדים ולדבר מיוחד, לא לכל דבר משנה הטבע, רק העולם כמנהגו נוהג, והקב"ה מחדש נסים בזמן מן הזמנים, וזהו שבח לו".[5]

היחס לניסים על טבעיים בשגרת החיים הרגילה

מסכת שבת נג, ב; לב, א

דף נג, ב:

"ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית".

רש"י:

"שנשתנו עליו סדרי בראשית – ולא זכה ליפתח לו שערי שכר" (והיינו בדרך הטבע, כנס נסתר וכנ"ל).

דף לב, א:

"ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו".

תפילה על עשיית ניסים מחוץ לטבע

ר' צדוק (פרי צדיק – מקץ י')

כהמשך לדברי הרמב"ן והמשך חכמה הנ"ל, ביאר ר' צדוק באופן נפלא מדוע בחנוכה ופורים אנו מברכים את ברכת 'שעשה ניסים… בימים ההם בזמן הזה', לעומת זאת בפסח שגם בו נעשו ניסים רבים אין מברכים 'שעשה ניסים' – משום שבחנוכה ופורים הניסים היו בתוך הטבע ללא שינוי מערכות הטבע – ניסים נסתרים, ועל ניסים כאלו ראוי להתפלל שיהיו גם 'בזמן הזה', משא"כ ניסי יציאת מצרים בפסח היו כולם ניסים בשידוד מערכות הטבע, ועל ניסים כאלו אין ראוי להתפלל, ולכן לא תקנו לברך בפסח 'שעשה ניסים', ועוד שעל ניסים כאלו אמרו חז"ל 'כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית', ושאם נעשים לו ניסים כאלו 'מנכים לו מזכויותיו', וש'אסור ליהנות ממעשה ניסים' (והוסיף שמה שחזקיהו התפלל על ניסים כאלו 'אני ישן את מיטתי ואתה עושה ניסים', אכן עשה זאת משום שדורו לא היה ראוי לניסים נסתרים. ולהלן מבאר גם הרב קוק בהרחבה שכאשר הדור במצב רוחני ירוד הוא זקוק להנהגה ניסית, אך כאשר הוא במצב רוחני גבוה הוא מסוגל לראות גם בהנהגת הטבע את יד ה' המופיעה, ואזי ה' מנהיג אותו בדרך הטבע).

עוד ביאר שניסים מחוץ לגדר הטבע נעשים כאשר ישראל אינם ראויים לכך מצד הדין – ניסים כאלו נעשים בשם הוי"ה, שמשפיע חסד גדול גם מעבר לזכויות של האדם (וכפי שעשה לעמ"י במצרים, שלא היו ראויים מצד הדין משום שהיו משוקעים בטומאתם), ולכן 'כמה גרוע אדם זה' שלא יכלו לעוזרו דרך הטבע אלא רק בנס מעל הטבע כדי שהמקטרגים עליו לא ישלטו בזה. אך כאשר עם ישראל ראויים, הניסים נעשים להם בצורה נסתרת בלא צורך לשנות את סדרי הטבע – ע"י שם אלוהים (גימטריא הטבע), וניסים כאלו הם במדרגה גבוהה יותר:

הרי אדרבה לאדם גרוע שהיה הרבה מקטרגים נגדו למעלה ולא יכול לעוזרו דרך טבע להשפיעו ריוח, הוצרך עשות ניסא רבא שהוא למעלה מהנהגת הטבע המסורה למנהיגי הטבע ואין כח המקטרגים מגיע לשם.

"והנה בספר קדושת לוי (דרוש לחנוכה) דקדק למה בחנוכה ובפורים מברכין 'שעשה נסים' ואין מברכין ברכה זו בפסח שנעשה בו גם כן נס? אכן יש הפרש בין ניסי מצרים לניסי חנוכה ופורים – דכל ניסי מצרים היה חוץ לדרך הטבע והיה שינוי סדרי בראשית ממש: בכל העשר מכות, וגם מה שבאו רק על המצריים ולא על ישראל שמצד הטבע כשבאה מכה בעולם נוגע לכל, ובכאן הופרשו ישראל לגמרי, ובפרט במכת בכורות שברגע אחד מתו בדקדוק רק מי שהיה בכור מצרי. וכמו כן בקריעת ים סוף שהיה מפורש השתנות סדרי בראשית לעשות מן ים יבשה… ומצד ישראל לא היה שום מעשה בעניין זה, וניסים הללו היה רק מצד התגלות עתיקא כי באמת לא היו ישראל אז כראוי, כי במצרים היו משוקעים בקליפת מצרים כעובר בבטן אמו וכמו שאמרו (שוחר טוב תהלים קיד) על פסוק (דברים ד, לד) 'גוי מקרב גוי', ובאם היו מתעכבים עוד חס ושלום לא היה אפשר להוציאם משם. וכמו כן בים היה גם כן הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (זוהר ח"ב, קע, ב) ורק מצד התגלות עתיקא קדישא שנתגלה שעל כל פנים ישראל מבוררים ומדובקים בהשורש ועל ידי זה לבד היה הישועה. וניסים כאלה בשידוד הטבע הם רק כשאינם ראויים מצד מדת המשפט לישועה, (משום ש…) ושם אלוהים הוא שם מידת הדין הוא בגימטריא הטבע כידוע והישועה שמצד מדת הדין הוא ישועה מלובשת בדרך הטבע, ועל כן אמרו (שבת נג, ב) באותו שנפתחו לו דדין כאשה והניק את בנו 'כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית' דאם לא היה גרוע היה ה' יתברך מושיעו בדרך הטבע שיזמין לו שיוכל לשכור מינקת, ומה שהוצרך לנס בשינוי טבע הוא רק מצד שהוא גרוע ולא היה מדת הדין מסכים.

והברכה "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" – מורה שאנחנו מבקשים שיעשה לנו גם עכשיו ניסים כאלה כמו שעשה לאבותינו בימים ההם – ועל ניסים בשינוי סדרי בראשית אין אדם רשאי להתפלל כדאיתא שמנכין לו מזכויותיו (שבת לב, א), ואסור ליהנות ממעשה ניסים כמו שאמרו לא תיזבנון דמעשה נסים הוא (תענית כד, ב)[6]. וחזקיהו שהתפלל על ניסים שאמר 'אני ישן על מטתי ואתה עושה ניסים' (איכה רבה ד, טו) ולא רצה ללחום ולהיות מלובש בדרך הטבע הוא גם כן לפי שראה שאין דורו ראוי לכך שהעולם נידון אחר רובו ורובא דרובא בישראל לא היו אז כראוי, כי עשרת השבטים גלו אז בעוונם וגם בירושלים עצמה היו הרוב אחר שבנא וסיעתו, וחזקיהו בעצמו היה מסופק בהישועה מצד הרוב שהיו כנגדו…ולזאת כיון שהרוב לא היו כראוי התפלל להקב"ה שיעשה הוא כרצונו יתברך ואני ישן על מטתי ואתה עושה. ולכך אין אנו מברכים בפסח שעשה ניסים שיהיה נראה שאנו חפצים שיעשה לנו גם עכשיו ניסים כאלה ועל זה אין לבקש כנזכר לעיל רק אנו מבקשים שישיבנו אליו ונשובה ויגאלנו במשפט.

אמנם בחנוכה ופורים היו הניסים מלובשים בטבע ובלא שינוי סדרי בראשית: בפורים היה דרך הטבע גמור שבשביל שהמלכה היתה מישראל ועמדה לבקש על עמה עשה המלך רצונה וצווה להרוג את שונאי ישראל, ואף שבאמת היה ניסים ונפלאות של ה' יתברך מתחילה ועד סוף, כי תיכף מעשה ושתי שיכנוס באחשורוש רוח שטות כזה שיחפוץ לעשות נבלה כזאת בפני שרים שישבו אצלו ומצד שלא רצתה למלאות השטות שלו יהרוג את אשתו המלכה. גם אח"כ במעשה אסתר שיתרצה מלך גדול ליקח אשה שלא ידע מולדתה ועמה. וגם אח"כ במעשה בגתן ותרש ששלח הקב"ה הרפואה קודם למכה. גם בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכל שאר המעשים שהיו שם, אבל מכל מקום לא היה נראה בחוש להשתנות סדרי בראשית. וכמו כן בחנוכה לא היה נראה כל כך השתנות סדרי בראשית, כי היה התחלת הנס על ידי מלחמה והיו יכולים גם כן לקרב הדבר אל השכל אף שנפלו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים יוכל להיות מצד שישראל הלכו במסירות נפשם ונתרצו ליהרג על קידוש השם והיונים לא מסרו נפשם ולכן גברו החשמונאים, וכד' עניינים שיוכל להיות במלחמה לפעמים שיתגבר החלש על הגבור. ואף דבאמת היו התשועות והניסים והנפלאות מן השמים מ"מ מאחר שלא היה התגלות שינוי סדרי בראשית, על ניסים כאלה שלא מצד השתנות סדרי בראשית רשאים להתפלל תמיד.

ולכן אנחנו מברכים 'שעשה ניסים' בחנוכה ובפורים שיתעורר ניסים כאלה גם עכשיו כמו שמזכירין שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה. ולכך בנוסח מי שעשה נסים בשבת שמברכין אין אנו אומרין בלשון מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם הוא יעשה לנו נסים ויגאלנו, כי אין רשאים להתפלל על נסים כאלה שנעשו במצרים ואנחנו מבקשים רק מי שעשה אז הנסים יגאל אותנו גם עכשיו מצד התקרבות הקץ של ב'עיתה' וכמו שאמרנו שבשביל ישראל מצד שמסר לנו התחדשות הזמנים יש יכולת לחדש הזמן ושיהיה בעתה ובקרוב ויגאל אותנו".

ר' צדוק דברי סופרים ח

"כל ישועת השם יתברך לאדם נקרא נס כמו שאומרים ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ובבבא מציעא (קו, א) נקרא ניסא זוטא כאשר ההצלה בדרך טבע קצת כלעמוד נגד אריה שפעמים האדם גובר עליו, או בדאשתדיף רובא דבאגי ואכלן חגב וזה ממיעוט הניצולים.

ושם מבואר דכל אחד ראוי לנס שהרי כל אחד יכול לטעון כן ולא חילקו בין אדם לאדם ואפילו לניסא כר' חנינא בן דוסא עיין שם, ובשבת (נג, ב) כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית, הרי אדרבה לאדם גרוע שהיה הרבה מקטרגים נגדו למעלה ולא יכול לעוזרו דרך טבע להשפיעו ריוח, הוצרך עשות ניסא רבא שהוא למעלה מהנהגת הטבע המסורה למנהיגי הטבע ואין כח המקטרגים מגיע לשם.

ובשבת (לב, א) אל ירד למקום סכנה שיעשו לו נס, והיינו לדבר סכנה ברורה, דמהיכי תיתי יסמוך על נס רק לחשש סכנה, ואע"פ שאפשר שניצול זה נקרא נס למי שהשגחת השם יתברך עליו ואינו מסיר למקרה כל הצלה קרוי נס מנסים נסתרים, וגם על זה מנכין מזכויותיו (שבת שם) ועל כן אין לאדם לבקש מהשם יתברך אלא ההכרחי לקיום הגוף שזה הכרח לנברא דמאן דיהיב חיי על כרחו יהיב מזוני (תענית ח, ב).

ומה שאמרו (שבת כה, ב) איזה עשיר ופירש רש"י נפקא מינה למטרח להדורי אמילתא, ובנדה (עא, ב) מה יעשה ויעשיר יבקש רחמים וכו', ובבבא בתרא (כה, ב) הרוצה שיעשיר יצפין, היינו למי שמכיר בנפשו שהוא צריך זה לעבודת השם יתברך שיוכל לעובדו על ידי זה בהרחבת הלב יותר, וכמו שאמרו (ברכות נז, ב) שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם וכו'. ומה שחכמים קוראים דעת, הוא הדעת אותו יתברך שאנו מבקשים על זה בברכת אתה חונן, ושעל זה אמרו (נדרים מ"א ריש ע"א) דדא קני וכו', ודעת זה הוא מתרחב על ידי הרחבת גופניות בדירה נאה וכלים נאים, ומי שמתכוין לכך ויודע בעצמו דצריך לכך לשם שמים, ולא יטנו העושר מעבודתו יתברך דעל כן (אמר) שלמה המלך ע"ה (משלי ל' ח') ריש ועושר וגו' פן וגו' ונאמר (הושע ב' י') וכסף הרבתי וגו' וכמו שאמרו בברכות (לב, א), יכול לבקש ובזה אין מנכין מזכויותיו, אדרבה מוסיפין גם זה על זכויותיו כיון שהשתדלותו בעושר הוא גם כן זכות לשם שמים.

וכן יוכל להכניס עצמו גם כן למקום סכנה כשכוונתו לשמים, ועל זה נאמר (דברים ו' ה') ואהבת וגו' בכל נפשך שצריך למסור נפשו לעבודת השם יתברך ולא על מנת לעשות לו נס דאז אין עושין, רק כשמוסר נפשו באמת די שיהיה המסירות נפש בלב ולא בפועל ואז השם יתברך מצילו בפועל".

תפילת שווא

כהמשך לכך ביארו רבים שטעם איסור תפילת שווא הוא משום שאין מתפללים לה' שיעשה נס מחוץ לגדר הטבע, שהרי אם כבר הדבר קיים במציאות אז לשנותו הוי נס מחוץ לגדר הטבע.

ברכות נד, א

"היתה אשתו מעוברת, ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר – הרי זו תפלת שוא". ובגמ' ס, א: "ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה, אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה!"

ומשיבה הגמרא שני תירוצים: א' "אין מזכירין מעשה נסים", ב' "ואיבעית אימא: מעשה דלאה – בתוך ארבעים יום הוה".

חפץ ה' לאור החיים ברכות ס, א

ביאר את התירוץ הראשון שאין מזכירים מעשה ניסים.

"והוה לילה למימר 'מעשה ניסים הוה', אי נמי 'מעשה ניסים שאני', אלא הכוונה לומר דאין להאדם לשאול מאת ה' דבר הטבע להפך לו סדר העולם, דכד מטית להתם גם כן יתפלל לה' ב"ה שיהפך נחושת לזהב ומים לשמן". וממשיך שאכן רבי חנינא בן דוסא כך ביקש: "כהא דרבי חנינא בן דוסא דהפך חומץ לשמן (תענית כה, א)", וביאר: "דלאו בני אדם הוו אלא יסודי עולם, וצדיק מושל (ש"ב כג, ג), ומתני' דקתני דינא דכולי עלמא, ופשוט".

כלומר יש צדיקים במדרגה זו.

גר"א באמרי נועם ברכות נד, א

"והצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא. ר"ל דבאמת הקב"ה יכול לעשות נס שלא כדרך הטבע כמו שעשה ללאה, אלא שאין לבקש מהקב"ה שיעשה לו נס שלא כדרך הטבע, לכך אמר הלשון תפילת שוא, שרק התפילה הוא שוא אבל הדבר אינו שוא."

ספר חסידים סימן תשצד

"אל יתפלל אדם תפלה שאי אפשר לעשות בקשתו אע”פ שהיכולת ביד הקדוש ברוך הוא אין לבקש דבר שאין נעשה כפי הטבע, כגון אם אשתו הפילה לשמונה חדשים ברור הוא שאין הולד של קיימא אין מתפללים עליו שיחיה. אסור לבקש דבר שאינו ראוי לומר כגון יהי רצון שתלד אשתי לח' חדשים ויחיה הולד. ואסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם שאם יש לו אילן שיוציא פירות קודם זמנו כמעשה דר' יוסי בן אבין וכר' יוסי דמן יוקרת בתענית".

מבי"ט (בית אלוקים שער התפילה פרק א)

יש להתפלל לה' רק ל"דבר צורך", משום שעצם קבלת התפילה נחשב לדבר על-טבעי:

"ומלות 'דבר צורך', יורו שאינו ראוי לאדם להתפלל לאל על דבר שאינו הכרחי, כי הוא מטריח את קונו כביכול ללא צורך (תענית כ"ד), כי קבלת התפלה הוא דבר נסיי חוץ מהטבע, כ"א יורה המזל רעה על האדם ינצל בתפלתו (שבת קנ"ו ב) וצדיק מושל יראת אלהים, והאל ית' אינו חפץ לבטל עולמו שברא וטבעו ללא צורך והכרח (שם)".

הראי"ה קוק

עין איה – ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה' (ברכות נד, א)

א) בהודאה שלנו לה' על הניסים, אנו מקשרים בין הנס לבין מימד המקום שבו קרה הנס ('שעשה לי נס במקום הזה' וכו'). מציאות הנס היא מעבר למימד המקום במציאות הטבעית המוגבלת וכפי שאמרו 'מקום כרובים אינו מן המידה', ובתקנת הברכות הורו חכמים לקשר בין הנס למקום בו אירע במציאות הטבעית, ומבאר הרב קוק שזה בא להורות לנו שגם הנס יש לו מיקום בתוך ההנהגה הטבעית של ה' בעולם.

והוסיף הרב להעמיק שבלי הניסים היינו חושבים שאמנם ככלל הטבע מושגח מאת ה', אך מ"מ ישנם דברים מוכרחים מצד המציאות בלי שום תכלית, ומתוך הנס שמשנה את הפרטים בטבע, אנו למדים שכל וכל פרט במציאות הטבעית הוא מאת ה' ו"יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית", ולכן בברכה מגיע הדיוק של ה'מקום' שבו נעשה הנס שהיה אפשר לומר שמקרה שהתרחש דווקא שם, אך באמת יש תכלית מכוונת שאירע דווקא שם.

עוד ביאר הרב קוק שאין בעשיית הניסים צד של "שינוי רצון" בסדרי בראשית מצד הקב"ה, אלא הנס הוא שייך אל הטבע ומחובר אליו, וכביכול הניסים כבר הותנו בתחילת הבריאה שיחרגו מהטבע:

"הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה" – ראוי להכיר את הנס עם הטבע בערך של אחדות, שהרי מעשה ה' כולם אחד הם, ומה שמחסר הטבע בההנהגה הכללית הנס ממלא אותו. ע"כ אין ערך הנס בלתי שייך אל הטבע כ"א הוא מצומד ומחובר לו (כדברי רבינו בחיי לעיל הערה 1). וזה ג"כ מכלל הכוונה של דברי חז"ל "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית" – דהיינו שהנס יש לו יחש בהנהגה עם הטבע, ובזה מובן ענין הניסים בלא שאלה של שינוי רצון (מצד הקב"ה), מאחר שהמה חלקים מהשלשלת הגדולה של ההנהגה הכללית כמו הטבע. ע"כ באשר יסוד הטבע הוא המקום, כי הוא מקיף את הנמצא המוגבל, שהוא מוגבל ג"כ באיכות בחוקיו הטבעיים כמו בכמות במקום, והדברים שהיו צריכים להורות שהם נעלים מן הטבע בכללו, הורו לנו חז"ל שהם למעלה מן המקום: "מקום ארון וכרובים אינו מן המידה", א"כ אין להם יחש נערך למקום בדרך פרטית. אמנם כדי להראות יחש הנס אל הטבע, כדי להכיר שהכל הוא מעשה ה' אחד, ואין הטבע עזוב מההשגחה הפרטית כמו הנס, על כן חיברו בברכת ההודאה של הנסים, יחש המקום, שהוא הנושא של הטבע – 'ברוך שעשה לאבותינו ניסים במקום הזה', להורות שהניסים הם מחוברים ומשלימים את הטבע המתקומם במקום.

ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות, כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה. שאם היה נוהג רק הטבע, היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערכת בחכמה והשגחה, מ"מ אפשר, שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצאת, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה, שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר. אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה, ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן תצא ג"כ תכלית טובה מהתייחדו בזה המקום דוקא, ולא התייחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה".

ב) בהמשך הפסקא מביא הרב קוק כיוון שונה בביאור הגמ' לעיל "האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף" – מבאר הרב שדווקא בעולם שלנו ראוי לברך ברכה מיוחדת על הנס משום שבו מציאות ה' והשגחתו מתגלה אלינו באופן הבולט ביותר בניסים היוצאים מגדר הטבע, אך במציאות הטבעית קשה יותר להבין עד עומק את תכלית הפרטים ומהותם, וזה יתגלה רק בעתיד. ולכן האומר הלל בכל יום מראה בעצמו כאילו הוא מצליח להבין את כלל פרטי המציאות עד תכליתם ומכח זה אומר הלל כל יום, וזה מקטין מאד את בריאת ה' שתכליתה וייעודה השלם יתגלו אלינו רק לעתיד לבוא (כלומר בריאת ה' הטבעית, גדולה ועמוקה הרבה יותר ממציאות הנס, ולכן בעולם שלנו איננו מסוגלים להבין עד הסוף את מהותה וגדולתה):

"הברכה אמנם ראויה לניסים, אע"פ שגם מעשי הטבע כמעשי הניסים מלאים הוד ד' וחסדו הגדול, אבל יש הפרש בין כח הדיבור לכח המחשבה: כח המחשבה משוטט לחשוב ג"כ אל מה שיהי' באחרית הימים, ואין ההווה פועל עליו כ"כ כמו העתיד היותר נשגב. אמנם כח הדיבור פועל באדם לפי טבע התרגשו למראה עיניו בהוה. ע"כ באשר מעשה הטבע הם ערוכים במערכה כזאת שתכלית יושר שלהם תתראה לקץ הימים, אבל לשעה הלא "דרך רשעים צלחה" לפעמים, ואין ניכר טוב ד' ויושרו בהשקפה הראשונה, ע"כ ראוי לברך רק על היצירות הכלליות בפועל, שבכללן אנו מרגישים שהטוב מרובה ו"חסד ד' מלאה הארץ", ו"עולם חסד יבנה". אבל בתהלוכות הפרטיות אנו מכירים את הצדק שבאורחות הטבע רק ע"י השקפה מאד עמוקה, המקפת עולמי עד, שהיא נעלה מן הדיבור. אמנם הנס יעשה לעולם לתכלית שיש בה צדק גלוי ויושר מפורסם, ע"כ ראוי לברך על פרטו בפועל בדיבור פה. אמנם החפץ לראות גמר כל תכלית גם במעשה הטבע, הוא פוגם את הוד החכמה העליונה, כי אי אפשר כלל להנהגה מסודרת במערכה של חכמה נפלאה, המתרוממת על שמי הנצח, שתתראה בכל פרט ממנה בכל עוזה וצדקה. על כן "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף", כאילו היתה ההנהגה ערוכה בחוליות קטנות שבכל חלק קטן נראות תוצאותיהם הטובות, ודבר זה היא הקטנה לאין ערוך אל מעשה ד' הגדולים. "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך".

עין איה – ניסי חזקיהו (ברכות י, ב)

"מאי והטוב בעיניך עשיתי? אר"י אמר רב שסמך גאולה לתפילה, ר"ל אמר שגנז ספר רפואות – דרכי הבטחון הם השלמות האנושי, אמנם הם נחלקים: הבטחון הפשוט – אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך. אבל הבטחון התמידי – הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו.

והנה אצל ענייני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ה', ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "עוד העם רב, למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ה' במילואה לעולם, למען ימשך מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ה' לאמיתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה – אז הלא מהנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ה', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו'", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגב של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדברים טבעיים… והנה יד ד' איתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו, ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמיתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ה' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ה' לא יביט – אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ה' ויאמר כי ידי הושיעה לי, ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו, ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ה' בישראל 'כי נער ישראל ואוהבהו', אהבת הנער והילד הוא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה – למשל אהבת הנער תהיה כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהיה כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהיה האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים מאד הם הניסים בזמן ילדות האומה, והביאו את התכלית של דעת ה' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החומריים והמוסריים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ה' ממקור הטבע התמידית – 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'.

ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ה' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בוודאי שלמות גדול הוא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הגאון ר' סעדיה ז"ל שאם היה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לנו ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, לא היתה ההנהגה הטבעית לישועתו מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי".

ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העבודה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ה' ית' ואת תורתו, מצא שאפילו ההשתדלות הלאומי שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ה' אשר עליהם, ע"כ במפלתן של סנחריב אמר 'אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה', ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים".

עין איה – ניסי אליהו בהר הכרמל (ברכות ט, ב. פסקה קיח)]

מבאר הרב קוק שהנהגת הטבע נעלית יותר, ועניינה הוא לאפשר את הבחירה החופשית לעשות את "הדרך הישרה מהערה שיכלית" (בדומה לדברי המהר"ל לעיל):

"למה אמר אליהו ענני ה' ענני ב' פעמים, ענני שתרד אש מהשמים וכו', וענני שתסיח את דעתם שלא יאמרו מעשה כשפים הם – תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמידות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כדברי החוה"ל (הרב חובות הלבבות), והיא באה גם בלא ניסים, כי אם ההכרה הטהורה ביראת אלוהים וחמדת המידות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלוהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב לדרך הישרה מהערה שיכלית.

על כן כל מקום שיספיק, יותר טוב שיהיה הנס שלא באופן פלא נפלא, כ"א באופן הקרוב באיזה צד לטבע, שמצד עצמו עדיין ישאר מקום למתלונן לומר שנעשה בלט וכישוף וכיו"ב, כדי שתצא אל הפועל ג"כ ההכרה השכלית לעזור לבחור הדרך הטוב והנכון, שהיא דרך ד' שכולה דרכי נועם ונתיבות שלום. רק באופן המוכרח נעשו ניסים שלא יהיה עליהם מקום לדון כלל.

על כן אליהו ע"ה נשתמש בזה הנס אע"פ שהיה מקום לומר מעשה כשפים הוא – כדי שישתמשו ישראל ג"כ בהערת שכלם לעזוב דרכי חושך של ע"ז, ולשוב לעבודת ד' מהכרה פנימית שהיא שלמות אמיתית ועומדת לעד, מה שא"כ חזרה שתיעשה רק מפני מופת שאי אפשר לדחותו בשום עילה, אין הלב משותף בטהרתו, רק מפני החשבון היבש של השכל המכריח, אין לדבר קיימא. ע"כ בקש שיעזרם ה' לכונן לבבם לאהבת ה' ולהשכיל באמיתתו, ורק להעתיקם מההרגל הרע של ע"ז יועיל הנס של אש מן השמים, וממילא מתוך שיבחרו בטוב בהכרה פנימית, לא יעלה על דעתם כלל מחשבות רעות, לחשוב תועה לאמר שמעשה כשפים הם, כי הדבר שמסכים אל הטוב והיושר וההרגשה הפנימית לצדק ומשרים, מתקבל בלב כל נבון ומבקש דעת".

עין איה שבת נג, ב

"א"ר יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי, אדרבא, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית – … עלינו לזכור תמיד, שאהבת הטבע המסודר וחינו הפנימי, היא יסוד מוסד לחכמה, לשיחה קדושה בהוד אלה, וליושר לבב, ע"כ מציאות הניסים הוכרחה לבא מצד אותו המעמד הלקוי שנמצא בבנ"א, שמצד עצם טבעם היו נוטים אל כל מה שהוא נגד השכל והיפוך היושר. ע"כ הם צריכים הדרכה כזאת שתשפיע בהם השפעה של היפוך סידור הטבע שלהם, שינצח השכל והמוסר את שרירות הלב הטבעית, שההסתכלות בפלאי אדון כל, בהריסות הסדרים הקבועים הטבעיים למטרה רוממה נשגבה במוסר וחכמה, מנשא את הנפש מתוך עומק השפלות של החפץ העצמי שלה אל הכבוד והמעלה. אבל גם זה בעצמו גרעון גדול הוא, כל זמן שהאדם מצד עצמו הוא כ"כ שפל ופעוט, עד שהטבע שבליבו עצמו הוא יכול להיות נוהג אותו בדרכי חושך, עד שרק אז ירפא ע"י התאימו את ממשלת נפשו אל הממשלה האלוקית שבשינוי סדרי בראשית… ע"כ עם כל הגדלות שאנו מרגישים בניסים, אין אנו צריכים לשכח כי רק נתפלא עליהם, אבל לאהבה – נאהב את הטבע, את חק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד. ועם הגדולה שמי שנעשה בו נס בעצמות הוייתו וטבעו, נחוש ג"כ שיש כאן גרעון, שנשתנו עליו סדרי בראשית, ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטוהר שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". ויד ד' הנוהגת בטבע המסודר וקבוע, תהיה גלויה בהודה והדרה בלב כל בשר, בציור שלם ונשגב, מצד ההכרה הפנימית שכבר פלסה את נתיבתה, בשברה את קירות הברזל שהפסיקו את מהלך האורה בעת השפלות והרשעה, ע"י פלאי הניסים ותולדות לימודיהם לעד ולעולמי עולמים, בדרך רם ונעלה יותר מכל נס ופלא, "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות.

והנה יוכל אדם להיות גדול בכוחות נעלים ובעל נפש גדולה, ומ"מ נטיותיו הטבעיות יהיו פחותות, עד שראוי להם לקבל רושם אדיר להשתנות מעצם טבעם. באדם כזה יעשה נס בעצם טבעו, אפילו במקום שאפשר למצא את המבוקש באופנים אחרים, טבעיים. ע"כ, מופת הוא על הגרעון הנמצא באדם זה שנשתנו לו לעצמו סדרי בראשית, וסדרי בראשית, מעשי ידי יוצר כל ב"ה שלמים הם מאד, שראוי להוקירם ולאהבם כמו שהם "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

עין אי"ה שבת לב, א

פסקה קצד:

"ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו" – חוץ ממה שיש תועלת מעשית במניעת סמיכתו של האדם על הנס, שחפץ האדון ב"ה השלם וההנהגה השלמה שלו הוא הטבע, כן יש ג"כ תועלת רוחנית – שהאדם שהוא עצמו אחד מפועלי ה' שיצר בחכמה ע"פ חקי הטבע שחקק ב"ה בעולמו, ראוי הוא שיהיה אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים מקום לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם, שיהיה חפץ באמת להיות פועל, וכשיהיה חפץ זה מתחבר עם הידיעה האמתית יהיה ודאי פועל טוב. והנחת מקום לאדם להיות פועל נותן הטבע, אבל הנס מהפך את האדם לנפעל, כי הוא אינו יכול לעשות בזה מאומה, ע"כ מגרע כחו של אדם. הזכויות הן הפעולות הטובות מכל צד שיהיו טובות. כשהאדם הוא הולך ופועל ע"י המכשירים שמוצא לפניו ממעשה שמים, הרי הוא מתדבק בדרכי ד' יתברך פועל כל, והזכיות שלו מתרבות, וכיון שהן מתרבות ודאי אינן מתמעטות ומנוכות. אבל מי שעושין לו נס, באותו מעמד כבר חדל מהיות פועל, ובתור נפעל חי הוא על חשבון העבר, ומנכין לו מזכיותיו… אבל בהיות האדם משתמש בכח הטבע, הוא יכול להכניס את עצמו להיות תמיד פועל 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'. ובהיותו פועל בשכל טוב, מכיר הוא את עומק השמחה וההצלחה בחיים של פעולה, ע"כ אין זכיותיו יכולות להיות מנוכות. כי מה הוא מבקש, כ"א להיות חי חיים של פעולה תמידית. אבל אותו המעמד של הנס גורם שמנכין לו מזכיותיו. ע"כ ראוי שתהיה מונחת אהבה פנימית אל הטבע, שאהבתה יכולה להיות משתלמת כראוי רק אחרי הידיעה הברורה של מציאות הניסים וערכם הנעלה (כלומר אמנם האהבה השלימה אל הבריאה הטבעית מגיעה רק ע"י ידיעה ברורה של מציאות הניסים וכמבואר לעיל, אך מ"מ:) מ"מ האהבה אל הטבע, שהוא מעשה ד' התדירי, עולה עליהם, בזה האופן האהבה אל הטבע חתומה בחותם של שלימות אמת וחירות אמיתית".

פסקה קצה:

"א"ר חנין מאי קרא? קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" – האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מה שהוא בהם משולל מפעולה – אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן. כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה, אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ד' – "גם כל מעשינו פעלת לנו", אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו… ע"כ אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אמנם באה לו אח"כ הגדלות ע"י חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

פסקה קצג:

"לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס – הנטיה שנתן השי"ת בנפשות כמה בני אדם במשך הזמנים והדורות למעט כפי האפשרי את האפשרות של הסמיכה על הנס… היוצא מהויית הניסים השפעה גרועה וחסרה, המביאה תקלה לעולם בהוציא האדם את עצמו בסמיכתו על הניסים מחוץ לסדרי הטבע והמציאות, שהם הטוב היותר גדול ותמידי שאדון הכל ב"ה משפיע תמיד בעולם. ע"כ כל צדדי הספק שימצאו בעולם באפשרות עשיית הנס, כולם הולכים רק לשם אותו היסוד המועיל כדי להגביל את הפעולה של תכלית הניסים שעשה השי"ת בעולם, שיהיו רק מועילים אותה התועלת של הרוחניות והקדושה ואותה התועלת המעשית המכוונת בהם, אבל לא יהפכו לדברים הפועלים לטשטש את צורת המציאות ואמתת ערכה מבנ"א… ומפני הספק כבר ראוי לאדם להתרחק מדרך הסכנה ולהשכיל מזה שאין התעודה של הניסים שנעשו בעולם בזמנים מיוחדים לתכלית נרצה, כדי לרשל את האדם מזהירותו ועמדו על נפשו, כי אם להוסיף לו דעה וצדק ועז באלהים… ע"כ אמת שאין להחליש את העז והאיתניות שיש לחוקי המציאות והטבע הנהוג, החקוק בחק יד אל גבור, ויש להרחיב את כח הקשר של קיימא, הסבוב הנפלא של שלשלת הסבות עד אין קץ, אבל עם זה יהיה כ"כ רחב עד שגם העז והכח לדלג ולקפץ, להפך ולשנות, גם כן אי אפשר שיחסר. מכש"כ אחרי שאנו רואים שא"א כלל להנהגה שלמה שתצא בלא יוצאים מן הכלל, א"כ היוצאים מן הכלל גם הם מן הכלל הם באמת, ולא היה צריך להיות שום תנודה שכלית וחפץ המעטה בניסים בלבבות. אמנם נמצאת כדי להגדיל את פעולת השפעת הניסים על מכונם, עד שלולא כח המספק, שככל כח מצא את המשתמשים בו להועיל גם להזיק, לא היה אפשר לבצר את ההשפעה האדירה של מציאות הניסים, מלמנע את האדם לעמד במקום סכנה ולומר שעושין לו נס".

ספר דעת חכמה ומוסר (לרבי ירוחם ממיר), א, טו

"ולמדנו מחז"ל שהדרגא הכי גדולה אינם הנסים אלא הטבע. ודוד המלך ע"ה שזכה לעשות הכל בטבע כפי המדה שחייב בה האדם נשתבח על זה. ובשבת נ"ג מצינו באחד שנעשה לו נס, ואמר רב יוסף "כמה גדול אדם זה וכו' א"ל אביי אדרבא כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" – והוא דמי שנשתנו לו סדרי בראשית, הרי זוהי הוכחה שאיש זה אינו במדרגת דרך ארץ, והראיה שלא נתנו לו צרכיו ע"י טבע, ואם כן "כמה גרוע אדם זה". ותכלית נסי יציאת מצרים שהיו למעלה מן הטבע היו בכדי שיגיעו ישראל למדרגת טבע, היינו שבקיום טבע ובכל הנהגותיהם בטבע תהי' אמונתם בה' ברורה וחיה, ותהי' ההוראה באצבע 'זה אלי' במדרגת טבע, שיהיו בקיום הטבע בכל פעולותיהם שלמים באמונה ובטחון… וזהו שאמר הכתוב "למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ", ואת זה אנו מכנים שמירת דרך ארץ".

מתי כן נעשים ניסים גלויים?

לפי מה שלמדנו עד כאן, ניסים היוצאים מגדר הטבע הם פחות טובים ואף מורים על פחיתות מסוימת ('כמה גרוע אדם זה' ועוד), וא"כ איך מצינו פעמים רבות לאורך הדורות שעשה לנו הקב"ה ניסים כאלו, הנביאים עשו ניסים וכן במשך הדורות בעמ"י מצינו שצדיקים גדולים עשו ניסים שמחוץ לגדר הטבע? מתי הקב"ה כן עושה ניסים שמשדדים את מערכות הטבע?

באופן כללי ניתן לומר שניסים כאלו נעשים כאשר יש צורך לאומי גדול לביסוס האמונה בה', והבאת דבר ה' לעולם. כך ראינו לעיל בדעת הרמב"ן ובדברי המשך חכמה שביארו את סיבת האותות והמופתים של יציאת מצרים, שזה היה כאשר עם ישראל היה במצב ירוד כעבדים השקועים בטומאת מצרים ובעבודה זרה, וכדי לרומם אותו לאמונה בה' היה צורך בניסים פלאיים, וכך גם במתן תורה בזמן שיורדת תורת ה' שהיא ההדרכה למציאות בעולם היה צורך גדול בניסים פלאיים להשריש בקרבם את קבלת התורה והמצוות (ובכלל זה גם עשיית ניסים לצורך הוכחת הנביא לנביא אמת, וכפי שיובא להלן). כך היה גם במשך הכנתו של עמ"י כל שנות המדבר לקראת כניסתו לארץ ישראל לחיים הטבעיים. וכך היה למשל במעמד הר הכרמל שהיתה היחלשות גדולה באמונה. ובארץ ישראל ככלל ההנהגה היא כבר על פי הטבע.

ניסים לצורך השרשת האמונה והבאת דבר ה' לעולם

השרשת האמונה ומתן תורה

כפי שראינו בתחילת הדברים, הניסים העל טבעיים כניסי יציאת מצרים, מתן תורה, ניסי המדבר ועוד מטרתם לחזק את האמונה.

וכפי שמוכח בפסוקים שהניסים במתן תורה היו על טבעיים, לצורך קבלת התורה וחיזוק האמונה.

דברים ד, לב-לו: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו (ניסי מתן תורה:) השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? (ניסי יציאת מצרים:) או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים לעיניך. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו, מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש".

וכן מבואר בשמות כ, יד-טו שמטרת ניסי מתן תורה היו להשריש את האמונה ויראת השמים בעמ"י: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק… ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

בכור שור ד, לה: "אתה הראת – ניסים ונפלאות, לדעת להודיע כי ה' הוא האלהים".

וכן בספורנו שם: "אתה הראית. את כל אלה הראך האל יתברך לדעת כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה' הוא האלהים. הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח".

נס שעושה נביא לאמת נבואתו

כאשר הקב"ה שלח את משה להוציא את עמ"י ממצרים, משה טוען 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה" ומשיב לו הקב"ה שיעשה את שלושת האותות לעיני העם (המקל שנהפך לנחש, היד שנצטרעה והחלימה, ומי היאור שיהפכו לדם), ואכן משה עושה זאת לעיניהם ואכן הם מאמינים לו "ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל…".

וכן מבואר בשמות יט, ט שחלק מהותי מההתגלות האלוהית וניסי מתן תורה היתה להשריש בעם את האמונה בנבואתו של משה רבינו:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

מכילתא (שמות יט, ט) למדה מהריבוי 'וגם בך יאמינו לעולם' – לרבות את האמונה בדברי הנביאים לדורות:

"וגם בך יאמינו לעולם – גם בך גם בנביאים העתידים לעמוד אחריך".

וכ"כ הרב ידעיה הפניני הובא בשו"ת הרשב"א א סימן תיח:

"וזה כי המופת שיעשהו הנביא לרואים כדי שיאמינו בו הוא שני מינים:

– האחד אותו שיעשהו בתחילת צאתו קודם שיוחזק בנביא אמת. וזה המופת מחויבים שיבקשוהו ממנו אם השלמים באמונה, כדי שלא יתפאר בנבואה כל מי שירצה, עד שיבחן עניינו ויתפרסם על דרך 'וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא'.

– והשני המופת שיעשהו גם אחר שהתפרסם, כשיהיו חלושי האמונה, כדי לחזק בלבם אמונת יכולת האל, ועל כן הנביא מחויב בעצמו בעשיית זה. ואם לא יבוקש ממנו, כמאמר ישעיה ע"ה הנזכר לאחז, ועל כן אמר לו שישאל האות כרצונו, שאילו עשהו הנביא בלא שאלתו, יביא לחשוד עליו, והוא השיב לא אשאל ולא אנסה את ה'.

כי שאלת המופת לנביא קודם שיתפרסם הוא ניסיון לנביא לבדו, ואחר שהתפרסם הוא ניסיון על יכולת השולחו באמת (דהיינו עדות להשגחת ה' ויכולתו. א"ב). וזה מאמר אדון הנביאים ע"ה (שמות ט"ז) לא עלינו תלונותיכם כי על ה', שאנחנו כבר הוחזקנו אצלכם זה כמה בשלוחי השם והאמנתם בנו כמו שאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אבל עודכם חלושים בהאמנת התפשט יכולת השם יתברך בגמול ועונש".

אומנם יש לציין שהרמב"ם (יסודי התורה ח, א) חולק לגבי האמונה בנבואת משה וסובר שעיקר האמונה בנבואתו לא נבעה מהאותות והניסים שעשה אלא מחמת ראיית התגלות ה' אליו לעיניינו:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

וכ"כ ספר העיקרים א, יט.

הניסים שהיו בבית המקדש

אבות ה, ה:

"עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".

מהר"ל (דרך חיים שם):

"למה נעשו ניסים במקדש? יש לך לדעת כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש ושמו יתברך במקדש אם לא נעשו בו הנסים אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא מקדש שהוא קדוש ונבדל מן הטבע, ומפני שהיה קדוש לכך נעשה בו עשרה נסים. שכבר אמרנו למעלה כי מספר עשרה בפרט מורה על המדריגה הנבדלת מן עולם הטבעי, ולכך עשרה נסים היו במקדש. וכל הדברים שהיה בהם מספר ששנה התנא כלם הם דברים עליונים נבדלים מן הטבע, ולכך היה להם מספר עשרה כמו שהתבאר. גם מורה מספר עשרה כי היה שם קדושה לגמרי בכל, לא קדושה פרטית בדבר מה מיוחד, לכך נעשו עשרה נסים שמספר עשרה היא מספר כללי שהיתה קדושת בית המקדש קדושה עליונה"

נס בדיקת מי הסוטה

רמב"ן

במקום נוסף מצינו שהיה נס על טבעי כחלק מהסדר והוא בקדושת הנישואין, משום קדושת ה' המתגלה בקשר שבין איש לאישתו (וכפי שבא לידי ביטוי בכרובים בקה"ק, וזהו 'איש ואישה זכו שכינה ביניהם') על מנת לקיים את הקשר הזה בנאמנות אמר ה' שהוא מוכן שימחה שמו על המים, ואף ישתנה טבע הבריאה עבור כך:

"והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט, ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העוון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר "ועם לא יבין ילבט" כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה, ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל".

ניסים על טבעיים אצל צדיקים

אמונה מוחלטת במציאות ה' והשגחתו

נפש החיים שער ג' פרקים יב-יג

כתב בנפש החיים שאצל הצדיקים הגדולים האמונה בהשגחת ה' כל כך גדולה ועמוקה שקובע בתודעתו באופן שלם ש'אין עוד מלבדו' וכל הכוחות מסורים בידיו יתברך, ומבין איך כל הטבע הוא פעילות ה' ממש, עד שלפעמים ההבדל בין הנס לטבע מיטשטש אצלם, ומכח זה נעשים להם ניסים. הם ממש חיים את השגחת ה' אז מבחינתם באמת אין הבדל בין הטבע לנס היוצא מגדר הטבע, וכפי שאמר רבי חנינא בן דוסא לביתו "ביתי מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק":

"…וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול עניינים ונסים נפלאים היפוך סדור כחות הטבעים. כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד ואצלו יתברך הכל שוה כל רגע, לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע. כמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, רוצה לומר הלא אצלו יתברך שוה זה כמו זה כנ"ל, וכן הספיק הבורא ב"ה בידו, וכהנה רבות אתו כמובא בש"ס מנפלאות עניניו.

וזה היה ענין עבודת האבות כל ימיהם, כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת לבם היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע, ובטלו ברצונם כל הכחות שבעולם ולאפס ותהו נחשבו אצלם, ולכן זכו גם לניסים נפלאים בשידוד המערכות וצבאיהם כנ"ל… (וכאן מבאר את ההבדל בין הנהגת משה רבינו להנהגת האבות, שהוא ביטל בצורה יותר שלימה את כל הכוחות כלפי הקב"ה, שהאבות השתמשו בשם אלוהים, ואצל משה יש שם הויה) אבל משה רבינו ע"ה היתה השגת נבואתו בחינת השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה. ולכן לא היה שום כח חוצץ בפני אור השגת נבואתו. וכן ע"י כל נסי ה' שנעשו על ידו ראו כולם ביטול מציאות כל הכחות לגמרי ואין עוד מלבדו יתב' לגמרי כמשמעו. כמו שאמר הכתוב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו. והוא ענין ופי' השם המיוחד הוי"ה ב"ה כנ"ל".

אורות הקודש חלק ג, אות לח

"רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלקים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלקית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלקי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהווה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אע”פ שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא. "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".

בן יהוידע תענית כה, א

מבאר גם הוא את דברי הגמ' על ר' חנינא בן דוסא שאמר לביתו 'מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק', והעולה מדבריו שאכן לצדיקים גדולים זהו שבח שנעשים להם ניסים על טבעיים, שלגודל אמונתם בה' נוהגת עימם הנהגת שם 'הויה' שהיא למעלה מגדר הטבע, וביאר לפי זה שמה שאמרו שמי שעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו אמור באדם רגיל שעבורו נס כזה נחשב מחוץ לסדר הרגיל, משא"כ בצדיק גדול לגודל אמונתו הטבע והנס נחשבים כדבר רגיל (ולפי"ז זה דברי הגמ' 'כמה גרוע אדם זה' אמורים באדם רגיל, אך בצדיק גדול זהו שבח עבורו, ואכן יש מפרשים שכתבו כך במפורש וכפי שנאמר בתחילת הגמ' שם 'מעשה באחד שמתה אישתו…' משמע אדם רגיל):

"נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב, א) אם עושין לאדם נס מנכין לו מזכיותיו, ובוודאי לפי גודל הנס כן יהיה ניכוי הזכויות יותר. גם ידוע ששם הוי־ה ב"ה פועל למעלה מן הטבע ומצידו אין הפרש בין דבר טבעי לדבר שאינו טבעי [וכמו שכתב הרב בינה לעיתים על הפסוק 'מאת ה' היתה זאת -היא נפלאת בעינינו' (תהלים קיח, כג) כלומר דבר הווה ורגיל אע"פ שהוא הפך הטבע ורק 'היא נפלאת בעינינו' – אנחנו התחתונים]. אבל שם 'אלוהים' הוא פועל בטבע דווקא לכן אלוהים עולה מספר הטבע [86] וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל.

ובזה תבין הטעם שיש כמה צדיקים שנעשה להם נסים תמיד שהם הפך הטבע, ולפי הכלל הנזכר דבנס מנכין מזכיותיו אם כן אפסדו טובא! ואיך יתכן? ברם העניין הוא דאותם צדיקים הקב"ה יתנהג עמהם בשם הוי־ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע והכל חשיב כדבר ההווה ורגיל… ולכן אין מנכין מזכויותיהם כלום דאין זה חשוב לגבי דידם נס אלא כדבר טבעי ורגיל. אבל מה שאמרו מנכין מזכיותיו הוא לאדם שהשפעתו והנהגתו על ידי אותיות שם אלוהים דאז כל דבר שהוא הפך הטבע חשוב נס".

לימוד תורה בשקידה וחידושי תורה

נפש החיים

מרחיב לבאר ע"פ הזוהר בכמה מקומות, שצדיק העוסק בתורה נעשה ממש כשותף בבריאה ובקיום העולם, ולכן זה לא שהוא עושה ניסים 'על טבעיים', אלא המופתים שהוא עושה נחשבים כחלק מהטבע והבריאה, משום שכך קבע ה' בבריאה שמי שעוסק בתורה יש בחינה שגם חוקי הטבע כפופים לו (ואכן כ"כ ר' מאיר אבן גבאי בספרו עבודת הקודש חלק התכלית פרק יא).

שער ד פרק יח:

"ולזאת האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה… הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם, ומושגח מאיתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת הטבעים והמזלות כולם. כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכוחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם, ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאיתו יתברך ע"י הכוחות הטבעיים.

וזה שאמרו רז"ל (פסחים נ, ב) כתיב עד שמים חסדך. וכתיב מעל שמים חסדך. לא קשיא כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה, היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתב', אף אם כוונתו לשם איזה פניה שתהיה, רק אם אינו לקנטור ח"ו וכ"ש אם אינו מכוין לשום פניה, רק לפי שהורגל בכך, כי מתוכה יבא למדרגת לשמה כידוע ממאמרם ז"ל. עם כל זה עדיין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתב' אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעיים, לכן כתיב ביה רק עד שמים היינו עד הכוחות הטבעיים הקבועים בשמים. ולא למעלה מהם. אבל על העוסק בה לשמה אמר מעל שמים – ר"ל שכל הנהגותיו יתב' עמו רק למעלה מהוראת כוחות הטבעים.

וזהו שאמר ברעיא מהימנא פנחס ריו, ב, תא חזי כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא… אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דכוכבי ומזלי… ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מיניה חיובא דכוכביא ומזליה, אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא… ואדרבה הכוחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם, ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם… כמ"ש בזוהר צו לה, א, פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. תנינן כל ב"נ דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותי' מרחשן אורייתא. קב"ה חפי עלי' ושכינתא פרשא עליה גדפהא הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (שע"י דיבורו שותף בנטיעת השמים וייסוד הארץ, וכפי שבהמשך דורש שם הזוהר אל תקרי 'עמי אתה' אלא 'עימי אתה' כביכול ממש שותפים עם ה').

צדקת הצדיק (פסקה עב)

כתב שע"י חידושי תורה נשפעים אורות בעולם ומתוך כך יכול אותו הצדיק לעשות מופתים. וכתב עוד שניתן לעשות מופתים גם בכח התפילה:

"אפשר לעשות מופתים על פי התורה, וכך היו כל מופת משה רבינו ע"ה שפתח שער חדש בדברי תורה ועל פי אותו אור בדברי תורה היה נמשך שפיעת אור בעולם לפעול אותו דבר. ואפשר לעשות על ידי תפילה. ומצינו בנביאים שסיפר הכתוב כל המופתים שעשה אליהו ושעשה אלישע וזולת משאר הנביאים לא נזכר מופתיהם. וכבר אמרו ז"ל (מגילה י"ד א) נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה. ואם כן על כרחך אותם סיפורי המופתים הם צריכים לדורות, ואע”פ שהיו רק לפי שעה הם פתחו שערים בזה כי כל מופתי אליהו היו על פי התורה ועל ידיה [דרך משל ירידת האש על ידי חידוש תורה שחידש להתיר הבמה] וכל מופתי אלישע על ידי תפילה כמו שאמרו (מגילה כ"ז א) ואלישע דעביד ברחמי, וזכה לפי שנים מאליהו כי יותר יש לפעול על ידי תפילה. אבל מכל מקום מה שעל פי תורה גדול כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (י' א) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והמעמיק יבין".

מסירות נפש על כבוד שמים ועם ישראל

מעלה נוספת יש לצדיקים עבורה זוכים לניסים מחוץ לגדר הטבע והיא המסירות נפש למען כבוד שמים ועמ"י:

ברכות כ, א

מבואר שהצדיקים שראויים שייעשו ניסים על ידם, הם צדיקים כאלו שלאו דווקא בקיאים או חריפים יותר בלימוד התורה, אלא כאלו ש"מוסרים נפשם על קדושת ה'", ופירוש הדבר, שלא מביטים על הפסדם האישי (גופני או ממוני) כאשר פועלים בכדי לקדש שם שמים או לקנא לכבוד ה' ולתורה:

"א"ל רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?" ורב פפא מפרט שאם משום לימוד התורה, הרי אנחנו לומדים יותר, "ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה – אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן – ולית דמשגח בן!" השיב אביי: "א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

עיון יעקב (שם)

"כשם שמסרו נפשם על קידוש השם שלא כדרך הטבעי כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבעי".

ראשית חכמה (שער האהבה ח)

מי שרוצה נס מחוץ לטבע צריך לשנות את טבעו ולהתמסר לה':

"ונלמוד מענין זה (המדרש על קריעת ים סוף, שהיו צריכים לקפוץ לים תחילה) שמי שהוא רוצה שהקב"ה יעשה עמו נס שהוא שינוי הטבע צריך שהוא תחלה ישנה טבעו לעבודתו, כעניין קריעת ים סוף שהוא דבר חוץ מן הטבע, ולכן אמר (זוהר פרשת בשלח דף כב) בזוהר דהא בעתיקא תליא כי משם ישתנה הטב"ע שהוא אלהי"ם ויתהפך לרחמים, ולכן הוצרכו שבט בנימין לעשות דבר הפך הטבע לקפוץ לתוך הים".

מהר"ל נתיב אהבת ה' פרק ב

מבאר המהר"ל שבעומק הדבר הואיל וכל הבריאה היא שמותיו של הקב"ה, ממילא הצדיק שמקדש את שמו של הקב"ה בעולם זוכה ונעשים ניסים על ידו, הואיל וכל הבריאה היא בשמו של ה':

"איתא בפרק א' דסוטה (י, ב) אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה… ובמסכת ברכות (כ,א) א"ל רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא… א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשן על קדושת השם… בזה בארו לך עוד יותר מעלת המידה הזאת המקדש שם שמים ברבים, ואמר שעל ידי המדה הזאת נעשים נפלאות בעולם כי משמו (של ה') הנסים והנפלאות בעולם, כי הטבע נדחה מפני שמו יתברך כי הטבע היא גשמית ואין דבר יותר מיוחד לנסים רק קידוש שמו. ובשביל כך לא קרע הקב"ה את הים לפני ישראל עד שקידש יהודה שמו ברבים כדכתיב היתה יהודה לקדשו, ואז כאשר קדש שמו היה הוא יתברך בשמו מחריב הים ובקע את הים, שתראה מזה כי אין דבר יותר מיוחד לנסים כמו קידוש שמו, ותיכף ומיד כאשר הם צריכים לנסים שלא בטבע ושלא כמנהגו, מתחדש מן שמו להם נסים בעולם שלא בטבע. ורבא היה סבר כי הנסים בודאי הם בשביל התורה לפי שהתורה היא אלקית והיא על הטבע ומנהגו של עולם ודוחה התורה הטבע, ואמר אם כן הרי עתה יותר הם לומדים בתורה משני דרב יהודה ואפילו הכי היו נסים בימי רב יהודה ובדורות אלו אין נסים. והשיב לו אביי כי כל זה מצד קידוש השם כי שמו יתברך עושה הנסים ולפיכך כאשר מקדש שמו תיכף באים הנסים".

עקידת יצחק (לר' יצחק עראמה) שער פג, א, אות ו

מבאר את חשיבותה של מסירות הנפש על דבר ה', ואומר שמי שמוכן למסור את נפשו, זה ביטוי לכך שהוא מכיר בחשיבותה של מטרה שחשובה מכל דבר אחר בחייו ואפילו מחייו עצמם, ובעקבות כך הוא דבק באותה מטרה אלוהית ומתמלא ממנה, ולכן נעשים לו נסים:

"וצריך שנדע כי מהזכויות העצומות והשקולות אשר בם תמצא זאת הסגולה מהכרעה אל הכלל הוא ההימסר על דבר כבוד השם יתעלה על האופן ההוא אשר עשה דוד כי אשר כן יעשה הוא הפועל בעבור הטוב האמתי בהרחקת העניינים המדומים כולם עד כי מאס החיים הזמניים, וישם נפשו בכפו לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה… וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת (נראה לי מלשון יושרה) האמונה כשהם ראויים לכך… וכבר הישיר האל ית' אל ירמיהו הנביא על זה במה שאמר (ירמיהו א, יז) "אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך" – בלי פחד ומורך לבב ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם, ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המוותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר "אל תחת מפניהם" לומר פן אמות על זה, כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם, אמנם כשתזהר בזה "נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך…

ובהגדת ברכות כ, א (כאן מעתיק את כל הגמ' המובאת לעיל. ועובר לבאר את עניין מסירות הנפש על קדושת השם שמביאה לעשיית ניסים)… אמרו כי כאשר יבזו העניינים המדומים ויתייקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם, מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם, כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו, גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה… כמו שהיה העניין בפנחס ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה "ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו" והכוונה שיצא משיטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פלאות ונפלאות ממנו[7] וביארו טעם זה כמה שאמר "בקשו מלאכי השרת לדוחפו" וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות? אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלוהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא…".

מגדל עוז (למהר"י עמדין אבן בוחן, פינה א, אות כא)

"ויש עוד מן קידוש השם, והוא להכניס עצמו בסכנה כדי להעמיד הדת על תילה ולפגוע בעוברי עברה, כעניין פנחס ורב אדה בר אהבה כדאמרינן פרק מי שמתו, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על קדוש השם – ובכלל זה המזהיר ומזכיר לעם הדרך הישרה הטובה להם, ואינו חושש על עצמו וממונו, רק להיטיב לזולתו ולכבוד קונו, אין קדוש השם גדול מזה".

ר' נחמן מברסלב, ספר המידות ערך צדיק (ח"ב אות יג)

"מי שמוסר נפשו בשביל ישראל – דיניו אינם בטלים וכאשר יגזור כן יקום".

מגיד מישרים (לר' יוסף קארו) פרשת ויצא

מבאר שהכח של הצדיקים בתפילה ובניסים הוא מכך שמחשבתם דבוקה תמיד בכנסת ישראל, וכנסת ישראל מקורה גבוה מאד ומשם יכול הצדיק להוריד את השפע:

"אור ליום שבת כ"ו לטבת, רק בי תדבק כי ביראתי ובמשניות תתעלה ותזכה ליעשות ניסים על ידך כמו בימי חכמי התלמוד ויתקדש שם שמים על ידך, כי ידעו כי יש אלהים בישראל. כי סוד הניסים הנעשים לחכמים הוא על ידי שמחשבתם תמיד בכנסת ישראל דבוקה על ידי שתמיד מהרהרים בתורה וביראת שמים בלי שום הפסק, כשהיא מתעלה לבינה. כל הדביקים עמה עולים עמה, נמצאת נפש המהרהרים תמיד בה עולה עד בינה וכיון שנפשם דביקה שם יש להם כח להוריד משם כל מה שחפצים".

יראת שמיים ושמירת הברית

רב ניסים גאון (ברכות כ, א)

הביא ביאור נוסף מדוע זכה רב יהודה שייעשו ניסים על ידו, משום שהיתה בו יראת שמים גדולה במיוחד, וכפי המבואר בגמ' בנידה יג, א, שהותר לו אף לאחוז באמה ולהשתין משום שלא היה חשש שיגיע לידי הרהור מרוב יראת שמים שהיתה בו:

"…ובפרק כל היד המרבה לבדוק דמסכת נידה (יג, א) אמרינן שאני רב יהודה דאימתא דמאריה עליה דרב יהודה, אין זה ילוד אישה".

זוהר (ויצא קסב, א)

אדם ששומר על הברית דרכו נמשכות הברכות לעולם:

"ההוא בר נש דזכי למנטר אות קיימא קדישא ועביד פקודי דאורייתא צדיק אקרי, ומרישיה ועד רגלוי הכי אקרי, וכד ברכאן נגדין לעלמא שריין על רישיה ומניה קיימי ברכאן לעלמא".

קידושין מ, א

"תנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס".

בן יהוידע קידושין מ, א

"כָּל הַבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצָּל הֵימֶנָּה, עוֹשִׂים לוֹ נֵס – נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא כפה טבעו ושינה טבע התאוה הטבועה באדם לכך יעשה לו נס שהוא שינוי הטבע כי כל דבר שינוי הטבע נקרא נס".

מדוע אין בניסים העל טבעיים שינוי רצון של הבורא

הסוברים שהנס העל טבעי הוחרג בטבע הבריאה בבריאת העולם

רבים ביארו שאין בעשיית הניסים "שינוי רצון" בחוקי הבריאה מצד הקב"ה, אלא הנס הוא שייך אל הטבע ומחובר אליו, וכביכול הניסים כבר הותנו בתחילת הבריאה שיחרגו מהטבע.

כך ביארו פרשנים רבים ע"פ המשנה במסכת אבות ה, ו (וכן הוא בפסחים נד, א): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" שכולם דברים ניסיים, שבסיום בריאת העולם כביכול "החריג" הקב"ה את אותם הדברים הניסיים, להורות שגם בניסים אין שינוי רצון מצד הקב"ה אלא הם גם חלק מהנהגת הטבע:

רמב"ם בפיהמ"ש (אבות ה,ו)

"אמרו שביום השישי שם בטבע הארץ שתשתקע קרח ועדתו, ולבאר שיוציא המים, ולאתון שידבר, וכן השאר…".

ריה"ל (כוזרי מאמר ג' אות עג)

"שגם שנויי הנוהג מקורם בטבע, כי כך הותנה עליהם ברצון הקדמון, וכך הוסכם עליהם מששת ימי בראשית".

רבנו בחיי (שמות יד, כז)

הביא מדרש פרקי דר"א שמבאר שכל הניסים שנעשו לאורך הדורות היה זה מכח אמירה של הקב"ה בעת בריאת העולם:

"במדרש – תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, א"ר אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא במעשה בראשית שנא' (ישעיה מה, יב) אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי – מיד שנטו שמים כל צבאם צויתי – את הים שיהא נקרע לפני ישראל, צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע… צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה… צויתי את העורבים לכלכל את אליהו, שנאמר (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר, צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר (דניאל ג) וריח נור לא עדת בהון, צויתי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר (דניאל ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא וגו, צויתי את הדג שיקיא את יונה שנאמר (יונה ב) ויאמר ה' לדג, עד כאן במדרש פרקי רבינו אליעזר. המדרש הזה מוכיח שכל הנסים והנפלאות שעשה הש"י בכל הדורות על ידי הנביאים כבר הושמו בששת ימי בראשית בטבעי הדברים שנבראו, כגון שתאמר ביום שני שנבדל הים הושם בטבע המים שיקרע לפני משה הים ולפני יהושע הירדן וכן לאליהו הנביא ולאלישע, וכן ביום רביעי שנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד ליהושע, ולפי"ז לא היה שנוי הטבע בבריאה חדשה בשום דבר מששת ימי בראשית ואילך כי כל הנסים והאותות והמופתים שנעשו אחרי כן הכל הושמו בטבע כבר… ועוד דרשו רז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הם, פתיחת פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, המכתב, והלוחות. וראוי להתעורר במה שייחד עשרה דברים אלו לבין השמשות ושאר הניסים כלן הושמו בטבעי הדברים שנעשו בששה ימים הקודמים: והעולה לנו מזה כי מששת ימי בראשית ואילך אין שום שנוי טבע מחדש כי בעת שנברא אותו הדבר הושם בטבעו שיהיה כך וכך בחפץ הש"י וזהו לשון נבראו שהזכירו החכמים כי הטבע היוצא מן החפץ הקדמון יקראוהו בריאה ותנאי, והוא אצל החפץ הקדמון טבע ולעיני הרואים שינוי טבע, וכאשר הגיע זמן השתנות הטבע לעיני הרואים לא יהיה בזה שנוי רצון מאת הש"י שירצה בו עתה מה שלא רצהו תחלה כי כן היה ברצונו הקדום שישתנה הטבע בזמנו לעיני הרואים על ידי הצדיקים שבדורות".

הסוברים שהניסים מתחדשים בכל זמן, ואין בהם שינוי רצון כי הרצון האלוהי הוא מעבר לגבולות הזמן

מנגד כתב הרב מאיר אבן גבאי בספרו עבודת הקודש חלק התכלית פרק יא. שהנסים המתרחשים נעשים בהחלטה של הקב"ה באותו הזמן (ולא חקוקים בטבע הבריאה מבריאת העולם), ויחד עם זאת אין בזה שינוי רצון מצד הבורא משום שהצדיק מקשר עצמו ברצון האלוהי העליון שממנו נברא העולם, וכביכול נעשה שותף בבריאת העולם עצמה ולכן בעצם בעשותו ניסים אין שינוי רצון מצד ה' יתברך משום שכביכול זהו רצונו יתברך ממש:

עבודת הקודש חלק התכלית פרק יא

"בהופיע ומאיר אור הרחמים הגדולים שאין בהם שום תערובת שהוא ראש המחשבה העליונה הנרמז בא' שבאז, ומגיע לז' שבאז שהיא סוף המחשבה אז מתחדשים בעולם נסים וגבורות ופלאים עצומים בשנוי מנהגו של עולם ואם כן הכל תלוי בייחוד, והזוכה ויודע ליחד ולקשר ראש המחשבה עם סופה וסופה עם ראשה, הנה הוא ימשול בעליונים ובתחתונים ויוציאם ממנהגם וישנם מתפקידם כי בתפילתו פותח שערי עולם הרחמים ומגיע עד מקור הרצון אשר ממנו נתחדש העולם בהתיחד הראש עם הסוף, כך יוכל לחדש בכל עת שירצה נסים ונפלאות בשנוי מנהגו של עולם מאותו מקור שממנו נתחדש העולם בסוד בראשית ברא אלהים וגו', וכמו שלא היה שנוי ברצון ההוא אז כי הוא למעלה מהשנויים וההפוכים כן משם ואילך עם שיוציא הנבראים ממנהגם, הנה הוא עומד קיים ברצון ההוא עצמו לא ישתנה כלל כי אינו באופן שישתנה, כי הוא רצון באין גבול, לפי שהוא דבק בעולם הרחמים שאין לו גבול ולא קץ ותכלית, והנה המגיע עד מקור הרצון יחדש נפלאות בשנוי מנהגו וטבעו של עולם, לפי שהוא למעלה מהבריאה ולזה ימשול בה כי הבריאה מעולם הבנין ולמטה בסוד אמרתי עולם חסד יבנה, והרצון שבו נברא ונתחדש למעלה ממנו".

והוא מוכיח זאת מספר שערי אורה:

"ובספר שערי אורה בספירת חכמה בכנוי רצון כתב בזה הלשון – המגיע למקום הרצון הרי הכל בידו לעשות כפי רצונו וחפצו כמו שאמרנו רצון יראיו יעשה, וההמבין זה יוכל להבין כל מקום שנאמר בתורה אותות ומופתים וגאולות ותשועות ושינוי מנהגו של עולם, ולפיכך קבעו בסוף התפלה יהיו לרצון אמרי פי וגו' וזה סוד שאנו מתפללין תמיד יהי רצון כלומר שיתחדש הדבר שאנו מתפללין תמיד עליו ממקום הרצון והמחשבה כמו שנתחדש העולם מאותו מקור, והמבין זה עליו נאמר וטהר ידים יוסיף אומץ, וידע כי הנסים והנפלאות שנעשו בזמן הנביאים, או בזמן התנאים והאמוראים כלם היו אפשריים, כשהיו מתפללים ומגיעים עד מקור הרצון, וכמו שנתחדש עולם וצאצאיו מאותו המקור, כך היו החסידים והצדיקים יכולים לחדש אותות ומופתים מאותו המקור. ואותם חכמי הדורות שעברו שהיו חוששין לשינוי הרצון, אילו היו יודעים מהו המקור הנקרא רצון לא היו חוששים לשנוי רצון, לפי שהיודע מהו רצון במקום זה ידע שאין לו שנוי, אלא כל הזוכה להגיע בתפלתו עד מקום זה יוכל להפיק צרכיו מאין גבול, ועל זה הסוד נאמר ויפק רצון מה', כלומר מוציא וממשיך חפצו ממקור הרצון מאין סוף (וזהו שאנו מתפללים 'יהי רצון מלפניך וגו'), והמבין עיקר זה יבין כמה הוא בטחונם של צדיקים ולא יקשה בעיניו שנוי הטבע וחידוש אותות ומופתים בעולם, משל ברמז לסוד המקור – חדר מלא כל מינים שבעולם כל מי שזכה להיות המפתח בידו מפיק ממנו צרכיו מהשינוי רצון בזה".

הנה התבאר כי פועל הנפלאות הוא הבורא המיוחד, לא הנברא הנפרד, ועם זה אין שנוי ברצונו ולא חידוש ידיעה, והרצון הפשוט ההוא שהוא באין גבול רוצה תמיד בטוב ובשלמות בריותיו, כי לזה בראם שיהיו תמיד לרצון לפניו והוא בהיותם יראים ומייחדים שמו תמיד באין הפסק כי אין סוף ליחודו הקדוש, וזה היה התכלית האחרון בבריאה, ובהיות העולם מתנהג והולך מהלך הטבע תמיד הנה ינגד זה התכלית המשובח ויפסיקהו מהתמיד בשלמותו, כמו שבארנו למעלה בסוד והאלהים עשה שיראו מלפניו, ולזה ראתה החכמה העליונה סוד הרצון לחדש הנפלאות בכל ברואי מעלה ומטה, להתמיד שלא יפסק חוט השלמות ההוא, ואם יפסק כמו שקרה כן בדורות הראשונים להשיבו למקומו והוא הדבר הקיים והמתמיד נמצא אם כן כי פועל הבורא בנסים ונפלאות אינו הפסד ודבר בלתי מתמיד, אחר שהוא לתכלית המשובח שהוא השלמות והייחוד שהוא הקיים והנצחי והמתמיד באין הפסק, ומה שהוא בעבור התכלית הנה הוא כתכלית עצמו.

ובבראשית רבה פרשה ה' אמר ר' יונתן תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הה"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאין שהתנה עמו א"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל וכו' כדאיתא התם.

ויש לרב המורה ז"ל בזה המדרש דעות זרות אסורות למקבלי התורה יחסם אל חכמי ישראל הקדושים, ובאמת לא יתייחסו כי אם לו והמאמינים יודעים כי הם דברי עצמו, וחלילה להם שיהיה דעתם מה שסבר הוא בדבריהם והמבקש ימצא דעתו בשמונה פרקים שלו, ובחלק ב' פרק כ"ט מספר המורה, וכבר השיגו החכם ר' יצחק אברבנאל ז"ל ויפה כוון במה שהשיב עליו כמו שנמצא לו בנחלת אבות פרק בעשרה מאמרות, אלא שגם הוא לא נמלט מהספק במה שפירש במדרש הזה בחשבו שאמנם אמרו כן לברחם משנוי רצון, והוא אמרו שם כי באותה שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בם הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא ממה שהוא בו, ועל מנת כך לשנותו בשעה אחרת כפי הצורך עשאו ובראו ולא היה אם כן פועל הנס שנוי ידיעה והתחדשות רצון או התחרטות ממה שעשה, כי הכל היה גלוי וידוע לפניו וכו' כמו שכתב שם. ולדעתי לא היה זה מהם בריחה משנוי רצון ושנוי ידיעה, כי כבר כתבתי למעלה כי היודע מהו המקור הנקרא רצון יודע באמת שאין בו שנוי ולא חדוש ידיעה, ואם כן אין לשלול ממנו דבר שלא יצוייר בו, וחכמי המשנה והתלמוד ע"ה קבלו האמת מן הנביאים ע"ה.

והרב רבי יוסף בן גיקטיליא ז"ל פירש בספר גינת אגוז בשער הכנוי זה לשונו: להודיע כי הוא יתברך אין לו שנוי רצון שיטבע הטבע בימי בראשית וישנהו עכשיו ולפיכך הוצרכו לומר תנאים התנה הקב"ה וכו', כלומר הוא יתברך צופה העיתים והטביע הטבעים ונתן כח בהם לקבל דבר והפכו ברצונו על צד האות והמופת להיות העדות שיש עליהם מושל ויכול לשנותם עד כאן, וגם הוא ז"ל לא נמלט מספק עצום כי אם הוא יתברך הטביע הטבעים ונתן כח בהם בעת הבראם לקבל דבר והפכו כדבריו ז"ל, לא יהיה אם כן נס ופלא, כי כבר הושם בטבעו לה הכח בעת הבראו, וכפי זה הדעת אין בפלאים עדות על היכולת הבלתי בעל תכלית בחדוש העולם מאין בהיות הפלאים על הדרך ההוא אשר זכר הרב ז"ל, לפי שאין בזה כי אם יציאת אחד מהדברים שהושם בטבע אל הפועל ואין זה פלא למבין.

(דעתו של הרב מאיר אבן גבאי:) אבל האמת הברור כי פועל הפלאים פועל חדש ובריאה חדשה מעין הבריאה הראשונה החדשה המחודשת בכח בלתי בעל תכלית, והטעם בזה כדי שתבא זו ותעיד על זו ואם לא תהיה בריאה חדשה איך תעיד על הבריאה הראשונה ועל יכולת המחדש. והכוונה בחדוש הפלאים עדות זה לעיני כל באי עולם, וכבר נראה שחזר בו הרב ז"ל בזקנותו כפי מה שיוכיחו דבריו בספר שערי אורה וכמו שכתבתי למעלה בשמו.

ויראה לי כי הכוונה להם באמרם תנאים התנה היא על הדרך אשר אבאר והוא: כי כמו ששני שותפים יסכימו על דברים אשר בקיומם יתמיד השותפות והם תנאים שמניחים ביניהם מחמתם יהיו מוכרחים ומחוייבים לעמוד בשותפות ההוא, ולא יעבור שום אחד מהם חוק התנאים ההם ולא יפר ברית ואם יעברו על התנאים בטל השותפות ונתפרדה החבילה, כן כשברא הקב"ה את העולם היה לתכלית שיהיו בריותיו לרצון תמיד לפניו, וזה אמנם יהיה בהיותם עושים רצונו ושומרים משמרתו ואחר שזה היה התכלית בבריאה הנה הוא הוא התנאי אשר התנה, והוא כי כל זמן אשר יעשו רצונו הם ראויים לקיום כי הרצון ההוא יקיימם, וכמו שכתוב השומר אמת לעולם והשותפות יתמיד.

ואמנם הנבראים לא נתקיימו באמונתם כי עברו חוק התנאים והפרו ברית ויאמרו לאל סור ממנו וגו' תעו אחר מלכת שמים ונתנו הממשלה לככבים ולמזלות בראותם שמשטרם בארץ ואחר שלא נאמנו בבריתם ולא השלימו הכוונה בבריאתם והפסיקו וקצצו בייחוד וכפרו באלהות היה מן הדין שיפסק חוט קיומם וישובו אל האפס וההעדר אשר באו ממנו, להודיע זה ולפרסמו הביא המבול לעולם על שעברו על התנאים ועברו חוק וברית השותפות הפרו, אלא שראה להפליא חסדיו לקיים העולם בנח ובזרעו, כי אין הכוונה כי אם להודיע כמה החטא גורם, והבאים ישמעו וייראו לקיים התנאים להתמיד השותפות המכוון יראו ויקחו מוסר וכמו שהיה זה התנאי שהוא התכלית שאמרנו עם כלל הבריאה ולא עמדו באמונתם, כן היה עם זרע אברהם הנבחר ונשאר התנאי בהם להיותם מכלל הבריאה, ועוד כי הם השלימו ותקנו אשר עוותו שאר הנבראים, כי בהגיע הזמן וזרח אורו של אברהם אבינו ע"ה אשר מלא אחרי יי' והוא היה כלי כפרה ומקום קיום לכלל הבריאה, וזה כל האדם וכל המוטל על כל הבריאה להשלים ולתקן הוא היה עושה ומשלים ומתקן, והנה הוא נכנס בעובי התנאי אשר קיים והתנה בורא עולם יי' עם ברואיו ובעבותות הברית ההוא נקשר הוא וזרעו כי הם היו ראשית המחשבה והכוונה בבריאה ובהם נשארה".

הצנעת הניסים

גם כאשר יש צורך בעשיית נס הקב"ה חפץ שיעשה באופן מוצנע וכדרך הטבע וכך כאשר ה' עושה ניסים (או ששולח את הנביאים לעשות ניסים) הוא ממעט את הנס באופן שיהיה אפשר להסביר שהדבר נעשה באופן טבעי ע"י בני האדם, או שמצווה לנביא לעשות את הדבר בצינעה:

א) כך למדנו אצל השונמית שהנס שעשה לה אלישע חל על גבי אסוך השמן שכבר היה לה, וגם בזה אמר לה הנביא לסגור את הדלת בעדה:

מלכים ב, ד, ב-ד

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת?, וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן, וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ, כֵּלִים רֵיקִים אַל תַּמְעִיטִי, וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה…".

רש"י (מלכים ב, ד, ד):

"וסגרת הדלת – כבוד הנס הוא לבא בהצנע".

בנוסף לכך רואים כאן שקיום הנס מותנה בכך שקיים דבר שממנו יימשך הנס, 'שיהיה לברכה על מה לחול', באופן שלא יהיה בריאת יש מאין (ולכן שאל אותה אלישע 'מה יש לך בבית' שדרכו יימשך הנס). וכך מבאר הרד"ק את הסיבה לכך שאמר לה אלישע שלא תזיז את האסוך ששופכת ממנו אלא תזיז את הכלים המלאים ותכניס תחתם כלים נוספים: "ובאומרו לה 'והמלא תסיעי' הודיעה שלא תזוז היא ממקומה והאסוך בידה, כי מעשה נס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו".

ב) וכך גם כאשר החיה אלישע את הילד בדרך נס, עשה כאילו עושה זאת בצורה טבעית כ"החיאה":

מלכים ב, ד, לד

"ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו".

רד"ק:

"וישם פיו על פיו … ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו, כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם".

וכך ביאר הרד"ק גם אצל החייאת הילד ע"י אליהו (מלכים א, יז, כא):

"ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלוהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו" – מעניין מידה, מבנין התפעל. כלומר שם עצמו במידת הילד כשנשתטח עליו… ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו, כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם".

ג) וכ"כ רבים בטעם הדבר ש'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין' משום שכאשר הדבר גלוי, נדרש נס מחוץ לגדר הטבע בכדי להרבות אותו:

תורת חיים (בבא מציעא מב, א)

ביאר שהטעם לכך שאין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין אינו שייך לחשש מעין הרע שהרי הגמ' מבארת שזהו הטעם גם לאדם בעצמו שנכנס למוד את גורנו, ולעצמו פשוט שלא יכניס עין הרע. אלא הטעם הוא משום שאם הדבר אינו נסתר והעין שולטת בו, אזי אין דרך הברכה האלוקית לחול עליו משום שדרך הנס לבוא בצנעה ובסתר:

"אלא בדבר הסמוי מן העין – אין לפרש משום עין הרע, דבסמוך גבי הולך למוד את גרנו נמי קאמר הכי, ופשיטא דלא יהיב איניש עין הרע לנפשיה, אלא טעמא משום דאין דרך כבוד הנס והברכה לבא אלא בסתר כדאשכחן גבי אלישע דאמר לה ובאת וסגרת הדלת בעדך וגו'".

שפת אמת (תענית ח, ב)

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי כו' – נראה הטעם דדרך הנס להיות בהסתר כי אין הטבע משתנה בפרהסיא".

וכך ביאר רבינו בחיי את איסור מניית עמ"י משום שלאחר המנייה הברכה הניסית לא תחול עליהם.

מלבי"ם (שמואל ב, כד, א)

"ודרכי ההשגחה כולם הם ניסים נסתרים לא גלויים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה".

וכך גם בחלק מן הניסים שנעשו בבית המקדש שלא הסריח בשר קודש – הנס התמעט והוסתר בכך שעשו שולחנות של שייש ולא של זהב, וכן את לחם הפנים לא היו שמים בכלי כסף שלא יתעפש, וכן שירדה אש מהשמים – התמעט בכך שצריך להבעיר אש מן ההדיוט.

ירושלמי שקלים (יז, ב)

שואל מדוע היה צורך לדאוג שלא יתעפש לחם הפנים והרי זה היה מאחד הניסים שהיו בבית המקדש:

"לא כן תני זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו… רבי יהושע בן לוי אמר אין מזכירין מעשה ניסים".

קרבן העדה (שם):

"כלומר אין סומכין על הנס ועושין הכל שלא יתעפש בדרך הטבע".

ספר החינוך מצווה קלב

"להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח"… ובביאור אמרו זכרונם לברכה (יומא כא:) אע"פ שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט… משורשי המצווה – ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע. כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד, כא). והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה העניין צוונו להבעיר אש במזבח אע”פ ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס".

הנס כהשלמה לעשייה הטבעית שלנו

רמב"ן

"ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד, כפילים והראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינין רבים אין להם מספר, והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה!! אבל היה נס, החזיק המועט את המרובה. וא"ת יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה? … עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים בתורה או בנביאים, לעשות כל אשר ביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים".

רבינו בחיי

בראשית ו, יט

"… כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה ככל יכולתו בדרך הטבע, ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס".

במדבר יג, ב

"סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (משלי) שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות, ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכולתו והשתדל בכל כוחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בעניין המלחמה ולא בעניין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה… זאת כוונת התורה ורוב הפס' מוכיחין כן, ולכך תצווה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל העניינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם ע"פ הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מ"מ באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכולתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה".

שמות יג, יח

"וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים – ע"ד הפשט יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה, ואע"פ שאין ישראל כשאר העמים שיהיו צריכים להתחמש כנגד האויבים, דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה ואחרי כן יפעל הנס, וכן מצינו שאמר הקב"ה ליהושע "שים לך אורב לעיר מאחריה" – ועם מלומדי הניסים והנפלאות למה יצטרכו לאורב? אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים. וכן אמר שלמה המלך "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" כלומר חייבים בני אדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה והקב"ה יושיע כי התשועה לו לבדו יתברך". (אומנם כאשר עושה אדם את המוטל עליו ככל יכולתו אז גם אם באופן טבעי לא סביר שינצח, הואיל ועושה ככל יכולתו ובוטח בה' אז "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" כמו שאומר יהונתן לנער הנושא כליו כשנלחמו לבדם מול מחנה פלישתים).

אין סומכים על הנס

א) מבואר בשבת לב, א, שאין סומכים על הנס:

"לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו".

ב) ירושלמי יומא פרק א, הלכה ד:

"גמ': תני לא היו מניחין אותו (לכהן הגדול) לוכל לא חלב ולא בצים ולא גבינה ולא בשר שמן ולא יין ישן ולא קונדיטון ולא גריסין של פול ולא עדשים. שמואל אמר ולא אתרוג ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה. אע”פ כן היו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית וגו'.

שואלת הגמ' על כל ההשתדלות שהיו עושים כדי שלא יראה קרי: "ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן (שלא ראה הכהן הגדול קרי ביה"כ ולמה היו צריכין לשמרו כל כך)?".

והשיבו שני תירוצים: "א"ר אבין על שם לא תנסון. א"ר יוסי בי רבי בון כאן בראשון וכאן בשני".

בתירוץ הראשון ביאר קרבן העדה שם: "על שם לא תנסון. כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס". וכן בפני משה שם: "לא תנסו את ה', מכאן שאין לסמוך על הנס".

ג) שמואל א טז, א-ב:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ ה' בָּאתִי:"

רד"ק:

"עגלת בקר – מצאנו כי אע"פ שהיה מבטיח הקב״ה הנביא או הצדיק, אע"פ כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה, כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקב"ה בעברו ארם נהרים, ואמר לו: והשיבותיך אל האדמה הזאת, ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו: ויירא יעקב מאד ויצר לו. וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה' היה בורח מפני שאול, וגם גד הנביא אמר לו: לא תשב במצודה (שמואל א כ״ב:ה׳). וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל יתברך כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים, וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות האל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו: הקף את העיר (יהושע ו׳:ג׳). וכן ציווה לשמואל הנביא תחבולה אע"פ שהיה הולך במצוותו, והטעם כי אע"פ שהקב"ה עושה ניסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם. וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו, ולדוד מפני שאול. אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך, וזו היתה שאלתו: איך אלך, ואמר לו הקב״ה: עגלת בקר תקח בידך, כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן, כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון, ולמדו רבותינו ז״ל מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום, שהרי הקב״ה אמר לשמואל: עגלת בקר תקח בידך, והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס, משום שנאמר: לא תנסו את י״י אלהיכם".

וכך היתה דרכו של דוד המלך שפעל ועשה וביקש מאת ה' 'ארדוף אויבי ואשגים ולא אשוב עד כלותם' ושיבח את ה' שהיה עמו וסייע בעדו "כי בך ארוץ גדוד באלוהי אדלג שור". (וכפי שמבואר במדרש על ארבעת המלכים באיכה רבה ד, טו: "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו…").

יש פירוש נוסף מעניין של ר' צדוק לכך שאסור לסמוך על הנס – שהכוונה שגם אם אדם רואה שהוא מצליח ויש לו סייעתא דשמיא ואף ניסים אין זה אומר שהדרך בה בחר ללכת היא הרצויה:

צדקת הצדיק אות סד:

"פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מ"ח י"ז) מדריכך בדרך תלך ודרשו חז"ל (מכות י' ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [ואמר בדרך דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מ"ח), כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]. הלא תראה באליהו שאמרו ז"ל (סנהדרין קי"ג א) שהיה קשה לפניו יתברך עצירת הגשמים ואף על פי כן אמר לו לאליהו (מלכים – א י"ז ג') לך ונסתרת וגו' ועזרו להסתר מפני אחאב בדרך נס ואילו היה אחאב מוצאו היה מכריחו לבטל כמו שהיה אחר כך וכמו שעשה יהורם לאלישע. ועל זה נאמר (דברים ל' י"ב) לא בשמים היא ואע"פ שעזרו לר' אליעזר בדרך נס להראות שהדין עמו לא סמכו על זה (בבא מציעא נ"ט ב) שחשבו שהוא מפני שהוא רוצה לילך בדרך זה. וזה היתה גם כן התלוננות בני ישראל (במדבר י"ז ו') אתם המיתם את עם ה', אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול ולכך המיתם וגו'".

[1] הרמב"ן בפירושו על התורה חוזר רבות על עקרון זה שהקב"ה חפץ להנהיג את העולם בדרך הטבע ולא לשנות ממנהגו של עולם, ויחד עם זאת כל הנהגת הטבע והבטחות השכר שבתורה הרי הם בגדר ניסים נסתרים שבתוך הטבע, כ"כ הרמב"ן בבראשית מו,טו: "..אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה… וכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא, ועם התורה אין בכל עניינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעדי התורה כולה אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות, או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית. וכן כל יעדי התורה בטובות ההן, וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפילותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם", וכן בשמות ו, ב: "שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת". ויורחב להלן בפרק על הצנעת הנס. וכ"כ רבים: בדרשות הר"ן (דרוש ג): "ה' לא ישנה טבע המציאות אבל ימשיכו על הוויתו וטבעו כ"א לצורך גדול", וכ"כ בדרוש ח: "חפץ ה' לקיים מנהגו של עולם בכל מקום דאפ' והטבע יקר בעיניו לא ישנהו אלא לצורך הכרחי". ספר העיקרים (ג, יד): "הדבר המוסכם מכל החכמים התורניים הוא כי הטבע יקר בעיני השם ולא ישנהו אלא להכרח גדול שאי אפשר זולתו". הרלב"ג יהושע ו: "אין דרך השי"ת שיעשה מופתים לבטלה ובמקומות שאפשר זולת מופת". ר"י בכור שור שמות ט: "הקב"ה אינו רוצה לשנות מנהג העולם".

[2] הפירוש הבסיסי של המילה נס זה מלשון תורן גבוה שנראה למרחוק, דגל, כמו "עשה לך שרף ושים אותו על נס", "נס להתנוסס", "כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה", "ואל עמים ארים ניסי" ועוד. כלומר דבר גבוה שיוצא מתוך הכלל ומסמל משהו עליהם (כמו דגל של מחנה צבאי, שמורה מי הם החונים סביבו). וכפי שהנס (דגל) יוצא מן הכלל ומסמל את הדבר שעליו הוא נמצא, או את הקבוצה שנמצאת סביבו, כך ה'נס' בתורה במשמעות של אות ומופת היוצא מגדר הטבע – מביא לידי הכרה בכך שכל המציאות כולה מושגחת ע"י ה' תמיד, 'הניסים הנסתרים' כלשון הרמב"ן. (כ"כ הגר"א ויס במנחת אשר במאמר 'דרך אמונה' בפתיחה לספר שמות. וזוהי גם משמעותן של המילים הנרדפות ל'נס': 'אות' – סימן וראיה ניסיים לאימות הדברים, ו'מופת' – דוגמא, ע"י נס על טבעי. גם המילה 'ניסיון', ניתן לומר שהיא מלשון נס, כמו הדגל הגבוה היוצא מן הכלל ומורה על הכלל כולו, כך גם הניסיון שבו הקב"ה מנסה את האדם, אם הוא עומד בו אזי הרי הוא כאבן בוחן, כאינדיקציה לכך שכל חיי האדם מכוונים לשם שמים, וכאן בניסיון באה לידי ביטוי מסירות הנפש שאדם מוכן למסור למען עשיית רצון ה' בכל חייו. וכפי שכתב רש"י תהילים ס, ו: "נתתה ליראיך נס – נסיונות של צרות הרבה. להתנוסס – להיות מנוסים בהם אם יעמדו ביראתך. מפני קושט – לקשט מדותיך בעולם שכשתתן להם הטובה לא ידונו האומות אחריך אלא יקשטו דינך ויאמרו יפה היטיב להם כי הם עמדו לו בכמה נסיונות").

[3] וזהו הניצחון הגדול על מלכות יוון שכל מגמתה היתה הכפירה בהנהגת ה' והשגחתו, שאמרו שהכל טבע ואין השגחה ('כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל', וכן לא היתה להם בעיה עם עצם התורה אלא שלא רצו שילמדוה כחכמה אלוקית אלא כיתר חכמות העולם והתרבויות ולכן ציוו לתרגמה ליוונית. ועוד).

[4] https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/pilosof/shaar-2.htm

[5] וראה עוד להלן ביאור נוסף לגמרא זו בדברי הרב קוק בעין איה.

[6] כ"כ גם החת"ס בפירושו על התורה (בראשית יד, כב): "והנה מצינו במסכת תענית (דף כד) שלא ליהנות ממעשי ניסים, וכמה דאפשר להתרחק יותר טוב, וכעין זה מצינו כמה פעמים בש"ס שלא רצו אבותינו ליהנות ממעשי ניסים, וזה שייך בנס שלא על ידי דרכי טבע, אבל נס שנעשה על ידי דרכי הטבע, כמו כמה פעמים שנצחו המועטים את המרובים, והוא גם כן בנס, אך על ידי מעשה טבעי מותר ליהנות, כמ"ש הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת בא וריש פרשת בחקותי) שכל עיקר עמידתינו ומזונותינו וצרכינו עד היום הוא בסיבוב המערכה בדרכי הטבע…".

[7] וכדברי הגמ' בסנהדרין פב, ב: "א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר ואחד שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה ואחד שלא נשמטו מן הרומח ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף ואחד שבא מלאך והשחית בעם".