מעשה 'כשפים' המותרים
סנהדרין סז, ב: "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה".
מעשה רב חנינא ורב אושעיא מוזכר כבר לפני כן, בסנהדרין סה, ב: "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה".
לא באמת מדובר ב'כשפים'
כתב מהרש"א (סז, ב, ד"ה 'הלכות כשפים'), שאין מדובר בכשפים אלא זה שם מושאל: "שם הלכות כשפים כו' מותר לכתחלה כדרב חנינא כו'. הך דמעברא להו עגלא תלתא לאו על ידי מכשפות היא, אלא מעשה הקדוש ברוך הוא כפירש"י, ולא קרי ליה בכלל הלכות מכשפין אלא לפי הדמיון דחשבו ליה כמעשה כישוף וק"ל".
מה שהביא מהרש"א מרש"י, כך משמע מלשונו סנהדרין סז, ב, ד"ה 'עסקי': "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא".
וכ"כ בפלפולא חריפתא (סנהדרין ז, ח, אות קטן ז): "כעובדא דרבי חנינא כו'. ואינהו הוו עבדי ע"י שהיו מצטרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא, הן ע"י קדושה שלו הוא כדפירש"י לעיל אעובדא דידהו".
בדומה למהרש"א כתב מהר"ל בחידושי אגדות לסנהדרין סז, ב, שמה שמותר אינו נחשב יוצא מגדר העולם, כלומר לא באמת כלול בכישוף: "הלכות כשוף כהלכות שבת כו'. פירוש כי ראוי שיהיה הלכות כשפים כהלכות שבת. כי השבת הוא תכלית אשר ברא השם יתברך את עולמו, ונח מכל מלאכתו אף מלאכה שהיא באה מן הש"י. ואסור כשפים ג"כ שהש"י ברא עולמו שיהי' נוהג בסדר שלו, ולעניין זה יש לעולם הנחה שאינו יוצא ממה שסדר אותו הש"י, וכמו שבשבת יש דבר שהוא חייב עליו והוא דבר שהוא מלאכה גמורה חייב עליו סקילה, וכך יש בכשפים כאשר משנה העולם בדבר שהוא שנוי גמור חייב עליו סקילה. ולכך הם שוים ג"כ במיתתם המחלל שבת בסקילה והמכשף בסקילה, כי שוים חומר שלהם כי המחלל שבת לא יתן לעולם השלמה, והמכשף ג"כ אינו נותן סדר והנחה לעולם כי מוציא אותו מסדרו וממנהגו. וכמו בשבת יש דבר שהוא פטור אבל אסור והוא דבר שאינו מלאכה, כך בכשפים דבר שאינו מעשה רק נראה מעשה האוחז עינים שאין מעשה פטור אבל אסור, וכמו שבשבת יש דבר שהוא מותר לכתחלה דבר שאינו מן השביתה כלל, כך יש דבר שאינו יוצא מסדר העולם כלל כאשר הוא פועל בשמו יתברך, כי שמו יתברך פועל הכל ואין כאן דבר שנוי כלל. כי כמו שיכול האדם להתפלל אל הש"י ומזכיר שמו יתברך והוא נותן לו ומחדש לו ניסים ונפלאות ומדבר זה לא נח והושלם העולם, שלא יהיה דבר זה בעולם, וכך בשמו יתברך יכול האדם לפעול. וכמו שפעל משה בשמו יתברך על הים ואין זה דבר יוצא מסדר העולם, כי אף אם נח הש"י ממלאכת העולם, אינו נח ממלאכת צדיקים וממלאכת רשעים פועל עם אלו ופועל עם אלו, ולפיכך מותר לפעול עם שמותיו יתברך. ולא אסר רק הפעולה שאינה באה מן הש"י והם הכשפים שמכחישין פמליא של מעלה והם אסורים כי הנבראים כולם נבראו שלא ישנו תפקידם אשר ברא הש"י אותם ואין להאריך עוד."
ביד רמ"ה סנהדרין סה, ב (דבריו יובאו להלן), הגדיר 'מעין כשפים': "ואמרינן מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא אלמא מעשה דרב חנינא ורב הושעיא מעין כשפים הוה".
בפסקי הרי"ד סנהדרין סז, ב, ביאר מדוע נקרא גם מעשה זה כשפים: "אמ' אביי הילכות כשפים כהילכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה, פי' כל מה שאדם עושה דברים מופלאים קרי להו כשפים, העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור, מותר לכתחילה כדר' חנינה ורב הושעיה, דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהילכות ספר יצירה ומברי להו עיגלא תולתא ואכלי ליה, פי' על ידי צירוף האותיות שהיו בקיין בהן היו בוראין עגל גדול כמו עגלא תולתא שעומד בשליש ימיו, כדתנן ומגדלין אותן (ומשלשין אותו) עד שיהו משולשין, וכל מה שאדם עושה בשמו' הקדושים מותר, שהיא גדולתו של הקדוש ברוך הוא וכבודו, ואינו אסור אלא מי שעושה על ידי שדים".
מה עשו בדיוק ומהו ספר יצירה?
ביד רמ"ה (סנהדרין סה, ב) פירש שהיו מצרפים את האותיות "להתלמד", ומתוך כך נברא העגל: "רבי חנינא ורב הושעיא כל מעלי שבתא הוו יתבי ועסקי בהלכות יצירה איברו להו עגלא תליתאה נברא להן עגל גדול כבן שלש שנים ואכלוהו האי מעשה נמי על ידי צירוף אותיות של שם הוה שהיו מצרפין את האותיות להתלמד ומתוך כך נברא להן עגל א' שהיה ראוי להתבראות על ידי האותיות שהזכירו".[1]
וכן רש"י שראינו לעיל (סז, ב, ד"ה 'עסקי'), מבואר שממילא נברא העגל: "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא".
אמנם בפסקי הרי"ד (סנהדרין סז, ב) משמע שרצו בכוונה לברוא עגל על ידי צירוף האותיות: "פי' על ידי צירוף האותיות שהיו בקיין בהן היו בוראין עגל גדול כמו עגלא תולתא שעומד בשליש ימיו, כדתנן ומגדלין אותן עד שיהו משולשין, וכל מה שאדם עושה בשמו' הקדושים מותר, שהיא גדולתו של הקדוש ברוך הוא וכבודו, ואינו אסור אלא מי שעושה על ידי שדים".
וכן נראה מפסקי ריא"ז שם: "והעושה מעשה בקדושה בשמות הקדושים, כדרך שהיו עושים מקצת החכמים, שהיו בקיאין בספר יצירה, ובוראין ברייה, ומעשיהן קיימין, כדרך שהיה עושה משה במצרים בכח הקדוש ברוך הוא, הרי זה מותר לכתחלה. אבל מעשה כשפים אין מעשיה אלא לפי שעה, על ידי שדים, או על ידי לחשים, והבקיאים בהם מבטלים כשפיהם".
לרא"ש (סנהדרין ז, ח), פירוש אחר – שרב חנינא ורב אושעיא עסקו בשדים ולא בכשפים: "יראה כיון דר' חייא בר אבא ואביי פירשו לנו מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים שדעתן מסכמת שמעשה שדים אינו בכלל כשפים ומותרים והם בכלל עובדא דר' חנינא ור' אושעיא דאי מעשה שדים אסור כמעשה כשפים מאי נפקא מינה במה שפירש מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים. ותניא נמי לקמן בפרק חלק (דף קא א) אין שואלין בשדים בשבת. רבי יוסי אומר אף בחול אסור. אמר עולא הלכה כרבי יוסי. ואף רבי יוסי לא אמר אלא מפני הסכנה. כי הא דרבי יצחק ברבי יוסף אבלע בארזא. ומיהו אין ראיה מההיא דלקמן אלא לשאול בהן להגיד על הגניבה וכיוצא בזה, אבל לעשות מעשה כעובדא דר' חנינא ור' אושעיא לא, ואיכא לאיסתפוקי כיון דעל ידי שדים לא עבדינן מעשה אלא לכנופי כדאמר בסמוך אי מקרי מעשה בכי האי גוונא".[2]
וכ"כ רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה יז, ה): "וכן מעשה כשפים אסורין ויש מהם בסקילה כגון העושה מעשה ויש בהן פטור אבל אסור כגון האוחז העינים ויש מהן מותר כי הא דאמרי' דהוו עסקי כל מעלי שבתא בספ' יצירה ועבדי להו עגלא תליתאה ואכלי ליה פי' וזהו מעשה שדים כך פשוט בסנהדרין."
בבית יוסף קעט, טו, דחה את רבנו ירוחם: "כתב רבינו ירוחם (שם) דעל ידי ספר יצירה זהו מעשה שדים עכ"ל וטעות הוא בידו אלא שמות הקדש הם וכמו שכתב רבינו בסמוך בשם רבינו ישעיה ז"ל וכן פירש רש"י בסוף פרק ארבע מיתות (שם)". [אמנם ניסה הב"י לדחוק גם בלשון רבנו ירוחם: "ומיהו אפשר לדחוק ולפרש דברי רבינו ירוחם דלא אתא למימר דעל ידי ספר יצירה הוי מעשה שדים ממש אלא לומר שדינו ודין מעשה שדים שוים ולומר דמעשה שדים שרי כי היכי דשרי ע"י ספר יצירה".]
וכן בשו"ת רדב"ז ג, תח (תשובה שעוסקת "על עניין השאלה בשדים"), דחה את פירוש הרא"ש: "ואני שמעתי ולא אבין כוונתו ז"ל, דאיך יעלה על הדעת דגברי רברבי כי הני הוו עסקי כל מעלי יומא דשבתא במעשה שדים והיו נהנים ואוכלים הדבר הנעשה ע"י שדים. ותו דבספר יצירה היו עסוקים ובין שיהיה פירוש ספר יצירה הנמצא אצלינו שהוא מיוחס לאברהם אבינו או כפי' רש"י ז"ל שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא ע"י קדושה שלו הוא ע"כ אין כאן מעשה שדים ח"ו".[3]
שימוש בשמות הקודש וספר יצירה למעשה
להלכה נפסק בשו"ע ורמ"א קעט, טו, שמותר לעשות מעשה על ידי ספר יצירה: "אוחז את העינים, אסור. ועל ידי ספר יצירה, מותר." (אפילו לעשות מעשה).
אמנם כתב הלבוש קעט, טו, שאין היתר גורף, אלא דווקא לצורך קדושת השם או לצורך מצווה רבה, וזה בלתי מצוי בזמן הזה: "ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות כן לכתחלה אפילו לעשות מעשה, דשמות הקודש הם והשם יתברך נתן בהם כח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאים, והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, אך שיתעסקו בהם בקדושה, ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה אשר זה לא נמצא בדורות הללו בעוונותינו הרבים, ואפילו בזמניהם מצינו שנענש ישעיה על זה, וכל שכן בזמן הזה שאי אפשר לנהוג בטהרה ובקדושה, ורחמנא לבא בעי, והכל הולך אחר החיתום, אם יחתום בטוב אשרי לו".
וכ"כ ש"ך קעט, יח, תחילה מביא את הלבוש ואח"כ מסכים עמו: "וע"י ספר יצירה מותר. לעשות לכתחלה דשמות הקדש הם והש"י נתן בהם כח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאי' והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הש"י שמו אך שיתעסקו בהם בקדושה ובטהר' ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעו"ה ואפי' בזמניהם מצינו שנענש ישעי' ע"ז וכ"ש בזמה"ז שא"א לנהוג בטהרה ובקדוש' ורחמנא ליבא בעי עכ"ל עט"ז. ודבריו נכונים וכן נמצא בכמה מחברים דורשי רשומות שאין להשתמש בשמות הקדש כ"א לצורך מצוה רבה ודאשתמש בתגא חלף וכן כתב הרב לקמן סי' רמ"ו סוף סכ"א ודאשתמש בתגא חלף י"א זה המשתמש בשמות הקודש גם בספרי המקובלים מבואר שעון גדול הוא המשתמש בשמו ע"כ המונע יבורך".
כיוצ"ב בפירוש תורת חיים על סנהדרין סז, ב, שדווקא לכבוד שבת עשו כן רב חנינא ורב אושעיא, דלולא כן לא טוב להטריח את קונו: "כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו כו'. משום כבוד שבת עשו כן אבל בלאו הכי לאו שפיר למיעבד הכי כדאשכחן בפ"ג דתענית גבי בריה דרבי יוסי דאמר ליה אבוה אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנן וכו' ואמרו דאשתמש בתגא חלף".
פירושים נוספים
במאירי סנהדרין סז, ב, הגדיר שמעשה שנעשה על ידי פעולה טבעית אין בו כשפים (ומשמע שכך פירש מעשה רב חנינא ורב אושעיא): "כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברא בריות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף ודומה לזה שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו".
בשו"ת הרשב"א א, תיג, כתב בעניין איסור מעונן, שאנשי מעמד היו מתענים בכל יום כנגד מה שנברא בו באותו יום: "ועל כן נראה דרב הושעיא ורב חנניא שהיו עוסקין בספר יצירה כל מעלי יומא דשבתא וברו עגלא תלתא ואכלי ליה, ולא עושין כן בארבעה פרקים שמשחיטין בהן את הטבח בעל כרחו שצריכין הכל יותר לבשר, אלא במעלי שבתא משום שבו היתה בריאת הבהמה. ובעלי הקמיעין שאמרו דאיתמחי גברא, היינו שהוא בן מזל שקמיעיו מצליחין, וכלן משגיחין לכוין מלאכתן במזל ידוע בחודש וביום, וכן כותבין בקלף ידוע בעור שליל ובעור צבי. ושימוש תהילים שמוסכם ביד גדולי ישראל כולן מסכימין שצריכין עונה ידועה. ושמעתי שאף רבי עקיבא שאמר מעונן זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעית יפות עקרי קטניות מחיות רעות הוא עשה תפלה ידועה למוצאי שבת. וכן בבבא בתרא אמרו בפרק מי שמת (דף קמ"ז) שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו אל תהיו במחלוקת בית דוד ואל תמרדו במלכותו ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. רב חסדא אמר בלול איתמר. ובאמת דברים אלו כלן צריכין זמן לתקנן ולישבן ומי יתן ידעתי ואמצאנו".
לכאו' אין להשתמש במעשה ניסים?
בבן יהוידע סנהדרין סה, ב, הקשה איך נהנו רב חנינא ורב הושעיא ממעשה ניסים: "ובזה ניחא לתרץ קושיה אחרת איך ר' חנינא ור' אושעיא נהנין ממעשה ניסים דמברו להו עגלא תלתא ואכלי ליה, אך בזה ניחא דלא היתה להם הנאה מאכילתו ורק עושים כן להראות כח קדושת שמות הקודש אשר מכוונים בהם, ופועלים בהם פעולות אלו, וגם לנסות כוח קדושת עצמם דאין כל אדם עושה פעולות אלו, אלא אם כן הוא צדיק וקדוש וטהור. ובזה ניחא לתרץ בענין אליהו זכור לטוב, שהיו מביאים לו העורבים בשר, ולמה לא היה בורא בשר בספר יצירה, אלא ודאי דאין בשר זה משביע וזן את הגוף".
הרב משה צוריאל בספרו אוצרות האגדה על סנהדרין סה, ב, אות קה, כתב: "צ"ע, הר אין נהנין ממעשי ניסים (תענית כד, ב)? ב'ליקוטים' שבסוף 'ספר העיון' לרב חמאי גאון מתרץ, שלא עשו על ידי שם המפורש אלא על ידי 'חכמה רבה ועמקתא'. כלומר זה חלק מן טבע העולם על ידי העיסוק באותיות קודש, ולא שה' שינה מהלכי העולם השגורים".
היחס לשיטת הרמב"ם
בביאור הגר"א המפורסם (קעט, יג), הביא כאחד המקורות את מעשה רב חנינא ורב אושעיא, כנגד דעת הרמב"ם: "(יג) ואף על פי כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותו על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו' והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של בעלי האמת".
[1] ודחה את מי שרצה לפרש ש'מברו' הוא מלשון 'הבראה': "ויש אומרים דהוו מברו להו דבי נשואה עגלא תליתאה ואכלי ליה מלשון להברות את דוד (שמואל ב' ג') והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחי' למכתביה דהא ודאי מדאייתינן ליה להאי מעשה גבי מילתא דרבא דאמר אי בעו צדיקי ברו עלמא ש"מ דתרווייהו חד טעמא נינהו. ותו דאי אמרת דהאי איברו להו לשון איברי הוא למה לי לאשמועינן דהוו עסקי בהלכות יצירה. ותו דהא בהדיא אמרינן לקמן (ס"ז ב) הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ואמרינן מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא אלמא מעשה דרב חנינא ורב הושעיא מעין כשפים הוה".
[2] דברי הרא"ש לגבי השאלה אם מעשה שדים מותר, הובאו בבית יוסף ובשו"ע קעט, טז, ובמפרשים שם. לכאו' זה לא מעניין סיכום זה. עסק בזה גם בחידושי הר"ן סנהדרין סז, ב. ובאריכות בשו"ת רדב"ז ג, תה.
[3] המשך רדב"ז שם: "ומה שהוצרך לפרש רבי חייא בר אבא מה הם מעשה שדים ומה הם מעשה כשפים אף על פי ששניהם אסורים איכא למימר דלא נפקא מינה מידי לענין דינא אלא לדעת פי' הכתובים דלהטיהם הוא מעשה כשפים שאדם עושה מעצמו בלא שדים מלשון להט החרב. ולטיהם הוא מעשה שדים שעושה ע"י שדים הבאים בלט מלשון ותבא אליו בלט וכדפי' רש"י ז"ל. אי נמי נפקא מינה דאם הם מעשה כשפים צריך להתרות בו משום מכשף ואם הם מעשה שדים צריך להתרות בו משום בעל אוב וכדכירנא לעיל והרי זה נכון".