האם מאחז עיניים נענש במלקות?

מאחז עיניים בגמרא

סנהדרין סה, ב

מובאת ברייתא שהתנאים חולקים בה מה הוא "מעונן". לדעת חכמים מעונן הוא האוחז את העיניים:

"תנו רבנן: מעונן, רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות, ואומר: היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות."

סנהדרין סז, א

מנגד, המשנה בסנהדרין סז, א (פרק ז משנה יא) מבארת שהמכשף שעושה מעשה חייב (סקילה, כמבואר במשנה בסנהדרין נג, א), אבל אם רק מאחז את העיניים פטור מסקילה:

"המדיח – זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה. המכשף, העושה מעשה – חייב, ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב; העושה מעשה – חייב, האוחז את העינים פטור."

סנהדרין סז, ב

"אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא…".

שני סוגי מאחזי עיניים, של מעונן ושל מכשף

רמב"ם ע"ז יא, ט

מביא בדין מעונן את דעת חכמים בסנהדרין סה, ב שהוא מאחז את העיניים מדאורייתא שלוקה:

"אסור לעונן אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהכסילים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמים, וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו, וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה."

מנגד:

רמב"ם ע"ז יא, טו

כותב שמאחז עיניים אינו לוקה מדאורייתא אלא לוקה מכת מרדות:

"המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה."

ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רנ

מביא הבחנה בין שני סוגי מאחזי עיניים:

"ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ס"ה ע"ב] שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [שם] מעונן זה האוחז את העינים. וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחובר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שידמה לבני אדם שיעשה המתחבל ענינים של פלא, כלומר דברים שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני אנשים ואחר כן יוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בענינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד, אינו מין כשוף ממש, שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר [שמות כ"ב, י"ז] מכשפה לא תחיה, וקיימא לן דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו".

פרשני הרמב"ם עסקו בסתירה לכאורה בין שתי ההלכות ברמב"ם. נביא את הדברים ואת הדין לגבי מלקות.

תלוי בהתראה – התרו משום מעונן חייב מלקות, משום מכשף פטור

רבי יהושע הנגיד עבודה זרה יא, ט

בהסברו השני כותב שמאחז עיניים זה דבר אחד, והכל תלוי בהתראה אם התרו משום מעונן לוקה ואם משום מכשף לא לוקה:

"אמר ז"ל בי"א ממנה האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן ולוקה, ובענין המכשף אמר (הט"ו) אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה מעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות. מה ההבדל בין שני המעשים עד אשר יהיה שונה העונש, הרי הכל באחיזת עינים הוא.…ובזה יש גם פנים אחרות והוא אם ראה איש אוחז את העינים והתרו בו משום מעונן [לוקה] ואם התרו בו משום מכשף פטור משום שהוא לא עשה מעשה כשפים".

רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ה ג, א'תרצ"ה)

כהסבר שני:

"א"נ דכולה בחד גוונא ובראש הפרק איירי כשהתרו בו משום מעונן ובסיפא איירי כשהתרו בו משום מכשף וזה תירוץ נכון וקצר ליישב דברי הרב ז"ל."

תלוי מה הראה לאנשים – על מראה לא טבעי לוקה, על מראה טבעי לא לוקה

שו"ת מהרי"ק עו, ב

מסביר את הרמב"ם שיש שני סוגים של מאחזי עיניים. ההבדל ביניהם הוא האם מה שהם גורמים לאנשים לראות הוא טבעי או לא טבעי. אם הוא גורם לכך שיראו משהו לא טבעי לוקה, שיש סיכוי שהוא יטעה אנשים כי משנה מהטבע. אם גורם לאנשים לראות אותו עושה דברים טבעיים שלא עושה – לא לוקה:

"ואשר (ב) הקשה ידידי על דברי רבינו משה בפרק י"א דע"ז וחוקות הגוים שמתחלה כתב שהאוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עושה שהוא לוקה. ואח"כ כתב דהאוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עושה שלוקה מכת מרדות כו'. נלע"ד די"ל דמחלק רבינו משה בין מדמה לרואים שהוא עושה מעשה תמהון כההיא דשקל ספסירא וגזייה לגמליה ונקש בטבלא וקם דקרי ליה התם אוחז את העינים שזה הוא מעשה תמהון להמית ולחיות והוי בכלל לא תעוננו ולוקה עליו שהרי עושה מעשה שעל ידו נאחזים העינים וע"י אותו מעשה לוקה דשפיר הוה לאו שיש בו מעשה ואפשר דס"ל לרבינו משה שהתורה החמירה יותר במראה שהוא עושה מעשה תמהון משום דעל ידי כך יטעה אחריו ורבינו משה לטעמיה דדריש טעמא דקרא וכמו שכתב בסוף אותו פרק וז"ל הדברים האלה כולן שקר וכזב הם והם שטעו בהן עובדי ע"ז הקדמונים לגויי הארצות כדי שינחהו אחריהן עכ". אבל בהאוחז את העינים ומראה שהוא עושה מעשה אשר לא עשהו כלומר שהולך למקום פלוני והוא לא הולך או שנטע קישואין והוא לא נטען, שאין בזה דברי תמהון אלא דברי שקר הם ומראה היותה על ידי אחיזת עינים בזה לא החמירה תורה כ"כ ללקותו עליו שהרי אין לחוש כל כך להטות העם אחריו ומשום כך כללתו בכל לאו דלא ימצא בך דלהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין לוקין עליו כך נלע"ד לפי רבינו משה מיימון. אף כי מתוך הסמ"ג משמע דקרי ליה אוחז העינים לאו שאין בו מעשה מכל מקום רבינו משה מיימון אפשר דלא ס"ל הכי. גם תימה הוא לדמותו האי אין בו מעשה דאתמר גבי אחיזת העינים לאין בו מעשה דאיתמר בכל מקום גבי מלקות מטעם שפירש וכמו שכתבת גם אתה".

כסף משנה ע"ז יא, טו

כהסבר שני (ולא עיקרי שנשאר בקושיא מניין לרמב"ם החילוק הזה, ולא הביא הסבר זה בבית יוסף):

"ועוד י"ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר"י קולון בשורש ע"ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך."

אחיזת עיניים ללא כישוף – לוקה, ע"י כישוף – לא לוקה

אחיזת עיניים שלוקים עליה היא להראות דברים משונים ולא תחבולות

שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם – הוספות מחלק ג' סימן תקפה (אלף תרצה). מסביר שיש שלוש סוגי מאחזי עיניים: 1) אוחז עיניים וגורם לאנשים לראות דברים משונים, אבל לא עושה כישוף – לוקה משום מעונן. 2) אוחז עיניים בעזרת כישוף – מכת מרדות. 3) אוחז עיניים ע"י תחבולות – על זה דיבר הרמב"ם בספר המצוות:

"ולענין עיקר שאלתינו כך הן הצעתן של דברים שיש שלשה מיני אוחז את העינים אחד לוקה ואחד מכין אותו מכת מרדות ואחד אסור מדברי סופרים. יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות ואין בהם צד כישוף. ואני ראיתי מי שלוקח השעוה ומערב עמה דברים אחרים ועושה ממנה נר ומדליקה והעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים משונים מה שלא היה ולא נברא וזה וכיוצא בו הוי בכלל מעונן ואם התרו בו משום מעונן לוקה שהרי עשה מעשה לאחוז את העינים אף על פי שמעשה התמהון לא עשה מ"מ הרי עשה מעשה לאחוז את העינים ואם התרו בו משום מכשף פטור שהרי לא עשה מעשה הכישוף שלא אחז את העינים על ידי כישוף. ומזה המין איירי תנא דברייתא והרמב"ם ז"ל בתחלת הפרק.

עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעת שדים או במלאכה אחרת ממלאכת הכישוף וזה עושה מעשה לאחוז את העינים אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות. אין בו מיתה שהרי לא עשה מעשה שהרואים מדמים שעושה שהרי לא לקט את הקישואין שלא זזו ממקומן ומשום מעשה כשוף שעשה לאחוז את העינים אין לחייבו מיתה שהרי לא התרו בו למיתה אלא למלקות מקרא דלא ימצא בך מעביר. אבל מ"מ היה ראוי לחייבו מלקות משום מעשה הכשוף שעשה כדי לאחוז את העינים שהרי התרו בו משום מכשף. תירץ הרב ז"ל קושיא זו דלאו לא ימצא וכו' ומכשף הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהרי מכשף יש בו מיתה דכתיב מכשפה לא תחיה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואף על גב דשאר הפרטים הנזכרים בכתוב דלא ימצא בך הוא למלקות כגון מנחש וקוסם ומעונן ושואל אוב וידעוני מ"מ לגבי מכשף שהוא במיתה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא איירי קרא אלא בשואל בבעל אוב או בבעל ידעוני שהוא בלאו לבד דאלו בעל אוב וידעוני גופיה הם במיתה ואזהרתיה מאל תפנו אל האובות דפרשת קדושים וכן כתב רש"י ז"ל. ומין זה לא הוי בכלל מעונן כלל אלא בכלל מכשף והיינו דאיירי ביה תנא דמתני' והרמב"ם ז"ל בסוף הפרק. וכן דקדקתי מדקאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור הרי שכלל אותו בכלל הלכות כשפים. והכי דייקא נמי לישנא דמתניתין המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים משמע דתרווייהו בכלל מכשף אלא שזה עושה מעשה וזה אין עושה מעשה. וכ"כ רש"י ז"ל שנים מלקטין קישואין במכשפות לפנינו. וז"ל המאירי ז"ל האוחז את העינים עד שידמה כאלו עושה והוא לא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כישוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שהרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ע"כ כל זה כתב על המשנה. הרי לך בהדיא דתנא דברייתא קיימי לפרושי מעונן ותנא דמתניתין לפרושי מכשף, ולפיכך אני אומר שהאוחז את העינים ע"י כישוף והתרו בו משום מעונן שהוא פטור שהרי אין התראה מענין המעשה שהרי הוא אומר אין אני מעונן אלא מכשף…

והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיוצא בו שנראה כאלו אחז את העינים והוא לא אחז אותם בזה איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות ואף על פי שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצות שכל האוחז את העינים אינו אלא מהירות הידים ותחבולות וז"ל ובכלל לאו זה איסור פועל החרטומים ולשון חכמים אלו האוחזי העינים והוא מין מן התחבולה מחובר אל קלות התנועה ביד עד שידמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמיתתו בהם כמו שנראה אותם עושים תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש ולוקחים טבעת וישליך לאויר ואח"כ יוציאוהו מפי אחד מן העומדים שם ומה שידמה לזה מפעולת החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה נקרא אוחז את העינים והוא מין ממיני הכשוף ומפני זה לוקה והוא עם זה גונב דעת הבריות ע"כ. זהו הלשון הנמצא בספרים שלנו וא"כ הוא חולק עם מ"ש בחבור שאם הוא ממיני הכישוף לא יתחייב מלקות שהרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל ראיתי בספר החנוך שדרכו להעתיק לשון הרב ז"ל כתב וז"ל וכל אחד מהמעשים הרעים הללו הוא אסור והרי הוא בכלל לאו של מעונן ולוקין עליו ואף על פי שאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד [אינו] מין כישוף ממש שאלו היה האיסור משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו משום דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שנאמר מכשפה לא תחיה וקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו עכ"ל. משמע שטעות סופרים הוא או שמא חזר בו."

הסוברים שאחיזת עיניים שלוקים עליה היא תחבולות

בדומה לדעת הרדב"ז לעיל יש הסוברים שאין לוקים על אחיזת עיניים הנעשית בעזרת כישוף. ולא מפני שעבר על משהו קל יותר, דווקא יש בו צד חמור שהוא לאו שניתן למיתת בית דין ובגלל זה לא לוקה מדאורייתא. אולם בשונה מהרדב"ז הסובר שאחיזת עינים שלוקים עליה היא שגורמים לאנשים לראות דברים משונים שלא בעזרת כישוף, אבל העושה תחבולות עובר באיסור דרבנן בלבד. לדעה זו מי שאוחז את עיני הבריות בעזרת תחבולות עובר באיסור תורה ולוקה.

כך כתב בחידושי מהר"ם פדואה הלכות עבודה זרה יא, י שיש שני סוגים של אחיזת עיניים – 1) שעושה מעשה תחבולה שעליו חייב מלקות, 2) שמראה בעזרת כישוף שעשה משהו אבל באמת לא עשה – פטור ממלקות (חייב מכת מרדות):

"דע שאחיזת העינים יחלק לשני מינים, והאחד הוא בכלל לא תעוננו והשני הוא בכלל כשוף. המין הא' הוא מעשה התולים אשר יעשו לעיני העם באמצעות איזה מרמה ותחבולה. וכתב רבינו בספר מנין המצות שלו ז"ל ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי עינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שידמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמתת בהם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וישליך טבעת לאויר ואח"כ יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו ומה שידמה לזה עכ"ל רבינו שם. וכן הביא הרב רבי שמעון בספר זוהר הרקיע בשם רב האי גאון ז"ל. ולמין הזה כיון רבינו כאן, ולזה אמר ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון. והמין הב' הוא שמראה כאילו עשה מעשה ולא עשה כלום, כאילו תאמר עד"מ שכאן לפנינו שדה מלאה קשואים ומראה לנו על ידי כשוף כאילו נלקטו ולפי האמת לא זזו ממקומם, ואין לוקין על לאו זה כאשר כתב רבינו בסמוך.[1]"

וכן דעת הב"ח יורה דעה סימן קעט, ב כותב שיש שני סוגים של מאחזי עיניים:

"ולפע"ד נראה דתרי גווני אחיזת עינים נינהו האחד הוא שלא נעשה על ידי כישוף אלא על ידי מרמה ותחבולה והוא בכלל לא תעוננו וכן כתב הרב בספר מנין המצות (לאוין) סימן ל"ב וזה לשונו ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי העינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמיתות בהם כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וישליך טבעת לאויר ואח"כ יוציאוהו מפי אחד מן העומדים לפניו עכ"ל. ולזה אמר הרמב"ם ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון ואין ספק שעושה שום מעשה עד שאחז עיניהם שידמה להם כך ועליו הוא לוקה משום לא תעוננו. המין השני הוא האוחז את העינים על ידי כשפים והוא שמראה כאילו עשה מעשה ולא עושה כלום כגון שיש כאן לפנינו שדה מלאה קישואין ומראה לנו על ידי כישוף כאילו נלקטו ולפי האמת לא זזו ממקומם וזה הוי נמי בכלל לאו דמכשף. וכתב הרב דאין לוקין על לאו זה ואף על פי שהתרו בו משום לאו דמכשף ומשום לאו דלא תעוננו והיינו טעמא שהרי על אחיזת העינים שהתרו עליו אין בו מעשה ועל מעשה הכישוף שעשה עד שאחז את עיניהם נמי אינו לוקה דכיון דבלאו דמכשף לא הוזהר לעונש מיתה ומלקות אלא אם כן דעושה מעשה כשפים כגון שעושה על שדה מלאה קישואים שנעקרו ממש ויבואו כולן למקום אחד וכאן לא עשה מעשה כשפים אלא אחז את עיניהם א"כ לא לקי משום לאו דמכשף ומשום לא תעוננו נמי לא לקי דכיון דעל מעשה זה הוזהר עליו גם משום מכשף אם כן נכלל במעשה זה שני לאווין לאו דמעונן ולאו דמכשף דאף על גב דאינו חייב מיתה ומלקות כיון שאינו עושה מעשה כשפים מכל מקום הלאו נכתב בכל ענין שלא לכשף השתא לאו זה דמעונן הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין דמכשף ואין לוקין עליו כלל אף משום מעונן."

הבדל שאין אנו בקיאים בו

הדעה הראשונה של ר"י הנגיד היא שלוקים על אחיזת עיניים של מעונן ולא על אחיזת עיניים של מכשף ואנו לא בקיאים בהבדל ביניהם:

"האוחז את העינים הוא מעשה אלנוארגי הידועה, שעליו נאמר שהוא מעשה תמהון והעושה אותו לוקה. ואולם המכשף יש בו שלשה דרכים. האחד עושהו חייב סקילה והשני פטור אבל אסור והשלישי מותר. ואולם באשר לראשון, הרי הוא זה שעושה את הכשפים באמת, והשני שידמה לרואה שעשה והוא (באמת) לא עשה. והשלישי הוא המתלמד כדי שידע ואין הוא לוקה על מעשה זה. והראיה על המעשה הזה הוא מה שאמרו בסנהדרין (ס"ז.) המכשף עושה מעשה לא האוחז את העינים ר' עקיבה אומ' שנים מלקטים קשואים אחד מלקט וחייב ואחד מלקט ופטור, ופירש רבינו כי זה שהוא מלקט וחייב הוא שיעשה על ידי מעשה הכשפים שילקט בו אותם הקשואים והוא עומד על מקומו. וזה שהוא מלקט ופטור הוא זה שידמה לרואה שהוא מלקט והוא לא ילקט דבר אבל הקשואים במקומם לא נשתנה דבר. ואמרו בתלמוד (שם ס"ז:) אמר אביי הל' כשפים כהל' שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה. ועיקר הדבר הוא שזה שיעשה מעשה תמהון לוקה משום מעונן וזה שידמה שעשה והוא לא עשה פטור אבל אסור והעושה להתלמד מותר (שם סח.) וכבר אבדו (מן העולם) בעלי מקצוע זה."

לדעת המנחת חינוך רנ, א כך דעת ספר החינוך:

"ונראה דעת הרב המחבר כדעת הר"י נכדו של הר"מ דכישוף לחוד ומעשה תמהון לחוד ע"ש בכסף משנה. ודעת הכ"מ דמעשה תמהון לוקה משום מעונן ולא משום לאו דמכשף כיון דמכשף ניתן לאזהרה מיתת בית דין אבל גם מעשה תמהון היא מעשה כישוף וע"ש שהביא בשם מהרי"ק תי' אחר ע"ד הר"מ שסותרין זא"ז".

עבר על שני איסורים באחיזת עיניים, ולוקה מדאורייתא פעם אחד

כסף משנה ע"ז יא, טו

בהסברו הראשון (והיחיד בבית יוסף קעט, טו) האוחז את העיניים עובר גם על מעונן וגם על מכשף, ולוקה משום מעונן כי עושה מעשה כלשהו, ולא לוקה משום מכשף כי זה לאו שניתן למיתת בית דין שלא לוקים עליו (אך ילקה מכת מרדות):

"ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ"ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ"ש רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא"כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ"ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים ומ"ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס"פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד."

מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רנ, א

"ודברי הרב המחבר כאן איני מבין דאף אם היה בכלל כישוף מכל מקום חייב מלקות משום מעונן ולא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כיון דלאו מיוחד הוא דעיקר הטעם דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דאין לוקה עי' במס' מכות דהלאו צריך התורה לכתבו משום החיוב מיתה אבל כאן חוץ הלאו לא ימצא יש לאו לא תעוננו והוה ליה ללקות משום הלאו הזה. וכן נראה מדברי הכסף משנה דאם התרו בו משום הלאו הזה לוקין וע"ש בכסף משנה ובלחם משנה באריכות וע' בנוב"י סי' קע"ט. ומ"ש לעיל שהוא בכלל כישוף ומכל מקום לוקין משום מעונן היינו באינו עושה מעשה תמהון באמת ונראה לעיני אנשים שעושה מעשה אבל מכל מקום עושה מעשה כדי שיהא לאו שיש בו מעשה כגון שזורק טבעת וכו' דעושה מעשה אבל דבר התמהון הוא שקר רק נראה כך אבל אם העשייה אמת כגון שלוקט קשואים באמת הוא בכלל מכשף וחייב סקילה ע"ש בש"ס ור"מ ובכ"מ ולח"מ ותבין. ובפרט דהלאו שבסקילה דמכשף דוקא בעושה באמת מעשה תמהון חייבו תורה סקילה ולאו זה הוא רק בנראה ולא חייבה התורה רק מלקות ובפרט לדעת הר"ם פ"כ משבת דלאוים הנכללים ובתוכם מב"ד מכל מקום ע"ד שאין בו מיתת ב"ד לוקין עליו ע"ש גבי לאו דמחמר. אך לשיטת רש"י ותוס' שם דכיון דנכללים בלאוים שיש בהם מב"ד אין לוקין ע"ש בשבת מכל מקום י"ל הסברא שכתבתי כיון דיצאו פ"א בפרט ואינם נכללים לא הוי לאו שניתן לאמב"ד. ומצאתי בספר משנת חכמים כדברי דאף לרש"י ותוספות לוקין על כל הלאוין הנכללים בפ' לא ימצא כיון דמנחש ומעונן יצאו מן הכלל כמו שמבואר בר"מ לענין לאו שבכללות ע"ש והנאני שכוונתי לדעתו בעזרת השי"ת."

הסוברים שלא לוקים כלל על מאחז עיניים

סמ"ג לאוין סימן נג

דין מלקות לאוחז את העיניים תלוי אם לוקים על לאו שאין בו מעשה:

"שלא לעונן שנ' (ויקרא יט, כו) לא תעוננו (רמב"ם ל"ת לב). תניא בתורת כהנים (קדושים פרק ו ה"ב) לא תעוננו אלו אוחזי העינים, והא דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין סז, א) האוחז את העינים פטור, זהו פטור ממיתת בית דין של מכשף מפני שאינו עושה מעשה, ולוקין עליו לדברי האומר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אי נמי פטור וכדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו[2]".

מהרש"ל בעמודי שלמה לאוין נג

מבאר את הסמ"ג ומתוך כך מבאר את הרמב"ם, שהוא סובר שהם באותה דעה. בסמ"ג מסביר שהוא הדגיש שמי שסובר שלוקים על לאו שאין בו מעשה ילקה על אחיזת עיניים, כדי להבהיר שהמאחז את העיניים הוא באיסור תורה ולא רק איסור דרבנן. ועל פי זה הסביר את הרמב"ם שמה שמביא בסעיף ט שמאחז את העיניים לוקה, זה למאן דאמר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, והביא את זה כדי להדגיש שמדובר באיסור תורה. אך להלכה לרמב"ם לא לוקים, ואכן כך כתב בסעיף טו:

"ונראה לי דהספר בא ליישב מה שאמרו רבותינו בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין סז, ב) שהלכות כשפים כהלכות שבת מה שבת יש מהן חייב סקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה, כך הלכות כשפים העושה מעשה בסקילה, האוחז עינים פירוש על ידי כישוף פטור אבל אסור, ומותר לכתחילה כדרבי חנינא ורבי אושעיא דכל מעלי שבתא הוי מעסקי בהלכות יצירה כו' ומיברי להו עגל תלתא ואכל ליה. ואם כן משמע דהאוחז את העינים אין בו לאו אלא איסורא דרבנן, לכן אמר הספר דהאי פטור אבל אסור אינו דומה לשבת ממש אלא זהו דומה דפטור אינו מותר לגמרי משמע אלא אסור, אבל אינו דומה איסור של שבת לאיסור של עונן, דאיסור של שבת הוא איסור בעלמא אבל איסור של עונן יש בו לאו דלא תעוננו ואף יש בו מלקות למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, כלומר שאל יעלה על לבך שיהא אסור מדרבנן.

וכן דעת הרמב"ם שכתב על מעונן שלוקה ואין פירושו שהדין הוא שלוקה שהרי כבר כתב לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא פירושו לוקה למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין לעיו, שהרי בסוף כתב על מעונן גופא שאין לוקין עליו, אלמא דהכי פירושו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קאמר, וכדי שלא תאמר אסור מדרבנן ואין בו לאו קאמר הכי, וכן יראה בהדיא מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות פרק ד' מיתות וזה לשונו האוחז את העינים פטור, אמרו פטור, פטור אבל אסור הוא כגון פטור שבת וחייב מלקות עכ"ל אלמא יראה בהדיא כאשר פירשתי"

המהרש"ל סובר שהסמ"ג לא חולק על הרמב"ם ולכן מסביר גם את הרמב"ם כסמ"ג. אולם כבר ראינו שהמהרי"ק לעיל סובר שהם חולקים. וכן דעת הרמ"א שהתכתב עם המהרש"ל בסוגיא. וכן דבריו בשו"ת הרמ"א סימן סז:

"ומה שכתב מכתו"ר שהסמ"ג לא יחלוק על הרמב"ם כו', כבר קדמוני מהרי"ק בתשובה וכתב שהסמ"ג יחלוק בזה עם הרמב"ם."

האם יש החולקים על הרמב"ם לעניין מכת מרדות?

ראינו לעיל שלדעת הרמב"ם למרות שלא לוקים על מאחז עיניים מסוים בכל זאת יש מכת מרדות:

"המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה".

הסמ"ג לאוין נג בפשטות חולק על הרמב"ם וסובר שלא לוקים כלל על מאחז עיניים אפילו לא מכת מרדות:

"שלא לעונן שנ' (ויקרא יט, כו) לא תעוננו (רמב"ם ל"ת לב). תניא בתורת כהנים (קדושים פרק ו ה"ב) לא תעוננו אלו אוחזי העינים, והא דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין סז, א) האוחז את העינים פטור, זהו פטור ממיתת בית דין של מכשף מפני שאינו עושה מעשה, ולוקין עליו לדברי האומר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אי נמי פטור וכדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו".

צריך לומר, שכל הפרשנים הרבים שהסבירו את הרמב"ם לא חלקו עליו על העניין של מכת מרדות, כך שנראה שהם מסכימים עם דבריו. בנוסף גם הסמ"ג לא אמר במפורש שלא לוקים מכת מרדות.

סיכום

האם מאחז עיניים נענש במלקות? בשביל לענות על כך יש להבחין שיש שני סוגים של מאחזי עיניים: 1) מאחז עינים משום מעונן. המופיע בסנהדרין סה, ב: "תנו רבנן: מעונן… וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים". 2) מאחז עיניים משום מכשף. כמובא בסנהדרין סז, א: "המכשף העושה מעשה – חייב, ולא האוחז את העינים", ובסנהדרין סז, ב: "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור".

הרמב"ם ע"ז יא, ט כתב "וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה", ובהלכה טו: "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה".

גם ספר החינוך (קדושים רנ) מבחין בין שני סוגי מאחזי עיניים. פרשני הרמב"ם בעיקר עסקו ביחס בין שני המאחזי עיניים, והביאו מספר חילוקים:

תלוי בהתראה – מעשה האחיזת עיניים דומה, אם התרו משום מעונן חייב מלקות ואם התרו משום מכשף פטור ממלקות. כך דעת רבי יהושע הנגיד עבודה זרה יא, ט בהסברו השני, וכך דעת שו"ת הרדב"ז חלק ה ג, א'תרצ"ה בהסברו השני.

תלוי מה מראה לאנשים – אם גורם לאנשים לראות משהו לא טבעי לוקה, ואם גורם להם לראות משהו טבעי לא לוקה. כך הביא בשו"ת מהרי"ק עו, ב; וכסף משנה ע"ז יא, טו כהסבר שני (ולא העיקרי).

רבים הסבירו שאופן עשיית אחיזת העיניים שונה, שאם אוחז את העיניים ללא כישוף לוקה, ואם אוחז בעזרת כישוף לא לוקה. ודווקא משום שכישוף חמור יותר ממעונן פטור ממלקות דאורייתא, כי כישוף נכנס תחת עונשי מיתה ובית דין לא יכולים להעניש במלקות. במה נחשב אחיזת העיניים המחייבת מלקות מדאורייתא נחלקו:

לדעת הרדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם – הוספות מחלק ג סימן תקפה (אלף תרצה) אחיזת עינים שלוקים עליה היא להראות דברים משונים. ואם מראה בעזרת כשפים מכת מרדות, ואם עושה תחבולות בלבד (זריזות ידים) איסור דרבנן.

לדעת מהר"ם פדואה ע"ז יא, י וב"ח יו"ד קעט, ב דווקא אחיזת עיניים בעזרת תחבולות אסורה מדאורייתא וחייבים מלקות, ואחיזת עיניים בעזרת כישוף מכת מרדות.

לדעת ר"י הנגיד ע"ז יא, ט יש הבדל בין סוגי אחיזת עיניים שאנו לא בקיאים בהם. וכן הסביר המנחת חינוך (קדושים רנ, א) בדעת החינוך.

יש סוברים שהאוחז את העיניים עובר במעשה אחד גם משום מעונן וגם משום מכשף, אך לוקה מדאורייתא רק משום מעונן. כך דעת הכסף משנה ע"ז יא, טו בהסברו הראשון (והיחיד בבית יוסף קעט, טו), ומנחת חינוך רנ, א.

יש הסוברים שלא לוקים כלל על מאחז עיניים מפני שאין בו מעשה. כך נראה דעת הסמ"ג לאוין נג, וכן סבר מהרש"ל בעמודי שלמה לאוין נג וביאר שהרמב"ם מסכים איתו. לשאר ההסברים צריך לומר ככסף משנה שלמרות שאין במאחז עינים מעשה בפועל בכל זאת יש מעשה כלשהו שעושים.

נעיר, שהרמב"ם מביא שעל האחיזת עיניים שלא לוקים עליה מדאורייתא יש מכת מרדות. ונראה שהסמ"ג לאוין נג חולק עליו וסובר שלא לוקים כלל. אולם הוא לא אמר במפורש שלא לוקים מכת מרדות. ועוד, שכל הפרשנים הרבים שהסבירו את הרמב"ם לא חלקו עליו על העניין של מכת מרדות, כך שנראה שהם מסכימים עם דבריו.

[1] הוא כרדב"ז בכך שאם אחז את העיניים בעזרת כישוף פטור ממלקות. ולא מפני שעבר על משהו קל יותר דווקא יש בו צד חמור שהוא לאו שניתן למיתת בית דין ובגלל זה לא לוקה מדאורייתא. אמנם הוא חולק על הרדב"ז במה זה אחיזת עיניים שעובר משום מעונן, שלרדב"ז מדובר שגורם לאנשים לראות דברים משונים שלא בעזרת כישוף, אבל העושה תחבולות עובר באיסור דרבנן בלבד, ולמהר"ם מי שעושה תחבולות עובר באיסור דאורייתא.

[2] זאת גירסת מהרש"ל לסמ"ג. הגירסא בפרויקט השו"ת: "ואף מן המלקות פטור לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו". ללא האפשרות שלוקים עליו.