שאלת שלום חברו בשם
חשיבות אמירת שלום
משנה אבות ד, טו: "רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים". [רבנו יונה שם: "והוא מדרך המוסר". מאירי: "הזהירו שיתאהב אצל הבריות והוא שיכבדם ויקדים בשלומם". רשב"ץ: "ואמר, שיקדים שלום לכל אדם ואפילו קטן ממנו, ובזה יהיה טוב לבריות". תפארת ישראל (יכין אות פ): "הוי מקדים בשלום כל אדם. אפילו לעכו"ם ולאינו נכבד כמוך, עכ"פ בזה תסבב שהכל יאהבוך. והרי זה ההצלחה היותר גדולה שתשיג בעה"ז".]
מדרש שמובא בתורה שלמה (פר' יתרו, ילקוט מכת"י על שמות יח, ז 'וישאלו איש לרעהו לשלום'): "שאלה – מניין לנו שלום עליכם מן התורה? תשובה – מן יתרו ומשה, דכתיב וישאלו איש לרעהו, מכאן נהגו לומר שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. ולמה חברו מסיים בשלום? לפי שכ' ויקרא לו ה' שלום".
גמ' ברכות ו, ב: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום – יקדים לו שלום, שנאמר: בקש שלום ורדפהו, ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא גזלן, שנאמר: ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם". [ובמהרש"א, עיון יעקב, חפץ ה' ועוד דנים האם הכוונה שצריך להשיב שלום רק למי שהוא יודע שמקדים לו שלום או לכל אדם. עוד דיון במפרשים – כיצד בדיוק לומדים מהפסוק גזלת העני לעניין נתינת שלום. במרומי שדה פירש שעל ידי שאינו משיב לעני שלום, הוא מתבייש ממנו ולא מבקש מאחרים צדקה או צרכיו].
[עוד אמרו בדרך ארץ זוטא פרק ו: "והמהלך שואל בשלום היושב".
ובמשנה בגיטין סא, א: שואלים בשלום נוכרים (משום דרכי שלום)]
שאלת שלום בשם – מקורות
משנה ברכות נד, א: "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה'; ואומר: ה' עמך גבור החיל; ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך; ואומר: עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי נתן אומר: הפרו תורתך משום עת לעשות לה'".
גמ' מכות כג, ב: "אמר יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, אלו הן: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר".
רות רבה ד, ה: "והנה בועז בא מבית לחם, ר' תנחומא בשם רבנן אמר שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה, ואלו הן, לשאול שלום בשם, ומגלת אסתר, ומעשרות, שאילת שלום מניין, שנאמר (ירמיה כ"ג) החושבים להשכיח את עמי שמי, אימתי חשבו בימי עתליהו, ורבנן אמרין בימי חנניה מישאל ועזריה, ר' חנניה בשם ר' יהודה ברבי סימון בימי מרדכי ואסתר ועמד בועז ובית דינו והתקינו לשאול שלום בשם, שנאמר והנה בעז בא מבית לחם וגו', וכן המלאך אמר לגדעון (שופטים ו') ה' עמך גבור החיל".
בגמ' במכות שם: "ושאילת שלום, דכתיב: והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ואומר: ה' עמך גבור החיל. מאי ואומר? וכי תימא, בועז הוא דעביד מדעתיה, ומשמיא לא אסכימו על ידו, ת"ש: ואומר ה' עמך גבור החיל".[1]
[המפרשים דנו בהרחבה, איך אפשר להביא ראיה מגדעון שהיה כמה דורות לפני בועז, ונביא לקמן]
שני פירושים – היתר או חובה
ריב"ן (מה שמכונה רש"י על הדף על מס' מכות הוא באמת ריב"ן, תלמידו של רש"י) על מסכת מכות שם מביא שני פירושים. פירוש ראשון שהתירו חכמים לשאול שלום בשם: "ושאילת שלום בשם – דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ה' עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה, מרבי".
פירוש שני הביא ריב"ן, שהצריכו חכמים לשאול בשם, וזה מה שאנחנו עושים כיום כשאומרים שלום זה לזה כי שמו של הקב"ה שלום: "ל"א שאילת שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם, ואנו נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (שופטים ו): ויקרא לו ה' שלום לשם ה'".
כפירוש הראשון שמדובר בהיתר כתב ראבי"ה (ברכות קמז): "ומותר לשאול בשלום חבירו בשם שנאמר ה' עמכם ואומר ה' עמך גבור החיל".
וכ"כ מאירי מכות שם: "מותר לאדם לשאול שלום חברו בשם ואין בזה משום מזכיר שם שמים לבטלה שהרי כתוב יי' עמכם ונאמר יי' עמך גבור החיל, ויש מפרשים שחייב הוא להזכיר את השם בשאלת שלום ואין הדברים נראין".
וכ"כ ריטב"א (ברכות סג, א): "ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה". וכ"כ ריטב"א מכות שם: "א"ר יהושע בן לוי שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה. פירוש אף על פי שנראים כנגד התורה… ושאלת שלום בשם. פירוש אף על פי שנראה כמזכיר שם שמים לבטלה שיש בו לא תשא, אלא עשו כן משום עת לעשות לה' הפרו תורתך לפי ששכחו שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר (עמוס ו') ואמר הס כי לא להזכיר בשם ה'".[2]
וכן בנימוקי יוסף ברכות סג, א: "שואל וכו' בשם. אף על פי שמצוה להזהר מלישא השם תמיד בשפתיו, רצו להתיר משום שאלת שלום כמו שעשה בועז".
וכן נראה מפירוש המשניות לרמב"ם ברכות ט, ז [לשונו יובא להלן].
וכן נראה מרש"י על ברכות נד, א 'שיהא', שהיה אפשר לחשוב שאסור: "שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם – בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבעז שאמר ה' עמכם, ומן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל".
וכן הכריע בגבורת ארי מכות שם: "ושאילת שלום. פירש ריב"ן… ונראה לי דפירוש א' עיקר דהא תנן בפרק ט' דברכות (דף נ"ד) והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר והנה בועז בא וגו' ויאמר לקוצרים ד' עמכם ואומר ד' עמך גבור החיל ואומר אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לד' הפרו תורתך ומדמביא לקרא דעת לעשות לד' שמע מינא דסלקא דעתך אמינא דאסור לשאול בשם קא משמע לן דעת לעשות לד' הפרו תורתך וכדפירש רש"י התם עת לעשות כו' פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לד' אף זה המתכוין לשאול בשלום חבירו זהו רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
לעומת זאת מלשון המדרש ברות רבה שהובא לעיל, משמע שאולי מדובר בתקנה מחייבת.
וכך משמע מפסקי רי"ד ברכות סג, א: "התקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם… פי' התקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרי' מזלזל הוא בשמו של הקדוש ברוך הוא בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז ומן המלאך שאמ' לגדעון י"י עמך, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, למוד מדרכי אומתך לעשות שראית כי הם עשו. ואו' עת לעשות לי"י הפרו תורתך. פעמ' שמבטלין דברי תורה כדי לעשות לי"י, אף זה המתכוין לשאול שלום חבירו זה רצונו שלמקום, שנ' בקש שלום ורדפהו".
וכן נראה מדברי רב האי גאון שמובאים בספר הנר לברכות סג, א[3]: "ומתניתין הכי הוא תורף שלה: משקלקלו המינין התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, וטעמא דמילתא כיון דמשום קלקולא דמילתא חזו רבנן דצריך עלמא למהוי שם שמים תדור בפי בני אדם, דהויה אמרין מינים בשאלות שלום בריך מר לאבא וברא ורוחא דקדשא [כלומר השילוש הנוצרי, מאור], ואצריכו רבנן יברכך ה' למהוי הפרש שלום בשם, שנא' והנה בעז בא מבית לחם יהודה וגו', אף אנו בשעת צורך יש לנו להתקין כזאת, ואומר ה' עמך וגו'. מאי ואומר? הכי קאמרי רבנן: בשעה שהתקינו תקנה זו אם תאמר בועז טועה היה כששאל בשם ואין מעשיו רצויין לשמים – ת"ש שהמלאך אומד לגדעון יו"י עמך גבור החיל, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך. מאי ואומר? ואף הכי קאמרי רבנן: כשתקנו תקנה זו אם תאמר שהמלאך הוא שהיה שואל בשם ולא הסכימו על ידו מן השמים, תא שמע לאביך זה ילדך משמיא מפקדי לשמוע דברי חכמים, ואל תבוז לכל הדורות דדמי לזקנה ולא תימא דאיכא שינוי מנהג דהא כתי' עת לעשות. מרישיה לסופיה, לה' עשינו דבר זה משום שאנו חוששין שמא תופר תורתו ויהיו עמי הארץ שומעין תמיד גידוף המינין בע"ז ואין שם שמים תדיר בפיהם".
להלן נראה שתמהו אחרונים מדוע רי"ף, רמב"ם ושו"ע לא הביאו הלכה זו, ומעצם השאלה משמע שסברו שמדובר בסוג של חובה.
בעיניים למשפט על מכות כג, ב, הרחיב בשאלה אם השם 'שלום' הוא משמות שאינם נמחקים או לא. וכתב: "ונראה לומר ששני הלשונות שבריב"ן כאן תלוי בפלוגתא דתוס' והרא"ש. שאם נימא ששלום הוא שם ממש, צריך לומר שהתקנה הוא שמותר ואין כאן הזכרת ש"ש לבטלה. אבל אם נימא שאינו אלא כינוי ע"כ צ"ל שהתקנה הוא שחייב". [כיוצ"ב ביאר ר"י פערלא על ספר מצוות לרס"ג ח"א דף מח, א].
[ואפשר לומר שאין כ"כ מחלוקת, ולמ"ד שמדובר בהיתר להוציא שם שמיים לבטלה כביכול, לאחר שתיקנו – זו כבר חובה, וכך נראה מלשון הרי"ד. מאידך אפשר לומר, שגם למ"ד שמדובר בחובה, אין הכוונה באמת חובה אלא דרך ארץ של דיבור מתוך כבוד[4]]
מה התירו או תיקנו לומר – שם ה' או המילה 'שלום' שנחשבת כשם ה'
מרש"י ברכות נד, א, משמע שהתירו או תיקנו לומר את שם השם [כלומר אדנות]: "שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם – בשמו של הקדוש ברוך הוא".
אמנם מפירוש המשניות לרמב"ם ברכות ט, ז, משמע שעצם ההיתר או התקנה היו להגיד את המילה 'שלום': "שהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם ה', לפי שמילת שלום עשאוה משמותיו של הקב"ה לפיכך בא להביא ראיה שזה מותר מבועז שאמר ה' עמכם והשיבוהו הם יברכך ה'". [כלומר לכאורה מבועז רואים שאמרו את שם ה' ולא 'שלום', אלא שביאר הרמב"ם שהלימוד מבועז רק בא ללמדנו שמותר לומר שמות ה' לצורך שלום. והוא הדין למילה שלום שנחשבת כשם ה']. וכן הבין בית אפרים (אה"ע פו) בדעת הרמב"ם: "אך בפירוש המשנה שם כתב שהתקינו שיהא שואל בשלום חבירו בשם מפני שמלת שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, משמע דמפרש דמה שנותן לו שלום הוא גופיה השאלה בשם".
וכ"כ עיניים למשפט למכות כג, ב, ברמב"ם. והוסיף שכן דעת הערוך (ערך 'עת'). וז"ל הערוך: "רבי נתן אומר הפרו תורתיך עת לעשות לה', פי' התקינו שיהא אדם שואל לחברו בשם כמו שאמר ה' עמכם (רות ב, ד), ה' עמך (שופטים ו, יב), וזה התיקון הוא שלום עליכם ושלום משמותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר יצר סמוך תצור שלום שלום (ישעיה כו, ג), ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך (משלי כג, כב)".
אך אין זה אומר שלרמב"ם אין היתר לומר גם את שם השם (שהרי כך אמר בועז), אלא שעצם ההיתר או התקנה היתה על אמירת המילה שלום, כ"כ בספר נזיר שמשון לרב יעקב שמשון סינגאליאה (חידושים על משניות, ברכות פרק ט), והבין שכך גם דעת החיד"א.
מדוע הפוסקים לא כתבו הלכה זו
בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' פו, ד"ה 'והך' תמה: "וצ"ע על הפוסקים שלא הזכירו הך דהתקינו שיהא שואל בשלום חבירו בשם".[5]
בשו"ת יהודה יעלה או"ח ט, ר"י אסאד עסק בשאלה זו באריכות. תחילה כתב שהרמב"ם הביא דין שאילת שלום אצל תלמידי חכמים בהל' דעות (ה, ז) ["תלמיד חכמים… ומקדים לשלום כל אדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו"], והאריך לדון מדוע הרמב"ם הביא את הדין דווקא אצל תלמידי חכמים, ומתוך כך עסק קצת בדיני שלום לנוכרי ודרכי שלום, והאריך בעניין הוצאת שם שמיים שלא לצורך [בתוך דבריו יצא מנקודת הנחה שתיקנו אמירת שלום בשם עזרא וביתו דינו בתחילת בית שני].
בסוף התשובה ביאר ג' ביאורים: א' "אם כן נראה לי דתקנת עזרא ובית דינו היה רק אם ישאל לשלום חבירו צריך לשאלו בשם שלום, שמו של הקדוש ברוך הוא, אבל מי שירצה למנוע ושלא לשאול כלל לשלום חבירו רשאי כדי שלא יצטרך להזכיר שם שמים על בשר ודם. ובא ר' מתיא בן חרש והוסיף תקנה הוי מקדים בשלום כל אדם, לכתחילה, לעשות כן למצוה. וכיון שהעתיק הרמב"ם האי דר' מתיא בן חרש בהלכות דעות, תו לא צריך להעתיק כלל תקנת עזרא, דיש בכלל וכו'".
ב' מדובר היה בהוראת שעה: "אם כן יש לומר עזרא תיקן לשאול בשם שלום להוראת שעה משום גדול השלום, כמו בסוטה שנמחק השם מהאי טעמא, לכן השמיטו הרמב"ם". ושם ביאר באמצע התשובה מה היתה הוראת שעה: "ועל כרחך צריך לומר דהיינו טעמא דתקנה זו נמי דומיא דאידך תקנתא מפני המינים, ר"ל אותן הכופרים בתחיית המתים, לכן התקינו להזכיר שם שמים אפילו שם העצם על בשר ודם, כדי לאמת ולחזק על ידי זה אמונת תחיית המתים… והיינו עת לעשות לד', לכן הפרו תורתך. ואפשר גם בגדעון ובועז וכו' מהאי טעמא עשו כן ולכן עכשיו שבטלו תרעומת המינים הכופרים בתחיית המתים אוקמינן אדינא דאסור לשאול בשם, לכן השמיטו הרמב"ם".
ג' זו מידת חסידות: "ולענ"ד אשכחן עוד טעמא, ברייתא דבר קפרא ביבמות דף קט, א, לעולם ידבק אדם וכו' בהבאת שלום וכו' שנאמר בקש שלום ורדפהו וכתיב רודף צדקה וחסד וכו', ופירש"י תשלום שכר גדול להבאת שלום וכו'. משמע דעצה טובה קמשמע לן, ולא תקנה וחוב הוא לשאול בשם דוקא".
בשו"ת שיח יצחק א, לט, לרב יצחק וייס דן בזה והביא דברי ר"י אסאד. ביאר בעצמו שני ביאורים: א' על פי מה שכתב חת"ס (הגהות לשו"ע או"ח פה) שבגלות נמנעו מלחנך לדבר לשון הקודש כי המקומות מלאים גילולים, "לזאת לענ"ד השמיטו הפוסקים מלהזכיר תקנה זו, באשר באמת אין אנו רשאים להזכיר ה'". ב' אחרי שתיקנו לא לנדור בלשון 'לה' קרבן', בטל עניין לברך את חברו בשם, "ומשנה דברכות נשנית קודם תקנה ושפיר שלא הביאוה הפוסקים", ולמד זאת מהפתח עיניים לחיד"א ליומא לט, א.
טעם התקנה
לגבי טעם התקנה, כמדומני שאפשר לראות בראשונים שני ביאורים שאינם סותרים. אחד כנגד עבודה זרה, ואחד לחזק את האמונה שהכל מגיע מה'.
כנגד ע"ז
רה"ג (כפי שמובא בספר הנר ברכות סג, א), כנגד איך שהנוצרים היו אומרים: "דהויה אמרין מינים בשאלות שלום בריך מר לאבא וברא ורוחא דקדשא, ואצריכו רבנן יברכך ה' למהוי הפרש שלום בשם".
ריטב"א (ברכות סג, א): "ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה". וכן בספר המכתם ברכות סג, א, שיובא להלן.
לחזק את האמונה
מאירי ברכות סג, א: "והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם כדי שיודו שהשלום ושאר הברכות מגיעות מכבודו… ואף על פי שיש פתחון פה שלא להזכיר את השם לבטלה ודרך הדיוטות הרי כתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך, ונוח לנו להזכירו יותר מן הראוי משלא יזכירוהו כלל כדי להרגילו בפי הבריות.
חידושי אגדות למהר"ל מכות כג, ב: "ושאלת שלום בשם להרגיל שמו יתברך בפי הבריות ע"י שלום, שאסור להזכיר שמו בחנם ולא יהיה שמו מורגל בפי הבריות, לכך הרגילו שמו יתברך לשאול שלום בשם, והבאת המעשרות שגורם ברכה".[6] [כדאי לעיין גם בעין איה ברכות פרק ט, אות רעא]
זמן התקנה או ההיתר
בספר המכתם לברכות סג, א, התלבט: "התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו. איני יודע מתי היתה זה התקנה. כי לא היתה תקנה זו אלא מפני שהיו אדוקין לע"ז, ואומר הם כי לא להזכיר בשם ה', והחסידים שבהם היו מזכירין אותו אפילו בשאלת שלום, ובבית שני לא היתה אדיקות ע"ז, ואולי בימי בועז היתה תקנה זו ואף על פי שהיא מאוחרת במשנה. או שמא בימי יוונים היה, שהיו גוזרין על ישראל, וכשגברה ידם של בית חשמונאי תקנו זו, ולמדוה מן הראשונים שנאמר, והנה בועז בא מבית לחם. וכן בירושלמי משמע דבעז תקנה. ובתוספתא הזקנים הראשונים כשהיו רואין שהתורה משתכחת לישראל היו מבליעין אותה ביניה' שנ' והנה בועז וגו'". ובסוף כתב: "נראה שלא היתה תקנה זו מימי בועז, אבל החסידים שבדור היו עושין לעצמן".
הרש"ש (ב"ק פב, א, 'עשרה') כתב שמשמע מסתימת המשנה שהתקנה או ההיתר מבית דינו של עזרא כפי שאר הדברים במשנה כמו לומר מן העולם ועד עולם. וכאמור לעיל, כך הניח ר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה או"ח ט, שהתקנה מתחילת בית שני וימות עזרא.
משהו נוסף שקשור. שאלו הראשונים כיצד הגמ' הביאה ראיה שהסכימו לבועז על מה ששאל שלום בשם, מגדעון שהיה כמה דורות לפניו. ביאר בתוס' שאנץ למכות שם ד"ה 'ואומר': "ואומר ה' עמך גבור החיל. ומלאך הוא דקאמר לגדעון, אלמא דהסכים לבועז. ותימא שהרי גדעון קודם בועז הוה? ויש לומר, דמוכח כן מדבועז אמר לקוצרים ה' עמכם, אלמא רגילין היו העולם בכך למטה, והסכים בית דין של מעלה על ידיהם, מדאמר ליה מלאך לגדעון [שופטים ו'], ה' עמך גבור החיל". [דנו בעניין זה גם במהרש"א, ערוך לנר, גבורת ארי ועוד].
הרי שהיו העולם רגילים בשאילת שלום בשם מימי התנ"ך המוקדמים.
אמירת שלום כיום כהמשך התקנה (או ההיתר)
הבאנו לעיל מהריב"ן על מכות שם, שמה שאנו נוהגים לומר שלום לחבר זהו המשך של התקנה לשאול בשם: "ואנו נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא".
בפסקי רבנו אביגדור צרפתי (מבעלי התוספות סי' תקפד) על מכות שם, ביאר מתוך כך מה שרגילים לומר שלום עליהם ועונים עליכם השלום: "בפרפראות ה' עמכם. בועז פתח בשם, והקוצרים השיבו יברכך ה', והזכירו ה' לבסוף הרי השם בראש ובסוף. לכך פסק דשואל בשלום חבירו יאמר שלום עליכם והמשיב ישיב עליכם שלום כדי שיהא שלום השם בראש ובסוף".
וכן נראה מפירוש המשניות לרמב"ם ובדברי הערוך לעיל.
[1] בערוך לנר למכות שם הקשה, שבגמ' בברכות סג, א, כתוב: "וכי תימא: מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון – תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך. ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך". ותמה: "ואם כן לפי המסקנא דשם מנא להו דהסכימו מן השמים". וביאר: "ונ"ל ע"פ מה שכתב הריטב"א דהא דפריך מאי ואומר, אף דרק מזה ראיה שהסכימו משמים, היינו טעמא דפשיטא לן דגברא רבה כבועז לא היה עושה, אם לא היה יודע שהקב"ה הסכים. וע"ז השיב דאעפ"כ הוי אמינא משום עת לעשות עשה כן ע"ש. והשתא לפי זה אתי שפיר דמשני מואומר שגם אם תשיב דלמא מלאך קאמר שייך, תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך שמזה אמרינן בברכות שאין סברא לומר שבועז עשה מעצמו נגד הסכמת הקדוש ברוך הוא".
[2] בעיניים למשפט לברכות נד, א, הבין שהריטב"א במכות ס"ל כמ"ד חובה ולא היתר. אך לענ"ד הוא לא ראה את דבריו המפורשים של הריטב"א בברכות שאכן ראו אור רק בעשורים האחרונים. מאור.
[3] ספר הנר על ברכות ראה אור לראשונה בשנת תשי"ח. לפי המהדיר ספר הנר הוא המקור היחיד לדברים חשובים אלו של רה"ג.
[4] גם ההדרכה להקדים שלום לכל אדם בוודאי אינה חובה, וראיה לכך מדיני קריאת שמע. בשו"ע סו, א: "בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם", והעיר מג"א סו, א: "ומהר"ם טיקטין כתב בגליון הרי"ף בשם נימוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה". הרי שדווקא כשיש חשש פגיעה, היו מקפידים לשאול ואזי מותר גם בין הפרקים. אבל סתם ככה זו עצה טובה.
[5] כנראה שהבית אפרים הוא הראשון להעלות תמיהה זו. מעניין לציין לתחילת תשובת ר"י אסאד (מובאת בסמוך) שכתב: "והרמב"ם השמיט תקנה זו בחבורו וצל"ע מה ראה על ככה… והדבר תמוה וצע"ג ולא ראיתי מי הקדימני לעמוד באלו". אך בסוף התשובה כתב: "שוב אחרי כותבי רבות בשנים מצאתי להגאון בשו"ת בית אפרים חא"ה סי' פ"ו תוך התשובה הרגיש בתמיהתינו וז"ל… והנאני. והנ"ל בישובו כתבתי ונכון הוא". למרות זאת השאיר את דבריו בפתיחת התשובה.
[6] עוד שם: "דבר זה שגזרו ב"ד של מעלה ושל מטה הוא חבור תחתונים ועליונים, ולפיכך אלו שלשה מצות לקשר ולחבר האדם שהוא בתחתונים עם העליונים (והאדם בתחתונים). כי יש בו שלשה דברים שצריך לקשר אותם עם העליונים, האחד הוא השכל באדם, וכנגד זה תקנו מקרא מגילה כי השכל מכיר בנס ונותן שבח והודאה למי שעשה הנס, ודבר זה ידוע כי השבח והודאה לשכל שמכיר בוראו, ושאלת שלום לחבירו בשם לחבר את האדם בו יתברך מצד הגוף, כי הגוף הוא צריך לשלום ולפיכך תקנו שישאל בשלום חבירו בשם [שבלתו] אין לאדם שלום, ודבר זה בארנו בכמה מקומות כי הגוף הוא צריך לשלום, והבאת המעשרות הוא חבור לאדם מצד הממון שנותן מעשר ממון שלו ובזה האדם יש לו חבור אל הש"י בכל וזה נכון".