היחס לקוסמים בימינו

סיכום הסוגיה בקצרה

סיכום זה עוסק בדין קוסם בזמנינו שאינו משתמש בשמות טומאה, כשפים וכד' אלא באחיזת עיניים ע"י זריזות ידיים ותחבולות. יש להדגיש שאחיזת עיניים זו עניינה שלא נעשה שינוי מהותי במציאות, כלומר הקוסם לא בורא יש מאין או מעלים דברים מהמציאות וכד' אלא רק משתמש בתחבולות שייראה כאילו נעשה הקסם באמת, או ש"מעלים"/"יוצר" דבר על ידי זריזות ידיו.

בגמ' בסנהדרין סה,ב מובאת ברייתא בה נאמר שלדעת חכמים "מעונן" הוא "האוחז את העיניים" – משמע שעובר באיסור תורה.

מנגד, במשנה סנהדרין סז,א מובאת דעת ת"ק שמכשף שעשה מעשה חייב סקילה, והאוחז את העיניים פטור מסקילה. ופירש ר' עקיבא את דברי ת"ק שרק העושה מעשה חייב משום מכשף, ואילו מאחז עיניים שאינו עושה מעשה במציאות רק מראה כאילו עשה פטור מסקילה. ובגמ' שם ע"ב, מבואר שיש אופן המותר לכתחילה והוא ע"י ספר יצירה.

כלומר ישנן ג' מדרגות, באחיזת עיניים עם כישוף: א. כשעושה מעשה ומשנה את המציאות – חייב סקילה. ב. כשאינו עושה מעשה בפועל ולא משנה את המציאות רק מראה כאילו – אסור אבל אינו חייב סקילה. ג. פטור ומותר – כשעושה ע"י ספר יצירה.

בדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז פרק יא, יש סתירה: בהלכה ט' פוסק שהאוחז את העיניים לוקה משום "מעונן" (וכ"כ בספר המצוות ל"ת ל"ב). מנגד בהלכה י"א כתב שהאוחז את העיניים לוקה מכת מרדות בלבד ואינו לוקה מהתורה, משום שזהו לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.

בהתאם לתירוצים בדעת הרמב"ם הסיקו האחרונים הלכה למעשה בדין קוסם של ימינו. כמו כן נחלקו האחרונים (המהרש"ל והרמ"א) בדעת הסמ"ג וההגהות מיימוניות בדין של מאחז עיניים שלא ע"י כשפים.

הב"ח תירץ את הרמב"ם ע"י חלוקה בין שני סוגי מאחזי עיניים: א) מאחז עיניים שחייב משום "לא תעוננו", ופירושו שאוחז את העיניים ע"י קלות תנועת הידיים ותחבולות ולא ע"י מעשה כשפים והוא חייב מלקות (הלכה ט' ברמב"ם). ב). מאחז עיניים שחייב משום כישוף שדינו במיתה, ופירושו שאוחז את העיינים ע"י כישוף, כלומר שעושה שאנשים לא יראו ע"י לחשים וכד', ועליו כתב הרמב"ם שאינו לוקה (משום שזהו "לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד". הלכה ט"ו).

כלומר לשיטתו גם אחיזת עיניים ללא כישוף אלא ע"י קלות הידיים ותחבולה אסורה מהתורה. וכשיטתו פסקו אחרונים רבים ואסרו אף לצורך מצווה: הש"ך (קעט, ס"ק יז), הבאר היטב (ס"ק י'), משנת חכמים (מצוה מ"ז), חכמת אדם (הלכות מעונן כלל פט סעיף ו), המהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, מצווה רנ"א), שו"ת וישב הים (סימן י"ג אות ו), שבט הלוי (חלק ה', סימן קכט), הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה', יו"ד יד. יחוה דעת ח"ג סי' סח), מלכים אומניך (לרב יצחק זילברשטיין. פרק יג.), אור לגויים (יב, כ), ארחותיך למדני (ה, קלג).

הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז אלף תרצ"ה), תירץ את הרמב"ם ע"י חלוקה לג' מיני מאחז עיניים, והמין השלישי הוא האוחז את העיניים ע"י זריזות ידיים ותחבולות ללא כישוף (והיינו קוסם של זמנינו) שבזה אין איסור תורה ("רחוק אצלי לקבל שתחייב התורה מלקות על התחבולה וקלות הידיים"), אלא רק איסור דרבנן של גניבת דעת. רבים צירפו את דבריו כטעם נוסף להקל.

דעת השו"ע (קעט, טו) בענייננו אינה ברורה.

אמנם בהגהות יבין דעת לשו"ע (של הרב יהושע מקוטנא, יו"ד ח"ב, סי' קעט.) חידש שכל האיסור הוא דווקא כשהקוסם אומר שהוא עושה באמת את מה שנראה שעשה, אבל אם מודיע שאינו עושה שום שינוי במציאות אלא רק מטעה את הרואים מותר. [לא כתב מקור לחידושו זה אבל נראה שניתן לומר שלמד זאת מדברי הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל, ששם ביאר את איסור אחיזת העיניים שהוא המטעה את הבריות לחשוב שהוא עושה מעשים "אין אמיתות להם"].

כהיתרו זה של הרב יהושע מקוטנא כתבו אחרונים רבים[1], והוסיפו שע"י כך גם אין משום גניבת דעת (שהוזכרה ברדב"ז וברמב"ם), או מראית עין של כישוף. ובהם:

שו"ת דברי יציב (יו"ד חלק א' סי' נז), שו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סי' תנה) אך הצריך שיתלה גם פתק שכל דבריו אינם בכישוף שמא מישהו לא ישמע, והוסיף שגם החזון איש פסק שאין איסור אם יודעים שאין זה כישוף רק חכמה.

וישנם שבנוסף לאמירה מפורשת שאין בדבריו כישוף אלא רק זריזות ידיים וכד', הצריכו שגם שיגלה חלק מן הקסמים שעשה כיצד נעשו: כך הורה הרב אלישיב, וכתב מספיק שיסביר שלש וארבע תחבולות איך עושים אותם (אשרי האיש יו"ד א, י, כז). שו"ת שיח נחום (סימן נג), הרב אבינר (פסקי שלמה ב, עמ' 204), שו"ת אבני דרך (יב, קסב).

ויש שאסרו אא"כ יגלה את כל הקסמים שעשה וכל קסם שאינו מגלה אסור לעשותו: כ"כ הרב מרדכי אליהו (דברי מרדכי שמות, עמ' עג). וכ"כ באבני ישפה (ג, יו"ד עח) והדגיש שיגלה לפני שעושה אותם כדי שבזמן עשייתם לא יעבור על 'לא תעוננו'. וציין שלא מועיל מה שכל העולם יודעים שקוסמים כיום אינם משתמשים בכשפים. בנוסף כתב שגם תחבולות פשוטות לילדים כגון העלמת מטבע וכד' אין להתיר אם לא מגלה, משום שהם יכולים לחשוב שזה בכישוף.

דעות המתירים לכתחילה, התבססו על כמה טענות, המרכזית שבהן היא ש'אוחז את העיניים' עליו דיברה הגמ', הוא אדם שעושה מעשה של כישוף ממש, משא"כ קוסמי זמנינו שרק עושים במהירות או בתחבולות באופן שעין אנושית לא תופסת את מעשיהם. כ"פ בשו"ת עשה לך רב (ב, מד) והביא שכ"כ 'התפארת ישראל' (סנהדרין ז, משנה יא), וכ"פ על פיו דבר חברון (ג, יו"ד א' סימן מב). וכ"פ בשו"ת בצל החכמה (ד, יג), הרב גדליה אבערלאנדער[2] [בקובץ אור ישראל (מונסי) גליון ל"ו].

ובנוסף ביארו את הרמב"ם באופנים שונים:

בשו"ת עשה לך רב ביאר את הרמב"ם כהבנת הרדב"ז שאם לא עושה כשפים אין איסור כלל.[3] ואמנם סייג הגרח"ד הלוי שאין ראוי לעסוק בזה מצד ביטול הזמן/מושב ליצים, אבל בשמחת חתונה וכד' מותר לכתחילה.

הרב גדליה אבערלאנדער חילק בין ג' מיני קוסמים: א) אחיזת עיניים ע"י כישוף אסור מהתורה. ב) אחיזת עיניים ע"י השתלטות על מוחו של הרואה ועיניו (Hypnotizing) אסור מהתורה. ג) קוסם של ימינו שאינו עושה שום תחבולה להשתלט על מוחו/עיניו של הרואה, אלא בזריזות הידיים ומותר (וראוי שיודיע שאין זה שום כוחות עליונים אלא חכמה ותחבולה).

לדעת שו"ת בצל החכמה הנ"ל, איסור אחיזת עיניים הוא כאשר נדמה לרואים דבר שבאמת אינו במציאות שמראה כאילו עושה דבר ובאמת אינו עושה כלום (ובזה אוסר הרמב"ם ע"י 'קלות התנועה ביד' אפילו בלי כישוף). אבל באופן שהרואה רואה את כל מה שהיה האמת במציאות, ורק על ידי קלות תנועות הידים אינו מבין מה הוא רואה, אין איסור. בנוסף ביאר שהסמ"ג, סמ"ק, ר"ש משאנץ, התירו לגמרי אחיזת עיניים בזריזות ידיים בלי כישוף.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ד, יג) התיר קוסמות ע"י זריזות ידיים ותחבולות. אלא שחידש לחלק שקסמים שנעשים ע"י כח מגנטי וכד' אסורים משום שנעשה ע"י מעשים שלא מובנים לאנשים בשכל איך נעשים ושזה בכלל אחיזת עיניים ששייכת בלאו ד'לא תעוננו'. אלא שסיכם להתיר רק בצורך של מצווה כחתונות, ובאופן שמודיע שעושה בדרך טבעי. וחתם שכל דבריו בדרך הלימוד ולא הוראה למעשה, "ואם היה בא לידי מעשה הייתי משתמטנא משום כבוד רבותינו האוסרים. ואם לא היה אפשר להשתמט, הייתי מורה שבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר".

קוסם גוי: כשעושה ע"י זריזות ידיים ללא כשפים, גם למחמירים הדבר מותר. חכמת אדם (הלכות מעונן כלל פט סעיף ו), מהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, מצווה רנ"א), הרב עובדיה יוסף (שו"ת יבי"א ח"ה, יו"ד יד). ואם משתמש בכשפים הדבר תלוי במחלוקת האם איסור כישוף נאסר לבני נח, ואכמ"ל.

עיקר הדין

בסנהדרין סה, ב מובאת ברייתא שנחלקו בה התנאים מהו איסור "מעונן". לדעת חכמים מעונן הוא האוחז את העיניים (שאוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום. רש"י). משמע שבאחיזת עיניים יש איסור תורה, לעומת זאת בהמשך מבואר במשנה שהמאחז את העיניים אינו חייב סקילה.

"תנו רבנן: מעונן, רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות, ואומר: היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות."

ומנגד במשנה בסנהדרין סז, א (פרק ז משנה יא) מבואר שהמכשף שעושה מעשה חייב סקילה, אבל אם רק מאחז את העיניים פטור מסקילה. ופירש ר' עקיבא את דברי ת"ק שרק העושה מעשה חייב משום מכשף ואילו מאחז עיניים שאינו עושה מעשה במציאות פטור מסקילה:

" המכשף העושה מעשה – חייב, ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב; העושה מעשה – חייב, האוחז את העינים – פטור (מראה כאילו התקבצו כולם במקום אחד, והקישואים לא זזים ממקומן פטור. רש"י)".

וכך מבואר בגמרא שם סז, ב:

"אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחילה – כדרב חנינא ורב אושעיא (שבראו ע"י ספר יצירה)…

אמר ליה רב לרבי חייא: לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא (וחתך את הגמל חתיכות) וטרף ליה בטבלא וקם (הקיש לו בכלי שבידו, והגמל קם לתחיה). אמר ליה: לבתר הכי דם ופרתא מי הואי (האם נמצא שם דם ופרש לאחר שחתכו)? אלא ההיא אחיזת עינים הוה" (הואיל ולא עשה מעשה במציאות)."

אם כן ישנן ג' מדרגות, באחיזת עיניים עם כישוף: א. כשעושה מעשה ומשנה את המציאות – חייב סקילה. ב. כשאינו עושה מעשה בפועל ולא משנה את המציאות רק מראה כאילו – אסור אבל אינו חייב סקילה[4]. ג. פטור ומותר – כשעושה ע"י ספר יצירה.

נביא כעת את דעת הרמב"ם מחד, ומאידך את דעות הרדב"ז, הסמ"ג והגהות מיימוניות שהפוסקים דנו מהם להלכה ולמעשה בדין קוסם בזמנינו:

דעת הרמב"ם

הרמב"ם עוסק בדין מאחז את העיניים כשאינו עושה מעשה במציאות, ויש בדבריו סתירה האם הוא דאו' ולוקה או שהוא מדרבנן וחייב מכת מרדות:

הלכות ע"ז, יא, ט:

"אסור לעונן אע"פ שלא עשה מעשה.. וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה"[5].

וכ"כ בספר המצוות (ל"ת ל"ב):

"לא ימצא בך וכו' מעונן… ובכלל אזהרה זו גם כן איסור פועל החרטומים. ולשון חכמים (סנה' סה:) מעונן זה האוחז את העינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש. וישליך טבעת לאויר ואחר כן יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו. ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון. כל פועל מהם אסור. ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים. והוא מין מן הכשוף. ומפני זה לוקה. והוא עם זה גונב דעת הבריות".

ומנגד בהלכות ע"ז יא, טו:

"המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו".

ונאמרו בפוסקים כמה תירוצים ליישב:

א) תירוץ הב"ח והפוסקים כדעתו

יש חילוק בין מאחז עיניים שחייב משום כישוף שדינו במיתה (מכשפה לא תחיה) והואיל וזה "לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד" שאין לוקים עליו, ופירושו שאוחז את העיינים ע"י כישוף, כלומר שעושה שאנשים לא יראו ע"י לחשים וכד', ועליו כתב הרמב"ם שאינו לוקה (הלכה טו). ובין מאחז עיניים שחייב משום "לא תעוננו" שבו אין חיוב מיתה אלא לאו רגיל שלוקים עליו, ופירושו שאוחז את העיניים ע"י קלות תנועת הידיים ותחבולות ולא ע"י מעשה כשפים ועל מאחז עיניים זה כתב הרמב"ם (הלכה ט) שחייב מלקות.

כלומר, לשיטתו גם אחיזת עיניים ללא כישוף אלא ע"י קלות הידיים ותחבולה אסורה מהתורה:

"ולפע"ד נראה דתרי גווני אחיזת עינים נינהו האחד הוא שלא נעשה על ידי כישוף אלא על ידי מרמה ותחבולה והוא בכלל לא תעוננו… ולזה אמר הרמב"ם ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון ואין ספק שעושה שום מעשה עד שאחז עיניהם שידמה להם כך ועליו הוא לוקה משום לא תעוננו. המין השני הוא האוחז את העינים על ידי כשפים והוא שמראה כאילו עשה מעשה ולא עושה כלום כגון שיש כאן לפנינו שדה מלאה קישואין ומראה לנו על ידי כישוף כאילו נלקטו ולפי האמת לא זזו ממקומם וזה הוי נמי בכלל לאו דמכשף וכתב הרב דאין לוקין על לאו זה ואף על פי שהתרו בו… השתא לאו זה דמעונן הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין דמכשף ואין לוקין עליו כלל אף משום מעונן ונראה דטעמו של הרמב"ם הוא מדלא תנן דפטור על אחיזת עינים אלא לגבי מכשף מכלל דשאר אחיזת עינים שלא על ידי כישוף לוקה וזהו דבברייתא דפליגי בה תנאי במעונן לא תני בה דפטור על אחיזת עינים והיינו משום דברייתא איירי באוחז את העינים שלא על ידי כישוף דלוקה לדברי הכל".

והש"ך (קעט, ס"ק יז) העתיק את דבריו להלכה:

"עיין ב"ח שכתב בשם הרמב"ם דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כשוף רק ע"י מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד אסור וכדבריו מבואר בדברי המגיה למיימוני הל' עבודת כוכבים פי"א ע"ש וכן כתב בתשובת הרב סימן ס"ז ע"ש".

גם הבאר היטב (ס"ק י') העתיק רק את דברי הב"ח, ומשמע שמצדד כמותו.

וכ"פ החכמת אדם (הלכות מעונן כלל פט סעיף ו) אומנם התיר לראות קוסם גוי:

"עוד אמרו חז"ל איזהו מעונן, זה האוחז את העיניים והוא מין מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים שאין אמיתתו בהם כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאו מפי אדם אחד העומד לפניו והעושה זה לוקה (רמב"ם במנין המצוות סימן ל"ב) ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות ונקראין טאשין שפילער עוברים בלאו דאורייתא והמצווה לעשותן עובר משום לפני עור ולכן מי שבידו למחות צריך למחות וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם, אבל אם הוא גוי שעושה נראה לי דמותר לראות".

וכ"פ המשנת חכמים (מצוה מ"ז)[6]:

"וכבר באתי בתוכחה מגולה שבעוונותינו הרבים ראיתי בשמחת נישואין שעושין כן, וכי סלקא דעתך דמשום לשמוח חתן יעשו איסור דאורייתא? ומאן חכים כי האי לומר דלא דמי אלו שעושין בזמן הזה ע"פ קלות התנועה כמו בדורות הראשונים שעשו בתחבולה יתירה, ובדורות הללו מי פתי יסור הנה לומר שיש ממש בדברים הללו לכן הקילו בו, אבל לא מצאתי הדבר מפורש להקל ונראה דמצוה על הגדולים להזהיר בזה, ולא אמרינן בזה מוטב יהיו שוגגין…".

וכ"כ המהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, מצווה רנ"א) לאסור כשיטת החכמת אדם הנ"ל:

"…ובאחיזת עיניים מבואר מלשון הרמב"ם דהוי יש בו מעשה, ומבואר בדבריו דיש ב' מיני אחיזת עיניים: אחד העושה בתחבולה והוא בכלל מעונן, ואחד ע"י כישוף… וטעם זה שכתב הרמב"ם שאחיזת העיניים הוא בכלל 'לא תעוננו' וצווח החכמת אדם על הרואים בעניינים שעושין בפולין הטאשענשפילער[7], ושם כתב דאם הגוי הוא העושה אין הרואים עושים איסור".

כהמשך להבנת הב"ח ברמב"ם, החמיר גם בשו"ת וישב הים (סימן י"ג אות ו), והוסיף הסבר עקרוני בדעת הרמב"ם, ולדבריו הרמב"ם הולך לשיטתו שאין מציאות אמיתית בכשפים אלא הכל שקר, ולכן חילק בין אדם שעושה זריזות ידיים ומראה עצמו כאילו עושה זאת בכשפים (ובזה יש משום לאו דמכשף), לבין אדם שרק עושה זריזות ידיים ולא מראה את עצמו כעושה כישוף (ובזה יש משום לאו דמעונן).

"והנה זה ברור שלדעת הרמב"ם אין מציאות אמיתית לפעול ע"י כישוף, כי הכל שקר, וכמ"ש בדעתו לעיל (אות ב'). א"כ מ"ש שם בהלכה ט"ו שהאוחז העינים מראה שעשה ולא עשה, כוונתו שמראה עצמו שעושה פועל תמוה ע"י כשפים, אבל באמת לא עשה הדבר ההוא התמוה ע"י כשפים, אלא ע"י איזה תחבולה. וכיון שעשה עצמו כמכשף אין נדון משום לאו דמעונן, אלא משום לאו דמכשף. ולכן אינו לוקה, כי לאו זה דמכשף ניתן לאזהרת מיתת בית דין. אבל בהלכה ט' איירי בעושה מעשה תמהוני רק ע"י מהירות הפעולה ושאר תחבולות, ולא עשה עצמו כפועל ע"י כישוף, ולכן נדון בכלל מעונן ולוקה…

ולפי"ז נראה לפרש שדברי רבנו הרמב"ם שבספר המצוות הנ"ל, איירי בכללות בשני מיני אחיזת עינים הנ"ל: הן כשעושה רק ע"י מהירות הפעולה ושאר תחבולות, והן כשמראה עצמו כעושה במעשה כשפים, וכדמוכח מלשונו שם שהזכיר שני האופנים האלו. ומ"ש דלוקה, איירי כשעושה שלא ע"י מעשה כשפים אלא ע"י מהירות הפעולה לבד… והנה אנו כתבנו כל זה בס"ד לאור שיטתו של רבנו הרמב"ם דס"ל דאין ממשות בכישוף. והכל דמיון והבל ורעות רוח. אבל שאר המפרשים לא נחתו לזה, ודיברו לפי הבנתם וכהסכמת רוב הפוסקים בזה דסבירא להו שיש מציאות ממש לפעול ע"י מעשה כשפים. באופן שלדעתם החילוק עוד יותר ברור ומפורש, שיש שני מיני אוחזי עינים, אחד העושה ע"י תחבולות ומהירות הפעולה, ואחד העושה ע"י מעשה כשפים ממש, וק"ל."

ב) תירוץ שו"ת מהרי"ק (שורש ע"ו, הובא בבית יוסף)

יש חילוק בין מי שאוחז את העיניים ומראה את עצמו כאילו עושה מעשה על טבעי (כהחייאת גמל מת שהובאה בגמ'), שזהו "מין ממיני הכישוף", וחייב מלקות. ובין מי שאוחז את העיניים ומראה כאילו עושה מעשה טבעי כגון ליקוט קישואים, שאינו חייב מלקות. וזו לשונו:

"נלע"ד די"ל דמחלק רבינו משה בין מדמה לרואים שהוא עושה מעשה תמהון כההיא דשקל ספסירא וגזייה לגמליה ונקש בטבלא וקם דקרי ליה – התם אוחז את העינים שזה הוא מעשה תמהון להמית ולחיות והוי בכלל לא תעוננו, ולוקה עליו שהרי עושה מעשה שעל ידו נאחזים העינים וע"י אותו מעשה לוקה דשפיר הוה לאו שיש בו מעשה, ואפשר דס"ל לרבינו משה שהתורה החמירה יותר במראה שהוא עושה מעשה תמהון משום דע"י כך יטעה אחריו, ורבינו משה לטעמיה דדריש טעמא דקרא וכמו שכתב בסוף אותו פרק וז"ל "הדברים האלה כולן שקר וכזב הם והם שטעו בהן עובדי ע"ז הקדמונים לגויי הארצות כדי שינחהו אחריהן עכ"ל. אבל בהאוחז את העינים ומראה שהוא עושה מעשה אשר לא עשהו כלומר שהולך למקום פלוני והוא לא הולך או שנטע קישואין והוא לא נטען שאין בזה דברי תמהון אלא דברי שקר הם ומראה היותה על ידי אחיזת עינים בזה לא החמירה תורה כ"כ ללקותו עליו שהרי אין לחוש כל כך להטות העם אחריו ומשום כך כללתו בכלל לאו 'דלא ימצא בך' (מכשף. א.ב) דלהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין לוקין עליו כך נלע"ד לפי רבינו".

ג) תירוץ הכסף משנה

הקשה על חילוקו של המהרי"ק ש"מנין לו לחלק בכך". ובעצמו תירץ את הרמב"ם שבאמת האוחז את העיניים לוקה ארבעים משום 'לא תעוננו' וכמו שכתב הרמב"ם בהלכה ט. אלא שהיה הו"א לומר שילקה שמונים מלקות, כלומר גם משום "לא תעוננו", וגם משום "מכשף", כי מעונן בכלל מכשף. ולכן הוצרך לומר בהלכה טו שאין מלקות נוספות באחיזת עיניים גם משום מכשף, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקים עליו (אך יש עליו מכת מרדות). וכך תירץ בבית יוסף וזו לשונו:

"ומאחר שיש בו מעשה בדין הוא ללקות עליו שתים אחד משום מעונן ואחד משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא דלעיל (סה:) מעונן זה האוחז את העינים ובמתניתין דסוף פרק ארבע מיתות (סז.) משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין".

שולחן ערוך (קעט, טו)

"אוחז את העיניים אסור וע"י ספר יצירה מותר".

נראה שהשו"ע שאסר מתייחס לאחיזת עיניים באופן מאגי, כלומר ע"י כישוף וכד' שזה אסור מהתורה (להבדיל מספר יצירה שמותר). אבל בדין המאחז עיניים ללא כישוף לא ברורה דעתו[8], וכאמור הבאר היטב והש"ך סתמו באופן פשוט כדעת הב"ח שאסר אף באופן שאוחז את העיניים ללא כשפים.

בהגהות יבין דעת לשו"ע (של הרב יהושע מקוטנא, יו"ד ח"ב, סי' קעט.) חידש שכל האיסור הוא דווקא כשהקוסם אומר שהוא עושה באמת את מה שנראה שעשה, אבל אם מודיע שאינו עושה שום שינוי במציאות אלא רק מטעה את הרואים מותר:

"יראה דווקא כשאומר שעושה איזה פעולה, אבל כשאומר שאינו עושה שום פעולה, רק שמטעה הרואים ואפילו הכי אינם מרגישים שרי. ועל זה סמכו בדורות הראשונים שעשו בדחנים מעשים זרים". (וכהיתרו זה כתבו פוסקים רבים בני זמנינו כמבואר בהמשך).

דעת הרדב"ז

הרדב"ז בשו"ת רדב"ז (ללשונות הרמב"ם חלק ה אלף תרצ"ה), נשאל בעניין הסתירה בדברי הרמב"ם, והשיב שיש ג' חילוקים בעניין: א) אוחז עיניים שלא ע"י כישוף אלא ע"י עישונים נרות וכד' שבזה חייב מלקות משום מעונן, וזה מש"כ הרמב"ם בהלכה ט', ב) אוחז עיניים ע"י כישוף שבזה חייב משום מכשף וזה מש"כ הרמב"ם בהלכה ט"ו, ג) אוחז עיניים ע"י זריזות ידיים ותחבולות שבזה אין איסור תורה, אלא רק איסור דרבנן של גניבת דעת.

וזו תשובתו:

"ולענין עיקר שאלתינו כך הן הצעתן של דברים שיש שלשה מיני אוחז את העינים, אחד לוקה ואחד מכין אותו מכת מרדות ואחד אסור מדברי סופרים: 1) יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות ואין בהם צד כישוף. ואני ראיתי מי שלוקח השעוה ומערב עמה דברים אחרים ועושה ממנה נר ומדליקה והעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים משונים מה שלא היה ולא נברא וזה וכיוצא בו הוי בכלל מעונן ואם התרו בו משום מעונן לוקה שהרי עשה מעשה לאחוז את העינים[9] אף על פי שמעשה התמהון לא עשה מ"מ הרי עשה מעשה לאחוז את העינים… ומזה המין איירי תנא דברייתא והרמב"ם ז"ל בתחלת הפרק (הלכה ט'). 2) עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעת שדים או במלאכה אחרת ממלאכת הכישוף וזה עושה מעשה לאחוז את העינים אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות. אין בו מיתה שהרי לא עשה מעשה שהרואים מדמים שעושה שהרי לא לקט את הקישואין שלא זזו ממקומן, ומשום מעשה כשוף… הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהרי מכשף יש בו מיתה דכתיב מכשפה לא תחיה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו… ומין זה לא הוי בכלל מעונן כלל אלא בכלל מכשף והיינו דאיירי ביה תנא דמתני' והרמב"ם ז"ל בסוף הפרק (הלכה ט"ו). וכן דקדקתי מדקאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור הרי שכלל אותו בכלל הלכות כשפים. והכי דייקא נמי לישנא דמתניתין המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים משמע דתרווייהו בכלל מכשף אלא שזה עושה מעשה וזה אין עושה מעשה…. א"נ דכולה בחד גוונא ובראש הפרק איירי כשהתרו בו משום מעונן ובסיפא איירי כשהתרו בו משום מכשף וזה תירוץ נכון וקצר ליישב דברי הרב ז"ל. 3) והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיוצא בו שנראה כאלו אחז את העינים והוא לא אחז אותם בזה איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות, ואף על פי שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצות שכל האוחז את העינים אינו אלא מהירות הידים ותחבולות וז"ל ובכלל לאו זה איסור פועל החרטומים ולשון חכמים אלו האוחזי העינים והוא מין מן התחבולה מחובר אל קלות התנועה ביד עד שידמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמיתתו בהם כמו שנראה אותם עושים תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש ולוקחים טבעת וישליך לאויר ואח"כ יוציאוהו מפי אחד מן העומדים שם ומה שידמה לזה מפעולת החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה נקרא אוחז את העינים והוא מין ממיני הכשוף ומפני זה לוקה והוא עם זה גונב דעת הבריות ע"כ. זהו הלשון הנמצא בספרים שלנו וא"כ הוא חולק עם מ"ש בחבור… אבל ראיתי בספר החנוך שדרכו להעתיק לשון הרב ז"ל כתב וזו לשונו: וכל אחד מהמעשים הרעים הללו הוא אסור והרי הוא בכלל לאו של מעונן ולוקין עליו ואף על פי שאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד [אינו] מין כישוף ממש שאלו היה האיסור משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו משום דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שנאמר מכשפה לא תחיה וקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו עכ"ל. משמע שטעות סופרים הוא או שמא חזר בו. ומ"מ הוא ז"ל (הרמב"ם. א.ב) אזיל לשיטתיה דס"ל שהכל הבל ואין שם לא אחיזת עינים ולא כישוף אלא הכל תחבולה אבל האמת הוא שיש מעשה כשפים ומעשה שדים ומעשה אחיזת עיניים בפועל שאם לא כן לא היה הכתוב מחייב מיתה למכשף מפני מעשה ההבל ולא היה מחייב מלקות מפני קלות ומהירות ידים ותחבולה. ומ"מ מודה אני שיש איסור גניבת הדעת. ואפי' מדבריו נראה שיש בזה מעשה חרטומים אלא שמתחבר אליו קלות התנועה בידים וכי יעלה על הדעת שמה שהיו עושים החרטומים לפני פרעה היה תחבולה וקלות ידים אין הדעת סובלתו אלא שהיו עושים מעשה כישוף ע"י שדים ומעשה שדים וכשפים מפורסם אצל רז"ל גם אצל ההמון ולכן אני אומר הג' חלוקים אוחז את העינים שכתבתי למעלה".

בדומה לכך כתב במצודת דוד מצווה ס"א: "אבל רחוק אצלי לקבל שתחייב התורה מלקות על התחבולה וקלות הידים, אבל הוא מפעולות השדים שיש בכח ההשבעות אשר עושים להם לאחוז את העינים ולהראות לאדם דבר של תמהון ואינו ולכן חייבה עליו מלקות (משום מעונן)".

דעת הסמ"ג, הגהות מיימוניות והרמ"א

בדעת הסמ"ג נחלקו הרמ"א והמהרש"ל, הרמ"א סבר שהסמ"ג חולק על הרמב"ם בדין אחיזת עיניים ללא כשפים, והמהרש"ל סבר שהרמב"ם והסמ"ג לא נחלקו ושניהם אוסרים מהתורה באותה רמה גם כשאין כישוף (המהרש"ל אינו מקבל חלוקה בין אחיזת עיניים עם כישוף לבלי כישוף, כנראה משום שהבין שלפי הרמב"ם אין מקום לחלק בכך שהרי גם ככה אין בכשפים ממש וכל מה שעושה זה ע"י תחבולות).

המקור הוא בתשובות הרמ"א (סימן סז) שם מובא מכתבו של המהרש"ל שמקשה על דבריו של הרמ"א שחילק בין אחיזת עיניים שיש בה כישוף לאחיזת עיניים שאין בה כישוף ועל הבנתו שכך סברו הסמ"ג וההגהות מיימוניות, ובכך חלקו על הרמב"ם ולא אסרו מהתורה אחיזת עיניים שאין בה כישוף (מצויין בתשובה שגם הרב משה לנדאו[10] הסכים עם הרמ"א).

למעשה, יש מחלוקת באחרונים בדעתם, הש"ך כתב שאסר וכ"כ הרב עובדיה ביבי"א שאסרו לכל הפחות מדרבנן, וכ"כ בספר סנהדרי קטנה (להלן), לעומת זאת באג"מ כתב שהתירו וכן בשו"ת בצל החכמה כתב שהתירו ואף תמה למה המחמירים לא הזכירו אותם.

תשובות הפוסקים המאוחרים

דעת האוסרים

שבט הלוי (חלק ה', סימן קכט)

אסר לעשות מופע קוסמות ואין בזה צד היתר:

"נשאלתי אם מותר להניח להילדים לראות מעשה אחיזת עינים ע"פ המבואר יו"ד סי' קע"ט סט"ו ובש"ך שם ס"ק י"ז, דגם ע"י תחבולות אסור, וע"ש בפ"ת בשם חכמת אדם כלל ע"ה, והשואל צידד דכאן לא יהי' מעשה אחיזת עינים ממש, רק להראות האיך העושים כך מרגילים עצמם לאחוז עינים ולומדים זה, ולדידי פשיטא דאסור, ולא ידעתי שום צד היתר, ודבר פשוט דלא שייך כאן היסוד דאתה לומד להורות בסנהדרין ס"ח ע"א שזה שלפנינו למוד לעשות ולא להורות, ואף על פי שאינו מראה עדין אחיזת עינים, מכל מקום אין לך דרך המביא לידי איסור תורה גדול מזה ותו לא מידי".

הרב עובדיה יוסף יחוה דעת (ח"ג סי' סח)

כתב לאסור מהתורה אחיזת עיניים ע"י קלות התנועה וזריזות אפילו ללא כישוף. ושאין להתיר גם לצורך מצווה כשמחת חתן וכלה וכד'.

"שאלה: האם מותר להזמין למסיבת חתן וכלה קוסם, שעל ידי זריזות וקלות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים המפליאים את רואיהם, כדי לבדר ולשעשע את החתן והכלה והקרואים ולשמחם, או אפשר שזהו בכלל כשפים שאסרה התורה?

תשובה: בברייתא סנהדרין (דף ס"ה ע"ב) על הפסוק לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, איזהו מעונן, זה האוחז את העינים. ופירש רש"י, שאוחז וסוגר עיני הבריות, שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום. ובגמרא (סנהדרין ס"ה ע"ב) אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור, מותר לכתחלה כמעשה של רבי חנינא ורבי אושעיא, שבכל ערב שבת היו עוסקים בספר יצירה ונברא להם עגל משולש ואוכלים אותו. ומפרש עוד בגמרא שם, המאחז את העינים כגון אביו של קרנא, שהיה מנפץ חוטמו בכח, ומוציא ממנו חתיכות של מעילי משי. אמר לו רב לרבי חייא, ראיתי ישמעאלי שנטל חרב וחתך גמל לאיברים, ושוב קשקש לו בפעמון ועמד על רגליו, אמר לו רבי חייא, כלום ראית דם ופרש של הגמל? אלא ההוא אחיזת עינים היה. וכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה ל"ב), מעונן, זה האוחז את העינים, שעושה ענינים מתמיהים על ידי תחבולה עם זריזות וקלות התנועה, כמו שאנו רואים שלוקחים חבל ונותנים אותו בכנף בגדיהם ומוציאים משם נחש, או שישליכו טבעת לאויר ויוציאוה מפיו של אדם מן הקהל העומד שם, והוא מין ממיני הכישוף, וחייב מלקות, והוא עם זה גונב דעת הבריות.

וכתב הב"ח ביו"ד (סימן קע"ט) לדייק מדברי הרמב"ם בחיבורו (בפרק י"א מהלכות עכו"ם הלכה ט' וט"ו), שהאוחז את העינים שלא על ידי כישוף, אלא על ידי זריזות וקלות התנועה בידיו, לוקה מן התורה, משום שנאמר לא תעוננו. ואילו האוחז העינים על ידי כשפים, כגון שיש לפנינו שדה מלאה קישואין ומראה לנו על ידי כישוף כאילו נלקטו כולם, ולפי האמת לא זזו ממקומם, אינו לוקה, שזהו בכלל כישוף, והוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין לוקים עליו ע"כ. וכן מתבאר בשו"ת הרמ"א (סימן ס"ז), שעל אחיזת עינים בלי כישוף לוקה, ועל ידי כישוף אינו לוקה (משום שזה לאו ניתן לאזהרת מיתת בי"ד. א.ב), ודחה דברי המהרש"ל שכתב שלא מצאנו חילוק בתלמוד שלנו באוחז את העינים בין אם עושה על ידי כישוף או לא. וכתב על זה הרמ"א, שהאמת והנכון שיש לחלק ביניהם כדברי הרמב"ם, וסוד ה' ליראיו. וכן כתב בשו"ת מהר"י קולון (סימן ע"ו) לחלק בזה. וכן כתב מרן הבית יוסף ביורה דעה (סימן קע"ט). וכן כתב הגאון מהר"ם פדואה בהגהותיו. ועל כל פנים מבואר שגם באוחז את העינים בלי כישוף יש בו איסור מן התורה. וכן כתב הכנסת הגדולה בספר דינא דחיי (סימן נ"ג). ואמנם הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה ס"א), העיר בזה על דברי הרמב"ם, שרחוק לומר שהתורה תחייב מלקות על תחבולה וזריזות וקלות היד בלבד, אלא האוחז את העינים שחייב מלקות הוא על ידי השבעות לשדים, שאוחזים את העינים להראות דברי פלא ותמהון, ולכן חייבה עליו התורה מלקות ע"כ. אולם בספר החינוך (סימן ר"נ) כתב גם כן כדברי הרמב"ם. וכן כתב רבינו יהושע הנגיד בתשובה שבסוף היד החזקה (חלק א' סימן ג'). וגם לדעת הרדב"ז נראה שיש בזה לכל הפחות איסור מדרבנן. וכן פסק הש"ך (סימן קע"ט ס"ק י"ז), ובספר בית לחם יהודה (יורה דעה שם). וכן פסק הגאון רבי עובדיה סומך בספר זבחי צדק שם. (פתחתי בפנים וראיתי שאסר. א.ב).

ולפי זה נראה שאסור לעשות כן גם לשמחת חתן וכלה, שלא התירו שום איסור כדי לשמח חתן וכלה, או לשמחת פורים…. (וכאן מאריך הרבה בעניין שלא התירו איסורים כמו 'לא ילבש' בשמחת חתן וכלה)… ובספר יד הקטנה חלק ב' (דף רע"ג ע"ב) האריך למעניתו בזה, והעלה שהאוחז את העינים בשמחת חתן וכלה, עובר על איסור תורה, ויש לתמוה מאוד על המנהג שנהגו בכמה מקומות לעשות כן בשמחת חתן וכלה, ואין פוצה פה ומצפצף, ואפשר שגם על הרואים יש קצת איסור בדבר, כעין מה שכתב הרמב"ם (בפרק י"א מהלכות עבודה זרה הלכה י'), בדין החובר חבר, שאדם היושב לפני החבר בעת שמדבר אותם דברים, ומדמה שיש תועלת בזה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החבר עכת"ד. וכ"כ בספר בית יוסף חדש (פ"ג ע"ד). גם החכמת אדם (כלל פ"ט סימן ו') הביא בזה דברי הרמב"ם בספר המצות, וכתב, ולכן הבדחנים שעושים אחיזת עינים בחתונות עוברים על לא תעשה מן התורה, שנאמר לא תעוננו. והמצווה עליהם לעשות כן עובר על לפני עור לא תתן מכשול. וכן מי שבידו למחות בידי העושים כן חייב למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם, שהוא כמסייע בידי עוברי עבירה ע"ש. וכן כתב בספר משנת חכמים (מצוה מ"ז), והובא להלכה בדרכי תשובה (סימן קע"ט ס"ק ל"ז) ע"ש.

בסיכום: אחיזת העינים אפילו על ידי קלות התנועה וזריזות ואין שם כישוף כלל, אסורה מן התורה, ואסור לעשות כן גם בשמחת חתן וכלה וכדומה".

וכ"כ גם בשו"ת יביע אומר (חלק ה', יו"ד יד). וכתב להתיר לכתחילה בקוסם גוי שעושה ע"י זריזות ידיים וכד'.

שו"ת אבני ישפה ג, יו"ד עח

אוסר אחיזת עיניים גם ללא כשפים, אומנם נטה להקל באופן שמודיע במפורש שאין בזה כשפים אלא רק זריזות ידיים וכד' ובתנאי שיגלה את כל הקסמים שעושה באיזה אופן נעשים, ושיגלה לפני שעושה אותם כדי שבזמן עשייתם לא יעבור על 'לא תעוננו'. וציין שלא מועיל מה שכל העולם יודעים שקוסמים כיום אינם משתמשים בכשפים. בנוסף כתב שגם תחבולות פשוטות לילדים כגון העלמת מטבע וכד' אין להתיר אם לא מגלה להם שהם יכולים לחשוב שזה בכישוף.

"…. (בתחילה פרס את כל הסוגיא עד הב"ח הש"ך והחכמת אדם)… ובענין השאלה אם מועיל להודיע שהוא ענין של קלות התנועה ולא ענין של כשוף יש לעיין בלשון הרמב"ם ספר המצות ל"ת ל"ב וז"ל: ומה שידמה לזה מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים והוא מין הכשוף ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות, וההפסד מזה גדול, כי כן ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשרית אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד, ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה, והבן זה עכ"ל.

והנה מתחילת לשון הרמב"ם שכתב "ומה שידמה לזה וכו'" נראה שלא יועיל מה שיודיע שאין כאן מעשה כשוף כי האיסור הוא במה שעושה מעשה שנראה כמעשה כשוף אעפ"י שכולם יודעים שאין בו מעשה כשוף. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב ומה שידמה אצל ההמון והיינו שהמון העם רואים כאן מעשה הדומה למעשה כשוף וזה אסור. אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו "וישיבם להאמין הנמנע" ע"כ, לכאורה לא שייך חשש זה אם הוא מסביר שהדבר אפשרי על ידי תנועת קלות הידים, שהרי כיון שיודעים את האמת שוב לא יאמינו בנמנע. אמנם נראה יותר כסברא הראשונה משום שמה שכתב הרמב"ם שישיבם להאמין הוא טעם לאיסור התורה, אבל אין זה טעם החלטי שנוכל לומר שאם לא שייך הטעם כבר הותר האיסור של התורה. ועוד שהתורה אסרה את הפעולה אעפ"י שלא שייך הטעם כי התורה לא חלקה בין אם שייך הטעם או לאו, והתורה אסרה את הפעולה בכל אופן. ועוד יש לומר שגם על ידי ההסבר עדיין שייך להשיבם להאמין בנמנע כי אעפ"י שיודע שהדבר נעשה בקלות התנועה אבל לבו נוטה אחרי ההבל כי עצם הראייה מושכת אותו להאמין בכשוף אעפ"י שיודע את האמת. ועוד נראה שגם אם מודיע שהוא ענין של קלות הידים אבל כיון שאינו מסביר איך הדבר נעשה, א"כ נשאר הדבר כענין של תמהון בעיני ההמון שהרי אינו יודע איך יתכן לעשות דבר כזה הנראה בלתי אפשרי, ואינו מועיל מה שנאמר לו שהוא קלות ידים כיון שלא ניתן ההסבר המדויק על הפעולה איך היא נעשית. וזה ברור שהקוסם לא יגלה כל מה שהוא עושה, שהרי כל כוונתו היא להתמיה את הקהל, וכיון שאינו מסביר כל דבר לא מועיל כלום מה שיאמר שהוא קלות ידים. ולפי ההסברים הקודמים שאמרנו אעפ"י שיפרט בדיוק איך הדבר נעשה בכ"ז אסור הדבר מן הטעמים שאמרנו…

ונשאלתי אם מועיל מה שכל העולם יודע שכל הדברים האלה נעשים ע"י תחבולות? ולכן אולי אין צורך לפרש דבר. אבל נראה שזה אינו מועיל, שהרי הדברים ידועים שיש תחבולות מדורי דורות, וכמו שהזכיר הרדב"ז, ובכל אופן כתב שיש בזה גניבת דעת, ולכן גם מי שסומך על הרדב"ז חייב לפרש מקודם שהכל נעשה בתחבולות. אבל נראה שלא כדאי לסמוך למעשה על שיטת הרדב"ז כיון דבשו"ע והש"ך הנ"ל סתמו שיש בזה איסור תורה. אבל מי שסומך על שיטת הרדב"ז ורק מודיע שהכל בתחבולות אין מוחין בידו.

ומו"ר גאון אחד שליט"א[11] אמר שאם הוא יסביר שלש או ארבע תחבולות בדיוק איך עושים אותם כדי שיראה תמהון אז יש להתיר השאר. והסבר שיטת גאון אחד שליט"א נראה שאין לקרוא לזה אחיזת עינים כאשר מראה בפועל ממש איך ניתן לעשות תחבולות, ואף שאינו מראה את התחבולות המסובכות, אבל כל שמראה את העקרון, ניתן ללמוד גם על שאר הדברים שהוא עושה. ונראה כוונתו שקודם עליו להסביר איך זה נעשה, ואח"כ להראות איך הוא עושה. שהרי אם קודם יעשה, הדבר יגרום שבינתיים יעבור על איסור. גם מסתבר שכיון שהסביר לציבור, אין קפידא בזה שאנשים נכנסו מאוחר ולא שמעו את ההסבר, כי בזה יש לומר שהם הטעו את עצמם בזה שהם אחרו. ועוד שהם ודאי ישמעו מאחרים מה שהיה מתחילה.

ענף ג: נשאלתי אם כלול באיסור לא תעוננו, הדברים הפשוטים שעושים לילדים קטנים, וכגון שעושה כאילו שתולש לו ממנו אפו, או שהמטבע נעלם ונמצא במקום אחר. והסברא להקל בזה היא משום שרק הילדים הקטנים טועים בזה, אבל כל אדם אחר רואה מיד שיש כאן דברים פשוטים ואין בהם שום כשוף. ועוד שהחסרון בילד עצמו ומנלן שבגלל חוסר הבנתו עובר המבוגר איסור לא תעוננו. אמנם מאידך י"ל שכל שהדבר תמוה בעיני האדם שרואה את זה, יש כאן איסור. ולא איכפת לן מה שהוא דבר פשוט, כי עדיין נותן מקום לטעות עבור הרואה, וכל שעושה להטעות הרואה הוא בכלל האיסור. וכן הרמב"ם בספר המצות ל"ת ל"ב הזכיר קטנים. ולכן לדינא נראה שאסור לעשות גם אחיזת עינים פשוטה לילדים".

מלכים אומניך (לרב יצחק זילברשטיין. פרק יג)

כתב בדומה לכך לאסור גם לצורך מצווה וסעודת פורים, אולם העלה סברה להתיר אם מודיע שזה בזריזות ידיים, אלא שסיכם שלא מצינו ראיות לחידוש זה:

"שאלה: אדם שלמד חכמת "אחיזת עיניים" והתמחה בעשיית מעשי להטוטים, לאחר שחזר בתשובה ונודע לו שהדבר אסור הפסיק לעסוק בזה, התעוררה שאלה האם מותר לעסוק באחיזת עיניים כדי לגרום שמחת פורים?

תשובה נאמר בתורה (ויקרא י"ט כ"ו) לא תעוננו, ודרשו חז"ל בתורת כהנים שאלו הם "אוחזי עיניים" ופירש רש"י אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום, וכתב בספר המצוות (מצוה לא תעשה ל"ב והחינוך מצוה ר"נ) שאחיזת עינים הוא מין גדול מן התחבולה… וכתבו הקרית ספר והמלבי"ם ש"מעונן" הוא מלשון "עין" ובנין הכבד מורה על שלילת הפעולה מהעין. ובמסכת סנהדרין (דף ס"ז:) מסופר שרב אמר לר' חייא שראה סוחר ערבי שנטל חרב וחתך גמל לאברים ואחר כך קשקש לו בפעמון וקם הגמל על רגליו, אמר לו ר' חייא אם לא נמצאו על הארץ כתמי דם ופרש, סימן שאחיזת עיניים היא.

בשלחן ערוך יורה דעה (סימן קע"ט ט"ו) נאמר: אוחז את העינים אסור, וכתב שם הש"ך, שגם אחיזת עינים שלא נעשה בכשוף כי אם על ידי מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד אסור, כמבואר ברמב"ם (עבודת כוכבים פי"א ט') שכתב: וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל "מעונן" ולוקה. ויעוין בחכמת אדם כלל ע"ה שהתרעם על הבדחנים שעושים "אחיזת עינים" בחתונות לשם שמחת חתן וכלה ועוברים בזה על איסור תורה, הביאו הפתחי תשובה אות ז', הרי שגם לצורך מצוה אחיזת עינים אסורה, והוא הדין לשמחת פורים.

אלא שיש מקום לומר שיסוד איסור אחיזת עינים היא הטעיית עיני הרואים שנדמה להם שרואים דבר פלא ותמהון, ולכן אם יאמר למסתכלים מראש דעו לכם שאני עושה לפניכם רק דברים של זריזות ידים שאין בהם פלא ותמהון אולי בכהאי גונא מותר. (וביחוד לדעת הרידב"ז בתשובות ח"ה ללשונות הרמב"ם סימן אלף תרצ"ה שכתב שאחיזת עינים אסורה מטעם גניבת דעת יעו"ש) אולם לא מצינו ראיות לחידוש זה."

שו"ת וישב הים (סימן י"ג אות ו)

אסר לגמרי ללא צד היתר (דבריו מובאים לעיל).

אור לגויים (יב, כ)

גם כתב לאסור עשיית קסמים בימינו. והאריך לדחות את ראיותיו של האג"מ שהקל, וכן סתר את דברי המתירים באופן שמגלה מקצת הקסמים:

"אסור לאחוז את העיניים. ואחיזת עיניים פירושה שמראה שעושה דבר על ידי תחבולות או זריזות ידיים, כדרך שהקוסמים עושים בזמננו (וכאן פורס את הסוגיא בסנהדרין ומביא את דברי הרמב"ם, החינוך וכו'…)… בזמננו מצוי שמזמינים קוסמים למסיבות ימי הולדת וכדומה. ואותו קוסם מראה כל מיני תחבולות, מוציא חפצים מכובעו, או מעלים חפצים וכדומה. הנה לפי דברי הראשונים הנ"ל שאיסור אחיזת עניים, הוא על ידי תחבולה, דבר זה יהיה אסור.

וראיתי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' יג) שתמה על האוסרים לעשות אחיזת עיניים ע"י זריזות ידיים, וטענתו שמה שייך איסור למי שבטבעו יכול להיות קל תנועה ביותר, שישתמש בקלות התנועה שלו. והרי האחים שלחו את נפתלי למצרים להביא את שטר המכירה מעשו ליעקב, על חלקו במערת המכפלה, אף שהיה קל ברגליו, הרי שהיה מותר. וגם שמשון היה מותר לו להשתמש בגבורתו המשונה, ואף שלא שייך גבורה כזו להיות לאנשים אחרים, וגבורה כזו היא ודאי דבר תמוה לאנשים, ולא היה בזה חשש של איסור מראית העין שיאמרו שע"י כישוף הוא עושה, וכל שכן שלא היה שייך בזה איסור ממש, וכל שכן שלא שייך שיהיה בזה איסור לאו דאורייתא. ואם כן עניין טבעי שנתן השי"ת לאחד לעשות מעשה בזריזות ידיים לא שייך לאסור, אף לא מדרבנן, וכל שכן שלא שייך שיהיה על זה לאו מדאורייתא ומלקות. ורק כשמשקר לאנשים ואומר שעושה זה בכישוף יהיה אסור, מצד שעושה עצמו רשע, ואולי גם יכשלו אחרים לומר שמותר לעשות אחיזת עיניים בכישוף, ואז עשיית דבר בקלות התנועה הוא מטעם איסור לפני עור, ולא מטעם איסור כישוף. וכתב עוד שזה דווקא רק לדון להתיר לבדחנים שעושים ענייני אחיזת עיניים בחתונות, ודווקא באופן שאומרים שעושים בדרך טבעי, וכן הוא ידוע ומפורסם ע"ש. ועיין עוד בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' יג).

הנה מה שכתב שלא שייך איסור אם משתמש בקלות התנועה, כמו שהשתמשו שמשון ונפתלי, נראה שיש לחלק בין הדברים, ששמשון ונפתלי זה היה טבעם ולא הראו או הטעו את הבריות, מה שאין כן אוחז את העיניים, מה שעושה אין זה טבעו, אלא מראה דברים שאינם כמו שנראים שעושים הקוסמים. וגם מה שכתב שאין בקלות התנועה איסור. אחר המחילה, דבריו נסתרים מדברי הראשונים שהבאנו לעיל שכתבו בפירוש שאוחז הוא על ידי קלות התנועה כמו שכתב הרמב"ם. ועוד ראיתי שיש מקילים להזמין קוסם, אם הקוסם מסביר איך הוא עושה את התחבולה, ולא ידעתי מניין הביאו חילוק זה, שאם איסור אחיזת עניים היה רק מטעם גונב דעת הבריות, היה מקום לחלק חילוק זה, שאם מסביר איך שעושה את הקסם לא שייך בזה אחיזת עניים. אבל מדברי הרמב"ם (בספר המצוות הובא לעיל) שכתב בסוף דבריו שחוץ מאיסור אוחז יש בזה גונב דעת הבריות, משמע שאפילו אם אינו גונב דעת הבריות יש בזה איסור של אוחז את העיניים. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' יד) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קכט אות א') שאסרו מעשה קוסמות, גם על ידי תחבולות וזריזות ידיים ע"ש. מכל מקום כל זה הוא דווקא בקוסם ישראל, אבל בקוסם נכרי מותר לראות את מעשיו, כך כתב הש"ך (שם) והחכמת אדם".

ארחותיך למדני (ה, קלג)

נשאל בדין הקוסמים, וציין לדעות האוסרים והמתירים, ולמעשה כתב שלכתחילה יש להחמיר בזה ובפרט שהרב עובדיה כתב לאסור, אך לא אסר לגמרי:

"האם אפשר לעשות קסמים אם מודיעים שזה קסם עם זריזות ידיים ואין לי שום כוחות". קוסמים דתיים שמגלים רק חלק מהקסמים וחלק לא, האם יש להם על מה לסמוך?

תשובה – כתב הרמב"ם בהל' ע"ז פי"א ט, "וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה". וכן הוא במרן בש"ע יורה דעה סימן קעט טו ע"ש. וכתב הש"ך שם בס"ק יז 'דגם אחיזת עינים שאינו על ידי כשוף רק על ידי מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד אסור". ע"ש.

ולפי זה כתב בפתחי תשובה שם ס"ק ז 'ועיין בספר חכמת אדם…' מכל מקום ראיתי לר"י טרונק ז"ל ביבין דעת בהגהות יורה דעה ח"ב סימן קעט שכתב "יראה דוקא כשאומר שעושה איזה פעולה, אבל כשאומר שאינו עושה שום פעולה רק שמטעה הרואים ואפילו הכי מרגישים שרי ועל זה סמכו בדורות הראשונים שעשוי בדחנים מעשים זרים". ע"ש. הרי לדעתו נראה שאם הוא אומר 'זה קסם עם זריזות ידיים ואין לי שום כוחות', הוא מותר. אלא כתב היביע אומר הנ"ל שרוב הפוסקים לא סברו כן ע"ש. וגם ראיתי באגרות משה יורה דעה חלק ד סי' יג שהאריך בזה… הרי מעיקר הדין נראה שהאג"מ התיר אלא כיון שיש אוסרים הוא לא רוצה להורות בזה.

ולכן נראה שלכתחילה אין לעשות כן ובפרט שכן דעת היביע אומר הנ"ל להחמיר, אפילו אם הבדחן אומר שזה קסם רק בזריזות הידיים".

דעות האוסרים, שהתירו כשמודיע לקהל שאין מדובר בכישוף

שו"ת דברי יציב (יו"ד חלק א' סי' נז)

נשאל בעניין קוסמים, ובתחילת תשובתו פרס את הסוגיה בסנהדרין והסתירה בדברי הרמב"ם בעניין מאחז עיניים. וכתב גם הוא שאין איסור אם מודיע שלא עושה דבר אלא רק בזריזות ידיים ותחבולות. ולכן כאשר הוא מודיע מראש אין בזה איסור מצד כישוף ולא תעוננו. והוסיף שיש בכך יתרון נוסף שנמנע מהחשש של איסור גניבת דעת של הרואים שהוזכר בדברי הרמב"ם בספר המצוות לעיל:

"נשאלתי ע"ד אחיזת עינים שעושים ע"י זריזות ידים, אם יש בזה איסור משום לא תעונן…

ובספר המצוות להרמב"ם (ל"ת ל"ב), ובכלל אזהרה זו ג"כ אסור פועל החרטומים, ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי עינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמתתו בהם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וכו', ומי שעושה זו יקרא אוחז עינים, והוא מין הכישוף ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות וכו', וההפסד המגיע מזה גדול וכו' ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה וכו' עיין שם.

ובחינוך מצוה ר"נ, מעונן זה האוחז את העינים, וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחובר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל ענינים של פלא כלומר דברים שהם חוץ מן הטבע וכו', הפסד גדול מאד נמצא בזה לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים הענינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים וכו' היותו אפשר מבלתי היות הענין נס מאת הבורא ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר וכו' עיין שם.

ובמצודת דוד להרדב"ז מצוה ס"א, אבל רחוק אצלי לקבל שתחייב התורה מלקות על התחבולה וקלות הידים אבל הוא מפעולות השדים וכו' וכבר הארכתי בתשובה וכו' עיין שם, אבל משאר הפוסקים מבואר שאסרו אחיזת עינים גם שלא בדרך כשוף וכנ"ל.

אמנם לענ"ד לחלק בזה, דהאיסור בזה כשאוחז את העינים ואומר שהוא עושה דבר פלא באיזה כח עליון וכדו', שאז חייב אף שאינו עושה שום מעשה כשוף אלא בזריזות ידים, וכמ"ש הרמב"ם והחינוך בטעם הדבר שיטעו מזה להאמין שיתכן ענינים על טבעיים בלעדי כח הבורא יתברך שמו ח"ו, משא"כ כשמגלה להם במפורש שעושה זאת בתחבולות וזריזות ידים, אין בזה משום מעונן כיון שהכל יודעים שהוא מלומד בכך, ואפילו משום גניבת דעת ליכא, והרי זה כמפליג בספינת אויר ושאר ענינים של פלא שהומצאו בזמנינו ודו"ק.

אחרי כותבי מצאתי ברדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' אלף תרצ"ה שהאריך בנדון, ומסקנתו שם וזו לשונו: ולענין עיקר שאלתינו כך הן הצעתן של דברים שיש ג' מיני אוחז את העינים וכו', יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות ואין בהם צד כישוף וכו' ואם התרו בו משום מעונן לוקה, עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעות שדים וכו', והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיו"ב שנראה כאילו אחז את העינים והוא לא אחז אותם, בזה איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות, ואף על פי שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שכל האוחז את העינים אינו אלא מהירות הידים ותחבולות וכו', ומ"מ הוא ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל שהכל הבל ואין שם לא אחיזת עינים ולא כישוף אלא הכל תחבולה, אבל האמת הוא שיש מעשה כשפים ומעשה שדים ומעשה אחיזת עינים בפועל שאל"כ לא היה הכתוב מחייב מיתה למכשף וכו', ומ"מ מודה אני שיש איסור גניבת הדעת וכו' עיין שם. וא"כ בכה"ג שמגלה שעושה כן בדרך תחבולה וליכא גניבת דעת, שרי להרדב"ז.

ויש לומר שגם להאוסרים ליכא בזה משום לא תעונן או משום מראית העין, כיון שאומר בפירוש שהוא מלומד להראות ענינים כאלו ואין בזה אלא חכמה מסויימת לעשות כן וכל אחד יכול להתלמד לעשותה, וליכא החשש שיטעו לומר שיש בזה כח עליון ויצא להם סיבה לכפור בעיקר כדברי החינוך הנ"ל וזה ברור.

כתבתי בהחפזי מה שנלפע"ד וקט שכלי הדל להלכה ולא למעשה מקטנותי להורות הלכה למעשה, ורק להעיר לתשומת לבו של מי שהגיע להוראה…".

שו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סי' תנה)

התיר כאשר יש לו פתק שבו ברור לכולם שכל מה שעושה זה "אין זה בכישוף רק חכמה בלבד" או לכל הפחות שיכריז זאת, וכתב שגם החזון איש פסק שאין איסור אם יודעים שאין זה כישוף רק חכמה:

"נשאלתי בדבר מה שנהגו כאן בחתונות לפעמים להתחכם במיני כישוף האם מותר או לא?

כתוב בתורה לא ימצא בך מעונן, ודרשו חז"ל בסנהדרין סה: אלו אוחזי העינים ובש"ך סי' קע"ט ס"ק י"ז מביא מסה"מ להרמב"ם שאיסור אחיזת עינים הוא אף שאינו כישוף כל שעושה תחבולות וקלות התנועות, ושכ"כ הב"ח, וכ"כ בחינוך מצוה ר"נ, ובחכמת אדם כלל פ"ט ס"ו מתרעם על סוג בדחנים שעושים כן בשעת נישואים שעוברין על איסור תורה וההמצווה לו לעשות כן עובר בלפני עור. ואמנם נראה דכל זה בכעין כישוף דז"ל הרמב"ם בסה"מ (ל"ת ל"ב) ובכלל אזהרה זו ג"כ איסור פועל החרטומים ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי עינים והוא מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמתתו בהם כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותם בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וכו', "ומה שידמה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה יקרא אוחז עינים והוא מין הכישוף והוא עם זה גונב דעת הבריות… ובזה מפורש בדבריו שכל זה בעושה בכעין כישוף ושיש לטעות שהוא כישוף וכשעושה כן עובר גם בגניבת דעת הבריות. ולפי"ז י"ל שכל שהכל יודעים ומכירים שאין זה מעשה כישוף כלל ואינו אלא מעשה ידים ותחבולה שהוא אומר להם כן מראש שאין בזה כלל מקום לטעות או גניבת דעת מותר מדינא, ועיין היטב בשו"ת הרדב"ז סי' אלף תרצ"ה., וכן סיפר לי חמי זצ"ל ששמע מפי רבינו החזו"א זצ"ל שאין בזה איסור כישוף כשיודעים ומכירים שאין זה לכישוף ממש רק "חכמות" וצ"ב.

ולדינא נראה שבודאי איסור גמור כשלא מכירים, עכ"פ מפני מראית עין דכישוף, אבל אם מודיע מפורש שאין זה כישוף רק חכמה שכל אחד יכול ללמוד מותר. אבל חוששני שמא יראו האחיזת עינים ולא ישמעו מה שמפרש שאין זה כישוף, ולכן להחמיר ואין היתר אלא כשלמשחק פיתקא, גלוי ומפורסם בלשון המדוברת "אין זה בכישוף רק" חכמה לבד" ואז נראה שאין איסור, אף דמיחזי ככישוף, ומ"מ אינו ראוי לן ולדכוותן לעסוק בדברים אשר לא שמענו מאבותינו נוהגין כן.

וזהו אזהרה חמורה לא להשתתף בחכמות שמכונה כאן "קנטשרינג" ששורף כובע ומכניס לפיו וכדומה, וכל הרואה משתומם ואומר שזהו מעשה כישוף, ויש בזה איסור גמור למשחק וגם לרואה, אבל כשמפרש לכל אחד ומבאר שאין כאן שום כישוף רק חכמה, וכ"ש שמפרש החכמה שעשה נראה שבזה אין איסור מדינא וכמ"ש, אבל גם בזה נראה דראוי למנוע וכמ"ש לעיל".

הצריכו להודיע שאין זה כישוף ולגלות מקצת מהקסמים

הרב אלישיב (אשרי האיש יו"ד א, י, כז)

כל זמן שהקוסם אומר שאין בדבריו כישוף ובנוסף מראה ומסביר חלק ממעשיו, אין בזה איסור:

"יסוד איסור אחיזת עיניים היא, הטעיית עיני הרואים שנדמה להם שרואים דבר פלא ותמהון, ולכן אם יאמר למסתכלים מראש דעו לכם שאני עושה לפניכם רק דברים של זריזות ידים, שאין בהם פלא ותמהון, ומראה לרואים באיזה אופן עושה הוא את מעשיו אין זה אחיזת עינים ומותר. ומספיק שיסביר שלש וארבע תחבולות איך עושים אותם, ואז מותר לעשות השאר בלי להסביר".

שיח נחום (סימן נג)

השיב שאסור לעשות קסמים אא"כ מסבירים שיש כאן זריזות ידיים ובנוסף גם מגלים חלק מהם. והוסיף שאדרבא כשמגלה את הקסמים לא רק שלא עובר באיסור מעונן או מכשף אלא מקיים את את דברי חז"ל "אבל אתה למד להבין ולהורות"[12]:

"אני מלמד חוג בפיתוח חשיבה. על מנת למשוך את התלמידים ולעורר בהם התעניינות, חשבתי לפתוח את השיעורים בביצוע קסם והתלמידים ינסו לגלות כיצד הקסם פועל, האם הדבר מותר?

תשובה… האיסור על 'קסם' הוא כאשר מציגים אותו ככזה, אבל אם מסבירים לרואים שיש כאן תחבולה שאפשר לעמוד עליה ובסופו של דבר מגלים להם איך הקסם עובד (או שמעודדים אותם לגלות בעצמם) אדרבה, יש בכך ערך חינוכי שלא יטעו אחרי דברי כזב. וראה גמרא סנהדרין סח, א 'לא תלמד לעשות – לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות'.

ודאי שכל מיני כישוף אינם אלא סוגים שונים של אחיזת עיניים והם אסורים בהחלט, שהרי אין שום תוקף אמיתי לכישוף אלא כולו רמאות בלבד, כמבואר ברמב"ם (ע"ז יא טו-טז) ובשלחן ערוך (יו"ד סימן קעט וראה בש"ך שם ס"ק יז). אבל זהו דווקא אם יש כאן אחיזת עיניים, אולם אם עושה כדי להוכיח שבאמת אין כאן אלא תחבולה והטעיה הרי זה מותר.

זאת ועוד, גם להטוטן העושה להטוטים לפרנסתו צריך להודיע לצופים שלו שהוא עושה תחבולות שאפשר לעמוד עליהן, ואף יראה להם כיצד הוא עושה את הלהטוטים. ואל לו לחשוש לאיבוד פרנסתו מכיון שבדרך כלל עשיית התחבולות כרוכה בתרגול ואימון רב.

לסיכום: מותר להראות קסמים ולהטוטים בתנאי שמודיע כי מדובר בתחבולה שאפשר לעמוד עליה, וכן יראה להם כיצד הוא מבצע קסמים אלה או לפחות יראה חלק מהם כך שיבינו שמדובר בתחבולה".

הרב אבינר (פסקי שלמה ב, עמ' 204)

"האם מותר להיות נוכח במופע בו יש להטוטן? כן, בתנאי שאומר שאין זה קסם אלא זריזות ידיים ומראה איך בכמה להטוטים (עיין חכמת אדם פט, ו. שות יביע אומר ה יו"ד יד, שו"ת יחוה דעת ג, סח. בצל החכמה ד, יג. שו"ת שאילת שלמה א שלא)".

שו"ת אבני דרך (יב, קסב)

נשאל האם מותר להזמין קוסם לקייטנת ילדים, והביא את דעות האוסרים ודעות המתירים, ולמעשה העלה שאמנם לכתחילה ראוי להימנע להזמין קוסם, אך אם הזמינו אפשר ליהנות מזה כאשר הקוסם מסביר חלק מהקסמים ומבהיר שאין לו כוחות עליונים:

"העולה לדינא – ראוי להימנע מלהביא קוסם לקייטנה, ואם כבר הזמינו יש לדרוש מהקוסם שיסביר באופן ברור כיצד הוא עושה את התחבולה וזריזות הידיים בכדי שלא יחשבו חלילה הילדים שיש לו כוחות מיוחדים".

הרב מרדכי אליהו (דברי מרדכי שמות, עמ' עג)

החמיר יותר שכל קסם שהקוסם אינו מגלה כיצד עשה אותו, אסור לעשותו.

"שאלה: האם מותר לעשות קסמים בפני קהל? תשובה: הרמב"ם כתב לגבי איסור מאחז עיניים (הל' ע"ז פי"א הלכה ט"ו): 'המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים. אבל האוחז את העיניים והוא שייראה שעשה והוא לא עשה, לוקה מכת מרדות מפני שלא עשה. וזה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך". בדין קוסם של ימינו מכיון שאנשים יודעים שכל מעשיו הם זריזות ידיים, יש מקלים שלא כדין. אך מן הדין אסור הדבר, אמנם אם הקוסם מראה לאנשים את התעלול ומסביר להם כיצד נעשה הקסם מותר. קסם שאין הקוסם מסביר אותו אסור לעשותו".[13]

דעות המתירים

שו"ת עשה לך רב (ב, מד)

נשאל אודות קוסמים בימינו האם הדבר מותר, ולמעשה העלה להתיר לכתחילה מחמת כמה טעמים. ראשית, 'אוחז את העיניים' עליו דיברה הגמ', הוא אדם שעושה מעשה של כישוף ממש, מה שאין כן קוסמי זמנינו שרק עושים במהירות באופן שעין אנושית לא תופסת את מעשיהם. בנוסף ביאר זאת גם בדברי הרמב"ם, שהמאחז את העיניים שאסור הכוונה לאדם שעושה זאת באמצעות מעשה כישוף אמיתי ולא על ידי מהירות ידיים וכד'. ובסוף תשובתו הביא ראיה ברורה מ'התפארת ישראל' על המשנה שפירש שמי שאוחז את העיניים בלי לעשות מעשה כישוף, מותר לכתחילה. ואמנם סייג הרח"ד הלוי 'שאין ראוי' לעסוק בזה סתם מצד ביטול הזמן ואולי מושב ליצים, אבל בשמחת חתונה וכד' מותר לכתחילה:

"… בראשונה אציין שמה שהתרתי (בתכנית ברדיו) הוא כאשר אין אדם זה עושה מאומה בפועל, וכל מעשיו הם פעולות זריזות ביותר שאין העין יכולה לקלוט את המעשה מרוב זריזות, וזה הנקרא בטעות בזמנינו "קוסם" (כי אין זה קוסם שנאסר בתורה). וכיון שאינו עושה מאומה, ובאופן תיאורטי אדם בעל עין חדה ביותר ותפיסה מאד מהירה יכול היה לעמוד על כך, אין בכך משום אוחז את העינים שנאסר. ועתה נבאר מתוך ההלכה מה הוא הנקרא "אוחז את העינים".

מקור ההלכה במסכת סנהדרין (סנהדרין ס"ה ב) תנו רבנן, מעונן… זה האוחז את העינים. פירש"י שאוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום. לפי סברא זאת פירוש מלת "מעונן" מלשון עין, כלומר, שפעולת המעונן קשורה בעין הרואים, היינו, "אוחז וסוגר עיני הבריות" כפירוש רש"י. וע"י פעולתו זאת נדמה להם כאילו עושה פלאות. אם כן האיסור הוא על אחיזת עיני הבריות הנעשית ע"י דרכי כישוף הידועות לו. ראיה לדברינו, שכונת רש"י היא, לפעולת כישוף המשפיעה על ראייתם של הנוכחים, מסוגית הגמרא להלן (סנהדרין ס"ז א) ושם שנינו: המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים. ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור. ופירש"י עושה מעשה שהיתה כאן שדה קישואין וליקטה ממש בכשפים, חייב. אוחז את העינים מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד, והקישואין לא זזין ממקומם, פטור עכ"ל. וברור ששניהם עסקו בכישוף, הראשון ליקט את הקישואין ממש בכשפיו, ואילו השני הצליח בכח כישופו לאחז עיני הבריות עד שנדמה היה להם שהקישואין לוקטו, אבל באמת לא זזו ממקומם, הראשון שעשה מעשה (היינו ליקוט קישואין) חייב, ואילו השני פטור.

אלא שמבואר בגמרא (סנהדרין ס"ו ב) שאעפ"י שפטור אבל אסור. וכך אמרו שם: העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור. ומסופר בגמרא שם, שסוחר ערבי נטל חרב וחתך גמל לאברים, ואח"כ קשקש לו בפעמון ועמד על רגליו, ומסופר שם שאחרי שעמד הגמל לא נמצא שם דם ולכלוך, ולא היה זה אלא אחיזת עינים. וכבר מפשוטם של דברים נראה בבירור מוחלט, שאין מעשה זה, ענין למהירות תנועה וזריזות ידים, וכי אפשר להראות גמל שחוט ושסוע לאבריו בתנועות זריזות בלבד. וכן בדוגמת המשנה "לוקט קישואין", כיצד אפשר להראות ע"י זריזות ידים, קישואין נלקטים מאליהם. אלא ודאי שבכח כישופיו בדרך הידועה לו, יש לו שליטה מלאה לשעה על עיני בני האדם, ונדמה להם שהוא עושה דברים אלה, וזה שפירש רש"י (בדף ס"ה ב) "אוחז וסוגר עיני הבריות", ולכן אסור אעפ"י שפטור.

ולענ"ד זה פשוט וברור ביותר, כי אותם שע"י קלות וזריזות ידים נדמה שהם עושים מעשה, אינם כלל בגדר אוחזי עינים, וכבר נזדמן אצלי אדם כזה עם כליו, והעמידני על התחבולות שבאמצעותם מטעה את הבריות, וכשעשה המעשה ביתר איטיות לא היה יכול להטעות כלל. ואין שום סברא שפעולה כזאת תאסור תורה משום מעונן או משום מכשף. ולכן פסקתי באותו שידור להתיר פעולת זריזות ידים, הנקראת בטעות בפי הבריות "קוסם".

מעתה זה הוא גם פירוש דברי הרמב"ם שציינת בדבריך "האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון וכו' לוקה" (הלכות ע"ז פי"א ה"ט). והיכן כתב כאן הרמב"ם זריזות ידים וקלות תנועה, הלא בפירוש כתב "אוחז את העינים", וכונתו פשוטה וברורה שבכח כישוף אחז את עיני הבריות, וכפי שביארנו בסוגיא דלעיל. ולהלן כתב הרמב"ם עוד: "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים הוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות" (שם הלכה ט"ו).

מדברי הרמב"ם אלה, ראיה גדולה לפירושנו על "אוחז את העינים", שכן כבר עמדו מפרשי הרמב"ם על הסתירה הבולטת בין דבריו בהלכה ט' להלכה ט"ו, ששם כתב לוקה, היינו מלקות ארבעים, וכאן כתב מכת מרדות ולא מלקות, (וכבר עמדו מפרשי דבריו באורך על כוונתו, מרן הכסף משנה, והלחם משנה במקום. ועיין בטור ובבית יוסף ובבית חדש בחלק יו"ד סי' קעט, וכמעט כל מפרשיו עסקו בדבריו והרשימה ארוכה). ולענייננו נצטט דברי הכסף משנה מה שכתב לפרש דברי הרמב"ם וזו לשונו: "אוחז את העינים עושה מעשה כדי לאחוז העינים. ומה שכתב והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, כוונתו שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה, לא עשה באמת, אלא שנדמה להם כך, אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך"[14]. זו לשונו הנחוצה לענייננו. ומכאן ברור, ש"אוחזי העיניים" עושים מעשה ממש שבאמצעותו נאחזים עיני הבריות, במידה ויכול להראות להם אז דברי פלא ותמהון שלא היו ולא נבראו.

אלא שלשונו של הרמב"ם בספר – המצוות הטעה רבים וטובים לחשוב שפעולת זריזות הידים היא איסור מן התורה ולוקים עליו, ונצטט לשונו (כפי שתורגם ע"י הרב יוסף קפאח מן המקור): "ולשון חכמים מעונן זה האוחז את העינים. והוא סוג גדול מסוגי התחבולות, ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמתיים כמו שאנו רואים אותם עושים תמיד, שלוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואח"כ מוציאו נחש… וכיוצא בזה ממעשי אוחזי העינים, כל מעשה מאלו אסור והעושה אותו נקרא אוחז את העינים והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות וכו'".

ולענ"ד פשוטם של דברים הוא, כישוף, ולזה כיון הרמב"ם שכתב "סוג גדול מסוגי התחבולות", כונתו לתחבולות של כישוף. וע"י מעשה כישוף אוחז עיני הבריות ומראה להם שהחבל נהפך לנחש. וברור ביותר ששום קלות תנועה ואף זריזות ידיים הגדולה ביותר, אינה יכולה להפוך חבל לנחש. אלא שיש כאן מעשה כישוף, וכמו שכתב בהמשך דבריו בפירוש. אלא שכאן בספר המצוות הוסיף הרמב"ם משום מה לכתוב, שנוסף לתחבולת הכישוף, גם קלות תנועת היד. ויתכן שידוע היה לו שאוחזי העינים זקוקים גם לקלות וזריזות, אבל מעולם לא עלה על דעת הרמב"ם שחיוב מלקות, או אפילו סתם איסור תורה, בא מכח תנועות זריזות בידים.

כאמור רבים וטובים טעו בהבנת דברי הרמב"ם בספר – המצוות. והרדב"ז (במצודת דוד מצוה ס"א) העתיק דברי הרמב"ם והשיגו וז"ל: אבל רחוק אצלי לקבל שהתורה תחייב מלקות על התחבולה וקלות הידים, אבל הוא מפעולות השדים שיש בכח ההשבעות שעושים להם לאחוז העינים ולהראות לאדם דבר של תמהון, ואינו. ולכן חייבה עליו תורה מלקות עכ"ל. ודברי הרדב"ז נאמנו מאד, אלא שזו בדיוק היא גם כונת הרמב"ם, ומה שכתב "תחבולה" כונתו היא תחבולת הכישוף, וכמו שביאר בעצמו בהמשך דבריו. וקלות הידים שהוסיף, כנראה שהיתה נחוצה לאוחזי העינים, אבל לא בגללה לוקה (ועיין עוד בחכמת אדם כלל פ"ט סעיף ו' שגם הוא הבין דברי הרמב"ם כפי שהבינם הרדב"ז ופסק כמותו לאסור).

וגם הר"י קפאח (שם) שציין דברי הרדב"ז המשיג על הרמב"ם, דחק לתרץ שיטת הרמב"ם, שהמלקות אינה על קלות הידים, אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שוא ותפל וכו'. ואין שום צורך בכך, ולא מצאנו בשום מקום בתורה חיוב מלקות על כגון זאת, והאמת בהבנת עומק דברי הרמב"ם היא כמו שביארנו.

וראיתי להרב תפארת ישראל בפירוש המשניות (שם) שפירש משנתנו, המכשף העושה מעשה חייב, שעושה מעשים בכח הכשפים. ואוחז את העינים, שבכח כשפים והשבעות כחות הטומאה מראה לבריות כאילו עושה מעשה חדש אעפ"י שבאמת לא עשה, זה פטור. אבל האוחז העינים שלא בכישוף, מותר לכתחילה עכ"ל. הנה תנא גדול דמסייע לן להתיר לכתחלה מה שקרא (אחרי המחי"ר) "אחיזת עינים" שלא בכישוף, ובאמת אין זה כלל אחיזת עינים שנזכר בהלכה, אלא זריזות וקלות ידים שמותרת לכתחלה, כי זה אינו עושה מאומה. וכן כתב בספר יבין דעת (בחידושיו ליו"ד דף קי"ט ע"ג) שאם אינו עושה שום פעולה רק מטעה את הרואים והוא אומר כן בפירוש, ואפילו הכי אינם מרגישים, מותר. וסיים: ועל זה סמכו בדחנים בדורות האחרונים שהיו עושים מעשים זרים בשמחת חתן וכלה. לסכום ההלכה ברור איפוא, שאותם "קוסמי" זמנינו, שכל כחם בזריזות ידים וקלות תנועה בלבד, ואין להם אפילו מושג קלוש ביותר מעניני כישוף, אין בזה שום צד איסור, ומותר לכתחלה. אלא שפשוט ביותר שאין זה ראוי והגון להתעסק בכגון אלה, ולהתבטל מן העיון והלימוד, ומדברים שהם ישובו על עולם. ועכ"פ הרי זה מושב לצים ובטלנים. אלא שבשמחת חתן וכלה וכדומה, פשוט וברור להתיר".

דבר חברון (ג, יו"ד א סימן מב)

נשאל בעניין כישוף, מהם אותם מעשי כשפים שאסרה התורה, ובסוף תשובתו כתב להתיר קוסמים בימינו על פי תשובת רח"ד הלוי לעיל:

"מהו מעשה כישוף שאותו אמרה התורה לבער מקרבנו כמו שכתוב "מכשפה לא תחיה"?

(כאן מבאר בהרחבה מהו כישוף…) בעניין הקוסמים של היום, כותב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ב סימן מד) שכיון שכולם יודעים שזה עניין של זריזות ידיים ושעשוע לילדים שאין בו כל כישוף מותר. אבל בדורות הקודמים היו שפעלו במציאות ממש על ידי פעולות ואמירות של הסט"א ואת זה התורה אסרה".

שו"ת בצל החכמה (ד, יג)

נשאל כיוצא בזה, מקוסם שעושה מופעי קוסמות בשמחות של מצווה, האם הדבר מותר, שאולי יש בזה חשש של 'מעונן'. למסקנה העלה להתיר קוסמות בימינו באופן המבואר, וכמה טענות בדבריו: ראשית, לדעתו הסמ"ג, סמ"ק, ר"ש משאנץ ועוד התירו אחיזת עיניים ע"י זריזות ידיים ותחבולות בלי כישוף, והאחיזת עיניים האסורה היא זאת שנעשית בכח כשפים דווקא. ואמנם החכמת אדם ואחרונים נוספים כתבו להחמיר על פי הרמב"ם שגם במעשים כאלו יש איסור תורה, אך תמה עליהם מדוע לא הזכירו את הראשונים המקילים הנ"ל.

עוד הוסיף לבאר זאת גם בדעת הרמב"ם שכל איסור אחיזת עיניים הוא רק כאשר נדמה לרואים דבר שבאמת אינו במציאות, שמראה דברים שנדמה לרואה שעושה דבר, ובאמת אינו עושה כלום (וזה אסור אפילו בלי כשפים ועל זה כתב הרמב"ם שגם ע"י 'קלות התנועה ביד' אסור). אבל באופן שהרואה רואה את כל מה שהיה האמת במציאות, ורק על ידי קלות תנועות הידים אינו מבין מה הוא רואה, אין איסור. למשל אם הקוסם מניח על ידו 2 מטבעות ומעלים אחד, הציבור רואה את שני המטבעות ובסוף מטבע אחד וזו האמת, אלא שמחמת זריזות הידיים לא רואים לאן מטבע אחד נעלם, ואילו אחיזת עיניים האסורה היא כזאת שנדמה לבני אדם שרואים דבר שאינו במציאות והוסיף שיתכן שהאחרונים שהחמירו דיברו במציאות כזו:

"… ומעלת כבודו נר"ו בא אלי ביחוד לביתי להראות לי אחדות מפעולות אלו ולהמחיש דרך עשייתן ולהוכיח שהכל נעשה באופן שבאמת אין בדבר שום כח נסתר. – אחת מפליאות אלה שנותן על כף ידו שני מטבעות לעיני כל הנוכחים שוב קופץ את ידו ושואל כמה מטבעות יש בכפי וכמובן שהצבור עונה, שנים, לזה פותח מע"כ את ידו והכל רואים שאין שם רק מטבע אחד בלבד, וזה נעשה ע"י שאחד מן המטבעות הוא חלול ולכן כשקופץ את ידו נדחק מטבע הב' לתוך חללו של הא' וממילא כאשר פותח אח"כ את ידו אין נראה שם רק מטבע אחד בלבד. אבל הצבור המסתכל שכמובן אינו עולה על דעתו שאחד מן המטבעות חלול והשני נבלע לתוכו עומד בפני חידה סתומה באין מבין לאן נעלם המטבע השני, ועל כן חשש מעכ"ת שאולי אסור לו לעשות דברים כאלה עפ"י המבואר בספר החינוך (מצוה ר"נ) וזו לשונו: 'ובכלל לאו זה דמעונן אחז"ל שהוא אחיזת עינים וכו' וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחובר אלי' קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבנ"א שיעשה המתבהל ענינים של פלא כלומר שהן חוץ מהטבע כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה שיקחו הכלי וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים ואח"כ יוציאוהו נחש וכן ישליכו טבעת באויר ואח"כ יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם וכיוצא בענינים אלה רבים וכו' והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו וכו" עכ"ל, וחושש מעכ"ת נר"ו אם הענינים שהוא עושה וכהנ"ל אינם בכלל זה, ורצונו לשמוע חו"ד והנני לרצונו וה' יעזרני עדכ"ש להורות כהלכה.

א) בתחילת עיוני אמרתי כי דבר זה מפורש לאיסורא בספר חכמת אדם (כלל פ"ט סי' ו') שאחר שמביא שם מספר המצות להרמב"ם סי' ל"ב כעין דברי ספר החינוך שהעתקתי לעיל מסיים עלה, ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות ונקראין טאשין שפילער עוברים בלאו דאורייתא והמצוה לעשותן עובר משום לפני עור ולכן מי שבידו למחות צריך למחות וכ"ש שאסור להסתכל ולראותם וכו' עכ"ל. ועיי' פ"ת (יו"ד סי' קע"ט סק"ז) שמעתיק דבריו. ובס' דרכי תשובה (שם סקל"ז) מביא כן גם בשם ס' משנת חכמים מצוה מ"ז ע"ש. וכפי הנראה זה ממש נידון דידן שעושה ג"כ ענינים של פלא. ומ"מ אחר העיון נראה שיש מקום לחלק בין הנושאים כאשר יבואר בס"ד… (כאן מצטט את הגמרות בסנהדרין)

ברם הסמ"ג (לאוין נ"ג) מביא ברייתא דספרא לא תעוננו אלו אוחזי העינים, וכתב עלה והא דאמר פרק ד' מיתות האוחז את העינים פטור זה פטור ממיתת בי"ד של מכשף וכו' ע"כ ע"ש. וכ"ה גם בסמ"ק (מצוה קל"ו) ע"ש. מבואר דאוחז את העינים דיליף לי' בברייתא מלא תעוננו ואוחז את העינים הנזכר במשנה הכל חד והוא משום מכשף. וכן מפרש גם הר"ש משאנ"ץ ברייתא דספרא הנ"ל על הקרא, לא תנחשו ולא תעוננו, לא תעוננו אלו אוחזים עינים, בכישוף ע"ש. גם בפי' רבינו הלל לספרא הנ"ל כ', דבכשפנות אוחזין העינים של בני אדם וכו' עכ"ל. – מבואר דלא נאסרה אחיזת עינים רק כשעושהו בכח כשפים אבל לא זולת זה כלל. – ונמצא לפי זה ענין דנדון דידן היתר גמור הוא מאחר שאין בו כח כשפים כלל.

ג) אמנם הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה"ט) כותב, וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה עכ"ל. שוב כ' (שם הט"ו) המכשף חייב סקילה והוא שעשה כשפים אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות וכו' עכ"ל. ועיי' בכ"מ שם ליישב סתירת הדברים שבהלכה ט' כ' ולוקה דהיינו מה"ת ובהלכה ט"ו כותב לוקה מכת מרדות, ועיי' גם בב"י (יו"ד סי' קע"ט ד"ה ומ"ש שמדמה כאילו). והב"ח כתב דתרי גווני אחיזת עינים נינהו האחד שאינו נעשה ע"י כשפים אלא ע"י מרמה ותחבולה וכמש"כ הרמב"ם בספר המצות שהוא מין תחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות בהם שישימו חבל בכנף בגדים ויוציאו נחש (עיי' לעיל ריש הסימן ואות א') ועל זה לוקה משום לא תעוננו. המין השני אוחז עינים ע"י כשפים וכגון שדה מלאה קשואים ומראה לנו ע"י כישוף כאילו נלקטו ולפי האמת לא זזו ממקומם וע"ז אין לוקין מה"ת ע"ש באורך. והש"ך (שם סקי"ז) מעתיק דברי הב"ח להלכה דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כישוף רק ע"י תחבולות וקלות התנועה ביד אסור ושכן מבואר גם במגי' למיימוני הל' עכו"ם ובתשו' הרמ"א סי' ס"ז ע"כ ע"ש. וכ"כ גם בשיורי קרבן (פ"ז דסנהדרין דף מ' ע"ב ד"ה המכשף) ע"ש.

ד) ועל יסוד דברי הרמב"ם שבסהמ"צ הנ"ל כ' בס' חכמת אדם ובס' משנת חכמים הנ"ל (אות א') כי הבדחנים העושים בשמחת נשואין דברים מפליאים עוברים על לאו דאורייתא כמפורש בדבריהם. ונראה כי גם הם מודים שלדעת הפוסקים שהזכרתי (אות ב') הלא המה הסמ"ג, סמ"ק והר"ש משאנ"ץ ורבינו הלל אין נדנוד איסור בדבר. ובאמת תימה על החכמת אדם ומשנת חכמים שלא הזכירו כלל דברי פוסקים אלו ולתלות שאולי על דבריהם סמכו בדחנים הנזכרים. ובפרט כי לפי"מ שכ' הכ"מ הנ"ל (אות ג') בתירוצו הראשון גם לדעת הרמב"ם בספר היד אין כאן אחיזת עינים רק ע"י כישוף ע"ש[15], ובספרו ב"י (שם) (סי' קע"ט ד"ה ומ"ש שמדמה כאילו) לא כ' רק תירוץ זה וכמדומה שתי' זה הי' נראה לו עיקר וכמו שמסיים דבריו בכ"מ הנ"ל, וזה קרוב למה שכתבתי עכ"ל, והיינו תי' הראשון שם. ולפי כל הנ"ל אין במעשה בדחנים הנ"ל שום איסור או נפתול.

ה) יתר על כך נלענ"ד בס"ד כי בנדון שלפנינו אפשר שאין כאן פקפוק איסור ואפי' לפי דברי הרמב"ם בספר המצות (סי' ל"ב) הנ"ל כאשר יבואר.

דז"ל הרמב"ם בסהמ"צ שם, ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי עינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות תנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמתתו בהם, כמו וכו' יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וישליך טבעת לאויר ואח"כ יוציאוהו מפי אדם אחד העומדים לפניו וכו'. ומי שעושה זה יקרא אוחז עינים והוא מין הכשוף ומפני זה לוקה וכו' וההפסד המגיע מזה גדול, כי כך ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה, אפשרית אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד, ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהי' והבן זה עכ"ל…וזה כוונת הרמב"ם במש"כ "והוא מין הכישוף" לא מין כישוף ממש אלא שקורבים עניינם זה לזה.

אמנם אחיזת עינים שאיסורו מלאו דלא תעוננו אם כי ענינו קרוב ללאו דמכשף דינו שונה ממנו מהיפוך להיפוך. כי העושה מעשה בכח כשפים חייב סקילה והאוחז עינים בכח כשפים פטור ואינו לוקה רק מכת מרדות כדתנן במתני' וברמב"ם שהעתקתי לעיל (אות ב' ג'). הרי שחמור עושה מעשה מאינו עושה. ואילו באחיזת עינים שאינה ע"י כשפים אלא עושה מעשה תמהון ע"י קלות התנועה ביד שאיסורו מלאו דלא תעוננו, חמור בה "אינו עושה" "מעושה".

שהרי כל עיקרו של לאו זה דלא תעוננו אינו רק לאסור מעשה תמהון שע"י קלות התנועה ביד נדמה בעיני הרואה כאילו היא נעשית ובאמת לא נעשית אותה מעשה תמהון כלל. וכגון שמראה חבל וישימו בכנף הבגד ומוציאו נחש וכל זה באחיזת עינים כי באמת הי' זה נחש מתחילה או שע"י קלות בתנועת היד השליך מהר החבל ולקח את הנחש וכן מראה כאילו משליך טבעת באויר אבל באמת אינו משליכו אלא מחזיקו בין אצבעותיו מבלי שירגישו אחרים בו וכך הוא מכניס אצבעותיו לתוך פיו של אחד מן העומדים לפניו ומוציא אצבעותיו עם הטבעת ומראהו לאנשים כאילו הי' הטבעת בפיו של אותו אדם וכמבואר כ"ז בספר משנת חכמים הנ"ל ע"ש (ד"ה והנה מעשה).

אבל אם ע"י קלות התנועה ביד הוא עושה אותה מעשה תמהון באמת בודאי שאין בדבר איסור כלל כי אין כאן אחיזת עינים שהרי אינו מטעה את עין הרואה ואינו סוגרן כלל אדרבה העינים רואות נכוחה כל מה שנעשה, ולא נדמה להן שנעשה ענין הנמנע תכלית המניעה אלא דבר האפשרי בהחלט, שהרי היא נעשתה באמת והרי היא במציאות ממש כמו שהיא נגלית לעיני הרואה.

ו) נדון שלפנינו, נראה לפי האמור שאין לו ענין עם אחיזת עינים כלל, כי כאשר רואה הצבור בתחילה על כף ידו של הבדחן שני מטבעות כן הוא האמת שנמצאים שם שני מטבעות, וכאשר הם רואים שם לבסוף רק מטבע אחד כן הוא האמת שאין נראה שם רק מטבע אחד, והתמהון שאצל הצבור איך נעלם אחד מן המטבעות ע"י שמע"כ קפץ את ידו ולאן הוא נעלם, אין בזה סגירת עין והטעתה שהרי לא נדמה לצבור המסתכל כאילו נעשה דבר שלא נעשה באמת או שלא נעשה דבר הנעשה באמת, כי בעת קפיצת היד היו שני המטבעות מכוסים מעיני הצבור ולא ראו אותם כלל כמנהגו של עולם. נמצא אין כאן בעיני הצבור רק חידה סתומה ולא אחיזת עינים כלל…

ויתכן כי הבדחנים שעליהם כותב בס' חכמת אדם ובס' משנת חכמים שהם עוברים על לאו דאורייתא היו עושים דברים מתמיהים של דרך אחיזת עינים כעין המבואר ברמב"ם בסהמ"צ הנ"ל, ובזה בודאי כדבריהם כן הוא לדעת הב"ח והש"ך שהזכרתי (אות ג') לא כן בעובדא דנד"ד שאין כאן אחיזת עינים מסתבר שגם הם יודו להתירא.

ז) אבל מאחר ומפורש בס' חכמת אדם ובס' משנת חכמים כי יש במעשה הבדחנים לאו דאורייתא דלא תעוננו, והפ"ת והדרכ"ת מעתיקים דבריהם להלכה מסתפינא להקל בזה בנד"ד הלכה למעשה מסברא בעלמא. ומ"מ מאחר ולסמ"ג, סמ"ק, הר"ש משאנץ ורבינו הלל אין איסור באחיזת עינים רק בעושה אותה בכח כשפים, וכ"ה גם דעת הרמב"ם כפי שפירש דבריו הב"י כמבואר לעיל (אות ד'), וא"כ בנד"ד שאין כאן מעשה כשפים כלל היתר גמור הוא אין מקום לדון לאסור בנד"ד רק לפ"מ שפי' הב"ח דעת הרמב"ם ועיי' ש"ך (שם סקי"ז) שכדברי הב"ח מבואר גם בהמגי' למיימוני ובתשו' הרמ"א, ואמנם לפימש"כ בנד"ד גם לדעתם אין כאן איסורא דבנד"ד אין כאן אחיזת עינים כלל. ואפשר שגם החכמת אדם והמשנת חכמים לא מיירא בכעין נד"ד אלא בכעין המבואר בספהמ"צ להרמב"ם לאיסורא דשם איכא באמת אחיזת עינים. על כן יואיל להציע שאלתו עוד לרב חרידי מובהק מורה הוראות מוסמך ואם הוא יסכים לדברינו דרינא שיבא מכשורא בהדי' בס"ד …

העולה להלכה: א) אחיזת עינים שאינה בכח כשפים רק ע"י קלות התנועה ביד, אינה אסורה רק באינו עושה כלום ונדמה לרואה כאילו עשה, אבל עושה כאשר נדמה לעין אין בה איסורא (אות ה'). – ב) מעשה תמהון הנעשה בעת שהחפץ מכוסה בינתיים לזמן מה מעין הרואה, אין בו איסור ולמעשה צ"ע (אות ו')…".

אגרות משה (יו"ד ד, יג)

נשאל כנ"ל בעניין אחיזת עיניים הנעשית על ידי קלות התנועה, אם יש בו משום כישוף, וכתב שהדבר מותר וכל האיסור הוא רק ע"י כשפים, אומנם בהמשך דבריו חילק עוד ואסר עשיית קסמים שנעשים ע"י כח מגנטי וכד' משום שנעשה ע"י מעשים שלא מובן לאנשים בשכל איך נעשה ושזה בכלל אחיזת עיניים ששייכת בלאו ד'לא תעוננו'.

טענתו המרכזית היא שלא שייך איסור למי שבטבעו יכול להיות קל תנועה ביותר או גיבור ביותר, שישתמש בקלות התנועה שלו או בגבורתו. וכפי שהאחים שלחו את נפתלי למצרים להביא את שטר המכירה מעשו ליעקב, וכן לשמשון היה מותר להשתמש בגבורתו המשונה, ולא היה בזה חשש של איסור מראית העין שיאמרו שע"י כישוף הם עושים ולכן בעניין טבעי לא שייך לאסור, אף לא מדרבנן. ורק כשמשקר לאנשים ואומר שעושה זה בכישוף יהיה אסור, מצד שעושה עצמו רשע, ואולי גם בגללו יכשלו אחרים לומר שמותר לעשות אחיזת עיניים בכישוף.

אלא שסיכם להתיר רק בצורך של מצווה כחתונות וכו' ובאופן שמודיע לצופים שעושה זאת בדרך טבעי. וחתם בסוף שכל דבריו "בדרך הלימוד", ולא בדרך של "הוראה למעשה, ואם היה בא לידי מעשה, הייתי משתמטנא משום כבוד רבותינו האוסרים. ואם לא היה אפשר להשתמט, הייתי מורה שבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר". וזה לשונו:

"הנה האיסור דאיכא בכישוף – גם באחיזת עיניים – הוא מדאורייתא, רק שהמאחז עיניים שפטור ממיתה, ופטור גם ממלקות מטעם שאותו הלאו עצמו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, כמפורש ברמב"ם פי"א מע"ז הט"ו. ולאו זה ודאי לא שייך אלא על העושה אף האחיזת עינים – שיהיה רק נראה לעיניים שעשה – במעשה הכישוף, היינו באיזה לחשים ושמות הטומאה, אלא שבזה גופא הוא רק מאחז עיניים. וגם כדי לעבור בלאו צריך שיעשה במעשה ממש. דהא בלא מעשה ליכא מלקות גם בלא זה דהוא לאו שניתן גם לאזהרת מיתת ב"ד, ומפורש כן בכ"מ. וכן מפורש ברש"י סנהדרין דף ס"ז ע"א, שכתב בפי' המשנה שנים מלקטין קישואין – במכשפות לפנינו, אחד מהן לוקט וחייב, וחברו לוקט ופטור. ומפרש אופן הפטור שאיתא במשנה העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור, שע"י כשפיו רק נדמה לנו כאילו התקבצו כולן במקום אחד, והקישואין לא זזין ממקומן, הרי שהאוחז עיניים עשה מעשה גם הוא, אלא שהתוצאה היא אחיזת עיניים.

ולכאורה יקשה ע"ז הא דאמר אביי שם, הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור, ובשבת אלו שפטור אבל אסור הוא רק מדרבנן, וכדפרש"י שם, דמלאכות בסקילה ושבות פטור אבל אסור. ואם בכשפים הוא מדאורייתא הא אינם כשבת?… אבל הא כיון שפרש"י דאחיזת עינים נמי עושה במכשפות לפנינו, ברור ופשוט שהאיסור הוא מדאורייתא, ואדרבה זה שפטור מסקילה הוא חידוש גדול – מאחר דעושה גם האחיזת עינים בכשפים כמו כשעושה המעשה ממש – והוא מהלכה או מאיזה מיעוטא, ומוכרחין לומר שאף שבשבת הא דפטור אבל אסור הוא רק באיסורי שבות דרבנן, מ"מ הא דכשפים גם הא דפטור אבל אסור הוא דאורייתא. והוא משום דא"א לפרש שאחיזת עינים נעשה ממש באמירה בעלמא ובאיזה מעשה שמבלבל ראייתן או דעתן, שיראו או שיטעו לומר שרואין דבר שלא נעשה כלל, אלא ודאי שנעשה כאן איזה מעשה כשפים. וכן א"א לפרש שאיכא סם כזה שמעקם את הראיה בלא נתינת הסם לעין. ואם איכא סם כזה שהוא בדרך טבעי לא מסתבר כלל שיאסר מדיני כשפים, שענין טבעי לא שייך לכשפים. התורה שאסרתם – לא רק להרמב"ם שם הלכה ט"ז, שכתב ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, אלא אף להגר"א (יו"ד סימן קע"ט ס"ק י"ג) שכתב שכל הבאים אחריו חלקו עליו סוברים נמי דאינו ענין טבעי אלא באיזה לחשים בעלמא, וכן מעשים כאלו שאין בהם ממש, שג"כ נבראו מהשי"ת – אבל לא שיהיה ענין טבעי כשאר נבראים, שזה אסרה תורה.

אבל הש"ך בס"ק י"ז הביא שהב"ח הביא בשם הרמב"ם דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כישוף רק ע"י מראה ותחבולות וקלות התנועה ביד אסור. ועיין בב"ח שהוא מתרץ בזה הסתירה ברמב"ם, שבה"ט כתב על אוחז את העינים שלוקה, ובהט"ו כתב שאינו לוקה, שבה"ט איירי שלא נעשה ע"י כישוף אלא בתחבולות וקלות התנועה – שבזה לוקה, ובהט"ו איירי שנעשה אחיזת העינים ע"י כשפים שנראה כאילו נלקטו הקישואין ובאמת לא זזו ממקומן – אינו לוקה משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ונמצא שלמעשה עוד חמור אוחז את העינים בדרך טבעי מע"י כישוף. והש"ך כתב וכדבריו מבואר בדברי המגיה למיימוני, ולא נמצא זה בספרי הרמב"ם שלנו. עכ"פ גם הש"ך מסכים לדינא דהב"ח. וזהו ודאי דבר תמוה שיהיה שייך איסור למי שטבעו בקלות התנועה ביותר שיהיה מתנהג כפי קלות תנועה שלו. והא האחים שלחו לנפתלי למצרים להביא שטר מכירה מעשו ליעקב על חלקו במערת המכפלה (סוטה י"ג ע"א) הרי דהיה מותר. וגם שמשון היה מותר להשתמש בגבורתו המשונה שלא שייך זה כלל להיות באינשי, שהיה ודאי דבר תמוה לאינשי, ולא היה בזה אף לא חשש איסור מראית העין שיאמרו שע"י כישוף הוא עושה, וכ"ש שלא היה שייך בזה איסור ממש, וכ"ש שלא שייך שיהיה בזה איסור לאו דאורייתא. וא"כ מ"ש עניין הטבעי שנתן השי"ת לאחד בקלות התנועה שלא שייך לאסור, אף לא מדרבנן, וכ"ש שלא שייך שיהיה ע"ז לאו דאורייתא ומלקות. ורק כשמשקר לאינשי ואומר שעושה זה בכישוף יהיה אסור מצד שעושה עצמו רשע, ואולי גם שיכשלו אחרים לומר שמותר לעשות אחיזת עינים בכישוף, שאז עשייתו בקלות התנועה הוא מאיסור דלפני עור, ולא באיסור זה דכישוף.

ומש"כ הש"ך שכדבריו מבואר בדברי המגיה למיימוני הלכות ע"ז פי"א, ולא נמצא זה בספרי הרמב"ם שלפנינו. ומה שהביא דכן כתב בתשובת הרב סימן ס"ז (כוונתו לתשובת הרמ"א דלעיל. א.ב), הנה בגליון יו"ד דדפוס ווילנא נעתק על הגליון קצת מתשובת הרמ"א שהוא הרב, ואיתא שם בשם מהר"ם מלנדא שיש חילוק בין אחיזת עינים שלא ע"י כישוף לאחיזת עינים בכישוף. והביא הרמ"א בתשובה הנ"ל שמהרש"ל ביטל דבריו. אבל בתוך דברי מהרש"ל איתא שהחילוק שחילק מהר"מ מלנדא היה דעל אחיזת עינים בלא כישוף לוקה ועל אחיזת עינים בכשוף אינו לוקה. ומסיק הרמ"א שגם הוא האריך שאיכא תרי עניני אחיזת עינים, וע"ז דשלא בכישוף לוקה וע"ז דבכישוף אינו לוקה (אבל מכל מקום אסור א.ב). אבל כד מעיינינן בזה שכתב בשם מהר"ם מלנדא, משמע תרוייהו שלא בדרך טבעי הידוע והמובן להאדם בשכלו אלא בדרך שלא מובן. אבל האחד לא נעשה במעשה כשפים דהוא בכח הטומאה ולחשים ומעשה שדים, אלא ג"כ באיזה מעשה שמועיל להעשות מה שעשה, ואומרים שכך הוא ענין טבעי אף שלא מובן לאינשי, וכמו שעניין המשכת כח המאגנעט שמושך ונמשך שהוא ענין טבעי ולא מובן טעמו (דוגמה זו הביא הרשב"א בשו"ת חלק א' סימן ט', סימן ת"ח, וסימן תי"ג, וחלק ה' סימן קפ"ה, ושו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רפ"ו). שלכן שייך מה שהקשה מהרש"ל על מהר"ם מלנדא הרי לא נביא הוא שגילה לו סוד הפעולות האלה כי כל אחיזת עינים היא על ידי כישוף. והרמ"א השיב, ומש"כ מי הוא נביא – סוד ה' ליראיו. הרי מפורש ששני העניינים הם דברים שאינם טבעיים ולא מובנים, אך האחד הוא במעשה כישוף דהוא בשמות הטומאה ובשדים וכדומה, והאחד הוא ג"כ בדברים ומעשים בעלמא אבל לא שייכי לכישוף (כגון כח המשיכה של המגנט וכד', וכוונתו שגם זה אסור מדאו' ואף לוקה, ואם עשה ע"י כישוף אינו לוקה משום לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד. א.ב.).

ובאופן זה שג"כ נעשה בדברים ומעשים בעלמא, אך שלא שייכי לכישוף, שייך שיהיה אסור מדאורייתא. אבל אין למילף זה מקרא דנאמר באיסור מכשף, אלא הוא מקרא אחר דלא תעוננו, שנדרש בברייתא בסנהדרין דף ס"ה ע"ב לחכמים דמעונן זה האוחז את העינים, וע"ז לוקה משום דלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואחיזת עינים שנעשה ע"י כישוף, דהוא בשמות הטומאה ובלחשים דבשדים וכדומה שהוא מעשה כישוף כעושה מעשה גמור, שהוא מאותו הלאו עצמו דאיסור מכשפות והיה לנו בעצם גם לחייבו סקילה דהרי עשה מעשה מכשפות ממש, אך שהוא גזירת הכתוב דמ"מ כשלא עשה אלא אחיזת עינים פטרתו התורה. וטעם הפטור – אף שודאי ליכא חילוק בין עשה בהכשפים מעשה גדול או מעשה קטן – אולי הוא משום דלעשות מעשה הכשפים בעלמא, היינו להזכיר שמות הטומאה והלחשים והדיבור עם השדים בלא עשיית איזה מעשה כהא דלקיטת הקישואין ולמיכנף איזה בריות ולמישדי כריכי דשיראי מנחיריו, כהא דר' אשי חזא לאבוה דקרנא שם דף ס"ז ע"ב [ופשוט שהיו מכריכי דשיראי שהיו לו קודם, מאחר דאמר רב פפא (שם) דאינם יכולים לעשות בכישוף שום דבר חדש, שהוא לא רק אבעלי חיים אלא ודאי גם כל דבר חדש אין יכולין לברוא ע"י מכשפות, אך שבדבר יש יכולין לשנות לדבר אחר כי הא דקם גמלא דוסקניתא (רש"י – נעשה החמור דף של גשר, שעשו תחילה את הדף חמור, גמלא – גשר, סקוניתא – מין עץ הוא) וכהא דינאי אשקייה מיא לההיא אתתא הואי חמרא (רש"י – האשה נעשית חמור)], ליכא הלאו והעונשין. וכשנעשה בכשפיו רק אחיזת עינים, נחשב רק כאמירת ועשיית מעשה הכשפים בעלמא בלא שום מעשה, שבא מזה שפטור. ונראה שמצד זה הוקשה לרבי עקיבא על מה שבאחיזת עינים פטור, דהא ג"כ מעשה חשוב נעשה מהכשפים שעשה – דיתדמה להרואין שנלקטו הקישואין. ואפילו אם הוא נחשב למעשה זוטא, נמי עכ"פ לא גרע ממעשה ממש שחייבים עליו, שהרי סוף סוף נעשה מעשה זוטא שנמי חייב, שלכן לא סברה כשגמר זה מרבי אליעזר (שם ס"ח ע"א), שהיה סבור שאולי יש חולקין עליו, עד שגמרה גם מר' יהושע ואסברה ניהליה, הלימוד מהקרא וגם הטעם.

עכ"פ זהו כוונת מהרש"ל והרמ"א בתשובה, שאחיזת עינים הוא מעשה בלתי מובן לאינשי, שרק זה אסור, ויש שנעשה על ידי כישוף ויש שנעשה שלא על ידי כישוף.

ורק הב"ח חידש בתירוצו – שג"כ תירץ שאיכא ב' ענייני אחיזת עינים – שאחד מהם הוא בדרך טבעי ממש שאיש הזה הוא קל התנועה מאד, ומ"מ אסרה תורה בלאו וחייב עליו גם מלקות ככל לאו, ואחיזת עינים השני נעשה ע"י כישוף שהוא מלאו דמכשפות שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ולכן פטור. ולענין התירוץ בדברי הרמב"ם הא ודאי עדיף לומר כהב"ח, דהרי לא שייך להקשות עליו קושית מהרש"ל הרי לא נביא הוא שגילה לו סוד הפעולות האלה, כיוון שאחיזת עיניים הראשונה היא מעשה טבעי ממש, וא"צ לדחוק כתירוץ הרמ"א. וא"כ מוכרחין לומר דמהרש"ל ורמ"א לא סברי ששייך כלל לתרץ כהב"ח לאסור דבר טבעי, אף שניתן מן השמים כוח זה רק ליחיד. שלכן תירצו מטעם אחר, שגם בלחשים יש שהם מועילין שלא בכישוף, וזה שייך שיאסרו כשאיכא קרא למילף זה. שא"כ הרי פליגי מהרש"ל ורמ"א על הב"ח. ולא דק הש"ך במש"כ דכן כתב בתשובת הרב, דאדרבה הם פליגי עליו.

זהו מה שאמרתי בזה דרך הלימוד. אבל לא היה הדבר יצא ממני בהוראת שאלה למעשה, שאין איסור באחיזת עינים על ידי קלות התנועה וכדומה, כי בכל אופן אם משקר העושה זה ואומר שעושה דברים שלא כדרך הטבע הרי יש לאסור, דהא יכול להטעות האינשי אחריו להחזיקו לאיש בעל מופת, ואינש כזה הוא ודאי איש שאינו ראוי ללמוד ממעשיו אף כשלא היה משקר, וכ"ש כשמשקר. ואף בלא משקר ואומר שהוא עניין טבעי, שנתן לו השי"ת קלות התנועה יותר מאחרים, הרי אין להתראות בזה לפני אינשי רק באופן שיראו ויכירו דהיא מתנועה מהירות ביותר, ולא בעושה באופן שלא יראו ולא יכירו אלא אדרבה יאמרו מזה שאינו ענין טבעי אלא ענין כשפים, שבזה הוא מסית לכשפים, וממילא שאסור אף שלא ישמעו לו האינשי… אבל שייך רק לדון להתיר לבדחנים שעושין ענייני אחיזת עינים על חתונות באופן שיהיה ידוע ומפורסם שהוא מצד קלות התנועה וכדומה, שהוא מעשה טבעי ולא שייך לכשפים.

והחכ"א (כלל פ"ט סימן ו') משמע שאוסר גם באופן זה משום סברת הב"ח, שקצת משמע שהסכים לו גם הש"ך, אף שהוא נסתר ממילא ממש"כ שכן הוא בתשובת הרב כדלעיל. וזה היה שייך לאסור להבדחנים רק אם יאמרו שעושין זה באיזה לחשים, אף שהם לחשים שאינם ע"י כישוף, דהוא אחיזת עינים כתשובת הרמ"א. אבל אם אומרים שעושים בדרך טבעי, וכן הוא ידוע ומפורסם, איני רואה בזה שום איסור. אבל עכ"פ להוראה למעשה לא בא לידי עניין זה ולא שמעתי שבכאן עושין בדחנות בכלל. ובמקצת מקומות שנזדמן שהייתי על חתונות שהיה שם בדחן, לא נתעסקו בדברים כאלו. ולכן לא נשמע ממני זה אלא בלימוד ולא למעשה, אף שלא מסתפקנא בהלכה. ואם היה בא למעשה הייתי משתמטנא מפני כבוד רבותינו האוסרין. ואם לא היה אפשר להשתמט הייתי מורה דבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר…".

קוסם גוי

הרב גדליה אבערלאנדער [קובץ אור ישראל (מונסי) גליון ל"ו][16]

התיר גם הוא באופן שמודיע שאין בדבריו שום כוחות עליונים אלא חכמה ותחבולה, אלא שחילק בין ג' מיני קוסמים: א – אחיזת עיניים ע"י כישוף איסור תורה, ב- אחיזת עיניים ע"י השתלטות על מוחו של הרואה, שיש בו ממש "אחיזה" על עיני הרואה והוא הנקרא בלע"ז [Hypnotizing] – וגם זה אסור מהתורה (וביאר שלזה התכוונו הרמב"ם והב"ח כשאסרו אחיזת עיניים גם בלי מעשה כשפים)[17]. ג- והשלישי הוא "הקוסם שבימינו וקוראים לזה בלע"ז [Magician], ובזה אין הקוסם עושה שום תחבולה להשתלט על מוחו או עיניו של הרואה, אלא שהוא עושה מעשהו במהירות, 'כמראה הבזק', וע"י זריזות תנועות הידים הרי זה נראה כאילו נעשה משהו פלאי" – שמותר:

"….. (תחילה פורס את הסוגיא ואת דברי הרמב"ם, הב"ח והש"ך)…. אמנם נראה דמסקנא זו בלתי נכונה היא, ובהקדם מה שנלענ"ד לבאר בדברי הב"ח בביאור דברי הרמב"ם. הנה יש ג' אופנים אפשריים ב"אחיזת עיניים": הראשון, האוחז העיניים מתוך כישוף, כלומר שע"י כישוף הוא עושה מעשה ממש של איזה דבר, כגון שהוא לוקט קישואים ממש ע"י כישוף, והוא הנקרא בלע"ז Sorcery Witchcraft]. והשני, שאינו עושה כלום רק הוא אוחז את העיניים עם כמה תחבולות -ואחד התחבולות הוא שלוקח טבעת ומבקש מהבן האדם שהוא מעוניין לאחוז את עיניו להביט עליו בחוזק, והוא מסבב את הטבעת בזריזות, ועושה תנועות היד בחזקה ועי"ז הוא אוחז את עיניו' דהיינו שמתחיל לשלוט על מוחו של אותו אדם להראות לו מה שהלה מעוניין לראות, כגון שנראה להבן-אדם הזה שהוא עושה משהו אבל אין הוא עושה כלום, ובכה"ג מעשה כשפים אין כאן, אבל תחבולה של אחיזת עינים והשתלטות על מוחו של הרואה יש כאן. והוא הנקרא בלע"ז (Hypnotizing].

האופן הראשון היינו אחיזת עיניים ע"י כישוף, וזה נכלל בגדר כישוף ולכן אינו לוקה משום דהוי לאו שיש בו מיתת בית דין. והשני הוא אחיזת עיניים שלא ע"י כישוף, ובזה חייב מלקות משום לא תעוננו. והשלישי הוא הקוסם שבימינו וקוראים לזה בלע"ז (Magician], ובזה אין הקוסם עושה שום תחבולה להשתלט על מוחו או עיניו של הרואה, אלא שהוא עושה מעשהו במהירות, 'כמראה הבזק', וע"י זריזות תנועות הידים הרי זה נראה כאילו נעשה משהו פלאי. ולדוגמא, שמסתיר שטר כסף וכדומה בכתונתו, ואח"כ זורק דף נייר חלק בחלל אויר ומוציא בזריזות את הכסף מכתונתו, כאילו מהנייר נעשה כסף. שבעצם לא עשה כלום, לא כישוף ולא אחיזת עינים, רק שע"י זריזות מעשה ידיו נראה להרואה שלא תפסו עיניו את כל מה שקרה לפניו כאילו עשה דבר פלא, וזה לכאורה מותר, דלא מסתבר שיהא אסור באופן שעושה רק ע"י זריזות הידים, וכלשון הרדב"ז בס' מצודת דוד "אבל רחוק אצלי לקבל שתחייב התורה מלקות על התחבולה וקלות הידים, אבל הוא [האוחז את העינים] מפעולות השדים, שיש בכח ההשבעות אשר עושים להם לאחוז את העינים ולהראות לאדם דבר של תמהון, ואינו, ולכן חייבה עליו מלקות", אלא שהרדב"ז שם לשיטתי' אזיל דלא נאסר ב"לא תעוננו" כי אם כשעושה מעשה שדים, ובהמשך דבריו כתב בפירוש שלדעת הרמב"ם אכן ישנו איסור גם על אחיזת עינים שאין בו כי אם "קלות הידים" ויתכן שהבין שלדעת הרמב"ם כל אחיזת עינים גם של קלות הידים גרידא אסורה, ואילו לדברינו, אם כי הרמב"ם סובר שאחיזת עינים שאין בו משום מעשה כשפים או שדים בכלל הלאו דלא תעוננו היא, מ"מ גם לדידי' אין איסור כי אם בתחבולה שיש בה משום מעשה של "אחיזה" על עיני הרואה, וכמשנ"ת…

ולפי מה שביארנו אתי שפיר, דגם מש"כ הרמב"ם שעושה תחבולה ע"י קלות התנועה בידיו, היינו כשעושה איזה פעולה בגוף האדם שרואה זאת, וכמו שכתב הב"ח להדיא "ואין ספק שעושה שום מעשה עד שאחז עיניהם שידמה להם כך", ומשו"כ הוא לוקה ג"כ, אבל אם זה רק שע"י קלות ידים נראה כאילו עושה משהו אינו אסור מטעם מעונן.

וכנראה שזהו גם כוונת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם: "שיש שלשה מיני אוחז את העינים, אחד לוקה, ואחד מכין אותו מכת מרדות, ואחד אסור מדברי סופרים. יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות ואין בהם צד כישוף. ואני ראיתי מי שלוקח השעוה ומערב עמה דברים אחרים ועושה ממנה נר ומדליקה והעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים משונים מה שלא היה ולא נברא, וזה וכיוצא בו הוי בכלל מעונן. ואם התרו בו משום מעונן לוקה שהרי עשה מעשה לאחוז את העינים אע"פ שמעשה התמהון לא עשה (זו המקבילה להיפנוזה. א.ב)… עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעות שדים או במלאכה אחרת ממלאכת הכישוף וזה עושה מעשה לאחוז את העינים אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות…(זה כישוף ממש) והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיוצא בו שנראה כאילו אחז את העינים והוא לא אחז אותם, בזה איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות". ולפי כל הנ"ל נראה שאין איסור בקוסמים שבימינו שהרי לפי מה שנתבאר גם לדעת הרמב"ם ודעימי' אין במעשיהם שום 'אחיזת עינים' כלל…

היוצא לנו מזה שמה שמקילין עכשיו לילדים בזה, ובפרט שמי שעושה זאת הוא אברך ירא שמים שמודיע להילדים שאין בזה שום כוחות עליונים אלא חכמה ותחבולה מסויימת וכל אחד יכול להתלמד לעשותה, וכש"כ אם מראה אחד מן הפלאות האיך הוא עושה זאת, יש להם ע"מ שיסמוכו".

יביע אומר (יו"ד ח"ה סי' יד)

מיקל לכתחילה לראות קוסם גוי שמבצע קסמים ע"י זריזות ידיים ותחבולות:

"ומ"מ נראה שאם הקוסם הלזה גוי יש להקל, כיון שאינו אלא אוחז העינים, וכמ"ש החכמת אדם ובקיצור ש"ע שם. ואף שהמהר"ם שיק (במצוה רנא) חוכך בזה משום לפני עור, לר"ש (בסנהד' נו:) דב"נ מצווה על הכישוף, וכ' בסדר למשנה שכן הלכה, וא"כ יש להחמיר גם בגוי. ע"ש. ולפע"ד הרי מלבד שהרבה פוסקים סוברים שב"נ לא נצטוו אלא על ז' מצות בלבד וכמ"ש בחזון איש (זרעים, הל' כלאים סי' א סוף אות א), הרי גם להרמב"ם י"א דלא קי"ל כר"ש, וכמ"ש הלח"מ (פ"י מה' מלכים ה"ו). ובצירוף ד' הרדב"ז כאן נ"ל שיש להקל."

וכ"כ המהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, מצווה רנ"א) אלא שהוסיף שאם הגוי עושה את הקסמים ע"י כשפים אסור משום מסייע לעוברי עבירה או לפני עיוור:

"ולפי מה שכתבתי במצווה הקודם לזה בשם סדר למשנה פרק י"א דעל כישוף גם בן נח מצווה, א"כ אם האחיזת עיניים הוא ע"י כישוף גם בבן נח אסור דהוי מסייע לעוברי עבירה, ואפשר דאיכא משום לפני עיוור. ובספר נחלת שבעה (שבתשובה ט"ו הובא בבאר היטב סימן קע"ט) [כתב] דשאלה במכשפים אין אסור בזמן הזה דאין בקיאין בכישוף גמור עיי"ש. ולענ"ד לפי דברי הסדר למשנה דבן נח ג"כ מצווה על הכישוף א"כ בלאו הכי אסור משום לפני עיוור…דבשלמא לדברי החכמת אדם הנ"ל איכא למימר דאם הגוי עושה אם אין ישראלים רואין איכא למימר דליכא לפני עיוור דאמרינן בגמ' (ע"ז ו:) דווקא בתרי עברי דנהרא, אבל הנחלת שבעה דקאי על ששואלין אותו לידע איזה דבר מי גנבו זה נעשה ע"י זה וודאי איכא משום לפני עיוור וגם בגוי אסור כנ"ל".

שו"ת אבני ישפה ג יו"ד סי' עח (ענף ו)

נשאל האם מותר ליהודים להזמין קוסם שיעשה בפניהם מופע קסמים ללא כישוף, והשיב שמותר רק באופן שיודיע במפורש שאין בדבריו כישוף אלא רק תחבולות ידיים.

"ויש לעיין אם מותר לומר לגוי קוסם שיבוא לעשות אחיזת עינים בפני ישראל. ואם יעשה באופן שמותר לישראל לעשות, פשוט שמותר לומר לו לעשות כן, אמנם השאלה היא אם לא יסביר שום דבר ורק יעשה אחיזת עינים?

וכיון שבארנו שגם לפי הרדב"ז שפוסק שאין איסור תורה באחיזת עינים ע"י תחבולות, בכ"ז יש איסור של גניבת דעת, נראה שאסור לומר לגוי לעשות גניבת דעת ע"י תחבולות, כיון שאסור לישראל לעשות כן, גם אסור לנכרי לעשותו. ולכן הדרך המותרת להביא גוי לעשות מעשי קוסם בתחבולות של זריזות ידים, הוא ע"י שהגוי יודיע על כך לפני שיעשה זאת, וכיון שנראה שמותר הדבר על פי הרדב"ז, עכ"פ יכול לצוות לגוי."

[1] אם כי רובם לא הזכירו אותו.

[2] מחבר הספר פדיון הבן כהלכתו.

[3] ומשמע בדבריו שלא הזכיר חשש גניבת דעת, משום שכיום כולם יודעים שהקוסמים לא יודעים כישוף.

[4] אבל כן עובר באיסור תורה, בשונה מהלכות שבת ששם "פטור אבל אסור" הכוונה לאיסור דרבנן כ"כ הרמב"ם ע"ז יא,ט: וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה", וכ"כ במפורש החינוך במצווה רנ שיש במקרה זה איסור תורה ולוקה. וכ"כ היד רמה על סנהדרין כאן: "כשפים היכי דמי? העושה מעשה בסקילה, והאוחז את העיניים פטור ממיתה אבל אסור ועובר בל"ת שנא' לא ימצא בך מעונן ואמרינן זה האוחז את העינים". ואמנם לשו"ת הרדב"ז אומנם יש בזה איסור תורה אבל לא לוקה (ח"ה אלף תרצה. מובא להלן). וכך הבין הרב עובדיה יוסף בדעת הרמ"א שלא לוקה (יביע אומר ויחווה דעת להלן).

[5] וביאר הבית יוסף ואין זה לאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו, משום שבהכרח עושה איזשהו מעשה טכני על מנת להטעות את הרואים, אלא הכוונה היא שלא עשה מעשה ממש בשינוי המציאות באופן לא טבעי.

[6] צויין בדרכי תשובה. (קע"ט ס"ק ל"ז)

[7] קוסמים. נגזר מהמילה הגרמנית Taschenspieler. טאשן=כיס, שפילער=שחקן/מופיע.

[8] אומנם בשו"ת וישב הים לקמן, כתב שמסתימת השו"ע נראה שאסר כל סוגי אחיזת עיניים גם בלי כישוף.

[9] האחרונים ביארו שכנראה כוונתו לסוג של היפנוזה. ראה בדברי הרב גדליה אבערלאנדער להלן.

[10] שהיה רבה של קראקוב לפני הרמ"א.

[11] נראה לי שכוונתו לרב אלישיב המובא להלן.

[12] אומנם שבט הלוי כתב הפוך שאדרבא בכה"ג הוי כלימוד לעשות.

[13] וכפי שכתב לעיל בשו"ת אבני ישפה.

[14] המחמירים הבינו את הכסף משנה הזה, שהוא מפרש מדוע זריזות הידיים אינה נחשבת כלאו שאין בו מעשה, שהרי לכאו' לא משנה שום דבר במציאות, ועל זה תירץ הכסף משנה שגם עצם המעשה הטכני של זריזות הידיים או התחבולה שנראה כאילו שינה משהו במציאות הוי כ"מעשה". הרח"ד הלוי הבין את הכסף משנה (וכן להלן בשו"ת בצל החכמה) שכוונתו לבאר את דברי הרמב"ם שגם כשכתב הרמב"ם "שעשה והוא לא עשה" אין זה נחשב כלאו שאין בו מעשה משום שאומנם לא עשה מעשה במציאות אבל וודאי עשה כשפים שבאמצעותם הצופים לא ראו וזה גופו הוי "מעשה" (ולשיטתו על אחיזת עיניים ללא כשפים לא דיבר הרמב"ם).

[15] ראה לעיל הערה 5.

[16] מחבר הספר פדיון הבן כהלכתו.

[17] אומנם זו לא הסוגיה שלנו, אבל אציין שהרב בנין ציון סי' סז, חולק ומתיר היפנוזה (לא דיבר שם ביחס לקסמים של ימינו).