קללת חכם אפילו בחינם היא באה – כשגגה שיוצא מלפני השליט
מקורות
ראשית נציין שמימרא זו "קללת חכם בחינם או על תנאי היא באה" הובאה בחז"ל בשתי משמעויות, הן באופן שהמקולל אינו ראוי להתקלל משום שלא עשה דבר או משום שלבסוף עמד בתנאי, והן באופן שהמקלל לא התכוון כלל לקלל כגון שהיה בטוח בדבר שאינו נכון, ולכן לא חשש להוציא קללה מפיו. ואעפ"כ הואיל והקללה יצאה מפיו של החכם יש לזה משנה חשיבות והקללה חלה. ולכן יש לתלמידי החכמים להיזהר יותר בדיבורם.
מסכת מכות (יא, א)[1]
"מתני' – אחד משוח בשמן המשחה (הם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו. רש"י) ואחד המרובה בבגדים… מחזירין את הרוצח (במיתתן כמו שנא' ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח. רש"י)… לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. גמ' – טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי? והכתיב (משלי כו, ב) "כצפור לנוד, כדרור לעוף, כן קללת חינם לא תבא"! (וכאן זו קללת חינם שכן מה אשם הכהן הגדול), אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו (הלכך לאו קללת חינם היא. רש"י)…
אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו בחינם היא באה, מנלן? מאחיתופל – שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, בעא למישטפא לעלמא, אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי, אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו – יחנק בגרונו! (וקללה זו בחינם היתה שלא היה מקללו אלא אם אינו אומר. רש"י) נשא אחיתופל ק"ו בעצמו – אמר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים – לכל העולם כולו לא כל שכן? א"ל שרי, כתב שם אחספא שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה, ואפילו הכי כתיב (שמואל ב, יז, כג) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וגו'.
א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנלן? מעלי – דקאמר ליה עלי לשמואל (שמואל א, ג, יז) כה יעשה לך אלוהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב (שמואל א, ג, יח) ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, ואפילו הכי כתיב (שמואל א, ח, ג) ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'" (אפילו על תנאי – ולא נתקיים התנאי אעפ"כ היא באה, דהא קללה על תנאי היתה, אם תכחד ממני, ולא נתקיים שלא כיחד, ואעפ"כ נתקיימה הקללה דכתיב ולא הלכו בניו בדרכיו וגו', וזו קללה קללו עלי כה יעשה לך כמו שנעשה לי שאין בני מהוגנין. רש"י).
בדברי הגמרא מבואר שהטעם לכך שתפילת הרוצחים בשגגה על מיתתו של הכהן הגדול אינה נחשבת 'קללת חינם', משום שגם לכהן יש אשמה בכך שהיה לו להתפלל שלא יארע תקלות כאלו לישראל בימיו.
נחלקו הפרשנים כיצד להבין את דברי רב יהודה שבהמשך הגמ' "קללת חכם אפילו בחינם היא באה", לפי המאירי זו תשובה נוספת לשאלה מדוע תפילת הרוצחים יכולה להועיל והרי זו קללת חינם – ולפי תירוץ זה הפירוש הוא שאומנם זו אכן קללת "חינם ממש" ללא סיבה, אלא שהואיל ויש בין הרוצחים בשגגה גם תלמידי חכמים, היא עשויה לחול, משום שקללת חכם אפילו בלי שום סיבה היא חלה[2]:
מאירי (מכות יא, א)
"לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה ומזון שלא יתפללו על בניהם שימותו. ואע"פ שכתוב כצפור לנוד וכדרור לעוף כן קללת חינם לא תבא, (1) אין זה קללת חנם שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו… (2) או שמא פעמים שהשוגג ברציחה תלמיד חכם וקללת חכם אפילו על חינם היא באה וכן אמרו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה".
מנגד יש אומרים שזו מימרא בפני עצמה, חדשה, ללא קשר לקללת הרוצחים בשגגה, ולכן פירשו מימרא זו שקללת חכם אפילו בחינם היא באה, אין פירושה "חינם ממש" ללא שום סיבה, כי על זה כבר אמר הפס' "קללת חינם לא תבוא" ואפילו אם הוא תלמיד חכם, אלא הכוונה שרק אם יש לפחות אשמה מועטת במתקלל אז תחול הקללה של החכם[3], וכך פירשו את הראיה מאחיתופל שהתמהמה מלדרוש את הקל וחומר ובכך גרם צער לדוד המלך:
ריטב"א (מכות יא,א)
"קללת חכם אפילו בחינם היא באה – "לפי שאין בה תנאי כאידך דעלי, והוה משמע כי אחיתופל לפי שלא היה יודע לדרוש ק"ו בתחילתו הוא שלא גלה לו, להכי קרי ליה קללת חינם, מיהו לאו חינם ממש דהא בכל אדם אמר הכתוב קללת חינם לא תבא, כי נצטער דוד בדבר על שלא גלה לו מיד, ולא שם את לבו לדרוש קל וחומר".[4]
חידושי הרמב"ן (מכות יא,א)
"קללת חכם אפילו על חינם היא באה – פירוש לפי שדוד קילל כל מי שלא יאמר לו מיד כדי שלא ישטוף התהום את העולם, ואחיתופל לא היה יודע עד שדרש קל וחומר, ואפילו הכי כיון שלא אמר לו מיד ונצטער דוד בינתיים אתקיים ביה".[5]
פסיקתא זוטרתא בראשית לא,לב
המדרש מביא מקור מיעקב שלא ידע שרחל לקחה את התרפים של לבן, וקילל את מי שלקחם "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", ואע"פ שזו היתה קללת חינם כי יעקב לא יתכוון לקלל את רחל משום שהיה בטוח שאף אחד מבני משפחתו לא גנב את התרפים, קללה זו התקיימה לבסוף:
"עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה… ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם – לשם שמים שלא יהא אביה עובדם. אעפ"כ פגעה בה קללת הצדיק, היינו דאמרי רבנן קללת חכם אפילו על חנם היא באה. לא יחיה – וכתיב ותמות רחל ותקבר בדרך אפרתה (בראשית לה יט), וכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל (שם מח ז) – עלי הגרמת קללה".[6]
וכן הוא בבראשית רבה עד, ד:
"למה מתה רחל תחילה? רבי יודן ורבי יוסי, רבי יודן אמר שדברה בפני אחותה… על דעתיה דרבי יוסי לא מתה אלא מקללתו של זקן, שנאמר (בראשית ל״א:ל״ב): עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, והיה כשגגה היוצא מלפני השליט – (בראשית ל״א:י״ט): ותגנב רחל וגו׳ (בראשית ל״ה:י״ט): ותמת רחל וגו׳, (בראשית ל״א:ט״ו)".
זוהר שיר השירים דף א עמוד א
הזוהר מביא מעשה ובתוך כך מביא חכמים שנזהרו מאד בלשונם לא להוציא קללה אפילו על תנאי. ותוך כך מביא מספר דוגמאות מהתורה לעיקרון שקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת ולכן צריך להיזהר בלשונו. מקללת יעקב את רחל, וכן מקללת משה רבינו את עצמו שהיתה גם כן תנאי "ועתה אם תשא חטאתם – ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת":
"רבי ברכיה אמר יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא (הייתי יושב בשערי העיר רומא הגדולה) וחמינא חד בר נש דהוה אתי, נפקנא לגביה אעילנא ליה בגו ביתאי, בדיקנא ליה במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה ולא אשכחנא ביה, נזיפנא ביה ולא אתיב לי מידי, אפיל גרמיה אחורי דשא ודמך (הפיל עצמו אחורי הדלת, וישן), אמינא הוא וכלבא ייכלון כחדא! דהכי א"ר מניומי סבא דגוש חלבא מהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים וגו' [ישעי' נז]. לא ידעו שבעה אלו עמי הארץ שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכולא, מאי טעמא? מפני שלא ידעו הבין, דקב"ה לא אשרי קדושתיה בגווייהו, ועל דא אינון עזי נפש ובגין כך הוא וכלבא ייכלון כחדא. כד איתער קם וקריב לגבי פתורא מאיך רישוי ולא אמר מידי (כשהתעורר התקרב אל השולחן, השפיל ראשו ולא אמר כלום). חמינא ואסתכלנא בעינוי דחייכן (הסתכלתי עליו וראיתי בעיניו שהוא צוחק). אמר לי "ודאי מאורחוי דמרך אתרחקת! דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם ועד דלא יפקוד ליה ויבדוק ליה (ודאי התרחקת מדרכי ה', שהוא ערך שולחן והכין אוכל, מלפני שבא האדם, ולפני שיבדוק אותו אם יודע תורה) – אי תוסיף למהך באורחא דא לא יתקיימון לך בנין", מיד אהדר ואמר "ייחון לך ויתקיימון לך!", אמינא ליה אמאי אהדרת מלה ואתנחמת? אמר לי אסור ליה לבר נש למיליט גרמיה וכל שכן אחרא בגין דקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים, אמינא הכי הוא ודאי דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה – ואתקיים[7], ואנת בדיקנא בך ולווטך לאו כלום (כלומר אמר לו ר' ברכיה נכון שקללת חכם אפילו על תנאי באה, אבל אתה בדקתי אותך ואתה לא תלמיד חכם, ולכן קללותיך אינן כלום). פתח ואמר (אותו האורח) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", קללה דא על תנאי וקודשא בריך הוא מחיל לחוביהון (של ישראל) בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא בפיקודא דעובדא דמשכנא ואיהי פרשת ואתה תצוה, דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מילה ומילה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא דלא אדכר תמן – הוי קללת חכם אפילו על תנאי אתקיים.[8] כיון דארגישנא ביה (כיוון שהרגשתי בו שהוא ת"ח) קמנא ואותיבנא ליה ברישא דפתורא, אמינא והא לבתר ואתה תצווה (שמות כז, כ) אמר משה האי מילה (ואין מחני נא – שמות לב, לב)? א"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה. שאילנא ליה במקרא במשנה ובתוספתא ובהגדה והוה בקי בכולא. אמינא אמאי בקדמיתא לא אתיבת לי כד בדיקנא בך? אמר שינתא אניס לי תרין יומין הוו דלא דמיכנא והשתא דשינתא אתא לעיני לא אתיבנא לך…".
זוהר פרשת וישלח דף קעה, א
"רבי יוסי אמר כתיב (משלי כו, ב) קללת חנם לא תבא, ואוקמוה לו בוי"ו (היינו, שאכן יש אופן שכן תגיע אל המקולל), דאי קללת צדיקא היא אפילו דלא אתכון בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה[9], יעקב אמר (בראשית לא) עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, ואף על גב דאיהו לא הוה ידע, נטיל לה לההיא מלה ההוא שטן דאשתכח גבייהו תדיר בבני נשא, ועל דא תנינן לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא בגין דנטיל ההיא מלה וקטרג בה לעילא ותתא כל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקא".
ירושלמי סנהדרין פרק י, הלכה ב
בירושלמי מבארים הפרשנים שהחשש הגדול של קללת חכם, הוא כשמדובר שהמקלל הוא רבו של האדם:
"אמר ר' יוסי הדא היא דמתלא אמרה – צריך בר נש חשש על לווטייה דרבה אפילו על מגן".
קרבן העדה –
"שאומר המשל צריך אדם לחוש לקללת רבו אפילו על חינם".
פני משה –
"אפי' על מגן. אפי' בחנם אין קללת רבו חוזרת ריקם".
הסוברים ש"חינם" היינו כפשוטו, גם כשאין שום אשמה קללת החכם חלה
כך משמע מלשון רש"י (מכות יא, א):
"וקללה זו בחינם היתה – שלא היה מקללו אלא אם אינו אומר".
(וכאן הרי אחיתופל אמר לבסוף שמותר, ואם כן קללה זו חלה כפשוטו בלי סייג).
וכן מבואר בדברי המאירי לעיל, שהסביר שאומנם קללת הרוצחים היא קללת חינם ממש והטעם שבכל זאת חלה, הוא משום שיש ביניהם ת"ח.
וכפירושו פירש גם השפת אמת (מכות יא, א):
שפת אמת
"אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפי' בחנם היא באה… אמר רב אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה כו'. י"ל דר"י בא לתרץ קושיא דלעיל הא קללת חנם לא תבוא? על זה מתרץ דלפעמים גם קללת חנם מתקיימת כגון של ת"ח כך נראה לי, וכ"כ המאירי כאן".
מהר"ל נתיב התורה פרק יב
מבאר שכח הקללה לחול הוא מצד זה שהמקולל יש בו חסרון ופחיתות, ולכן כאשר אדם עושה משהו רע לחבירו אזי הוא נמצא בחסרון כי עשה דבר רע, ולכן ראוי שתחול עליו הקללה. אבל אצל תלמידי חכמים כולם נחשבים כחסרים ופחותים לעומתם ולכן יש מקום לקללתם לחול עליהם גם כשלא עשו להם שום דבר:
"ובפרק אלו הגולין (מכות יא, א) אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חכם באה – גם דבר זה מורה על מדריגת תלמיד חכם. ופירוש דבר זה כי הקללה הוא מצד ההעדר הדבק במקבל ולכך מקבל קללה, וכאשר עשה לו דבר שאינו ראוי לעשות, ודבר זה נקרא חסרון מי שעשה דבר רע כי כל רע הוא חסרון והעדר, לכן דבק בו הקללה בשביל שעשה לו דבר. אבל קללת תלמיד חכם אפילו בחינם באה, כי שאר בני אדם נחשבים חסרים בערך מעלת תלמידי חכמים, ולפיכך אל החסר יבא החיסרון וקללה, ומוכן ההדיוט שהוא בעל החיסרון בערך תלמיד חכם לקבל קללה וחסרון מן אשר הוא יותר במעלה שנחשב אצלו חסד וזה דבר מבואר".
חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף צ עמוד ב
וכן כתב בחידושיו לסנהדרין, והוסיף בחריפות שמי שאינו ת"ח הוא חומרי, ונחשב ארור וחסר בעצמו כנגד הת"ח, ולכן ממילא אפשר להוסיף עליו קללה:
"קללת חכם אפילו על חנם בא. כי הת"ח אשר בו השכל, באה הקללה ממנו אל החומר אשר אינו במעלתו והוא במדריגת החומר. כי החומר אשר הוא חסר בעצמו ואין לך חסר וארור כמו החומר שהוא חסר ונעדר כל צורה, ולפיכך קללת ת"ח אפילו בחינם באה אל הדבר שנחשב חומרי בערך ת"ח, ולא נחשב זה חינם כי החומרי הוא נחשב ארור וחסר בעצמו נגד השכלי, לכך אפשר להוסיף קללה אליו אחר שנחשב החמרי חסר בערך מעלת הת"ח, ועוד כמו שהנדוי והגזירה באה מן הת"ח כך הקללה ג"כ, כי גם הנדוי הוא קללה כי ארור בו נדוי והכל בשביל כי הת"ח שבו השכל גוזר ומחייב דבר, ולפיכך הקללה באה ממנו אפילו בחנם".
וכך הבין הבאר שבע (סנהדרין צ, ב) אלא שנשאר בצ"ע מדוע זה כך:
באר שבע
"קללת חכם אפילו על חינם היא באה כו'. בפ"ב דמכות (יא, א) יליף לה מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומות כו', וטעמא לא ידענא אמאי קללת חכם אפילו על חנם היא באה, וכי עביד הקב"ה דינא בלא דינא? וכי תימא שזה המקולל היה ראוי לקללה זו מחמת עבירה אחרת, אכתי קשה הלא אין מגלגלין חובה ע"י זכאי, וצריך לעיין עוד…".
הסוברים ש"חינם" אין הכוונה חינם ממש אלא צריך שתהיה אשמה מועטת
ריטב"א ורמב"ן סוברים שקללת חכם בחינם, היא מימרא עצמאית ואינה "בחינם ממש" אלא שהיתה לו איזה אשמה מועטת.[10]
ערוך לנר (מכות יא, א)
ביאר שבקללה של דוד לאחיתופל דוד היה יודע שאחיתופל יכול לומר לו, ולכן היתה לו הקפדה עליו וקללו באופן מוחלט "כל היודע ואינו אומר יחנק", אומנם אחרי שאמר, למפרע זו נעשתה קללת חינם. (בדומה לכך בסיפור של עלי ושמואל, שמואל ידע שעלי יודע את הנבואה ויכול לאומרה לו):
"בגמרא אפילו בחנם היא באה… דהך דאחיתופל היה קללה בהחלט שהרי ידע דוד שאחיתופל יכול לומר ואינו אומר ולכן קללו בהחלט, רק אחרי שאח"כ היה אומר א"כ בטל טעם הקללה ונעשה למפרע קללה בחנם ואעפ"כ באה".
מכתב מאליהו חלק ד' עמ' 222
מבאר גם הוא שקללת חכם בחינם יכולה לחול רק באופן שיש לו איזושהי קפידא על המקולל, ואע"פ שהיא לא בדעתו בזמן הקללה, שאם לא כן לא היה מסוגל החכם להוציא קללה זו מפיו אפילו על תנאי. ופירוש "אפילו בחינם" היינו בחינם כאן אך יש לה הצדקה מצד מעשה אחר:
"…קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא, א) – כי יש לומר שאילולא היה בליבו של החכם משהו נגד האיש ההוא לא היה יכול בשום אופן להוציא מפיו דבר כזה אפילו על תנאי. וכן מה שאמרו ז"ל "קללת חכם אפילו בחינם היא באה" פירושו שבמעשה זה הוא בחנם, אבל יש הצדקה לקללה מצד מעשה אחר, כעניין אחיתופל המובא שם. ופעולת הקללה היא, שבמידה וקיום המקולל תלוי בזכות החכם, אם החכם בעומק לבו אינו חפץ בו, יוכל הלה לאבד זכותו. (עיין מש"כ בזה במאמר "הפרט והכלל", כרך א' עמ' 151). ואף אם החכם לא התכוון לזה מדעתו, כלפי שמיא גליא, ומתחשבים ברגשותיו הסמויות שאינן נגלות אפילו לעצמו, ומה שהיה יכול להוציא מפיו דבר כנגדו מגלה את צפוני לבו".
(כלומר עצם זה שהיה מסוגל החכם להוציא מפיו קללה כזו כנגדו, מגלה שבאמת יש לחכם איזו קפידה כלפיו בעניין אחר. בדומה למה שביאר הרב דסלר בעניין פתיחת פה לשטן. א.ב.).
עין אליהו (מכות יא, א)
ביאר גם הוא שאין הכוונה שהקללה חלה בכל אופן ואפילו אם התנאי לא התקיים, אלא הוא מתקלל רק אם אחר כך יחטא המקולל ויהיה ראוי לקללה זו, אבל אם לא יחטא אין לו לחוש מקללת חכם אפילו על תנאי באה.
והוכיח את דבריו מהגמרא המובאת מיד במכות שם (יא, ב): "אמר רב יהודה אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה" כלומר אם אמרו לאדם שאם לא יעשה משהו יהיה בנידוי, אזי אע"פ שעשאו הוא בנידוי, עד שיפרו לו את הנידוי, וביארו התוס' שם שכל זה דווקא בנידוי על תנאי שאין זה בידי האדם לקיים את המעשה וכמו המקרה של יהודה שאמר ליעקב "אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים" שבזה באמת קיום המעשה לא היה בידיו, כי שמא יוסף היה מעכב אצלו את בנימין, ולכן הנידוי חל גם כשהיה בתנאי. אבל באופן שביד האדם לקיים את המעשה, מעיקרא הנידוי אינו חל משום שאנו יודעים שבוודאי יעשה אותו. ואם כן מדוע בקללת חכם על תנאי אומרת הגמרא שהיא באה גם כאשר בידי המקולל לקיים את התנאי, וכמו המעשה של שמואל שחלה עליו הקללה למרות שבידו היה לומר לעלי את הנבואה? וכתב לתרץ שאכן גם במקרים של קללת חכם על תנאי מדובר שהקללה חלה מכיוון שאח"כ חטאו והיו ראויים לקללה זו, אחיתופל – שהצטרף למרד עם אבשלום, ועלי – שלא מיחה בבניו.
"א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי וכו'. לכאורה קשה הא התוספות לקמן גבי נדוי על תנאי צריך הפרה, כתבו כשבידו לקיים אין חל הנדוי ואין צריך הפרה, ולמה באחיתופל נתקיימה הקללה של דוד הלא בידו היה לקיים התנאי, וכן בשמואל הלא בידו היה לקיים התנאי וקיימו? והנראה מה שאמרו בחנם ועל תנאי בא, היינו בעת שאח"כ יחטא אף בדבר אחר תחול עליו קללת חכם כיון שיצאה מפי חכם. לכן כשחטא אחיתופל והלך אחר אבשלום וחלק על דוד נתקיימה הקללה ונחנק. אבל באמת הרשות נתונה ואם לא יחטא עוד לא תתקיים הקללה. וכן שמואל מבואר במ"ר (שמות פ"א) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר וכו' – ללמדך שכל המונע בנו ממרדות סוף בא לתרבות רעה וכו'… והיוצא מן המדרש מי שמדריך את בניו בדרך טובה אז יראה אותם בדרך הטוב, וכאשר בני שמואל חטאו מן הסתם ג"כ לא רדה אותם ולכן לא הלכו בדרך הטוב. וא"כ קצת עוון היה בשמואל ולכן נתקיימה הקללה של עלי".
הטעמים לכך שקללת חכם אפילו בחינם באה
כוחו הגדול של דיבור של החכם
מדברי הזוהר בפרשת וישלח המובאים לעיל נראה שטעם הדבר שקללת חכם באה אפילו על חינם הוא משום כוח דיבורו גדול.
וכך מבואר במדרשים נוספים למשל בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו):
"לפיכך גנבתם רחל, שלא יגידו ללבן שברח יעקב. ולא עוד אלא להכרית שם עבודה זרה מבית אביה. ויעקב לא ידע בכל אלה, ואמר כל מי שגנב את התרפים ימות בלא עתו, והיוצא מפי צדיק כיוצא מפי המלאך, וילדה רחל ומתה, שנאמר (בראשית לה, יח) ויהי בצאת נפשה כי מתה"
(ובלשון מאד דומה גם במדרש הגדול כאן).
ספר החינוך
וכך מבואר בספר החינוך (מצווה רלא):
"…ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני וכמ"ש "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז) ותרגם לרוח ממללא – נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים, כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע".
חידושי אגדות למהר"ל מכות דף יא עמוד א
וכך מבואר במהר"ל:
"ביאור זה כי הת"ח שיש לו השכל כל ענין השכל גוזר ומחייב, ובפרט דבר שהוא קללה שהקללה הוא גזירה שהת"ח גוזר לכך היא אף בחנם באה. וכן מה שאמרו בסמוך קללת ת"ח אפילו על תנאי היא באה ג"כ כך הוא, לגודל כח השכל אשר אין השכל תנאי כלל כאשר ידוע מענין השכל ולפיכך באה על חנם".
קובץ שיעורים
בקובץ שיעורים (לר' אלחנן וסרמן. כתובות סב, ב) מבואר שדיבור של צדיק הואיל ופיו קדוש אז הוא פועל במציאות אפילו בלי כוונה כלל. שם מספרת הגמרא שר' יהודה חתנו של ר' ינאי, היה הולך ללמוד כל השבוע בבית המדרש וחוזר כל ערב שבת, וכשהיה חוזר לביתו היה רואה ר' ינאי עמוד של אש מקדים לפני ר' יהודה. בע"ש אחד ר' יהודה נמשך בלימוד, והואיל ור' ינאי לא ראה עמוד של אש אמר לבני ביתו "אלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו" (שעונת ת"ח מע"ש לע"ש), ואומרת הגמ' שהואיל ויצאו הדברים מפיו נפטר ר' יהודה:[11]
"כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה – הנה בכל מקום שמצינו כי ברכותיהן וקללותיהן של צדיקים מתקיימות הטעם פשוט – כי רצון יראיו יעשה. אבל הכא אי אפשר לומר כן, דהא לא היה רצונו (של החכם) כלל שימות ומוכח מכאן דהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כוונה, כמו שכתוב 'ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ', והוא כמו הגרזן החוצב גם בלא כוונה רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם. אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך, עד שיסירו החלודה ממנו".[12]
משפט כהן
וכן ביאר הרב קוק בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל. סימן צו, אות ז):
"…וכן מה שאמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך, שאינו כי אם ענין של קללת חכם, כמו שאמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא, בפסחים ס"ט ע"א, עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך, וכהא דשבת ק"ח א', בעובדא דרב ושמואל וקרנא, שא"ל מה שמך קרנא, יהא רעוא דתיפוק לי' קרנא בעיני', ונפק לי' קרנא בעיני'… ואם בקללת הדיוט אמרו שלא תהי' קלה, אצ"ל בקללת חכם שדבריהם כגחלי אש, ואין זה פלא כלל שכהו עיני רבי יוסי מתוך קללתו של ר"א, אם נפרש פשוט ידיך וקבל עיניך מראית עיניך, ואח"כ כשנתישבה דעתו ובקש עליו רחמים חזר אור עיניו למקומם, וכתיב בהו בצדיקיא ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".[13]
ר' צדוק
בדומה לכך כתב גם ר' צדוק (דובר צדק, נר המצוות פסקה נד) שתוקף קללת החכם נובעת מגדלותו, ומכך שמעלת החכמה גדולה ממעלת הנבואה:
"…כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פח, ב) שדברי תורה כנגיד שיש בידו להמית ולהחיות היינו בקללות שכתובים בה לעוברים וברכות למקיימים, וקללת חכם שמצד החכמה באה (ברכות נ"ו א) כי חכם עדיף מנביא (בבא בתרא י"ב א) וכל אשר יגזור אומר כן יקום, שלכן בלעם כוחו בפיו על ידי שהיה יודע דעת עליון שהיה במדריגת הדעת".
הבונה
פירוש הבונה על העין יעקב (נזיר נז, ב) לר' ר' יהודה אריה ממודנה (1571-1648):
"בא וראה כמה גדולים דברי חכמים כגחלי אש בוער, אף מחכם לרעהו ולפי סברתו".
אגרא דכלה
אגרא דכלה (לבעל ה"בני יששכר") פרשת וישב, בראשית לז, יד:
"כבר אמרנו שזה אי אפשר שדיבורו של צדיק לא יתקיים, ואפילו הדבר שיוצא ממנו כשגגה שיוצא מלפני השליט מוכרח שיתקיים כי שכינה מדברת מתוך גרונו דברים אמיתיים מחמת ששמר את עצמו מדברים בטלים ואסורים, כנודע הדבר להבאים בסוד ה'".
דגל מחנה אפרים
בדומה לכך כתב בדגל מחנה אפרים (פרשת שופטים, דברים כא, ה) שזו מעלתם של החכמים ("בני לוי") שאמונים על לימוד התורה, נתן ה' כח ותוקף גדול לדיבורם הן לברכה והן לקללה, ואף בלא מתכוון, והוי כאילו השכינה מדברת מתוך גרונם:
"ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלוהיך לשרתו ולברך בשם ה'… כלל גדול הוא כי ביד הצדיקים העובדים את ה' לברך לכל מי שירצו והן להיפוך כמו שמצינו אצל יעקב ועשו וכן בפסוק (איוב כ"ב, כ"ח) ותגזר אומר ויקם וכן מצינו כמה מעשיות בש"ס שעל ידי אמירת הצדיקים שאמרו על אחד דבר טוב ונתקיים וכן להיפוך כמו הוי כשגגה היוצא מלפני השליט (מועד קטן י"ח א), וזהו ונגשו הכהנים הם העובדים את ה' בני לוי שמדבקים עצמם תמיד לה' כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' היינו למי שמברכין מברכין אותו בשם ה' כי השכינה מדברת מגרונם… כי הכ"ה ממש מברך את המבורך על ידם וגם על פיהם יהיה כל ריב כמו אשר תאור יואר (שם כ"ב, ו') כי הכל בידם כנ"ל ותגזור אומר ויקם והבן".
עשה לך רב
שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן נד:
"…יש כח וערך לקללה לפעול אם על המקולל במדה ומגיעה לו, או על המקלל אם זו קללת חנם. והנה כאשר מדובר בתלמידי חכמים או צדיקים ויראי ה' המקללים, ניתן עדיין להבין זאת, שהרי על מוצא פיהם נאמר ותגזר אומר ויקם לך (שבת נט, ב)…".
ברכת אברהם
ברכת אברהם מכות יא, א:
"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה… וצ"ע בטעמא דמילתא הא באופן שלא נתקיים התנאי לא קילל כלל?…. י"ל דדברי החכם עושים רושם גם אחרי שנעקרו".
נתינת תוקף לדבריהם של חכמים
עין אי"ה (ברכות נו.) פסקאות קד – קה
הרב קוק מבאר שטעם הדבר שקללת חכם מתקיימת אפילו בחינם או בטעות (כאשר התקיים התנאי, וכן במקרה של שגגה שיוצא מלפני השליט), הוא משום שהדרכת התורה היא מחויבת המציאות, והיא קיום העולם, ולכן נתן ה' ביד החכמים כוח בפועל, כדי לתת תוקף לדבריהם ולהדרכתם התורנית לעם. ואומנם כל אדם נוטה לטעות לפעמים, ובכלל זה גם ת"ח, אך הערך של נתינת התוקף לדבריהם כמורי הוראה, גדול מההפסד שייגרם לפעמים מכח טעות בדיבורם. עוד כתב הרב שמאת ה' הוא שגם מדיבור בשגגה של החכמים יוצא בסוף טוב אל העולם:
מבואר בגמ' שלאחר שנתגלה לרבא מספרו של בר הדיא שנפל ש"כל החלומות הולכין אחר הפה", ובר הדיא בכוונה פתר לו חלק מחלומותיו באופן לא ראוי, קללו רבא "יהא רעוא דלמסר ההוא גברא לידי דמלכותא דלא מרחמו עליה" ובר הדיא הבין את חומרת הדבר ואמר:
"אמר מאי אעביד גמירי דקללת חכם אפילו בחינם היא באה וכו'": "ההשגחה העליונה אינה מחסרת שום ענין הנחוץ להשלמת המציאות, כשם שאין בה מחסור מצד התנאים הדרושים להשלמת המציאות החומרי, כן, ועוד ברוב יתרון, לא יוכל שיחסר שום תנאי הדרוש להשלמת המוסריות והרוחניות. ע"כ באשר בני אדם צריכין להיות מודרכים ע"פ חכמים, וההדרכה באשר יורו חכמי הדורות היא עמודו של עולם, וכאשר האדם באשר הוא אדם ראוי הוא לשגיאה לפעמים, ע"כ ודאי העמידה ההשגחה האלוהית כח שלטון החכמים באופן כללי, בערך כזה שגם משגיאותיהם יש אחרית וטובה אל המציאות, ותועלת הגדלת דבריהם והוקרתם בערך ובפועל – היא גדולה ומכרעת יותר מכל הפסד שתוכל לגרום שגיאה שלהם המזדמנות לעתים רחוקות. ומצד זה קללת חכם אפילו בחינם היא באה, כדי שירשם שהשמיעה לדברי החכמים צריכה להיות מתייקרת לא מצד ערך כל דבר בפני עצמו, כי אם מצד הערך הכללי הגדול היוצא משמירת דבריהם, וההפסד הגדול הנוגע עד נפש הכלל כולו היוצא מהפרצה בדבריהם. על כן לא הפרט הוא העיקר כי אם הכלל, ומצד הכלל יש ערך נשגב גם אל כל הפרטים. ומצד ההשגחה העליונה שאינה עוזבת כל דבר פרטי קל וקטן כבר הוכן תועלת ומקום של ערך גדול לכל הפרטים, גם להדברים הבאים מצד הכשלון והחלישות האנושית ודילוגו עלי אהבה".
בהמשך הגמ' מבואר שבר הדיא אמר שבכדי לכפר לו שלא תפגע בו המלכות בעקבות קללתו של רבא יקבל על עצמו גלות, ומבאר הרב קוק שטעם עונש זה דווקא משום שהגולה פורש מכלל ישראל והופך למעין אדם פרטי, ובכך מכפר על פגיעתו בכלל ישראל. ובמיוחד כאן שבר הדיא פגע בכבוד החכמים שזה עצמו פגיעה קשה בכלל ישראל שתלויים בהדרכת תלמידי החכמים:
"אמר איקום ואיגלי דאמר מר גלות מכפרת עוון – כל העונות עיקר עונשם היא מפני שהאדם אינו פרטי כי אם משותף אל הקיבוץ והכלל, והחטא פועל לרעה על הכלל, על הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה. ע"כ לא יתכן בזה הויתור והמחילה, כי ההפסד הכללי מי ימחול. וזהו נוהג בין בחטאים שבין אדם לחבירו וג"כ בחטאים המוסריים שבין אדם למקום. כי הרושם של הדרת הקדושה הצריכה להמצא ע"י החיים הדתיים הוא נוגע לנחלת כל הכלל כולו. ע"כ הגלות, שבו מראה האדם שהוא מכיר עוותתו בהפסדו אל הכלל, ע"כ הוא מתרחק מכללו וקיבוצו והולך לנוד כערך איש פרטי בודד שאין לו יחש וצירוף אל הכלל, היא מכפרת עוון. כי בתור יחיד שאינו מזיק אל הכלל המחילה מצויה באופן יותר נקל, וכיון שבא האדם לידי הכרה זו של ההפסד המגיע אל הכלל מפרצת הפרט, כבר הוא קרוב לתשובה ומוכשר אל המחילה, אחרי שמרשים הרעיון בנפשו ע"י הנדודים וההעתקה מכללו האהוב והרגיל שלו. וביחוד מתאמת מחילת העוון דגלות ל(עונש)הרע הבא מקללת חכם, שעיקר הוייתה הוא מצד הכללות, מצורך הכלל אל הדרכת החכמים, ע"כ הכרח הוא שיהיו דבריהם יקרים ועושים רושם. ע"כ בהיות האדם מכיר חטאו, ועושה את עצמו לחובתו לאיש פרטי בודד ונודד, אז המחילה קלה. כי על ערך הפרט הדברים אמורים "אם חטאתי מה אפעל לך", ויסודי העונשים מתרכזים באמצעות העניניים הכוללים, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא".
חזון איש
בדומה לכך ביאר החזון איש (סנהדרין סימן כ') שכל הקללות שמצינו לחכמי הגמרא:
"היה הדבר חובה להיות כבוד התורה קבועה בלבבות ישראל ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים".
משום פגיעה בכבוד החכם
מדברי הפרשנים לעיל שביארו ש"על חינם/על תנאי" הקללה באה, הכוונה רק באופן שהיה במקולל איזה חטא או קפידא (אפילו קטנה, או אפילו בעניין אחר שלא קשור למקרה של הקללה) מצד החכם מקלל, משמע שיש טעם נוסף שכח הקללה נובע גם מכבודו של התלמיד חכם שנפגע, אפילו במשהו, שהואיל וזו פגיעה חמורה לכן יש כוח בקללה לחול.
הסוברים שלא נודע לנו טעמן של ברכות וקללות
שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תח
נשאל בעניין פתרון החלומות של בר הדיא, ובהבנת דברי הגמ' ש"כל החלומות הולכין אחר הפה". וכתב שיש בזה דברים נעלמים שאנו לא מבינים לגמרי את סיבתם. ובתוך דבריו ביאר את כוחה של הקללה והברכה שגם זה מקורו בדבר סגולי וסוד שלא נתבאר לנו טעמו:
"תשובה זו שאלה פלוסופית שתולין הכל בטבע הנוהג, אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה אינו כן. אלא יש בכל או סגולות או דברים נעלמים לא נתבארה לנו עתה סיבותם. והיא שאמרו ברית כרותה לשפתים ואמרו "הוה כשגגה היוצאה מלפני השליט", וכאלה רבים, וזו היא המניעה בקללה והחפץ בברכות. ואמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ואם נמשך בזה אחר הטבע מה תזיק הקללה ומה תועיל הברכה? יקללו המה והשם יברך!".
ההבדל בין קללת חינם לקללה על תנאי
לכאורה בשני המקרים המובאים בגמרא הקללה שבהם היא על תנאי, הן של דוד ואחיתופל – "כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו", יש תנאי רק אם לא יאמר יחנק בגרונו, ולבסוף אחיתופל כן אמר. והן של עלי ושמואל – "כה יעשה לך אלוהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר", יש תנאי רק אם לא תאמר לי וכו' ולבסוף אמר לו. אז אם כן מדוע הגמרא קוראת לקללה של דוד בלשון "חינם" ולא "תנאי"?
רמב"ן
תירץ הרמב"ן (מכות יא, א) שקללתו של עלי לשמואל היתה רק על תנאי ולא בחינם, שהרי שמואל ידע את הדברים, ועלי קללו על תנאי אם לא יאמרם לו, לעומת זאת קללתו של דוד לאחיתופל אומנם היתה גם "על תנאי" אם לא יאמר, אך היתה גם "על חינם" שהרי בזמן שדוד קללו אחיתופל לא ידע את הק"ו ורק לאחר מכן חשב עליו והכריע את ההלכה:
"וקללת עלי על תנאי היה, ונתקיים, ומשום הכי אמר הכא על תנאי והכא (דוד ואחיתופל) על חינם, ויש לפרש דעל חינם הוי טפי מעל תנאי, ושל אחיתופל על תנאי היה ועל חנם שלא היה יודע כשהשביעו ואעפ"כ נתקיים בו ואע"פ שהיה על תנאי, אבל של עלי על תנאי היה ולא על חנם שהרי היה יודע בשעה שהשביעו. ואעפ"כ נתקיים בו שהיה צריך להתיר לו קללתו לאחר שהגיד לו".
ראש משביר
בספר ראש משביר (של הרב משה בירדוגו 1679-1730. מכות דף יא, א) כתב שקללת חכם על חינם וקללת חכם על תנאי שניהם עניין אחד, שהרי בזמן שמקיים את התנאי נמצא שהקללה נחשבת קללת חינם:
"קללת חכם אפילו בחינם היא באה – וקצת קשה דהיינו על תנאי? ואפשר דמשום שהיה על תנאי וקיים התנאי נקראת חנם, והיינו הך, אלא דחד נקט בלשונו על תנאי וחד נקט בחנם, וא"ת כיוון דהכל אחד אמאי כל אחד מייתי מקרא דחד? וי"ל דררב יהודה ניחא ליה לאתויי מדוד ואחיתופל דמסתברא דבשביל קללת דוד נחנק, שהוא דבר פלא שיחנק עצמו אם לא ששלטה בו קללת דוד, אבל מעלי ושמואל אין ראיה דמנ"ל דבשביל הקללה לא הלכו בניו בדרכיו, ור' אבהו אייתי מעלי ושמואל דמפורש בקרא ולא בעי לאתויי מהא דאחיתופל דאינה אלא גמרא, והוכחת ר' אבהו דבשביל הקללה לא הלכו בניו בדרכיו אפשר מדכתבה הנבואה ענין זה שקללו עלי לשמואל דמסתמא לא נכתב אלא לאשמועינן איזה חידוש לזה דריש דאשמועינן אפילו בחנם באה ודו"ק".
פתרונות לקללת חכם על תנאי, שלא תבוא
עשיית תנאי כפול – במקביל לקללה מברכים
מאירי
כתב המאירי (מכות יא, א) שכאשר מקללים את הציבור על תנאי שיעשו במפורש תנאי כפול, שמי שלא יעבור על התנאי יבורך (שהרי בין המקללים בד"כ יש גם ת"ח):
"… נראה לי בקללת הצבור הבאה על תנאי, שכופלים בה שאם לא יעבור על תנאם שתהא הקללה נהפכת לו לברכה".
בכור שור
וכ"כ ר' יוסף בכור שור (דברים לג, ז) שלכן כשועשים חרם בציבור, מיד אח"כ עושים 'מי שברך' למי שלא יעבור על החרם:
"וקללת חכם אפילו על תנאי היא באה אפילו נתקיים… וכן מצינו (היינו "לכן מצינו") בכל התורה, "אם לא תשמע – תוכיחה, ואם תשמע – ברכה". ולכך הנהיגו הקדמונים לברך הקהל אחר החרם, כלומר: אם יעמדו על החרם יתברכו".
עיון יעקב
וכך כתב בעיון יעקב (לבעל השבות יעקב, מכות יא, א):
"ומהאי טעמא כשנותנין הציבור חרם על איזה דבר עושין אח"כ מי שבירך למי שאינו עובר על החרם, מהאי טעמא שלא יחול העונש".
שיח יצחק
על דרך זו ביאר בשיח יצחק (לר' יצחק חיות 1538-1610. מכות יא, א) מדוע אין בקללות שבתורה שהן בתנאי "ואם לא תשמעו לי…" (בפרשיות בחוקותי וכי תבוא) משום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה? משום שכאשר לצד התנאי "אם לא" מיד אומרים מי יהיה "אם כן" אין בזה חשש שהקללה תגיע, וכפי שבצמוד לפרשיית הקללות יש את פרשיית הברכות "אם בחוקותי תלכו" "אם שמוע תשמוע אל מצוותי" וכו':
"…אמרינן כאן דקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ומעתה אם החכם רוצה לקלל על תנאי זאת העצה היעוצה לו, לקלל מצד אחד ומצד השני יברך, כגון אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם – ואם לא תשמעון לי וגו', וא"כ אז ליכא למימר הרי קללת חכם אפי' על תנאי היא באה, זה אינו דהרי אם ישמעו הרי ברכתו עומדת לנגדו שמרובה מדה טובה ממדת פורעניות…".
ילקוט המאירי
וכן ביאר בילקוט המאירי (מכות יא, א) מדוע אין בקללת הכהן את הסוטה משום קללת חכם אפילו על תנאי באה, משום שעשה תנאי כפול והזכיר בדבריו "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים… ואם לא נטמאה האישה וניקתה ונזרעה זרע". עוד תירץ שקריאה מהתורה אינה נחשבת קללה:
"אר"א קללת חכם אפי' על תנאי היא באה וכו', והקשה בהתורה והמצוה דאם כן איך השביע הכהן את האשה בשבועת האלה שמא לא שטתה ותתקיים קללתו אפי' על תנאי? ותירץ באמרי שפר סוף פ' וישלח דאם מזכיר גם הברכה בהדי' היינו הנקי לית לן בה, ואין החשש רק כשמזכיר את הקללה לבדה עיי"ש, ועוי"ל, דבמה שהוא קורא את האלה מן התורה לא אקרי קללת חכם דאל"כ איך קורין את התוכחה מן התורה, אלא ודאי דקריאת התורה לא נחשב ח"ו לקללה".
רבי שלמה קלוגר
וכן הובא בשם ר' שלמה קלוגר (בספר לקוטי בתר לקוטי, מכות יא, א):
"…הגאון ר' שלמה קלוגער ז"ל מביא שבעל כסא דהרסנא מקשה, איך השביע הכהן את הסוטה, הלא קללת חכם היא אפילו על תנאי, ואטו יהיה הכהן תמיד ע"ה, הלא היו רובם ת"ח? וכתב הוא דלא קשיא מידי, דע"כ לא אמרינן קללת חכם אף על תנאי היא באה, רק אם מזכיר החכם רק הקללה ואינו מזכיר את ההיפך, אבל אם מזכיר גם ההיפך, דהיינו הברכה אם לא יעשה דבר זה, א"כ מה חזית שתחול הקללה טפי מהברכה. ולכן א"ש, כיון דהכהן היה אומר "ואם לא שטית הנקי", הזכיר ג"כ הברכה, שוב לא היה אפשר שתחול הקללה נגד הברכה שהזכיר במעמד אחד. ובזה מובן מדוע אמר הכהן גם ההיפך".
שם משמואל
וכ"כ השם משמואל (כי תבוא שנת תרע"ג) לגבי הקללות שבהר עיבל:
"ונראה דהנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה, "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", וכן כולם. ויש להתבונן, מאחר שעיקר הכוונה היה לקלל את העוברים על אלה, כדי שהם לבדם ישאו את עוונם ולא יהיו שאר העם ערבים להם, כמ"ש הספורנו… א"כ למה פתחו בברכה כלל? ויש לומר דהנה אמרו ז"ל קללת חכם אפילו על תנאי באה, א"כ לא רצה ה' יתברך שיזכירו את הקללות טרם יזכירו את הברכות על הבלתי עוברים, ושוב אין ארור מתדבק בברוך, והוא כענין שאמר ה' יתברך לבלעם (במדבר כב, יב) "לא תאור את העם כי ברוך הוא", אלא על העוברים לבד שלא נתברכו מקודם תחול הקללה".
חיד"א
וכן ביאר החיד"א בספרו נחל שורק (הפטרת ויצא):
"פירש הרב באר יצחק אשכנזי דאמרינן במכות קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת וא"כ הקללות והתוכחות שאמר הקב"ה לישראל אפילו יקיימו המצות צריך שיקויימו כל הקללות דלא גרע מקללת חכם? והתירוץ לזה דהקב"ה אומר ברכה וקללה בדיבור אחד וא"כ אין הקללה לבדה".
הפרת קללת החכם כשהתנאי לא חל
ריא"ז
הריא"ז (קונטרס הראיות. מכות יא, א) ביאר שהקללה פגעה באחיתופל אע"פ שהיתה זו קללת חינם והוא לא היה אשם, משום שהיה מוטל עליו לבקש היתר על הקללה, ולא עשה זאת. כלומר חכם שקילל על תנאי, גם לאחר שאדם קיים את דברי החכם מוטל עליו לעשות התרת נדרים ובכך לא ינזק מקללת החכם:
"קללת חכם אפי' על חנם היא באה מאחיתופל, שהרי אחיתופל בחינם נתקלל, שבשעה ששאל דוד מהו למכתב שם ומשדא אתהומא, לא היה יודע אחיתופל להשיבו, אלא אחר מכאן נשא ק"ו לעצמו, ואע"פ כן פגע בו קללתו, שהיה לו לבקש התר על קללתו".
חזון איש
וכך מבואר בחזו"א (סנהדרין סי' כ):
"…ונראה דמותר לקלל בשם כדאמר רבא (ברכות נו, א) 'יהא רעותא, ורצונו לומר מן שמיא, וכן כתוב באלישע (מלכים ב, ב, כד) "ויקללם בשם ה'" והנערים נתחייבו נידוי על בזותם הנביא, ונתבאר בגמ', ונראה דקללה זו לא תזיק אלא אם לא שב ונכנע, אבל אם שב מתירין לו כמו נידוי עצמו, וכן משמע בברכות שם (נו, א) דאמר איקום ואגלי דאמר מר גלות מכפרת עוון וכו', מבואר דאם מתכפר החטא נפקעת הקללה".
עלי תמר
בספר עלי תמר ירושלמי (ברכות פרק ה הלכה א) מבאר שמטעם זה שקללת חכם אפילו בחינם היא באה, אדם שחולם חלום רע צריך לעשות "הטבת חלום", ולא מספיק רק ביטול לחלום, אלא צריך להופכו לטוב, משום שחלום דומה כאילו אמרו לו משהו מהשמים והוי כקללת חכם, ולכן כדי שלא תבוא אפילו בחינם, צריך להופכו לטובה ולברכה ע"י "הטבת חלום":
"בבבלי דף נ"ה יטיבנו בפני שלשה ולימא חלמא טבע חזאי ולימריה ליה הנך טבא הוא וטבא להוי, ג הפוכות וכו'. מבואר שכדי לבטל חלום רע לא מספיק בביטלו בשלילה ולומר שיהיה בטל ומבוטל אלא שצריך להופכו בחיוב לטובה לברכה ולשמחה, וכן הוא השם "הטבת חלום" ולא "ביטול חלום". ונ"ל הטעם בזה עפ"י שאמרו במכות י"א קללת חכם אפילו על חינם היא באה וכן קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, וכתב בחידושי המאירי שם וז"ל ומתוך כך נ"ל בקללת ציבור הבאה על תנאי שכופלים בה שאם לא יעבור על תנאם תהא הקללה נהפכת לברכה עכ"ל… אכן מצינו בהסכמת הגדולים על ספרים שהיו גוזרים נח"ש ולטותא דרבנן על מי שישיג גבול המחבר לחזור ולהדפיס הספר בלי רשות והיו כופלים שמי לא יעבור על דבריהם ישכון לבטח ויחי לנצח או, והשומע ינעם לו ותבא עליו ברכת טוב. ונראה שעשו כן מפני מאמר רז"ל קללת חכם אפילו על חינם היא באה אפילו על תנאי היא באה ומפני כן הפכו הקללה לברכה כדעת המאירי… וקרוב הדבר שהמאירי לא חדש הדבר מדעתו אלא שהיה נהוג כן הדבר בזמנו בגזירת הקהילות בלטותא דרבנן לכפול הדברים ולהפוך הקללה לברכה וכדומני שנמצא כדבר הזה בספרי הראשונים. ונ"ל שהוא ג"כ ענין של הטבת חלום ולא ביטל חלום שכן אף שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידין אעפי"כ יש לחוש שרמזו לו מן השמים ע"ז כמ"ש בנדרים ח גבי נידוהו בחלום. לפיכך לא די בביטול החלום שכן הוא כענין קללת חכם אפילו על חינם היא באה ולפיכך מן הצורך להטיבו בחיוב ולהפכו מרע לטוב ומקללה לברכה. ונ"ל שזהו גם העניין ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", כמ"ש בבבלי שם ובמע"ש סוף פ"ד שאחרי שכל ענין החלום הוא בגדר של קללת חכם שאפילו על חינם ועל תנאי היא באה וכשפטרו לטובה הרי הוא מהפכו מרעה לטובה ומקללה לברכה ודברי המאירי באים ללמד על החלום ברם נמצאים גם למדים מהטבת חלום שיכולים להפוך מקללה לברכה…".
עליית תלמיד חכם לקללות
ספר חסידים סימן תשסו
דן בעניין עליה לתורה בקללות, ומבאר שהמנהג היה לקרוא לעליית הקללות עם הארץ, משום שאם יעלו תלמיד חכם יראה כמי שהוא מקלל את הציבור והוי כ"קללת חכם שאפילו בחינם היא באה", ואז גם החכם עצמו יתקלל כי כתוב "ומקללך אאור", ולכן נהגו להעלות עם הארץ:
"…הראשונים היו קוראים עם הארץ לתוכחה כדי שלא יהא אדם חשוב קורא ויתקיימו דבריו, והוא אמר ומקללך אאור, אעפ"כ לא יתכן לכל מי שיקרא שליח ציבור שימנע מלעמוד שנאמר (משלי ג, יא) ואל תקוץ בתוכחתו".
כנסת הגדולה
הביאו בספר כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף או"ח סימן תכח) וכתב שבמקומו כן נהגו לעלות ת"ח לתוכחות והקללות, והטעם משום שאין ראוי להוכיח אלא הגדול שבקהל, וביאר שאין בזה חשש משום קללת חכם אפילו בחינם באה משום שאין מתכוון לקלל כלל אלא רק כדרך הקריאה בתורה:
"נהגו שחכם הקהל קורא… תוכחות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה… ותוכחות שבתורת כהנים ובמשנה תורה הטעם ברור, שאין ראוי להוכיח אלא הגדול שבהם. אבל בספר חסידים סימן תשס"ו כתב בשם הראשונים שהיו קוראין עם הארץ לתוכחות, כדי שלא יהא אדם חשוב קורא בקללות ויתקיימו דבריו, והוא אומר "ומקללך אאור". וכתבתי בטור זה סימן רפ"ב דף קפ"ג ע"א שטה כ"ה [הגה"ט אות ה] שלפי דרכו נראה לי שאין לקרות חכם בתוכחות וקללות, משום דקי"ל [סנהדרין צ ע"ב]: קללת חכם אפילו על חנם היא באה. ועכשו אני רואה שאין זה כלום, דלא נאמר קללת חכם אפילו על חנם היא באה אלא במתכוין לקלל, אבל בקורא בתורה תוכחות וקללות, שאין כונתו לקלל, אין כאן שום חשש".
קללת חינם לא תבוא לעומת קללת חכם אפילו בחינם באה
משלי כו, ב
"כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא [לוֹ] תָבֹא".
הפרשנים במקום מבארים שכוונת הפס' היא שכפי שציפור דרכה לנוד ממקומה אך תמיד בסוף שבה אל קינה, כך קללה שנאמרת על חינם, ללא סיבה, לא תגיע אל המקולל אלא תשוב אל המקלל עצמו. ובכך מיישבים את הסתירה בין הקרי לכתיב – הקללה "לא תבוא" אל המקולל, אלא "לו תבוא" – אל המקלל.
רש"י (משלי כו, ב):
"כצפור לנוד – שהוא נד, וכדרור שהוא חוזר לקנו, כן קללת חנם לו תבוא – למי שהוציאה בפיו."
רלב"ג (משלי כו, ב)
"הנה כמו הצפור שהוא נד ממקומו בקלות, וכדרור לעוף אל הבית שיצא ממנו, כן קללת חנם לא תבא אל המקולל בה, כך תהיה נדה ממנו בקלות ותשוב לאשר יצאה הקללה מפיו כמו שישוב הדרור לבית אשר יצא ממנו".
מצו"ד (משלי כו, ב)
"כמו צפור הפורח מקינו להיות נודד להשיג מאכלו, וכמו הדרור הפורח מקינו לעוף השמים, הנה הם חוזרים לקנם – כן קללת חנם חוזרים ובאים אל המקלל עצמו, מפיו יצאו ואל קירבו יבואו".
סנהדרין מח, ב – מט, א
יואב בן צרויה התחייב מיתה בעקבות כך שהרג את אבנר בן נר, ועמשא בן יתר, וכן משום שהיה מורד במלכות בכך שתמך בהמלכת אדוניה נגד רצון דוד. אומנם דוד לא פגע בו, אלא רק קללו לאחר שהרג את אבנר: "יחולו (דמיו של אבנר) על ראש יואב ואל כל בית אביו, ואל יכרת מבית יואב זב, ומצורע, ומחזיק בפלך, ונופל בחרב, וחסר לחם" (שמואל ב, ג, כט). ולפני מותו ציווה דוד לשלמה שיהרוג את יואב. והגמ' מבארת שיואב אמר לבניהו שבא להורגו בשליחות שלמה שאם הוא הורגו אזי כל הקללות שקללו דוד יחזרו על בית דוד: "תרתי לא תעביד בהאי גברא, אי קטלית ליה – קבול לטותיה דלטייה אבוך, ואי לא – שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך" ואומרת הגמ' שאכן לבסוף שלמה הרג את יואב, ומוסיפה שכל הקללות שקילל דוד את בית יואב חלו בבית דוד:
"אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד… (כאן הגמ' מבארת כל קללה היכן חלה בזרעו של דוד), אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי תהא לוטא ולא תהא לאטה".
רש"י (סנהדרין מט, א)
"תהא לוטא ולא תהא לאטה – נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל".
יד רמ"ה
וכ"כ היד רמ"ה (סנהדרין מט, א):
"מוטב ליך שתהא מקולל ואל תהא מקלל לפי שסוף קללת חינם לחזור למקלל".
מהרש"א
המהרש"א (סנהדרין מח, ב) מבאר שיואב לא ביקש משלמה שיסיר מעליו את קללות דוד, אלא אמר לו שאם הורגו אזי שלמה יקבל את הקללות הללו על עצמו ועל ביתו, הואיל ובכך הן נעשות קללות חינם. ומכיוון שדוד כבר קללו ואי אפשר לבטל את הקללה, לכן צריך ששלמה יקבל אותם על עצמו:
"קבל לטותא דלטייה כו'. ולא אמר ליה 'אי קטלת ליה בטל לטותא ממני' – דכיון דכבר גזר דוד עליו הנך תרתי שלא כדין לפי דעתו אי אפשר שיבטל אחד מהם אי לאו שיקבל אחד מהם, המקללו בחנם, וק"ל."
עיון יעקב
וכך מבאר העיון יעקב (סנהדרין מט, א), ומביא שלכאו' קשה מה הראיה מקללתו של דוד את יואב שעדיף להיות מהמקוללים ולא מהמקללים מהטעם שקללת חינם חוזרת למקלל, והרי כאן זה שונה כי שלמה קיבל על עצמו את הקללה כשהרג את יואב ולכן באה עליו הקללה? ומתרץ שדווקא מכך ששלמה היה חייב לקבל אותם על עצמו ולא היה יכול לבטלם מוכח שכאשר הקללה היא לחינם בהכרח חוזרת אל המקלל:
"תהא לוטא ולא תהא לטטא – רבים נבוכים בזה ומנלן לומר כן דלמא שאני הכא שדוד קבל על עצמו כן? ולא קשיא מידי דרש"י נשמר מזה וכתב שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל, וזה נלמד שפיר מדהוצרך שלמה לקבל על עצמו הלטותא ולא ביטל הלטותא, אלא ודאי שכיון שקטל ליואב, א"כ קללת דוד בחנם היה, ממילא חזרה הקללת חנם על עצמו וזה כוונת מהרש"א…".
שפתי כהן
כתב השפתי כהן על התורה (ויקרא יט,יד) שגם לפי הגמרא שקללת חכם אפילו בחינם היא באה, אעפ"כ גם החכם שקילל נענש בעקבות קללת חינם זו:
"לא תקלל חרש – בא להזהיר האדם שלא יקלל לשום אדם שלא יענש על ידו ותחזור הקללה לו, שנאמר (משלי כ"ו, ב') "קללת חנם לא תבוא" קרי, וכתיב לו תבוא, שלא תבוא למתקלל ותבוא למקלל, ואם תבוא למתקלל כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ, ב) קללת חנם לו תבוא – אפילו על חנם היא באה, עם כל זה הוא (המקלל) נענש, כמו שכתב בעל צרור המור על פסוק (בראשית לא, לב) "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" זה לשונו: ומאותה קללה מתה רחל, ולפי שהיתה קללת חנם לו תבוא – חזרה ליעקב, ולכך נתקצרו ימיו שלושים ושלוש שנה מחיי אביו כמנין "יחיה" עד כאן".[14]
קורבן העדה
(סנהדרין פרק י, הלכה ב. בביאור שלו "שיירי קרבן"):
אומנם קורבן העדה מבאר שקללת חכם אפילו בחינם חלה ואינה חוזרת כלל אל המקלל, (ומפרש כשיטתו לעיל שקללת חכם היינו קללת רבו של האדם):
"אפילו על מגן. וכ"ה בבבלי מכות (יא, א) אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפי' על תנאי היא באה ומייתי ראיה מאחיתופל, וקשה הא כצפור לנוד וכדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא? וי"ל פי' הפסוק כמו שכתב הרלב"ג כמו שציפור נודד ממקומו בקלות, כן קללת חנם לא תבא אל המקולל בה, כך תהיה נדה ממנו בקלות ותשוב הקללה לאשר יצאה מפיו, כמו שישוב הדרור לבית אשר יצא ממנו, רוצה לומר לכך כתיב לא באל"ף וקרינן לו בוי"ו. נמצא לכך דימוה לצפור הנודד מקינו שלעיתים רחוקות הציפור אינו נודד בקל כגון שהוא חולה או שהקור גדול. הכי נמי יש עת שקללת חנם חלה והיינו בשהרב מקלל תלמידו".
ערוך לנר סנהדרין מט, א
בדומה לכך הקשה הערוך לנר מדוע קללת דוד לא חלה בכל אופן על בית יואב גם לאחר הריגתו, שהרי למדנו שקללת חכם אפילו בחינם היא באה? ותירץ שכאן זה שונה משום שהואיל וקיבל עונש אחר (שהרגוהו), לכן הקללה לא חלה עליו, ועומדת במקומה, והואיל וכבר יצאה ואינה חוזרת ריקם, היא חוזרת אל המקלל גם אם הוא תלמיד חכם (משא"כ אצל דוד ואחיתופל שהקללת חינם חלה הואיל ולא קיבל עונש אחר וכן היתה בו מעט אשמה):
"תהא לוטא ולא תהא לאטא – פירוש לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל. אכן קצת קשה הא במכות (יא, א) ילפינן מדוד שקללת חכם אפילו בחינם היא באה – ואיך שבה על דוד קללת יואב? וגם למה לא חלה על יואב?… וי"ל דהתם איירי מקללת חנם שלא קלל החכם אלא למי שיעבור ולא עבר שום אדם – דהתם ודאי לא שייך שתשוב אל ראש המקלל כיון שלא קלל לשום אדם אם לא יעבור ואם יעבור אין זה קללת חינם, ואעפ"כ חלה על ראש אותו האיש שמיראת הקללה דווקא לא עבר, כן היה באחיתופל דהא מקודם שקלל דוד לא אמר. אבל הכא שקלל דוד את יואב על שחטא, וכיון שאח"כ קבל עונש אחר א"כ הקללה במקומה עומדת רק שמעתה הוא בחינם ולכן חלה על ראש מי שקלל בחנם".
הטעם לכך שקללת חינם חוזרת אל המקלל
ספר חסידים סי' עו
"אל תעניש ישראל ואל תקללו אך התפלל עליו שישלים הקב"ה ליבו ויחזירהו למוטב, ואל תמסור עליו דין לאמר הצור ינקמני מידו וישוב לעושה הרע כרעתו כי כל המוסר דין על חבירו באה מדת הדין לפני הקב"ה ואומרת רבש"ע לזה תעשה דין? ראוי הוא שתענישו על כך וכך! (ר"ה טז, ב). כללו של דבר אל תקלל שום אדם כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו…".
חיד"א
וביאר החיד"א (בפירושו ברית עולם, על ספר חסידים סי' עו) ע"פ הזוהר שברגע שאדם הוציא דבר קללה מפיו מוכרח הדבר שיתקיים משום שבכח דיבורו נתן כח לסטרא אחרא לפעול אותן הקללות. ואם המקולל אינו ראוי לקללה זו, דהיינו שזו קללת חינם אזי הקללה חוזרת למקלל עצמו – לו תבוא:
"פירוש שהקללות תיכף כשאדם מקלל נותן כח לסטרא אחרא לפעול אותן הקללות, ומוכרח שיתקיימו, על דרך מה שאמרו בזוהר חדש בעובדא דרבי אלעזר שפגע בנחש שהיה הולך להמית אדם מישראל וביני ביני שב בתשובה והיה אומר ר' אלעזר לנחש כלומר למי שהיה מנחש עמו שכבר עשה תשובה ולא היה חוזר בו עד אשר מן השמים נתנו לו תמורתו גוי אחד ואז אמר רבי אלעזר שילך אצל הגוי והלך הנחש והיה עושה שפטים בגוי ע"ש כי הוא ענין נפלא. וכלומר דכיוון שניתן רשות לסט"א לא סגי אם לא יתנו תמורתו וכן מתבאר בזוהר פ' בלק במעשה דר' יוסי בן פקיעין ע"ש, ואפשר שכן הדבר בקללות שתכף ניתן כח לסטרא אחרא ולא אפשר אם לא יתקיימו. וכאשר המקולל ראוי לכך יתקיימו בו. ואם אין בו עון והיא קללת חנם שאינו מן הדין שיתקיימו בו חוזרות הקללות למקלל ויתקיימו בו. וזה טעם הכתוב קללת חינם לו תבוא כי הוא קרי וכתיב לא תבא, והקללות צריך שיתקיימו ומתקיימות במקלל והיינו לו תבא. ויש לחקור אם הוא חכם לאו תתקיים ואמאי לו תבוא? גם בענין יואב שקללו דוד הע"ה וכשרצה להורגו שלמה שלח לו יואב שיקבל הקללות וקבלם ואמאי צריך לקבלם שלמה ע"ה? אמנם כפי אשר כתבנו אתי שפיר דתכף שיצאו קללות מפי דוד המע"ה ניתן רשות לסט"א וצריך שיתקיימו באיזה אופן ועפ"י הקדמה זו נחים כמה דברים בחון בהם וחקור מהם ועמד על כנו יושר על מכונו".
פלא יועץ
וכ"כ הפלא יועץ ערך קללה:
"קללה היא רעה חולה להמקלל והמקולל, תחלק שלל יאכלו את חלקיהם גם שניהם (היינו שניהם יפגעו), שאם היא קללת חנם בלי אשמה תחזור למקומה, וכתוב בס' החסידים שלפעמים גם אם הקללות לא על מגן (לא בחינם) חוזרות להמקלל שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד ואם יתקיימו הקללות הרי הוא עתיד ליתן את הדין שגורם שחבירו יענש ורעה תבוא עליו על ידו, ולפעמים הקללות מתקיימות אפילו מפי איש קל והדיוט וכמארז"ל לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך…".
חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין מח, ב
גם במהר"ל מבואר שהקללה תחול והשאלה רק על מי, ולכן אם יש מקום לקללה לחול על המקולל, היא חלה עליו, אך אם זו קללת חינם אינה יכולה לחול על המקולל ללא סיבה, ולכן חוזרת אל המקלל. ומביא משל לכך שכאשר זורקים אבן על מי שראוי לה היא אכן פוגעת בו, אך כאשר זורקים אבל על כותל כיוון שהכותל לא יכול לקבל אותה היא חוזרת ופוגעת בזורק. ולכן כאשר הקללה היא קללת חינם ביחס ליואב, לכן שלמה היה צריך לקבלם:
"תהא מן לוטא ולא תהא מלטט – פירוש כי קללת חינם בא על עצמו, מפני שהוא מקלל אחד ואותו אחד אין ראוי לקבל קללת חנם ולכך הקללה חוזרת עליו. למה הדבר דומה הזורק אבן בכותל של אבנים שאין הכותל מקבל האבן וחוזר האבן על הזורק, וכן המקלל בשביל שאין מקבל אותו שמקבל הקללה – חוזרת הקללה עליו. וכהאי גוונא אמרו (שבת צז, א) החושד בכשרים לוקה בגופו, כי מפני שהוא חושד אחר אם היה אמת בעבירה והעבירה בודאי היה גורם לו הקללה ופורענות, והרי הוא חשד חינם ולכך העונש שהיה ראוי לבא על אותו אחר אם היה אמת החושד דבר זה, חוזר עליו ולוקה בגופו, כמו שביארנו במקום אחר. ומפני כי דוד קלל את יואב ועתה בא שלמה להרוג אותו ותרי קטלא לא קטלינן, וכאילו היה אותם קללות של יואב קללת חנם, לכך אמר יואב שהוא יקבל אותם עליו במשפט קללת חנם שהקללה חוזרת עליו…".
שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן נד
הוסיף להדגיש לפי כל הנ"ל, שקללת חינם חוזרת אל המקלל, על האדם להישמר מלקלל כלל, משום שאף פעם אינו יכול להיות בטוח שאין זו קללת חינם. והוסיף שגם אם בטוח שזו קללה מוצדקת ראוי לו להימנע וכפי שמצינו בדוד שהיתה זו קללה מוצדקת ליואב ואעפ"כ בסופו של דבר הגיעה לזרעו של דוד.
עוד כתב שק"ו שת"ח צריכים להיות זהירים בלשונם משום שקללתם אפילו על חינם באה:
"וכבר נאמר במשלי: כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבוא (משלי כ"ו ב'). כתוב לא – תבוא באל"ף, ונקרא לו – תבוא בוא"ו, וכמה נפלא פירושו של הראב"ע, כתוב לא באל"ף להודיע כי למקלל תבוא ולאשר יקולל לא תבוא עכ"ל. וכל אדם המקלל אינו יכול להיות בטוח שאין קללתו חנם. וגם רבותינו הזהירו: תהא לוטא ולא לאטה (סנהדרין מ"ט א) ופירש"י נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל. ואף אם בטוח אדם בצדקתו מעל ומעבר לכל ספק כאותם שנתבארו לעיל, ושאין קללתו קללת חנם, גם אז ראוי לו להמנע. בא וראה מה שאמרה הגמרא (שם) כל קללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, בגלל סיבות שנתבארו שם בגמרא ועיין שם. והנה ברור שלא היה ספק בלבו של דוד כאשר קלל את יואב רוצחו של אבנר, ואעפי"כ בגלל סיבות שלא היה לדוד שום שליטה עליהן, שבו הקללות על זרעו של המקלל.
ונעתיק כאן לשון הזוהר הקדוש על הפסוק הנ"ל: ר' יוסי אמר כתוב קללת חנם לא תבוא, ונקראת לו בוא"ו, שאם זו קללת צדיק אפילו שלא התכוין בה, כיון שיצאה מפיו, נוטל אותה יצר הרע ומקטרג בה בשעת סכנה. יעקב אמר (בראשית ל"א) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף שהוא לא ידע (ר"ל שרחל לקחה התרפים) נטל השטן אותה מלה… ולכן שנינו לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן… וכל שכן מלה של חכם או צדיק, ועל שני אלה (זה אחד מהם) נענשה רחל (זוהר וישלח קע"ה א).
ומכאן אזהרה חמורה וכפולה לתלמיד חכם שיזהר מאד לא להוציא קללה מפיו לא לעצמו ולא לזולתו, וכ"ש לא לתלמידיו, וכמו שאירע לר' עקיבא ורב הנ"ל. וכן אזהרה לכל אדם להיות זהירים לבל יצערו תלמיד – חכם פן יכוו בגחלתו, שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב (אבות פרק ב' משנה י'). וכ"ש הוא מקללת הדיוט, שאמרו עליה לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קילל את שרה ונתקיים בזרעה (מגילה כ"ח א), וכ"ש קללת תלמיד חכם שעליה נאמר, קללת חכם אפילו בחנם היא באה… ואפילו על תנאי היא באה (מכות י"א א), וכ"ש קללת רבו שהיא קשה מכולן, וכך אמרו בירושלמי (סנהדרין פרק י' הלכה ב' דף נ"ב ב) אודות קללה שקלל דוד (עיין שם הענין) ובעטיה נגרם לאחיתופל למות בחניקה, ועל זה אמר ר' יוסי זה שהמשל אומר צריך אדם ליזהר בקללת רבו אפילו על חנם".
שגגה שיוצא מלפני השליט
מקור
קהלת י, ה
"יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט".
רש"י (קהלת י, ה)
"כשגגה שיוצא מלפני השליט – דומה הוא לשליט שהוציא דבר מפיו שוגג, ואי אפשר לחזור, כך הקב״ה אמר ואין להשיב".
רש"י כת"י (מועד קטן יח, א)
"שגזר השליט גזירה על האדם להורגו שלא בכוונה או לחובשו, והלכו וחבשוהו".
שיטה לתלמיד הר"י מפריש (מועד קטן יח, א)
"כשגגה היוצאה מלפני השליט – שיאמר השליט על אדם אחד שלא בכוונה לתופשו או להורגו, והלכו עבדיו ומיהרו לעשות דבר השליט והלכו במרוצה ותפשוהו… וחבשוהו והרגוהו".
כלומר פירוש אימרה זו בהקשרה המובא בחז"ל הוא, שדבריו של החכם הם כגזירה שיוצאת בשוגג משליט להרוג אדם, ובאו עבדיו והרגוהו מיד, לפני שהתברר שגזירה זו היתה בטעות. כך גם דבריו של החכם לאחר שיצאו מפיו הרי הם כגזירה וכביכול הקב"ה ממהר לעשותה ואע"פ שיצאה בשגגה. (שצדיק גוזר והקב"ה מקיים – "ותגזר אומר ויקם לך").
בראשית רבה עד, ד
"למה מתה רחל תחילה? רבי יודן ורבי יוסי, רבי יודן אמר שדברה בפני אחותה… על דעתיה דרבי יוסי לא מתה אלא מקללתו של זקן, שנאמר (בראשית ל״א:ל״ב): עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, והיה כשגגה היוצא מלפני השליט – (בראשית ל״א:י״ט): ותגנב רחל וגו׳ (בראשית ל״ה:י״ט): ותמת רחל וגו׳, (בראשית ל״א:ט״ו)".
מדרש לקח טוב קהלת פרק י,ה
"יש רעה ראיתי תחת השמש כשגגה שיוצא מלפני השליט. שכן אתה מוצא ביעקב אבינו שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא, לב), וכן הוה לה, הוי כשגגה שיוצא מלפני השליט. וכן אמרו רז"ל (ברכות יט ע"א) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".
מועד קטן יח, א
הגמ' דנה להלכה שאבל מותר בגזיזת ציפורניים, ומספרת על פנחס אחיו של שמואל שהיה אבל, ושמואל הגיע לנחמו, וראה שציפורניו ארוכים ושאלו מדוע לא גזז אותם שהרי זה מותר מעיקר הדין, וענה לו פנחס "אם אתה היית אבל האם היית מזלזל באבילות שלך וגוזז את ציפורניך?", ומספרת הגמ' שבאמת שמואל ניזוק מכך והיה גם הוא אבל כי נפטר קרובו:
"פנחס אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, על שמואל למישאל טעמא מיניה. חזנהו לטופרי דהוו נפישן, אמר ליה: אמאי לא שקלת להו? – אמר ליה אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי? הואי (קהלת י') כשגגה שיצא מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל"
כתובות סב, ב
"יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי, הוה אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא, יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו (כדת המתאבלים דחייבין בכפיית המטה. רש"י) – שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו, הואי (קהלת י, ה) כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה".
קללת חכם בחינם היא מכוונת, בעוד ש"שגגה שיוצא מלפני השליט" ללא כוונה
עלי תמר שבת פרק טז הלכה א
מבאר ששגגה מלפני השליט מדובר שלא הוציא מפיו בלשון קללה ואף לא התכוון לקלל, אלא רק עצם הדיבור על הדבר הרע או על העונש כבר יכול לגרום שיקרה:
"הוות ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט . כלומר וודאי דלא עלה על דעתו שתקטע ידו, אבל כבר הדיבור על עונש החמור המגיע לזה, כבר פעל. ברם היה זה שגגה שיוצאת מלפני השליט כי שוגג היה שכן אף פעם לא חשב שתקטע ידו ממש ולא פילל שיגרום לו דיבורו קטיעת היד. וכזה בסוטה פ"ט הט"ו, רבי ירמיה שבשב ולבש עטרה של זית שמע שמואל ואמר נייח ליה אילו איתרים רישיה ולא עבד כן, והוות כן כשגגה שיצא מלפני השליט. ושגגה היתה כי לא הוציא גזר דין כזה ולא פלל שיארע לו כזה. וכזה קרה לשמואל גופא וע"י אביו כמ"ש בכתובות כ"ג, א"ל אבוה דשמואל אילו בנתך הוויין מי הוות מזלזלי בהו כולי האי, הואי כשגגה שיצא מלפני השליט ואישתביין בנתיה דמר שמואל. ושגגה יצאה מלפני אבוה דשמואל בדיבור קשה אף שלא עלה על דעתו שיארע כן.
ולכאורה אם שגגה הוא הרי כתיב, כצפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת חנם לא תבוא?… וי"ל כי כאן איננה קללת חנם אף שהיא בשגגה, אלא נימוקה עמה שכתב תורה שבע"פ אלא שלא היה צריך לומר כן".
כיצד חז"ל קללו, ולא חשו לקללת חכם אפילו בחינם באה?
בגמרא מצינו פעמים רבות שחכמים השתמשו בלשון קללה הן זה על זה והן על עצמם, והשאלה מדוע עשו זאת וכן מדוע לא חששו ל"קללת חכם אפילו בחינם היא באה"?
חזון איש סנהדרין סימן כ
מבאר שהמקומות בהם קללו חכמים זה משום הערך הגדול והיסודי של כבוד חכמים והאמונה בדבריהם (בדומה לביאור הרב קוק בעין איה לעיל):
"ונראה דכל הני דמצינו בגמ' אמוראי דקללו היה הדבר חובה ליהיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים, וזהו הטעם דמנדין על כבוד הרב… ובנדרים נ, ב "אמר ליה לבזויי קאתית תיהוי ההיא איתתא בשמתא, פקעא ומתה, ולא נכנעה, ואילו נכנעה ועשתה תשובה לא היתה נפגעת… ובגמ' בבא קמא צט, ב… ופגע בזה בכבוד רבו… וקללו כדי לעוררו להוספת אמונה לדברי חכמים שלשונם מרפא… ומצינו במנחות סח, ב דבשביל דצהבו פניו של ר' יהודה בן נחמיה, א"ל ר' עקיבא: יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים, ולא האריך ימים מפרוס הפסח עד עצרת… ובשבת קח, א אמר רב יהא רעווא דתיפוק ליה קרנא בעיניה, אפשר דרב סבר דידעו שהוא רב והיה מפורסם בבבל, ופעולת בחינה הויא זלזול בכבוד התורה שהיה ראוי לירא ממנו כדין גדול הדור ורב מובהק, וכן אח"כ כשציערוהו אפשר דחשב שעשו כן בכוונה מפני שקלל את קרנא, ואם ישתוק תרבה העזובה בכבוד התורה בקרב ישראל בכל ארץ בבל. ומה שנתקיימה קללתו הוא כעין שגגה שיצאה מלפני השליט כדאמר מו"ק יח, א. ואפשר דהא דלייט דלא לקיים ליה זרעיה למאן דמצער ליה הוא משום דחשד ליה שלא מוקיר רבנן ואין לקוות ממנו זרע מעליא. ואפשר דלא לקיים ליה זרע – דמצערי רבנן קאמר, אבל לשונו הסתמית הויא כשגגה שיוצאה מלפני השליט…".
(וכך מביא עוד כמה דוגמאות מהש"ס לקללות של חכמים ומבארם שבאו בגלל הערך היסודי של כבוד תלמידי חכמים).
דברי ר' טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת
ר' טרפון היה רגיל לומר פעמים רבות כדי לחזק את דבריו או לחלוק על תנא אחר בלשון "אקפח את בני שזו הלכה מקופחת". (למשל משנה אוהלות טז, א. שבת יז, א. שבת קטז, א. ועוד).
עלי תמר על ירושלמי מגילה פרק א, הלכה י'
מבאר שסיבת הדיבור הנוקב של ר' טרפון "אקפח את בני" כדי לאמת את דבריו או לחזק הלכה, נובע מאישיותו שהיה בעל מידת אמת קיצונית, עד כדי כך שלא היה יכול לסבול משהו שלדעתו הוא היפך האמת ו"ליבו אנסו" לישבע בלשון כזו. ואף שכוונתו היתה לשם שמים ולמען תורת אמת, נפגע מכך משום קללת חכם אפילו בחינם באה. והביא עוד שמצינו חכמים נוספים שהיתה מידתם מידת אמת קיצונית, עד שפעמים באו לידי שבועה:
"א"ל ר"ט, אקפח את בניי אם לא ראיתי וכו'. בבבא מציעא פה, א "איקלע רבי לאתריה דר' טרפון, א"ל יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו בן אין לו, בן בת יש לו וכו'." ופירש רש"י, שהיה רגיל לומר אקפח את בניי בשבועה, ומשמע שקללת חכם אפילו בחינם באה כמ"ש במכות יא, א. א"כ צריכים להבין ואיך נשבע ר' טרפון כן? אולם בספרי בהעלותך פיסקא ע"ה בהלכה זו שחולק ר' טרפון על ר' עקיבא, הלשון הוא, א"ל ר' טרפון עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו עקיבא איני יכול לסבול – אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אמי וכו'. משמע שר' טרפון מידתו היתה מידת אמת קיצונית כזו בקביעת הלכה עד שלא היה יכול לסבול בטבעו דעה היפך מהאמת שלו ולבו אנסו לישבע "אקפח וכו'". ומצינו כמה גדולי אמוראים שמידתם היתה מדה קיצונית כזו בקביעת הלכה עד שלבם אנסם לישבע אם חשבו שהובעה דעה נגד האמת שלהם: כמו שאמרו בשבועות (כו, א) "האדם בשבועה – פרט לאנוס (שיהא אדם בשעת שבועה, שיהא לבו עליו. רש"י), כדרב כהנא ורב אסי, מר אמר שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מנייהו, א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי? א"ל ליבך אנסך" – ופירש רבינו חננאל ליבך אנסך שעמדת בדעתך כי האמת אתך. וביבמות ל"ג, קפץ רבי חייא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי. ברם ר' טרפון מדת האמת שלו בקביעת הלכה היתה עוד יותר קיצונית עד שנשבע בחיי בניו ואף שכוונת הצדיק היתה לשם שמים, ולשם תורת אמת, הזיק לו הדבר שכן קללת חכם אפילו על חינם היא באה".
ספר חסידים סימן תטז
מעשהו זה של ר' טרפון הובא גם כאזהרה בספר חסידים:
"כתיב (משלי כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו – חקר רבי אחר זרעו של ר' טרפון שהיה אומר אקפח את בני ונענש שאמרו אין לו בן אבל בת יש לו, לכך לא ישבע לאדם בחיי בניו ולא באביו ובאמו ולא יאמר כך אזכה לעוה"ב ולא ישבע לאדם אם יאמינו לו יאמינו ואם לאו אל יהא חושש".
לשמוע בלימודים
בספר לשמוע בלימודים (לרב יצחק אליהו בן שמואל לנדא. שנת הדפסה תרל"ו. שבת יז, א):
מבואר שכלל לא התכוון ר' טרפון לומר שבועה כזו בלשון קללה שימותו בניו, אלא "אקפח" מלשון טעות, דהיינו – אם אדרוש כהלכה זו אטעה את בני משום שזו הלכה מוטעית, וכמו שמובא לשון זו בקידושין. ולפירושו צ"ל שזה שאכן כך קרה לו שמתו בניו, היינו לא מצד שאמר בלשון קללה אלא מצד "שגגה שיוצא מלפני השליט":
"אקפח את בני שזו הלכה מקופחת… ויותר נראה דאינו לשון קללה רק לשון הטעאה והשחתה, כמו דאיתא בכריתות ובקדושין "לקפחנו בדבר הלכה הם באין".[15] והכוונה דחשש ר' טרפון שמא יטעו בניו או תלמידיו בהלכה זו המקופחת ומוטעית, וזהו שאמר 'אקפח את בני' – הלא בהלכה זו אקפח ואטעה את בני שהרי היא הלכה מקופחת ומוטעית. ולפי דאמר לשון זה 'אקפח את בני' אמר רבי במסכת בבא מציעא 'יש בן לאותו צדיק המקפח את בניו".
לייט עלה אביי
במקומות רבים בש"ס מובאת הלכה מסוימת ולאחר מכן מובא לשון של "לייט עלה" רב פלוני כדי לחזק את דבריו שאין לנהוג כך. ודנו המפרשים מה משמעות קללה זו בהקשר לסוגיה שלנו שקללת חכם אפילו בחינם היא באה.[16]
יראים (סי' רעד, דפוס ישן סי' קב)
"תנא (שבת קכ, ב) נר שאחורי הדלת פותח כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וטעמא דחשיב ליה פסיק רישיה ולא ימות. אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת לייט עלה אביי, ומסקינן אפי' ברוח מצויה לייט וטעמא משום שמכבה ומבעיר… ויש לחוש על קללת חכם".
גליוני הש"ס (לרב יוסף ענגיל, שבת קכ, ב)
לפי היראים בכל מקום בש"ס שמוזכר לשון זו "לייט עלה" גם אם לפי דרכי ההלכה אין ראוי להיות הלכה כדבריו, מ"מ יש ליזהר בדבר משום "קללת חכם שאפילו בחנם היא באה":
"לייט עלה אביי, נכתב בצידו בספר יראים סי' קב במלאכת מבעיר כתב על זה "ויש לחוש לקללת חכם" עכ"ל, ונראה דלאו לישנא בעלמא הוא רק כוונתו באמת לחשש קללת חכם, לפי ש"ס מכות (יא, א) דקללת חכם אפילו בחינם היא באה על כן גם אם לפי דרכי ההלכה אין ראוי ליהיות הלכה כדבריו, מ"מ כיוון דלייט עלה יש ליזהר בדבריו מפאת הקללה, עיין שם הכל ביראים במה שכתב אחרי זה דמוכח כוונתו כנ"ל, וזה דבר מחודש נוגע לכולי הש"ס לכל מקום דמצינו לשון לייט עלה (וצ"ע מכתובות נו, א: "ואע"ג דלט רב נחמן ואמר כל דיינא דדאין כר' אלעזר בן עזריה הכי והכי תיהוי, אפילו הכי הלכה כ' אלעזר בן עזריה")".
מאירי
בדומה לכך ביאר גם המאירי שם (שבת קכ, ב) שלשון זו אין משמעותה איסור מפורש אלא זה בה כדי לחזק את האיסור "מצד פרצה ועוז מצח… אף כל שהוא בקרוב לפס"ר ושהדבר מצוי נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה":
"ושמא תאמר על רב שהוא בעל שמועה זו שהוא סובר כר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ויש כאן איסור תורה, אינו כן שאם כדבריך אף הוא אומר לו משום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דתני כר' שמעון מילט לייט ליה? ומ"מ תירצו בה גדולי הדורות… ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח, וכל שמצאנוה בלשון קללה רצוני לומר "לייט עלה פלוני" אינה במקום איסור פשוט, שכל שיש בו איסור פשוט אין בו מקום לקללת חכם, וקים ליה בדרבה מיניה, אלא אין קללה אלא במקום שאין איסורו מבורר וההיתר בו מצוי ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח, ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי? ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פסיק רישיה אף כל שהוא בקרוב לפסיק רישיה ושהדבר מצוי נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה אלא שהוא ראוי לקללה…".
חובה תקברינהו לבניה
בכמה מקומות (נזיר נז, ב, בבא קמא פ, א) בעקבות ויכוחים הלכתיים אמר רב אדא בר אהבה לרב הונא שאישתו חובה תקבור את בניה. ואומרת הגמ' שאכן במשך כל שנותיו של רב אדא לא התקיים זרעו של רב הונא מחובה.
נזיר נז, ב
"אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב, א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא – ודידך מאן מגלח להון? אמר ליה חובה (דקסבר רב הונא דאשה לא מיפקדא אלאו דהקפת הראש אראש אחרים כלל. רש"י), תקברינון חובה לבניה. כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא".
רא"ש
הרא"ש (נזיר נז, ב) פירש שאמר זאת בתמיה ולא בלשון קללה:
"חובה תקברינהו לבנה? וכי היא רוצה שתקבור את בניה? שאינה יראת העונש על שהיא מקפת אותם. הוי כשגגה שיוצאת מלפני השליט וקברה בניה אע"פ שלא קלל אותה".
שטמ"ק
אומנם בשיטה מקובצת הביא שי"א שאמר זאת בניחותא בלשון קללה:
"חובה תקברינהו לבנה. בניחותה, דאיסורא קא עבדא".[17]
[1] כאן מקור הסוגיא בהרחבה. לשון זו של "קללת חכם אפילו בחינם באה" מובאת גם בברכות נו, א. ובנסהדרין צ, א.
[2] ולפירושו צריך לומר, שכוונת הפס' "קללת חינם לא תבוא" היינו באדם רגיל, אך אם המקלל הוא תלמיד חכם הקללה עשויה לחול גם כשזה בחינם לגמרי.
[3] ולפירושם צריך לומר, שבאדם רגיל על מנת שקללתו תתקקים, צריך שיהיה עוון/עוול חמור באדם המקולל.
[4] וכ"כ הריטב"א גם בחידושיו לסוכה נג, ב:
"כל היודע דבר זה ואינו אומר יחנק בגרונו – דרך קללה אמר כן ולפיכך נחנק אחיתופל וכן אמרו במסכת מכות קללת חכם אפילו על חנם היא באה מנ"ל מאחיתופל כו', ועל חינם היינו כגון זה שלא הודיעו לאלתר וציער אותו, ולפיכך אע"פ שהודיעו בסוף דבקה בו הקללה".
[5] בנוסח מעשה זה של דוד ואחיתופל המובא במסכת סוכה נג, א, ביאר רש"י שדוד ידע את התשובה אלא שלא אמרה כי אחיתופל רבו היה שם ולא רצה להורות הלכה בפני רבו ("דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם"), ובזה מובן מדוע קללתו של דוד היתה מופנית לאחיתופל מכל העומדים שם, ולכן רק הוא נענש (בשם שיח יצחק).
[6] וגבי האחים שאמרו ליוסף בסיפור גניבת הגביע "אשר ימצא אשר ימצא אתו מעבדיך ומת" לכאו' גם זה בכלל קללת חכם? ראיתי מי שתירץ שהואיל ומיד יוסף ביטל את דבריהם ואמר "ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא איתו יהיה לי עבד" , לכן אין בזה משום קללת חכם על חינם/תנאי שתבוא, כי מיד התבטלה. עוד תירץ שם שהאחים לא אמרו זאת בתורת קללה אלא שאמרו לו שהוא יכול להעניש את מי שיימצא הגביע בידו, וכעין זה אפשר לומר גם על דברי ראובן לאביו "את שני בני תמית אם לא אבינו אליך" . (הרב משה יוסלובסקי).
[7] לפי פירוש הזוהר קללת יעקב "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" מפורשת "כקללה על תנאי", בעוד במדרש לעיל ראינו שהגדירו זאת "כקללת חינם", נראה שהזוהר מפרש שקללה זו היתה על תנאי משום שיעקב קילל רק אם ימצאו את התרפים, ולבסוף לא מצאו את התרפים (ולא התקיים התנאי) ולכן זו נחשבת קללת חכם על תנאי.
[8] הובא גם בבעל הטורים על התורה תחילת פרשת תצווה (שמות כז, כ):
"ואתה תצוה – לא הזכיר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת (להלן לב לב) וקללת חכם אפילו על תנאי באה (מכות יא א), ונתקיים בזה".
[9] בהמשך הזוהר מבאר ששעת הסכנה היינו בשעה שהמקולל נכנס לשעת סכנה וברחל היה זה בשעת לידתה "ותלד רחל ותקש בלידתה". כלומר קללת חינם אומנם בזמן רגיל אולי לא תוכל להשפיע, אבל בשעת הסכנה כן.
[10] ובקללתו של יעקב לרחל ניתן לומר שגם היתה איזו קפידא קטנה, בדומה למבואר בספר חסידים החדש (לר' משה הכהן. מתקופת הראשונים. הובא בתורה שלימה בראשית לא, לב):
"בספר חסידים החדש סי׳ תתקכ״ד כתיב עם אשר תמצא אלוהיך לא יחיה ולכך מתה בדרך והלא כוונתה להוציא ע״ז מבית לבן? אלא כיון שהיה יעקב שם והיה לה לשאל מיעקב אם יש לקחת את התרפים הרי כשיש חכם וחסיד לשאל ממנו אין לאדם לעשות דבר בלא עצתו".
[11] כתובות סב, ב:
"יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי, הוה אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא, יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו (כדת המתאבלים דחייבין בכפיית המטה. רש"י) – שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו, הואי (קהלת י, ה) כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה".
[12] בעניין טומאת הדיבור המחלישה את כוחו ראה את דבריו המפורשים של הזוהר בעניין.
[13] וכך מבואר בדברי הרב גם בקובץ ח, רלג (אוה"ק ג, נג):
"רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלוהים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלוהית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלהי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פּוֹעֵל מהווה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכוונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא. טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".
[14] וכ"כ בספר מגלה עמוקות לר' נתן נטע שפירא (ואתחנן רלה):
"וכן יעקב שהוא תיקון שלישי של אדם הראשון, ואמרו רז"ל שהיה ראוי לחיות ק"פ שנים, אבל בעבור שאמר "עם אשר תמצא אלוהיך לא יחיה" (בראשית לא, לב), וקללת חכם אפילו על תנאי בא, ז"ש (בראשית מח, ז) "מתה עלי רחל" – בשבילי. לכן נחסרו ממנו ל"ג שנים, כמנין יחי"ה…".
[15] קידושין נב, ב:
"ת"ר לאחר פטירתו של ר' מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו – אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים, דחק סומכוס ונכנס, אמר להם כך שנה לי ר' מאיר המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש, כעס ר' יהודה עליהם אמר להם לא כך אמרתי לכם אל יכנסו מתלמידי ר"מ לכאן מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים".
[16] למשל "לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו" ברכות כט, א. ועוד רבים.
[17] בספר משאת המלך (על קהלת י, ה) דן שלכאורה מהגמ' כאן מוכח שעניין שגגה שיוצאה מלפני השליט שמתקיימת היא רק בחיי אותו חכם שקלל.