מקלל עצמו
מקורות בסיסיים
שבועות לה, א
המשנה אומרת שהמקלל עצמו או את חבירו (באחד הכינויים המוזכרים שם במשנה) עובר בלאו.
בגמרא לומדים זאת מהחיוב של האדם לשמור את נפשו, "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד, ט. יש לציין שפשט הפסוק הוא אזהרה לשמור את המצוות). כלומר, הוא מזיק לעצמו ולכן זה אסור. והציווי 'השמר' מחשיב זאת ללאו.
"מתני'… המקלל בכולן – חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל אביו ואמו בכולן – חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן – עובר בלא תעשה. יככה ה' אלהים, וכן יככה אלהים – זו היא אלה הכתובה בתורה. אל יכך, ויברכך, וייטיב לך – ר"מ מחייב, וחכמים פוטרין."
שבועות לו, א – גמרא
"והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל – אינו אלא לא תעשה. וחבירו, דכתיב: לא תקלל חרש."
רמב"ם סנהדרין כו, ג
וכן פסק הרמב"ם (וראשונים רבים).
"המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך."
טור חושן משפט כז ג
"אפילו המקלל עצמו חייב שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד:"
שו"ע חו"מ כז, א
וכן נכתב בשו"ע [אלו סוגריים של תוספת, למיטב הבנתי זה לא מהמחבר ואולי גם לא מהרמ"א. יש מי שהסיק מזה שלדעתו אין בזה איסור (תורה), אבל נראה שאין ללמוד מזה, והלשון "המקלל אחד מישראל" שונה מהלשון "חבירו" שבמשנה, והרי היא כוללת גם את עצמו].
"המקלל א' מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור) בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים העכו"ם להקב"ה, אם היה בעדים והתראה — לוקה אחת משום "לא תקלל חרש"."
תוספות שבועות לו, א
כתבו התוספות, שלא היינו לומדים שהמקלל עצמו חייב אם לא היה איסור על מקלל חבירו.
זה כתירוץ לקושיה, שהרי במזיק לעצמו פיזית יש מחלוקת אם חייב, ואיך זה שבמקלל ברור שחייב כי מזיק לעצמו? ועוד הקשו, למה לא למדו אזהרה למקלל אביו ממקלל עצמו.
"ושמור נפשך מאד – תימה בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא (ב"ק צא:) חבלה נמי תיפוק ליה מהאי קרא או מוהשמרו [צ"ל: ונשמרתם] מאד לנפשותיכם ועוד תימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו וי"ל דאי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו.,
ריטב"א שבועות לו, א
הריטב"א מסביר שזהו לא 'לאו שבכללות' שאין לוקים עליו, כי בעצם זו אזהרה אחת לשמור את עצמו. מדבריו רואים בפשטות שהסיבה היא שזה מזיק לעצמו.
"ואמרינן עצמו דכתיב השמר לך. וא"ת אם כן היאך לוקה דהא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים והוה ליה לאו שבכללות שאין לוקין עליו, ולאו מילתא היא דהא לא מיקרי לאו שבכללות כיון שכל האזהרות מענין אחד הם לשמור את עצמו, ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הדם שנדרש להרבה עניינים חלוקים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ג א') וכדכתיבנא התם בס"ד."
על השפעת קללת עצמו
בזוהר מובא שהמקלל עצמו גורם רעה לעצמו. וכן שיש ממונה בפני האדם וכשהאדם מקלל את עצמו אז הממונה יחד עם שבעים ממונים שתחתיו עונים אמן, ודנים אותו ודואגים להגשים את קללתו.
זוהר מהדורת הסולם – הקדמה מאמר פקודא ארביסר, אות רנד
"תלתא אינון גרמין בישא לגרמייהו. חד, מאן דלייט גרמיה. תניינא, מאן דזרק נהמא או פרורין דאית בהו כזית. תליתאה, מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא, עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא, דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא בהאי נורא, עד לא מטא זמנייהו."
פירוש הסולם שם
"פירוש. יש מזיק אחד הנקרא רע עין, והוא אוהב קללה, בסו"ה ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה (תהלים קט) וכשאדם מקלל עצמו, נותן בזה כח להאי רע עין האוהב קללה, ושולט עליו, ונמצא גורם רעה לעצמו."
זוהר מהדורת הסולם – במדבר פרשת פנחס מאמר ג' אינון דגרמין ביש לגרמייהו, אות תרמב
"ובחבורא קדמאה, תלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו. תרין בהאי עלמא, וחד בעלמא אחרא, ואלין אינון: מאן דלייט גרמיה, דתנינן חד ממנא אתפקד קמיה דב"נ, ובשעתא דלייט גרמיה ההוא ב"נ, האי ממנא, ושבעין אחרנין דממנן תחותיה, נטלין ההיא מלה, ואמרי אמן, וסלקי לה לעילא, ודיינין לה, ואיהו רדיף אבתריה, עד דעביד ליה, ואשלים ליה ההוא מלה."
החיד"א – צפורן שמיר אות קפח
וכיוצ"ב כתב החיד"א.
"לא יקלל אדם את עצמו כי יש מלאכי חבלה הנקראים אוררי יום שעונין אמן ומעלין אותה אל הנחש למעלה וכולי כמ"ש בזהר הקדוש."
דעת הרמב"ם – שהרי קללה לא מזיקה בראייה רציונלית
ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רלא
החינוך כותב שלדעת הרמב"ם הבעיה במקלל היא פעולתו של המקלל בנפשו, אבל הקללה לא גורמת נזק למקולל.
"והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר."
שו"ת יגל יעקב (לר' חיים מרדכי גוטליב אב"ד מישקולץ. או"ח כד עמ' מט)
הקשה על החינוך, שהרי הרמב"ם הביא שאזהרה למקלל עצמו כי הוא גורם נזק לעצמו, הרי שהקללה מזיקה (וכן הקשה מגמרות מפורשות שרואים בהן שקללות פועלות).
"והנה החינוך הביא שם מש"כ הרמב"ם ז"ל שאינו רואה שוה נזק להמקולל ומ"מ אהרה תורה שלא ירגיל נפשו על הנקמה והכעס וכו' ע"כ ואני תמה על זה מאוד שמלבד שמדברי הרמב"ם בסוף סנהדרין הנ"ל מוכח איפכא שמביא אזהרה למקלל עצמו מקרא דרק השמר לך ושמור נפשך והחינוך גופי' מביא דבר זה, הרי דהדבר מזיק. חוץ לזה הוא נגד כמה גמרות מפורשת בגיטין ל"ה ע"א ובב"ב קנ"ג ע"א מפורש דהקללה מזקת וכן במס' מגילה דף ט"ו ע"א ודף כ"ח ע"א וב"ק צ"ג ע"א אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך כו'."
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן עח
האג"מ דן על מי שמקלל אחר עם רשות מהאחר, וכותב שלכאורה חייב ולא תועיל מחילה, שהרי גם המקלל עצמו חייב. אבל הנתיבות שלום הוכיח מהרמב"ם שפטור, כי הרמב"ם כתב שאחרי שקילל לא תועיל מחילה לפטור ממלקות, הרי מוכח שלפני שקילל תועיל מחילה.
וביאר האג"מ חידוש, שמקלל עצמו שונה ממקלל חבירו. שבמקלל עצמו באמת ייתכן שקללתו תתקיים, וכפי שמשמע מהדרשה ממנה למדו את האיסור. אבל במקלל חבירו, ודאי לא תתקיים הקללה שקילל באיסור, אלא האיסור כי מבזה את חבירו בשם, וראיה ממה שכתב הרמב"ם שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה (רמב"ם סנהדרין כו, א) הרי שהקללה תלויה בביזיון. לכן, למרות שהמקלל עצמו לוקה ולא תועיל מחילה, למקלל אחרים תועיל מחילה.
"במקלל חברו ע"י שנתן לו רשות אם עבר על הלאו וחייב מלקות.
ומה שכתב כתר"ה בשם ספר נתיבות שלום דכשנתן אחד לחברו רשות לקללו וקללו אין מלקין אותו, לכאורה הא לא מובן כלל, דמאחר שגם מקלל עצמו הוא בלאו ומלקין אותו לא שייך שיועיל נתינת רשותו לקללו כדכתבתי בנתינת רשות להכותו שלמ"ד אדם אסור לחבול בעצמו אין מועיל נתינת רשותו להתיר להכותו. אבל הא לשון הרמב"ם בפכ"ו מסנהד' ה"ו מוכרח כן, דאם גם מתחלה קודם שקלל אינו יכול ליתן רשות ולמחול שלא ילקוהו, למה הוצרך הרמב"ם לומר בטעם שאינו יכול למחול לפוטרו ממלקות אחר שקלל מטעם שכבר חטא ונתחייב הא גם קודם שחטא אינו יכול למחול כדכתב כתר"ה שמזה הוכיח בעל נתיבות שלום לדין זה. ועיין בסמ"ע סימן כ"ז סק"י שדייק מלשון זה דהרמב"ם לענין שלא שייך אלא בנתחייב מלקות מן התורה שלא מהני מחילה ליפטר מעונש הגוף דאורייתא שכבר נתחייב ולא על חירוף לת"ח בלא קללה שהוא חייב בעונשין דרבנן שיש להועיל מחילה, וכ"ש ששייך לדייק לשונו על מחילה דקודם שחטא שלא יתחשב כחוטא ליענש כלל. אבל לכאורה הוא דבר תמוה.
ולכן אמינא דבר חדש דמקלל עצמו ומקלל חברו הם שני עניני איסורים, דמקלל עצמו הא איתא בשבועות דף ל"ו שהוא מקרא דהשמר לך ושמור נפשך וכן הוא ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין ה"ג, שפשטות פירושו הוא מחמת שיענש בנפשו בשביל קללתו שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חברו אינו מצד החשש דשמא תקויים קללתו דודאי לא יחושו בשמים לקללתו שהרי עושה איסור בזה, וגם הוא קללת חנם שמפורש בקרא דאין לחוש שיתקיים וברור שלא יבא מזה שום רעה לחברו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה לחברו בשם, וכמו איסור מגדף שודאי לא עשו דבריו כלום וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, ולשון שאמר איסי בן יהודה כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה הוא לפי מדת רשעתו דפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט שאף שאין קללתו עושה כלום חייב על מה שביזה אותם בשם. וראיה גדולה לזה מהא דכתב הרמב"ם בה"א שם ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה וכתב הכ"מ למדה רבינו מדאמרינן דקטן דמכלמינן ליה ונכלם יש לו בושת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה, וזה שייך רק אם הלאו והמלקות הוא על מה שביזהו בשם אבל אם הוא מצד חשש היזק אף בקטן בן יומו יש לחייבו מלקות כמו בגדול.
ולכן פשוט שאף שמקלל עצמו חייב מלקות ולא הועיל מה שמוחל לעצמו דהוא מכיון דהאיסור הוא משום שמזיק לנפשו, שעל עצמו יש לחוש שתתקיים הקללה מאחר דחטא בזה יענשוהו מן השמים בהעונש שאמר בעצמו עליו, והתורה אסרה בלאו להזיק אף נפש עצמו וחייב מלקות כמו על כל לאו, אבל במקלל חברו שודאי לא תתקיים קללתו וחיובו בלאו ומלקות הוא על הבזיון בשם, וזה יכולין למחול, ואין לומר שבנתינת רשות לקללו הוא כמקלל עצמו, שאדרבה נתינת הרשות הוא משום שלא איכפת לו בקללותיו שיזיקוהו וגם להבזיון הגדול שיש מזה אינו מקפיד, שלכן מועילה רשותו ומחילתו, והוצרך הרמב"ם לומר שמ"מ אחר שקללו בלא נתינת רשות שנתחייב כבר במלקות אין יכולין למחול לפוטרו כיון שכבר חטא ונתחייב.
ולמה שבארתי להרמב"ם שסובר שמקלל לעצמו הוא ענין איסור אחר מתורץ קושית התוס' בשבועות שם /דף לו/ בסנהדרין דף ס"ו למה דחיק הגמרא לאשכוחי אזהרה למקלל אביו ניגמר ממקללל /ממקלל/ עצמו וחרש ודחקו לתרץ עיי"ש, דכיון דמקלל עצמו הוא מחמת שמזיק נפשו לא שייך למילף לאביו וכדומה שהוא משום בזיון והוצרך לדחוק למיגמר מנשיא וחרש ודיין.
אך יקשה קצת דא"כ הי"ל להרמב"ם להחשיב מקלל עצמו לאו בפני עצמו, וכן להחשיב במנין הלאוין למלקות גם מקלל עצמו בשם. וצריך לומר דאף שהם מטעמים אחרים מ"מ כיון שמעשה האיסור הוא אחד קללה בשם לא נחשב במספר הלאוין בין לעצם המספר דשס"ה לאוין ובין למנין המלקיות אלא לאחד. ידידו אוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין."
האם לדעת השו"ע אין איסור דאורייתא במקלל עצמו
באופן פשוט המקלל עצמו עובר באיסור דאורייתא, וכפי שאמרו במשנה שהוא לוקה. וכך גם מוכח מדברי רבים מהראשונים [הריטב"א (לעיל) שדן איך לוקה שהרי זה לאו שבכללות, התוספות (לעיל) שמקשה איך למדו מקלל עצמו יותר מחובל בעצמו, הרמב"ם שאין דרכו לכתוב 'לוקה' כשהכוונה מכת מרדות (כפי שכתב ב"י במקום אחר, וכפי שהקשה ה'בן יוחאי' בעצמו (לקמן)].
אמנם, השו"ע לא הזכיר בפירוש מקלל עצמו (אלא כתב "המקלל אחד מישראל"), ומזה יש מי שלמדו שלדעתו הלימוד מהפסוק הוא אסמכתא ואין כאן איסור גמור או שיש רק איסור דרבנן או אפילו מידת חסידות.
בן יוחאי חו"מ כז, עמוד קמז
הרב משה קוניץ (תקע"ה), לומד מכך שהשו"ע לא הביא את דין המקלל עצמו, שלדעתו זו לא אזהרה גמורה. וכותב שהשו"ע למד כך ממה שיש בזוהר, ששלושה גורמים רעה לעצמם, המקלל עצמו ועוד שני דברים שהם בעצם מידת חסידות. ומביא שזה שאמרו 'לוקה' זו לא קושיא, כי לא תמיד זה דווקא מלקות, אלא לומר שיש כאן איסור.
"סי' כ"ז. וכן השמיט בש"ע מ"ש הרמ"א ע"פי הטור דהמקלל לעצמו לוקה. והטעם נראה לפי דילפי ליה מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד, וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, והשמיטו המחבר שנראה לו דדרשה זו אינו אלא אסמכתא ולאו אזהרה גמורה היא, שכן מבואר ממ"ש בזהר (בהקדמה י"ד ב) תלתא אינון גרמין בישין לגרמייהו, חד מאן דלייט גרמיה, תנינא מאן דזריק נהמא, תליתאה מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא מקמי קדושה דסדרא וכו', ואם עובר בל"ת גמורה מאן דלייט גרמיה ומלקין אותו למה כייל הזהר הך אזהרה בהנך אינון דלית בהו אלא מדת חסידות? לכן נראה דהב"י הוכיח מזה דהך לוקה שאמרו בגמ' לאו דוקא, ובאמת הך דרשא אינה אלא אסמכתא, וכה"ג טובא בש"ס. ואף שאמרו בהדיא הלשון לוקה, לא דוקא הוא, כמאמרם (מכות יז ב) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה ה' ומוקמינן מאי לוקה ה' איסורין, ופירש"י ה' איסורין קאמר ולא ללקות עליהם. וכ"כ תוס' (ב"ק פא א) בד"ה אין מחייבין אהא דאמרינן המקיים בכלאים לוקה, דלאו מלקות ממש דלאו שאין בו מעשה הוא אלא איסורא בעלמא איכא עכ"ל. ועיין תוס' (חגיגה ז ב) בד"ה עולות. ויש לתמוה על רבינו הבית יוסף שכ' (יו"ד רצז) אע"ג דבש"ס אמרינן מאי לוקה מכת מרדות (וכן מצאנו עוד במקומות אחרים, מאי לוקה מכת מרדות, שבת מ ב, יבמות נב א, נזיר נח ב, וחולין קמא ב, עיין במקומות אלה), מ"מ אין דרך הרמב"ם להוציא מכת מרדות בלשון מלקות עכ"ל. ועיין מ"ש הב"י (יו"ד קטז) על הרמב"ם, בד"ה ואסור לאכול מאכלים שנפש האדם קצה בהם וכו', ועיין מ"ש הט"ז (א"ח סי' ק"ע ס"ק ג) וצ"ע."
דבר המשפט כז, א
הרב מנחם בן שמעון מרדכי (אזמיר, תרל"ד) כותב שהשו"ע לא הזכיר את מקלל עצמו, כי לדעתו הלימוד מהפסוק הוא אסמכתא.
"מור"ם ס"א ואפילו מקלל עצמו ע"כ. טעם דהשמיטו רבינו בש"ע משום דאינו אלא אסמכתא, עיין בספר ן' יוחאי דקמ"ז ע"ב מה שהרחיב בזה, ועמ"ש הרב ארח משפט סק"א ברכ"י ז"ל אות ב'."