מניית ישראל
סיכום
בסיס הסוגיה
מקורות הבסיס- מקרא (כרגע אחריג את המופיע בנביאים ובכתובים), מדרשים וגמרות. אביא את הבנתם הפשוטה, אך כיוון שהפוסקים הבינו אותם בדרכים שונות, אין יכולת להכריע חד משמעית על פירושם הפשוט.
המקור הראשון כמובן בפרשת כי תשא, שם נצטוו בני ישראל לתת מחה"ש למשכן. על פניו מטרת מחה"ש הייתה כאמצעי/כפרה על המנייה, ולצורך האדנים.
במדרש (במדבר רבה ב, יז; תנחומא כי תשא ט) מובא כי המניין במדבר היה לצורך, ומניין דוד היה שלא לצורך ולכן חסרו.
במדרש אגדה (בובר. שמות ל, יב), ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב. שמות ל, יב) מובא כי יש למנות רק ע"י נתינת כופר, ובזה טעה דוד.
בגמ' בברכות (סב, ב) מובא כי הקב"ה הכשיל את דוד שיטעה למנות את ישראל ללא כופר, מכיוון שקרא לקב"ה 'מסית'.
בגמ' ביומא (כב, ב) מובא עניין המנייה במקדש, שהיה ע"י אמצעי, וכן מניות שאול ע"י אמצעי. כמו"כ העובר על כך עובר בלאו או שניים (באחרונים היו שהסבירו כי אין מדובר בלאו ממש, אלא באסמכתא).
בגמ' בפסחים (סד, ב) מובא מקור נוסף לכך שמותר למנות ע"י אמצעי, ובכך אין סכנה.
אפשרויות היתר מנייה
לפני שאכנס לשאלות נוספות בהגדרת האיסור (כמו דאו'/דרבנן) או לשאלת טעות דוד, אביא כמה שיותר בקצרה את השיטות השונות והאופנים השונים בהיתר למנות.
הפוסקים (ופרשנים) שהתירו רק ע"י שני תנאים – שיהיה לצורך[1] ויהיה ע"י אמצעי: תוספות רי"ד יומא (כב, ב. צורך מצווה, שהוא גם מלחמה); אפשרות ראשונה ברמב"ן (במדבר א, ב); באר שבע (תמיד כח, א. צורך מצווה); אור החיים (שמות ל, יב); רבי ישראל משיקלוב (ספר היובל לבנימין מנשה לוין, עמ' שכא. צורך מצווה); משפטי עוזיאל (ד, עניינים כלליים ב); שו"ת שרידי אש (א, קמ); שו"ת מים חיים (הלוי. ג, נג); עמוד הימיני (יג. צורך מצווה); שו"ת ציץ אליעזר (ז, ג. צורך מצווה); שו"ת שבט הלוי (ט, לה. צורך מצווה); הרב ישראל טויב (תשובות ישראל ו, קמד); פסקי תשובות (או"ח קנו, כד. צורך מצווה- והביא את חת"ס שאף החמיר יותר); הרב אשר וויס (מנחת אשר במדבר סימן א'. נראה שצידד כר"י משקלוב); הרב יצחק אייזיק ליבס (שו"ת בית אבי ד, חו"מ קפג. אמנם סיים בצ"ע); הרב יוסף ליברמן (שו"ת משנת יוסף ט, סא. צורך מצווה); הרב נריה גוטל (ממשפטי המלוכה סימן י. כך הבין את קונצנזוס הפסיקה); הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך יא, קכח. וצירף עוד קולות); הרב שמואל אליהו (אתר הקול היהודי); הרב מרדכי גרוס (אתר ישיבה); הרבנות הצבאית הראשית (אתר ישיבה).
הפוסקים שהזכירו רק אמצעי[2]: אוצר הגאונים (יומא כב, ב); רש"י (שמות ל, יב); רמב"ם (תמידין ומוספין ד, ד; פירוש המשניות יומא ב, א); רבי אברהם בן הרמב"ם (שמות ל, יב; שו"ת סי' לד); מאירי (יומא כב, א); אפשרות שלישית ברמב"ן (במדבר א, ב); אדרת אליהו (שמות ל, יב); מגן אברהם (קנו, ב); פרי חדש (או"ח נה, א. משמע ממנו); ר"י פערלא בדעת רס"ג (לאוין רסד רסה); הרב יצחק אריאלי (עינים למשפט, ברכות סב, ב).
אמנם היה מי שהסתפק רק בתנאי אחד, דהיינו או צורך או אמצעי – דבר יהושע (ד, נז).
הגדרת צורך
היו שהגדירו 'צורך' רק כצורך מצווה: כ"כ תוס' רי"ד (יומא כב, ב); באר שבע (תמיד כח, א); רבי ישראל משיקלוב (ספר היובל לבנימין מנשה לוין, עמ' שכא. אמנם החשיב גם מניית אורחים כצורך מצווה); הרב ישראלי (עמוד הימיני יג); ציץ אליעזר (ז, ג); שבט הלוי (ט, לה); פסקי תשובות (או"ח קנו, כד); שו"ת משנת יוסף (ט, סא); הרב גורן (תורת המדינה עמ' 298).
מנגד, היו שהרחיבו את הגדרת הצורך לכל צורך שהוא: משפטי עוזיאל (ד, עניינים כלליים ב); שו"ת שרידי אש (א, קמ) בהבנת הרמב"ן; שו"ת מים חיים (הלוי. ג, נג); הרב ישראל טויב (תשובות ישראל ו, קמד) בדעת המג"א; דבר יהושע (ד, נז) כל צורך רבים.
כמו"כ לא מעט פוסקים כתבו 'צורך' בסתמא, מבלי לפרט את מהות הצורך.
הגדרת האמצעי
ע"י איברים (בדגש על אצבעות):
היו כמה פוסקים שסברו שאין מניית האצבעות נחשבת כמנייה ע"י אמצעי: כ"כ בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ח); רבי יוסף מפוזנא (זכרון שארית יוסף, יומא כב, ב); הרב אלישיב (הערות על יומא כב, ב); אגרות משה (יו"ד ג, קיז) אא"כ מוציאים כמה אצבעות; והרב חיים קנייבסקי אף הורה שלא למנות כובעים (שו"ת שיח חיים מלין, עמ' שכג).
מנגד, נראה מפשט דברי רוב הפוסקים שהבינו מהגמ' ביומא לגבי מניית הכהנים שהאצבע היא כאמצעי: כך אכן עולה מהגמ' ביומא (כב, ב); רמב"ם (תמידין ומוספין ד, ד; פירוש המשניות יומא ב, א); מאירי (שם); מג"א (קנו, ב); שו"ת תורה לשמה (שפו); שו"ת אבני נזר (יו"ד תנ); ועוד רבים שהזכירו את המנייה במקדש.
היתרים שונים
היו שהזכירו היתר למנות ע"י פסוק (כיוון שאינו נחשב מנייה כלל): כ"כ רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי, של); ספר האורה לרש"י (סימן נו); רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני (ספר העיתים סי' קעד. אמנם הוסיף חומרא שיאמרו באופן דומה למספרי ברזל של היום); קיצושו"ע (טו, ג); מנחת אשר (במדבר סימן א'); פסקי תשובות (או"ח קנו, כד) ועוד.
היתר נוסף הוא מנייה במחשבה: כ"כ בחסד לאלפים (הלכות ברכות נה, י); כף החיים (יג, י); שו"ת ציץ אליעזר (ז, ג) ועוד.
צמצום בהגדרת האיסור או בחשש נגף
א. היו שלא ראו בעניין זה איסור ממשי, אלא עצה טובה, או מנהג דרך ארץ: כ"כ אברבנאל (כי תשא) לדעתו יש להביא כפרה להגנה מעין הרע; וכן בשו"ת פני מבין (יו"ד שכט) כתב שאינו איסור גמור.
ב. עוד צמצום בהגדרת האיסור מופיע בכלי יקר (במדבר א, ב). לשיטתו, כאשר אין 'חידוש' במניין[3] אין חשש לעין הרע (אך לא מציין האם עדיין יש איסור מדרבנן).
ג. חלוקה בין מניין כל ישראל (ויש שכללו בזה גם קבוצה שלמה) לבין מניין חלק מישראל. היו שהבינו שבמניין חלקי אין נגף. כך הבין הרא"ם (שמות ל, יב); כ"כ בדעתו החיד"א (פתח עינים יומא כב, ב); וכן הבין בדעתו הרב שמעון דוויק (שו"ת ריח שדה, ליקוטים דף עג ע"א); וכן נראה מהרב חיים קנייבסקי (נחל איתן סי' ו, סעיף י, ס"ק ז); ונראה כך מאפשרות השנייה ברמב"ן (במדבר א, ב) ואולי אף מותר לכתחילה.
מנגד היו שחלקו על הנחה זו – משכיל לדוד [(פארדו) כי תשא], ובנו רבי יעקב פארדו (מנחת אהרן כלל י אות כו דף סב ע"ב).
ד. היו שכתבו שעצם הכפרה (אף ללא אמצעי) מונעת את הנגף: כ"כ בכור שור (שמות ל, יב); חזקוני (שם); אברבנאל (שם); גור אריה עפ"י הבנת חז"ל (שם).
הרחבה בהגדרת האיסור
א. היו שהרחיבו את האיסור וכתבו כי מניין כללי אסור בכל אופן, ומניין חלקי מותר רק ע"י שני התנאים: כ"כ הרב גורן (תורת המדינה עמ' 298) והגדיר צורך-מצווה. וכ"כ הרב יצחק מאיר רושצקי (נזר ים, יומא כב, ב).
ב. החתם סופר (שו"ת, קובץ תשובות סימן ח) החמיר אף יותר, וכתב כי מנייה רגילה מותרת רק לצורך ורק ע"י מתן מחה"ש (והתיר ע"י אמצעי כשמדובר כשמטרת המנייה היא גורל כמו במקדש).
תוקף האיסור (דאורייתא/קבלה/דרבנן)
מדאורייתא: שו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ח); שפת אמת (יומא כב, ב); ציץ אליעזר (ז, ג); הרב אשר וויס (מנחת אשר במדבר סימן א').
מדרבנן: שו"ת שרידי אש (א, קמ).
מניין כללי מדאורייתא, מניין חלקי מדברי קבלה: משפטי עוזיאל (ד, עניינים כלליים ב); הרב חיים קנייבסקי (נחל איתן סי' ו, סעיף י, ס"ק ז).
מדאורייתא כופר, מדרבנן גם אמצעי: הרב פערלא בדעת הרס"ג (לאוין רסד רסה).
מדברי קבלה: ר' אברהם מן ההר (יומא כב, ב); חיד"א (יעיר אזן מע' מ, אות כד).
טעות דוד
כיצד מנה:
א. דוד מנה ללא כופר: כך משמע מהגמ' בברכות (סב, ב); זוהר (פקודי דף רכה עמוד ב – רכו עמוד א); גור אריה (שמות ל, יב).
ב. מנה שלא לצורך: במדבר רבה (ב, יז); תנחומא (כי תשא ט); תוס' רי"ד (יומא כב, ב); רמב"ן (במדבר א, ב); רד"ק (שמואל ב' כד, א); משפטי עוזיאל (ד, עניינים כלליים ב); שו"ת מים חיים (הלוי. ג, נג).
מדוע טעה:
א. חשב שהכופר נצרך רק לחטא העגל: חומת אנך (שמואל ב' כד).
ב. מנאם כדי שידע מי נחסר כאשר יגייסם למלחמה: מלבי"ם (שמואל ב' כד, א).
ג. חשב שבדורו הגבוה עין הרע לא שולטת: עיון יעקב (ברכות סב, ב).
ד. הוסת משמיים: גמ' בברכות (סב, ב); באר שבע (תמיד כח, א).
ה. רק במדבר הייתה קפידה: גור אריה (שמות ל, יב).
בסיס הסוגיה – פסוקים, מדרשים וגמרות
שמות ל, יא-יב
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"
במדבר רבה (וילנא) פרשה ב סימן יז (פרשת במדבר)
כאשר ישראל נמנו לצורך, לא נפגעו – כפי שהיה במדבר. כאשר נמנו שלא לצורך, נפגעו – כפי שהיה בימי דוד.
משמע שהחשש קיים רק כאשר נמנים שלא לצורך (בלי קשר לאמצעי המנייה).
"יז ד"א והיה מספר בני ישראל ר' אבין הלוי ב"ר פתח (עזרא ח) במספר ובמשקל לכל וגו' א"ר אבין כל הדברים יש להם מדה המים יש להם מדה שנאמר (ישעיה מ) מי מדד בשעלו מים והשמים יש להם מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) ושמים בזרת תכן והעפר יש לו מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) וכל בשליש עפר הארץ וההרים יש להם מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) ושקל בפלס הרים והגבעות יש להם מדה שנאמר (שם /ישעיהו מ'/) וגבעות במאזנים כל הדברים יש להם מדה שנאמר במספר ובמשקל לכל ומי שאין לו לא מספר ולא מדה אלו ישראל שאין להם מספר ומדה שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים מה חול הים [אין לו מדה כך ישראל]…
ר"א בשם רבי יוסי בן זמרא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו ואי זה זמן נמנו לצורך בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך בימי דוד."
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן ט
"רבי מנחמה בשם רבי ביבי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אלעזר בן יעקב כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב) למה נמשלו כחול לומר מה החול אתה עושה בו גומא בערב ובשחרית את מוצא אותה שכבר נתמלאת כך כל אלפים שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה בנו, שנאמר (מלכים א ד) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו ושלא לצורך חסרו, ואימתי נמנו לצורך בימי משה ושלא לצורך בימי דוד, ונתנו איש כופר נפשו לה' בימי משה ולא יהיה בהם נגף בימי דוד"
מדרש אגדה (בובר) שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
אין למנות את ישראל ללא כופר [ועדיין לא ברור האם באמצעות כופר] ונעלם דבר זה מדוד ע"י הקב"ה כיוון שקרא לדברי התורה 'זמירות'.
"ולא יהיה בהם נגף. כי בכל עת פקודתם צריכים להיות נותנים כופר, מכאן שאסור למנות את ישראל בלי כופר, ואם תאמר היאך נעלם דבר זה מדוד בעת שמנה את ישראל, לפי שאמר זמירות היו לי חוקיך (תהלים קי"ט נ"ד), אמר לו הקדוש ברוך הוא דברי תורה דכתיב בהם התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כ"ג ה') ואתה קורא אותם זמירות, וכן נעלם ממנו זה הפסוק ולבני קהת לא נתן [כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו] (במדבר ז' ט'), והוא הרכיב את הארון בעגלה, לפיכך פרץ ה' פרץ בעוזא (ש"ב ו' ח'):"
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
דבר זה נעלם מדוד, ולא נתנו כופר.
"את ראש בני ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה במה תרום קרנן של ישראל, בכי תשא, שנאמר צדקה תרומם גוי וגו' (משלי יד לד), כדמפורש בבבא בתרא, ודבר זה נעלם מדוד המלך בשעה שצוה את יואב לשאת את מספר מפקד העם ולא נתנו איש כופר נפשו, ויתן ה' דבר וגו' (ש"ב כד טו):"
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סב עמוד ב
לפי פשט דברי הגמרא, הקב"ה הכשיל את דוד שיטעה למנות את ישראל ללא כופר, מכיוון שקרא לקב"ה 'מסית'.
"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'. מיד ויעמד שטן על ישראל, וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל. וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד."
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב
"דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק. – מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב וימצאו אדני בזק? – אלא מהכא, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר."
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סד עמוד ב
מקור נוסף לכך שמותר למנות ע"י אמצעי, ובכך אין סכנה. [מעיון במפרשים על הגמ' אין הרבה התייחסות לסוגיה].
"תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אותו פסח מעובין."
מותר רק ע"י שני תנאים- צורך (מצווה) ואמצעי
תוספות רי"ד מסכת יומא דף כב עמוד ב
אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה אלא ע"י אמצעי, אחרת קשה להסביר כיצד דוד טעה. אלא דוד מנה ע"י אמצעי אך שלא לצורך מצווה, כלומר לא בעת מלחמה.
בין השורות ניתן לראות כי לשיטתו צורך מלחמה הוא דבר שבקדושה.
"אסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה פי' לדבר שבקדושה צריך לשיפקדם ע"י דבר אחר אבל שלא לדבר מצוה אפילו ע"י דבר אחר אסור שאם יועיל ע"י דבר אחר שלא לדבר מצוה למה נענש דוד כשמנה את ישראל והי' דבר בישראל ימנה אותם ע"י דבר אחר ולמה לא עשה יואב וכל סנהדרין שבישראל ע"י דבר אחר ויתנו המספר לדוד כלום הי' רוצה דוד כ"א לדעת מספרם ימנו ע"י דבר אחר ולא הי' דבר בעם אלא לאו שלא לדבר מצוה אסור למנותם אפילו ע"י דבר אחר ומעשה דדוד שלא לדבר מצוה הי' שלא הי' בעת המלחמה למנות עליהם שרי צבאות ומפני זה נענש:"
באר שבע מסכת תמיד דף כח עמוד א
מקשה, מדוע לא הביאו ראיה לאיסור מנייה אפילו למצווה, מפרשת כי תשא? ולא מקבל את התירוץ שאומר שבתורה מנו שלא לצורך מצווה. שאם אכן לפי התורה מותר אף שלא לצורך מצווה [ע"י דבר אחר], מדוע לא מנה יואב את ישראל ע"י דבר אחר. אלא ברור כי צריך שני תנאים – צורך מצווה, וע"י דבר אחר.
עוד מקשה, מדוע לא מנו זאת מוני המצוות, שהרי ברור שזו מצווה לדורות (לא מביא תירוץ לקושיה זו).
מביא את הפרשנויות השונות לטעות דוד – א. שלא ידע שזו מצווה לדורות. ב. לדברי הרא"ם טעה לומר שלפי התורה ניתן לספור כרגיל, אך במקביל לתת כופר.
דוחה את דברי הרא"ם, כיוון שברור מהגמרא שדוד לא לקח כופר. ומביא דעתו כי ברור שדוד הכיר את דברי התורה, אלא שהקב"ה השכיח ממנו פרשה זו, כפי שעולה מהגמרא, שהקב"ה הכשיל אותו בעניין זה.
"הממונה אמר להן הצביעו כו'. ביומא (כב, ב) אמרינן בגמ' הממונה אמר להן הצביעו כו', תנא הוציאו אצבעותיכם למנין ונמנינהו לדידהו, מסייע ליה לרבי יצחק דאמר רבי יצחק אסור לימנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב (שמואל א' יא, ח) ויפקדם בבזק כו'. וקשה לי למה יליף ליה מדברי קבלה ולא יליף ליה מהתורה עצמה, מדכתיב (שמות ל, יב) כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקד אותם וגו', ופירש שם רש"י כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים, ותדע מניינם. ואין לומר דמהתם ליכא למילף שאסור למנות את ישראל לגלגולת אפילו לדבר מצוה, משום שאפשר לומר דהתם איירי כשבא למנות את ישראל שלא לדבר מצוה. דהא ליתא, דא"כ קשה למה לא רצה יואב למנות כל ישראל כשצוהו דוד המלך, הלא היה יכול למנותם על ידי שהיה לוקח מכל אחד שום דבר, ומנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף, שהרי דוד לא ביקש רק לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, א"כ בודאי לא היה מקפיד עליו אם לא ימנה אותם לגלגולת אלא על ידי דבר אחר. אלא ודאי כי אפילו מנה אותם בדבר אחר, כיון שמנה אותם שלא לצורך מצוה הם חסרים, ולכן לא רצה יואב למנותם כלל:
וביותר קשה לי, אמאי לא מנאו בעלי מוני מצוות הגזרה הזאת בכלל מנין הלאוין, שהרי ליכא מאן דפליג שהגזרה הזאת היא מצוה לדורות, כמו שכתבו המפרשים ז"ל שדוד טעה וחשב שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים, ולא שהכתוב מקפיד על מנין הגולגלת, מפני שראה שכתוב בה (שמות ל, טז) ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם האדנים, כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי, ולא ידע שזאת הגזרה היא אף לדורות. ורא"ם (שמות ל, יב) כתב שטעה מפני שראה שכתוב בה ונתנו איש כופר נפשו, שמלת "כופר" מורה שנמנים לגלגולתם ושולטת בהן עין הרע, ולכן צוה הכתוב שיתנו כפרה תמורת נפשם. וחשב שפירוש הכתוב הוא שימנו אותה לגלגלותם ושיתנו חצאי השקלים שיהיו כפרה, ולפיכך מנה אותם גם הוא לגלגלותם ונתנו גם חצאי השקלים, והכתוב לא הזכיר נתינת חצאי השקלים מפני שכיון שמנאם לגלגלותם אין תועלת בנתינתם ע"כ:
ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו, דאשתמיטתיה מיניה גמרא ערוכה ברור מללו בברכות בפרק הרואה (ברכות סב, ב) קאמר וכיון דמנינהו דוד לא שקל מינייהו כופר. ולי נראה מה שהקשו המפרשים וכי דוד לא קרא מימיו בפרשת כי תשא שגזרה שלא ימנה לגלגולת אלא על ידי חצאי השקלים. הקושיא מעיקרא ליתא, וכל הטורח שטרחו לפרש מהיכן בא לדוד הטעות בפירוש המקרא בחנם הוא, כי דוד לא טעה כלל בפירוש המקרא, רק שהקב"ה הכשילו שישכח לגמרי זאת הפרשה כי תשא וגו' וימנה את ישראל, כמו שאמרו בפרק הרואה (ברכות סב, ב) אם ה' הסיתך בי (שמואל א' כו, ב), אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי, חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן מכירין בו, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו, וכן אשכחן שטעה דוד בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז, ט) דהיינו הארון הקודש, והוא הרכיבהו על עגלה (שמואל ב' ו, ג; עי"ש רש"י), לפי שאמר (תהלים קיט, נד) זמירות היו לי חוקיך, בבית מגורי, וכמו שלא טעה דוד כלל בפירוש המקרא להלן בכתף ישאו, רק שהקב"ה הכשילו שישכח לגמרי זאת הפרשה כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, הכי נמי הכא. כן נראה לי:"
אור החיים שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
הכופר הניתן במנייה תפקידו גם אמצעי וגם כפרה. וטעות דוד הייתה: או שהכשילוהו משמיים, או שהיה שלא לצורך, או שחשב שמספיק תנאי אחד- אמצעי או צורך. ולפי האמת צריך את שני התנאים.
"עוד ירצה כי יצו ה' ב' דברים, הא' שיהיה המספר על ידי נתינת דבר כאומרו ונתנו וגו', וכמו שביאר באומרו זה יתנו והוא לטעם כפרת נפשם, והב' שלא ימנו אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר, והוא אומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר, והוא מה שמצינו לשאול דכתיב (ש"א י"א) ויפקדם בבזק פירוש בחרסית וזולת פירושינו זה תקשה מי התיר לשאול לפקוד ישראל בחרסית והתורה אמרה זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ולדברינו תמצא נחת רוח בענין, ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד (ש"ב כ"ד), כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי נוסף על שמנאם ללא דבר, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה, ומצינו שרז"ל (ברכות ס"ב ב) אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן וכו' לטעם אומרו (ש"א כ"ו) אם ה' הסיתך בי יעש"ד, פירוש דבריהם כי לצד שקרא לה' ח"ו מסית נברא מלאך רע לפי מה שקדם מדבריהם (אבות פ"ד) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו והסיתו והטעהו לעשות כן בסוד אומרם (שם) עבירה גוררת עבירה, ותמצא כי העון עשה דוגמתו שכשם שדברי דוד שאמר הסיתך כשגגה היתה ממנו וח"ו שנתכוון לדבר מילין לצד עילאה חלילה ומי עבד ירא מאלהיו כדוד אלא שגגה היא כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד, ועדיין קשה תינח לגבי דוד אמרינן שטעה מה נענה ביואב ממה נפשך תקשה, אם דברי דוד באו אליו סתם פקוד בני ישראל מי אמר לו שאין כוונת דוד לומר לו שיפקדם על פי התורה ומן הסתם לא יוצרך לומר אליו דבר שתינוקות יודעים אותו ואם נאמר כי דוד צוה אליו בפירוש שימנה אותם אחד אחד ולא על ידי מחצית השקל קשה איך קבל דבריו כשאמר לו כן שהיה לו למאן כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואפילו במצות מלך וזה הלכה רווחת (רמב"ם הל' מלכים פ"ג), ולו יהיה שיואב נעלמה ממנו ומקרה אחד קרה לדוד ויואב, מה נענה בסנהדרין מה נענה בכל איש כשראו שבאו למנותם היה להם לחרוד חרדה גדולה ואימת מות יפלו עליהם ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך גם כן יכולין לבא בטענה הנשמעת ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ואם חסו על מחצית השקל יותר מגופן היה להם לטעון שימנו בחרסית כמעשה שאול המלך ואיך לא חסו על נפשם כל בני אל חי:
והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם ליואב והדבר פשוט כי יואב יודע ספר היה ולא מנאם אלא על ידי דבר אחר בבזק וכדומה לו ותמצא שדייק התלמוד בלשונו (ברכות ס"ב ב) לא שקל מינייהו כופר משמע כופר הוא דלא שקל אבל המנין היה על ידי דבר אחר, והנה דייקנו שלא לכל מספר יתחייב הנתינה והטעות שטעה היתה שהיה המספר ללא דבר וכבר פירשנו מדקדוק הכתוב כי לא יפקדו אותם אלא לסיבת דבר כמו שכתבנו למעלה אבל ללא דבר לא, והיא טענה שתמצא שטען יואב לדוד שאין צורך בדבר למנות ישראל, ואולי שאם היה מונה אותם על ידי מחצית השקל לו יהיה שיתחייבו ישראל ב"מ מיתה הנה הוא כופר נפש של כל אחד, והוא אומרם ז"ל שאם היה דוד מונה אותם על ידי השקלים לא היה בהם נגף, ותמצא שאמר הכתוב (ש"ב כ"ד) ויוסף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם הראת לדעת כי ישראל היו חייבין על הקודם, ולזה כשבא המספר בהם ללא צורך באין רשיון מאדון הכל שלט בהם הדין ונפרע מהם עונם:
עוד אפשר לומר כי כיון שהוזכר בתנאי המנין שצריך לסיבת דבר כל שחסר תנאי א' הרי הם נכללים בגדר הנגף ב"מ, וזו היתה טעותו של דוד שטעה, ולזה תמצא בתשובת יואב אליו ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה פירוש מנין ללא צורך אבל אם היה צורך בדבר יסכים גם הוא ואם המנין היה אחד אחד הגם שיהיה צורך במנין לא יפקדם בדרך זה והיה צריך לומר לו איך יכול לעשות דבר זה, ולפי שאין ענין זה מפורש בכתוב אלא מדיוק הכתוב לא מצא יואב לחלוק עם דוד. או אפשר שחשב כשראה דבר מלך חזק עליו אמר אולי שיש לו טעם נכמס וחש על עצמו ממרוד במלכות ולעולם לא מנאם אחד אחד, ובזה אין קושיא גם כן על כל איש ישראל שלא פקחו על נפשם כי הם לא נמנו אחד אחד ודבר זה שצריך למנותם על ידי סיבה אין עליהם מוטל לדעת אם יש סיבה למלך ולא בדקו אחריו לחזקת כשרותו, נמצינו אומרים כללו של דבר מספר בני ישראל נחלק לג' דינים, האחד הוא מספר שהיה אחר העגל זה היה לצורך גם הוצרך לתת מחצית השקל לצד שהיו חייבים כנזכר, ב' כל שיש צורך במספרם אין צריך למנותם על ידי שקלים אלא אפילו בחרסית אדמה וזה מעשה שאול, ג' כל שאין צורך למנותם אין למנותם אפילו על ידי חרסית וזו היתה טעותו של דוד שהטעהו ה' על שגיונו ועל ידי נתינת מחצית השקל מותר כי זה מונע הנגף הבאה מהמספר. ואם תאמר למה הוצרך דוד למספר ולא הספיק לו מנין שקלי בני ישראל המביאים מדי שנה בשנה, יש לומר שאין הוכחה מהשקלים כי יואב לא הביא אלא מספר האנשים שולפי חרב והשקלים מביאים הכל ואפילו הקטנים כאומרם (שקלים פ"א מ"ג) אדם שוקל על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי אשתו וכו', ולזה רצה לדעת מספר אנשי המלחמה ודבר זה לא ידענו ממחצית השקל המובא בית ה':"
רבי ישראל משיקלוב, בתוך – ספר היובל ה
במקור זה מובאים שני מכתבים של רבי ישראל משקלוב לחת"ס. במכתב הראשון מביא הר"י משקלוב את עמדתו הבסיסית בסוגייה זו ובשאלה הפרטנית שהייתה בקהילתו, וכן מבקש מהחת"ס להביע מה דעתו. המכתב השני הוא מענה לתגובת החת"ס (שהובאה בכתבי חת"ס).
במהלך התשובה מאריך להפריך את קושיותיו ואת טענותיו של החת"ס (כגון קושייתו על מניית אצבעות, וכן כנגד טענתו כי היתר ע"י ד"א הוא מחמת שאינו מדויק בסופו).
עיקר דעתו – מניין לצורך מצווה מותר רק ע"י אמצעי, ואף ע"י כתב, וכן מותר שלא בפני הנמנים. ומנייה שלא לצורך אסורה בכל אופן. לגבי דוד, מדקדוק המקורות לא נאמר בו שטעה, אך בכל אופן חטאו היה שמנה שלא לצורך אע"פ שמנה ע"י אמצעי.
מכתבו הראשון של רבי ישראל משקלוב לחת"ס:
"…בענין כתיבת הרשימה במספר הנפשות הכולל שלא בפניהם כדי שידעו הרבנים הצדיקי' הגזברין דווילנא כמותם לשלוח חלוקתם לפי מכסת נפשותם, אשר לפ"ד הוריתי שאין בזה איסור דלמנות ישראל כאשר הערכתי לו בראשונה ממתניתין בשבת (קמ"ח) מונה אדם את אורחיו מפיו אבל לא מהכ' שמא וכו' הא לא"ה שרי, וכן מפיו שלא בפניו שרי. ועוד מסוגי' דיומא (כ"ג:) דעיקר האיסור לגולגלותן וכדפרש"י שם ובתוו' ר"פ כי תשא…"
תשובת החת"ס לשאלה זו מופיעה בתשובותיו (קובץ תשובות סימן ח).
מענהו של רבי ישראל משקלוב לתשובת החת"ס:
"…ראיתי חוב עלי להשיב מפני הכבוד… וחויתי דעת העני שבישראל דשרי מטעמי תריצין. ומר הגאון שיחי' הסכים לדינא מדיוקא דמתני' דשבת… אמנם הוסיף פלפולא חריפתא טעמא דמתני' דמונה האורחים ע"י הפרפראות לחכמה ודעת מספר האורחים כמו ע"י חצאי שקלים, והכי עדיף ומובן ע"כ. ומדבריו משמע דבכה"ג דשאילתין דהגזברין התם רשמי לכל נפש חלוקתו להון שרי, אבל שדא נרגא דבנ"ד לן אסור דרושמין המנין בכל שנה, דבכל שנה איכא נכנסים ויוצאים נולדים ונעדרים, וכגון דא צריך לאודעינהו ברשימתינו והכא ליכא פרפראות למנותם. אבל אני בעניותא חזינא דפשטא דמתני' מינוי האורחין בפ"ע ג"כ שרי כדמוכח לישנא ברירא; מונה את אורחיו ואת פרפרותיו ול"ק עם פרפרותיו, והכי דיקא לישנא דמאור תלמודין רש"י ז"ל ד"ה אבל כו' אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת כו' עכ"ל. הרי דמנאם ע"י כתב בע"ש האורחים בפ"ע שלא ישכחם לקראם ולא הזכיר פרפראות כלל. וכ"ה ברש"י ד"ה שמא ימחוק כו' מן האורחים כו' וכ"מ בגמרא (קמ"ט.) והתניא מונה אדם כמה בפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח כו' ועי' רש"י ד"ה כמה, מי ומי אושיב מבפנים במקום המכובד כו' הרי דמונה האורחים בפ"ע לפי חשיבותם וגריעותם למקומותם, וכמ"ש וכמה מנות עתיד כו'. וברירא דמילתא דכל שאינו מונה האנשים בגופם בעצמם בשמותם בפניהם אין האיסור דמינוי ישראל דעיקר איסורא דלמנות ישראל הוא משום עינא בישא וסילוק ברכתא כדבר המנוי ושלטא סט"א כמ"ש בזוהר פ' תשא ופ' במדבר…
והיינו כשמונין האנשים אבל לא כשמונין הכופר או הטלאים או אפי' האצבעות שאינם גופי האנשים…
ומ"ש מר הגאון שי' בד"ק וז"ל: אמנם מ"ש פר"מ כו' לחלק בין מונה האנשים והגלגלת, ובין מונה אצבעות, והוא דבר שא"ל שחר כלל ופשוט כי לחשיבות ישראל אומר לגלגלת, וכשהי' בשעת כעסו אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בתוכם ולא הזכיר גלגלת כ"א בלשון חשיבות אבל הכונה על הגוף כולו עכ"ל. וגם אני כוונתי דגלגלת היינו הגופים שקראם לגלגלתם רק לאפוקי האצבעות וטלאים. והראי' שדקדקתי דלא הותר רק ע"י דבר אחר או אצבעות…
עוד ראיתי להדר גאונו שי' שחידש להטעים טעמא דחילוק בין מינוי האנשים למינוי ע"י שקלים וטלאים באצבעות, דאם ימעט או ירבה חצי שקל אי טלה או לא יוציא אצבע אחד או אם יוציא ב' ולא ירגיש הממונה הרי נתבלבל המנין… גם בזה אמינא ברוך חכם הרזים שאין דעתי דומה לעומק הזה…
עוד מייתי לה פר"מ הדר גאונו שי' ממ"ש המ"א בליקוטיו בסי' (קנ"ז) אסור למנות את ישראל אף שאינו מכוין למנות רק להטיל גורל כו' וחידש מר דבפייסות אינו נקרא מנין שהרי הי' צריך למנות לפעמים ב"פ או חצי ההיקף עד מקום כלות המנין שהסכימו ולא נודע מנין הכהנים מ"מ נקרא מנין. בזה ניחא לי דלמה לא הביאו הכהנים וכן בבזק וטלאים כפרה בחצאי שקלים לכפר על נפשותם לפני ד' נהי דלא נימנו בגופם מ"מ כפרה צריך. ולפמ"ש ניחא דאין זה בגדר המנין כלל ולכן לא אייתי גמרא קרא דתשא אלא מדשמואל והוא מצוה מחודשת מדברי קבלה, ויתכן בשאול נמי מנה אנשי המלחמה מי יצא למלחמה ומי ישב על הכלים כ"ז נעשה ע"י שום גורל ומ"מ מנאם בטלאים וכפרה לא היו צריכים עכ"ל. הנה מ"ש מני"ר שי' דמצוה מחודשו היא מדברי קבלה ויתכן בשאול נמי ע"י שום גורל, לא מסייען הכתובים דשמואל (י"א וט"ז) כ"א שרצה לידע מנינים שילכו למלחמה על יבש גלעד…
ובענין טעותא דדוד מלכא משיחא במינוי דילי' ראיתי למר הגאון שי' שכ' בחכמתו עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל האחרונים דמספר מפקד היינו לצורך וע"י ד"א כמו טלאים וכיוצא, רק דטעה דוד דהא דהצריך הכתיב שקלים דוקא לצורך משא"כ בנ"ד שהי' לא לצורך וגם שהוא מוקצה מן הדעת מ"ט היינו טעות שתשב"ר יודעים כו'. וכשאני לעצמי מהפיכנא בזכותא דדוד המע"ה דלא אמרו רז"ל זה עליו שטעה והא חזינן במשא הארון בעגלות, איתמר בבלי סוטה (ליא.' דרש רבא מ"מ נענש דוד כו' מפני שקרא לד"ת זמירות, אמר הקב"ה ד"ת שכי בהן התעיף עיניך כו' אתה קוראם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תשב"ר יודעים אותו, דכ' ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ואיהו אייתי בעגלתא ע"כ. וכ"ה בירושלמי סנהדרין פ' חלק ובמ"ר במדבר ובילקוט שמואל וז"ל: והוי ארנא טעין כהניא לעילא וטרוף להון לארעא כו' שלח ואייתי לאחיתופל א"ל מה דין ארנא טעין כו' אמר דוד מאן דידע למיקמתה ולא מקימה יהא סופו מחנקא, אמר דוד קומי' והוא קאים והה"ד ויהי כי צעדו כו' אמר הקב"ה מילי דמיינקייא אמרין בבי כנישתא לא אמרת לי' כו' ע"ש. הרי חזינן דהתם התורה לא כיסתו וגילתה טעותו ואפי' הכי שמענא מילי מעלייתא משמא דמרן הגאון החסיד נ"ע דהוה מהפך בזכותי' דדוד…
ועכ"פ התם מפורש דטעה דוד אבל בענין המינוי אינן מוזכר בש"ס ומדרש דטעה, וגם דרבינו הקדוש הרמב"ן ז"ל מסיים דעל מדרש אגדה שהי' מנין ממש טעו כלם, ולכך א"ל לך מנה את ישראל וכ' אחרי ספור את העם כו' ועפ"י דבריו כ' מני"ר שי' דטעה דוד ואנשיו. ואני העני שבישראל אמינא דאיתברירא לי מדברי רבותינו במדרשים דלא טעה יואב ודאי, וגם נ"ל דדוד לא טעה ג"כ כ"כ רק הי' הסתה להוסיף חרון אף ד' בישראל וכאשר הקדים בראש הפרשה ויוסף אף ד' לחרות בישראל כו' ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל וגרם זה הי' כדפי' הרד"ק ז"ל מפני שהי' עונות נסתרות בישראל שלא ידעם המלך דוד למחות בהם, דין גרמי בניזקין כי הוסת דוד למנותם שלא לצורך וזה הי' עיקר החטא שלא הי' צורך למנותם רק לשמח לב המלך כאשר ידע ריבוי חילו הגדול וכשאמר המלך ליואב שוטו נא בכל שבטי ישראל ופקוד את העם וידעת את מספר העם ודאי דא"ל שיעשה לו כציווי התורה בתשא שימנו כדת ע"י ד"א או ע"י כתב שלא בפניהם וכדחזינן במינוי דפ' במדבר ודפ' פינחס שלא הוזכר שקלים כלל, רק התורה סממה על אזהרה הידועה בתשא והוא ע"י ד"א, ולולי דמסתפינא הוי אמינא דרבה"ג זייל כיון בעומק שכ' בפ' במדבר שכ"א כתב שמו והביא למשה כו' ע"ש וסבר דוד דאזהרה דכי תשא קאי ג"כ אשלא לצורך וע"י ד"א מותר, רק דהאמת במינוי שלא לצורך ודאי גם על ידי דבר אחר או כתב אסור ונענשים. וזה שאמרו ביומא שם אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה כו' ר"ל דלצורך ג"כ אסור למנות האנשים בעצמם ע"י ד"א כמו בטלאים ובשלא לצורך לא איירי כלל, דבשלא לצורך אפי' בכה"ג דטלאים אסור…
…ואביא ראי' ברורה דעיקר החטא הי' שמנאם שלא לצורך ויואב לא רצה, וכשהוכרח ג"כ מנאם בדילוג ועפ"י כתב ומ"מ הי' עונש כיון שהיה שלא לצורך ועי' פסיקתא רבתי (סי' י"א)… הרי דיואב לא טעה ומנה שלא בפני כו' ובדילוג ובכתב רק מפני שלא הי' לצורך נענשו. וגם דוד משיח ד' לא הוה עבר אדאורייתא רק דסבר דע"י ד"א מותר גם שלא לצורך, וזה הי' הסתר שציוה למנותם שלא לצורך, וז"ש תיכף אחר המספר ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם וכדתרג"י דתשי בליבי' בתר כן דמנא ית עמא היינו שמנאם שלא לצורך.
היוצא מזה דשלא לצורך אסור אף ע"י ד"א או בכתב ושלא בפניהם וגם בדילוג, ולצורך היינו לדבר מצוה גם בכה"ג דגורל ולאו מינוי לדעת מספרם דמונאם ב"פ וחצי ההיקף מ"מ למנות הגופים אסור משום עינא בישא כשמנאם בפניהם ועין רואה, אבל ע"י ד"א כמו ע"י אצבעות או מטבעות או בפיו שלא בפניהם. או בכתב בכה"ג דלצורך כמו בכהנים בפייס ובאורחים שלא ישכחם, או בנ"ד בכתב לידע כמה נפשות שירשמו לכאו"א חלקו מכסת נפשותם, ואינו מונה בפניהם האנשים רק כותב פ' ג' ופ' ה' שפיר דמי כשאינו נותן עינו בפני הנפשות הנימנים לצורך. ובזה איתרצא לי שפיר קושית הרא"ם בפ' תשא למה ע"י כשמנאם ע"י יואב השליש והשליש ע"י איתי הגיתי והשליש אבישי לא שלט בהם מגיפה (ושם כ' ויפקד דוד כו' ות"י ומנא דוד כו' שמואל ב' י"ח). ותירוצו דלא היו כל ישראל, דחוק דאסור למנות ישראל אף לא כולם (כנראה גבי פייס, גם לפי הפסיקתא שהבאתי לעיל גם במנוי דדוד ע"י יואב בעצמו הי' ע"י ג"כ בדילוג אעפ"כ נענשו אלמא דהוי מנין) רק לפמ"ש מיירי שם שמנאם בכתב שהיו רשומים ביד שרי הצבא הנ"ל שלא בגו פיהם ובפניהם וגם דשם הי' לצורך מלחמה לחלקם לג' שלישים ע"י ג' שרי הצבא ללחום בעת צר לו אז, וא"כ בנ"ד שכותבים שלא בפניהם שמותם זה ג' וזה ה' כו' שרי, כך נלע"ד…"
משפטי עוזיאל ד, עניינים כלליים ב
עיקר דברי הרב עוזיאל: המניין שנאסר בתורה הוא מניין כללי שלא לצורך, ומותר בכל צורך שהוא. ומדברי קבלה נאסר אף מניין חלקי ולצורך, אלא אם משתמשים באמצעי למנות. וטעות דוד שמנה שלא לצורך. בנוסף, המניין שנאסר בתורה הוא מפקד כללי, ומדברי קבלה גם מפקד חלקי.
"מנין בני ישראל לפקודיהם, ב"ה, ד' תמוז תרצ"ז.
שלמא רבא מן שמיא ונהורא מעליא לכבוד ידידי ועמיתי מסגני לויה הרה"ג דיינא דנחית לעומקא דדינא כמוהר"ר שלום בכר יחיא יצחק הלוי יצ"ו. חבר משרד הרבנות בעיה"ק תל אביב.
שאלני רב חביבי בדבר המפקד שרגילים לעשות…
ואני בעניי הנני נדרש לאשר בקשני להשיב כהלכה, לפי קצר השגתי, ואען ואומר: מאי דפשיטא ליה למעכ"ת שעיקר דין אסור המנין נובע מקרא, דכתיב: ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף, אינו מחוור, לע"ד, שהרי בגמ' למדו זאת מדברי קבלה מדכתיב "ויפקדם בטלאים" (שמואל א' ט"ו) או מדכתיב "והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד" (יומא שם) ולא למדו זה מגופה דקרא שנאמר בתורה, ובאמת מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות עמד בזה וכתב: והוא דלא מייתי ליה אסורא ממנין דמשה וכו', יש לומר דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל כמ"ש לכפר על נפשותיכם, אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין, וכן המנין בטלאים ליכא למימר משום כפרה באו לקרבן, דהא כולהו משאול הוו כדלקמן ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו ועוד דלא הוזכר בהן לכפרה עכ"ל.
מכאן אתה למד דמהרש"א סבר דקרא דכי תשא הוא הוראת שעה ולא לדורות, וחטאו של דוד היה דעבר על דברי קבלה ומסורת, דאסור למנות את ישראל. ובשיטה זו עומד מהר"י אברבנאל… הרי לך שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, דמצות התורה היתה לשעה ולא לדורות.
אולם דבריהם מופרכין ונסתרים מסוגיא דגמרא: אמ"ל הקדוש ברוך הוא לדוד: מסית קרית לי? הריני מכשילך בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא וכו' (ברכות סב) וכן נאמר בסוגין דוד בשתים ועלתה לו מאי נינהו דאוריה ודהסתה (יומא שם), הרי שמצות התורה בכי תשא היא לדורות והוא בגדר דבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים אותו ואינם טועים בו, ובלא זה נמי דבריהם מופרכין מעיקרם, דא"כ עקרת מצות תרומת שקלים לדורות, ובאמת הרמב"ן ז"ל למד מדכתיב: מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה וירושלם משאת משה עבד ה' והקהל לאהל העדות (דברי הימים ב, כד) יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אפילו שלא ימנה וכן בקרבנות מדברי חכמים, וכן כתוב: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל וכו' לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלוקינו (נחמיה ה, י).
ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות לדורות או לשעה טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים והיה הנגף בהם, והתודה דוד ואמר: חטאתי מאד אשר עשיתי (הרמב"ן שמות ל') ובלא זה דברי מהרי"א מתחלתן ועד סופן תמוהים ומופרכין מאד, שהרי דוד צוח ואומר: חטאתי מאד אשר עשיתי… העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד (שמואל ב') אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהיי נא ידך בי ובבית אבי (שם י"ז) ואנו נאמר מדעתנו שזה היה חטא העם שמרדו בדוד והענישם השם יתברך על ידי דוד?…
הרמב"ן כתב שעונשם של ישראל בדבר זה היה כפול: א) מפני שלא נתנו שקלים בשעת המפקד, ובזה היה ענש דוד והעם ענש שוה. ב) בעוון התאחרם בבנין המקדש שהיה נודד מאהל לאהל ולא התעוררו שבטי ישראל לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו והסתיע מהכתוב ויוסף אף ה' לחרות בישראל (שמואל ב' כ"ד) אלא שדוד באהבתו הגדולה את העם תלה הקולר בעצמו, ואמר אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו (שם) וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנים אותו על היחיד הגורם. (הרמב"ן עה"ת במדבר ט"ז כ"א).
וגם דברי הרמב"ן אלה לא נהירין לי, לפי שבאמת נתינת השקלים אינה מכפרת איסור המנין, ולא מבטלת עונש הכרוך בו, אלא היתר המנין הוא כשיש בו צורך דתי או אפילו מדיני לאמי אלא שגם במקום צורך, צריך לעשות המנין על ידי דבר אחר ולא לגלגולת, וכמעשה דשאול שמנה אותם בבזק או בטלאים. וכיון שדוד מנה שלא לצורך וישראל הוכרחו להשמע לפקודתו, גם אם יואב היה מקבל שקלים וישראל היו נותנים לו, לא היו בזה מתירים עוון המנין ובזה רק דוד הוא החוטא, וכמ"ש דוד: חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד, וגם הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגו' ואם היות שלשת ימים דבר בארצך (שמואל ב' שם), אבל עיקר דברי הרמב"ן שישראל היה להם חטא קדום ושבמעשה זה של דוד התקיים מאמר הכתוב: וביום פקדי ופקדתי, הם נכונים מאד והכתוב מסייעו, דכתיב: ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ואפשר מאד לקבל דעת הרמב"ן שזה היה עון אחור בנין המקדש, או דעת הרד"ק שהיו בידם עבירות נסתרות שלא שלטה בה עין מלכות דוד להענישם (שמואל ב' שם) ואפשר לקבל גם דעת מהרי"א שזה היה עונש על ישראל שמרדו במלכות בית דוד במרד שמעי בן גרא.
…
אבל אי אפשר להסכים לדברי מהרי"א שהמנין אינו אסור לדורות אלא שהוא גורם טבעי לנגף העם מסיבת עין הרע. ותרומת שקלים לדבר מצוה מגינה ומצלת ושלא לדבר מצוה אינם נמלטים מגורם הטבעי כמו שהיה בימי דוד. שהרי הכתוב עצמו אומר: שלש אני מטיל עליך וגו' או דבר שלשה ימים וכן אומר וינחם ה' על הרעה ויאמר למלאך המשחית הרף ידך ומלאך ה' היה עם גורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד).
מכאן איסור מפקד ומספר בני ישראל נאמר לשעה ולדורות ומאמר הכתוב מתפרש כן, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם במפקד השנתי לדעת הרבוי הטבעי כל העובר על הפקודים יתן תרומת ה' כדי לעשות את המנין לצרך, וזה ברור לע"ד וכמ"ש הרמב"ן.
אולם דברי הרמב"ן צריכין עיון, שנראה סותר את עצמו למה שכתב במקום אחר שהיה הקצף על דוד בעבור שמנאם שלא לצרך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב וכו'. וראיתי במדבר רבה רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצרך לא חסרו שלא לצרך חסרו ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל מבן שלש עשרה שנה ומעלה וכו' וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה לשקלים ומפני שזה אינו מפורש טעה בו (במדבר א' ג'). וכן ראיתי בצדה לדרך שרמי דברי הרמב"ן אהדדי, ומותיב עליו מסוגיא דגמ' דאמרינן: וכיון דמננהו לא שקל כפר (ברכות מ"ב), אבל לע"ד נראה שדברי הרמב"ן נכונים וצדקו יחדיו, דבאמת עיקר טעותו של דוד היתה בזה שחשב שמצות שקלים נאמרה לשעה ולא לדורות, לכן אין אסור למנות לדורות אפילו שלא לצרך. אבל באמת אסור למנות לדורות שלא לצרך. אפילו ע"י דבר אחר, אבל לצרך כגון תרומת שקלים או לצרך לאמי אחר מותר, וטעות דוד היתה במנין שלא לצרך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה במנינם לגולגלותם או לשקליהם לשם צרך. וזהו מה שאמרו בגמרא: וכיון דמנינהו לא שקל כפר והלכך הוי מנינם שלא לצרך.
ובדרך זו מתפרשים דבריו האחרונים, שכתב: שחטאו של דוד היה במה שמנה את כל העם מבן י"ג שנה ומעלה משום דמנין זה הוא שלא לצרך, דקטנים מבן עשרים אינם יוצאים למלחמה ולא לכל שירות לאמית. ובזה נתבארו היטב דברי הרמב"ן.
ומעתה הדרא קושין לדוכתא, שלדעת הרמב"ן שמצות שקלים ואסור המנין הכלול בה נאמרה לדורות. מדוע לא למדו בגמרא אסור המנין מדברי תורה דכי תשא את ראש בני ישראל וכו' ולא יהיה נגף, וכן הקשה בספר באר שבע (תמיד כ"ח ב ד"ה הממונה).
ולפי מ"ש הרמב"ן ז"ל מתורץ שפיר דמקרא דכי תשא לא למדנו לאסור אלא שלא לצרך, אבל לצרך כגון תרומת שקלים וכדומה לו מותר. ורבי יצחק וכן רבי אלעזר ורבב"י למדו מדברי קבלה דלא הותר לצרך אלא על ידי דבר אחר כגון שקלים או טלאים והצבעה בבזק או בכל אחר האברים, אבל לגולגלות אפילו לצרך אסור, תדע שהרי פייס התמיד ודאי שהוא לצרך מצוה ובכל זאת אינן מונים אלא על ידי הצבעה.
ועוד יש לומר דמקרא דכי תשא אין ללמוד אלא לאיסור מפקד כללי למפקד כל ישראל, ומדברי קבלה למדנו לאסור אפילו מפקד חלקי (וכן כתבתי מאז בגליון הש"ס שלי ומ"א שם).
ועדיין נשאר מקום עיון דא"כ שאיסור זה הוא לדורות, מה נענה למפקד העם במדבר סיני וערבות מואב מבלי שקלים. ועוד מדוע לא מנו מצוה זאת במנין המצוה וכמ"ש מהרי"א והבאר שבע. והנה לקושיא הראשונה תירץ הרמב"ן, שמפקד מדבר סיני נעשה על ידי שקלים, וזה נזכר בכתוב במאמר תפקוד אותם. לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח ויזכור מספר העם (הרמב"ן עה"ת במדבר א' ג') וכן כתב המלבי"ם פרשת כי תשא, ולקושיא ראשונה יש לומר: שלא מנו אסור המנין מצוה בפ"ע הואיל והיא חלק ממצות תרומת שקלים שהיא המצוה העיקרית, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאין למנות חלקי המצוה חלק חלק בפני עצמו כאשר יהיה המקובץ מהם אחד (ספר המצות שורש י"א). ועתה אחרי שבררנו עיקר הלכה זאת נובין ונדון בשאלה דידן.
והנה מדברי הרמב"ן למדנו: שלא הזהירה התורה על מנין בני ישראל כשהוא נעשה שלא לצרך, ובכגון זה אין מנין השקלים או כל דבר אחר מוציא אותנו מאיסור זה ומענש הכרוך בו: דולא יהיה נגף, אבל מנין שהוא לצרך מותר מן התורה אפילו לגולגלות, אלא שמדברי קבלה אסור למנות לגולגלות, ולא הותר למנות אל על ידי דבר אחר כגון שקלים או הצבעה, ודברי רז"ל במדבר (שם) מסייעים לו להרמב"ן שהרי אמרו: ר"א בש"ר יוסי בן זמרא כ"ז שנמנו ישראל לצרך לא חסרו שלא לצרך חסרו. ואי זה זמן נמנו לצרך בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד. (במדבר רבה ב' י"ז).
מכאן אנו למדים שלא נקרא שלא לצורך אלא כגון מנין דוד שלא היה בו שום צורך לגמרי, וכמ"ש הרמב"ן, אבל כל מקום שיש בו צורך מותר המנין ע"י שקלים או הצבעה אפילו מדברי קבלה, ויפה כיון מע"כ להלכה במה שהוכיח ממ"ש: מונה אדם אורחיו מפיו אבל לא מתוך הכתב (שבת קמ"ח). הרי דמותר למנות בפיו אפילו בשבת ובבחול גם בכתב משום שהוא לצרך הכנת ארוחותיהם, ובודאי דמנין מפיו אינו לפי הגולגלות אלא לפי מקומות ישיבותיהם או לפי המנות וכיון שהוא לצרך מותר ולא צריך שיהיה דוקא צורך מצוה.
ומעתה מתבררת שאלה דידן במפקדים הנעשים בישובנו לצרך בחירות, הואיל ונעשים מתוך הכתב הרי זה כמפקד ע"י שקלים או הצבעה ואין בזה אסור מנין.
אולם עדין נשאר לנו מקום לברר אם מותר לעשות מפקד כזה כשהוא נעשה בצורה כללית למספר נפשות.
והנה מדברי הרמב"ן בתירוצו השני (במדבר שם) מוכח, דמנין שכולל גם את הקטנים מבני עשרים אסורים בכל ענין, וזה היה עיקר עונשו של דוד. אבל דבריו אלו נסתרים לכאורה מסוגין דגמרא, שמוכח דעונש דוד היה משום דמנינהו ולא שקל כופר (ברכות ס"ב) ודברי רז"ל באגדתם נמי מוכיחים שעון דוד היה שמנה שלא לצורך, לכן נראה שהרמב"ן בתרוצו השני כיוון לומר שמעשה דוד היו שני עוונות: שלא לצורך וגם קטנים מבן עשרים, אבל עיקר החטא הוא המנין שלא לצרך אבל מנין העשוי לצורך ועל ידי שקלים או הצבעה מותר אפילו כשהוא כולל גם קטנים מבני עשרים.
לפי זה יוצא לדינא בשאלה בנדון דידן שכיון שהמפקדים נעשים לצורך בחירות וכיוצא בו ומתוך הכתב אין בהם נדנוד איסור. והנלע"ד כתבתי."
שו"ת שרידי אש חלק א סימן קמ
בתחילת דבריו מכריע כי המִפקד נחשב כצורך, אלא שצריך אמצעי. ונראה מדבריו שצריך שני התנאים. לשיטתו אין לאו מדאורייתא, אלא מהתורה לומדים כי יש סכנה אם לא מונים ע"י אמצעי וכד'.
מביא דברי הגור אריה, שלהבנתו בדברי חז"ל, מספיק צורך וכפרת שקלים, אך אין צורך באמצעי, ותמה השרידי אש על דבריו, שהרי מגמרות ומראשונים משמע אחרת. ומתרץ כי כנראה המהר"ל סובר שהמדרש עליו נסמך חולק על הגמרות[4].
עוד מציע הבנה ברמב"ם, שמתיר ע"י אמצעי, אף ללא צורך, אך כותב שזה לא מוכרח. ומסיק מדברי הרמב"ן שכל צורך ותועלת כלשהי נחשבת צורך לעניין זה (כיוון שחטאו של דוד שמנה לשמח לבו).
"אם מותר להשתתף במפקד הנערך על ידי משרד הפנים
…
בוודאי צדק כת"ר, שזהו כמנין ע"י דבר אחר, שמותר לפי דעת הרמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"ד, אלא שכת"ר כתב, שיש לחשוש לדברי הרמב"ן בפ' במדבר, שכתב שנענש דוד בעבור שמנאם שלא לצורך ומקורו בבמד"ר שם.
לפי"ד, המינוי שמונים עכשיו הוא ג"כ לצורך… אלא, שצריך למנות ע"י דבר אחר…
…
ועכ"פ בענין איסור המינוי לא נאמר בפסוק שאסור למנות ורק בא להזהיר על הנגף, ומזה אנו למדים שאסור כדי למנוע מן הנגף וע"כ לא שייך למנותה במנין הלאוין…
…לדינא הכל מודים שע"י דבר אחר מותר רק אם הוא לצורך.
אולם ראיתי בספר גור אריה למהר"ל מפראג, שכתב דברים מתמיהים… והקשה: "מנ"ל (לרש"י) דבר זה, שמא מותר למנותם לגולגלותם ולא יהי' בהם נגף, שכבר נתנו כופר נפשם… ועי' שם שתירץ, שרש"י דייק כן מלשון כי תשא את ראש, שפירושו: אם רוצה אתה לדעת מנינם – ונתנו איש וגו'. ואח"כ הקשה, למה מנה דוד את בנ"י? וכתב, שדוד סבר שהמצוה הי' רק במדבר, שהיו יחד "והשטן יותר שולט". ואחר כך כתב: "אך מדברי רז"ל לא משמע כך, שצריך לתת חצי השקלים ולמנות השקלים, רק שיתנו כופר נפשם ואז לא יהי' בהם נגף. והשתא אתי שפיר שמנה דוד את ישראל, כי ישראל היו נותנים חצאי שקלים מידי שנה בשנה… ושלא לצורך – בימי דוד, ולא אמרו כי לכך חסרו מפני שמנה אותם לגולגלותם והי' לו למנותם ע"י דבר אחר, ש"מ דאם הוא לצורך, כמו שהי' בימי משה, אין צריך למנות חצאי שקלים כלל…
ונראה בעין, שהמהר"ל מפראג לא ראה דברי הרמב"ן בפ' במדבר, שכתב שדוד מנה אותם ע"י חצאי שקלים אלא שמנה שלא לצורך ולכך לא רצה יואב לשמוע לו ובשביל זה חרה בו אף ה'. וקשה לומר שנעלמו מרבינו המהר"ל דברי הגמ' בברכות… אלא שהמהר"ל סבר שהמדרש בתנחומא פ' כי תשא ובמד"ר במדבר חולקים על האגדה במס' ברכות… ואם לא נתנו חצאי שקלים מה הועיל שאול שמנה אותם בטלאים, הרי הטלאים אינם תשלומין …ובע"כ שהמהר"ל סובר שהמדרש בתנחומא וכן בבמד"ר חולקים על הגמ' ביומא וסוברים דמותר למנות לצורך אפילו לא ע"י דבר אחר.
ועוד אפשר, שהמהר"ל סובר שבימי שאול לא נתנו חצאי שקלים… אלא, שמלשון הרמב"ם, שכתב בהל' תמידין ומוספין שם, שאסור למנות ישראל אלא ע"י דבר אחר ולא הזכיר שמותר רק לצורך, משמע שדחה דברי המדרש מפני הגמ' דיומא וסובר שהמדרש חולק על הגמ'. אבל אין זה מוכרח, שהרמב"ם לא כתב הלכה בדיני מנין ישראל, אלא כתב להסביר מה שבמקדש מנו ע"י האצבעות ולא ע"י האנשים ובמקדש הי' לצורך.
ועוד נ"ל שהרמב"ן בפ' במדבר לא כתב להלכה שאסור למנות גם ע"י דבר אחר רק כשיש צורך, אלא כתב שחרון אף ה' בדוד הי' על שמנה אותם רק לשמח את לבו, וזהו עניין מוסרי שבשבילו נענש, אבל אם יש איזה צורך או תועלת שהיא, אין איסור ולאו דווקא צורך מצוה. וזה דבר מסתבר, דשלא לצורך היינו כמו שכתב הרמב"ן "בעבור שמנאם שלא לצורך", כי לא הי' יוצא למלחמה, ולא עושה בהם שום דבר בעת ההיא, רק לשמח את לבו, שמולך על עם רב, והוא שאמר יואב: "ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים… ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?". ויוצא מדברי הרמב"ן, שאם הי' עושה בהם דבר והי' צריך למנותם בשביל אותו דבר, לא הי' בזה שום חטא.
יחיאל יעקב וויינברג"
שו"ת מים חיים (הלוי) חלק ג סימן נג
נראה מדבריו כי האיסור הוא איסור תורה (שמבין שכעיקרון זו כוונת התורה, אלא שלא ניתן ללמוד משם במפורש), ומותר למנות לכל צורך שהוא ע"י אמצעי. טעות דוד שמנה שלא לצורך, ומבין כי הרמב"ן חזר בו מפירושו על כי תשא, בפירושו על במדבר [ראינו כי לכאורה יש סתירה ברמב"ן]. מניית איבר נחשבת כמנייה ע"י אמצעי, ולומד דבריו מהמקדש [צ"ע, שכן בעשה לך רב הבין שבמקדש לא היה כלל מניין].
מפקד אוכלוסין בהלכה
בפסוקים הראשונים של פרשת "כי תשא" (שמות ל') אנו קוראים (בפסוק י"א): וידבר ה' אל משה לאמר. (יב) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. (יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'.
פירש רש"י והוא עומק פשוטו של מקרא: כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד עכ"ל.
תחלה נציין שענין עין הרע או עין רעה אינו אמונה תפלה ח"ו…
ולכן דבר ה' בפי רבותינו אמת, שכאן נאמרו שלש תרומות (עיין מסכת מגילה כט ב), ולפי דרכם פסוקים י"ד וט"ו לא מכוונים למפקד העם, אלא למצות "מחצית השקל" תרומה לה' שהיא חובה על כל אדם מישראל מבן עשרים שנה ומעלה. כשבית המקדש היה קיים לתרום מידי שנה בשנה, ושמשה לצורך מימון הוצאות עבודת ה' בבית מקדשו (ובזמנינו כידוע תורם כל אדם לפי חשבון "מחצית השקל", או כמדת יכלתו מחצית מהמטבע הנהוג במדינתו לצורך החזקת מוסדות תורה וחסד והיא זכר למחצית השקל).
…
על – כל – פנים מפשוטם של מקראות אנו למדים שיש איסור למנות את ישראל לגולגלותם, ויש למנותם בשעת הצורך ע"י "מחצית השקל" ככופר נפש לבל ינגפו. ומן הראוי לציין דעת רבותינו חכמי האמת שלא היה די בנתינת מחצית – השקל לצורך המנין והיו צריכים גם ברכה וזו לשונם (בזוה"ק פרשת כי תשא בתרגום עברי): אלא כופר מחצית השקל לקח מהם, ואת החשבון לא עשו עד שנאספו כל כספי הכופר. ובתחילה היו מברכים את ישראל ואח"כ מונים את כספי הכופר ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל ונמצאו ישראל מתברכים תחלה וסוף ולא היה הנגף פורץ בהם עכ"ל. ומשמע שהיו זקוקים לברכה אף שהיו נמנים באמצעות המטבעות.
ועתה נבוא לדון בצד ההלכתי של האיסור למנות את ישראל.
הנה מבואר במשנה (יומא כב א) שכאשר הטילו גורלות במקדש לחלוקת סדרי עבודה בין הכהנים מנו את אצבע היד שהוציאו הכהנים ולא אותם עצמם, וכך שנינו (שם כב ב) "הוציאו אצבעותיכם למנין". ומסבירה הגמרא שמתוך שלא מנו אותם לגולגלותם מקבל סיוע סברתו של ר' יצחק שאמר אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב (בשמואל א' פרק ט"ו) וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים, ופירש"י ציוה לקחת כל אחד טלה מצאן המלך ובאו למרחב ומנו הטלאים עכ"ל. אמר ר' אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר (בהושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד וכו' ע"כ.
והרמב"ם (בהלכות תמידין ומוספין פרק ד' הלכה ד') כתב על מנין הכהנים במקדש שהיה באצבעות וזו לשונו: ולמה מונה המנין על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמם לפי שאסור למנות את ישראל אלא ע"י דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים עכ"ל.
והקשה המהרש"א מדוע לא למדו איסור המנין ממשה רבנו שלא מנה אותם אלא בחצאי שקלים כמפורש במקרא, ולא יהיה בהם נגף, שמשמע שהמנין שולט בו עין הרע. ותירץ משום שהציווי במשה ניתן לפרש שלקח מהם מחצית השקל לכפר על מעשה העגל ולהגן עליהם מנגף כאמור לכפר על נפשותיכם, משא"כ במנין הטלאים של שאול עכ"ל.
וראיתי למי שהבין מדברי מהרש"א שהוא סובר שכך האמת ולקיחת מחצית – השקל היתה לכפרה על העגל ואין ללמוד שום איסור מנין ישראל ממשה רבינו, וזה אינו נכון שכונת מהרש"א שאלמלא הלימוד משאול "ויפקדם בטלאים" היה ניתן לדחות את הלימוד ממשה רבינו, אבל עתה אחרי הלימוד משאול ודאי גם הוא סובר שלקיחת מחצית – השקל בימי משה היתה בגלל האיסור למנות את ישראל לגולגלותם. אבל האמת היא שתירוצו של המהרש"א דחוק ביותר כמבואר למעיין. והמפרשים תירצו קושיא זאת משום שר' יצחק רצה ללמוד איסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, ולכן למד משאול שהמנין שלו היה לדבר מצוה כדי לצאת למלחמה ואעפי"כ הקפיד למנותם בטלאים. אבל ממשה אין ראיה שגם לדבר מצוה אסור למנות שהרי נאמר "כי תשא את ראש בני ישראל" וכפירוש רש"י כשתרצה לדעת מנין וכו', כלומר שהמנין הוא אמנם לצורך מסויים אלא שאינו דבר מצוה, אבל איסור אף לדבר מצוה למדנו רק משאול.
מכל הנ"ל למדנו שבין לדבר הרשות ובין לדבר מצוה אסור למנות את ישראל לגולגלותם אלא ע"י דבר אחר כחצאי – שקלים של משה, או טלאים של שאול, או אצבעות הכהנים במקדש וכדומה, הכל לפי הענין.
להשלמת מיצוי הלכה זאת נוסיף את הקושיא המפורסמת על דוד המלך שציוה למנות את ישראל ויצא הנגף בעם וכו' (שמואל ב' פרק כ"ד) וכי נעלם דבר פשוט זה מדוד. אמנם רבותינו (במסכת ברכות סב ב) דעתם היא שאכן טעה דוד בדבר פשוט ביותר, שכן כך דרשו על הפסוק שאמר דוד לשאול (שמואל א' כו) אם ה' הסיתך בי ירח מנחה, אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קראת לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר לה' וגו', מיד… ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, וכיון שמנאם לא לקחו מהם כופר וכו'. יצויין שגם דעת רבותינו חכמי האמת היא כך שדוד נכשל בזה שלא לקח מהם כופר נפש (ראה זוה"ק פרשת פקודי דף רבה עמוד ב'). ואעפי"כ קשה ביותר איך דוד טעה בזה, ועוד יותר קשה למה יואב שאכן התנגד לעצם המנין לא הזכיר לדוד פסוק מפורש בתורה "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם".
והנה הרמב"ן בפרשתנו כתב לתרץ קושיא זאת, כי "מפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים והיה הנגף בהם והתודה עליו ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי עכ"ל. וכבר הרבו להקשות על הרמב"ן שאף אם יחשבנה מצוה לשעה הלא מפורש במקרא שיש סכנת נגף במנין וכיצד דבר פשוט זה נעלם ממנו אף אם חשב שאינה מצוה לדורות. וזה מוכרח כי הלא נאמר אח"כ ויך לב דוד אותו אחרי כן וגו'.
עוד ניסו לתרץ דברי הרמב"ן אבל האמת היא שהרמב"ן חזר בו מדבריו בפרשתנו, ולהלן בפרשת במדבר (א – ג בד"ה תפקדו) כתב שדוד לא טעה וידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ועיין עוד שם שהאריך.
ולכן לא נותרה לנו דרך להבין את טעותו של דוד אלא כדברי רבותינו במדרש (במדבר רבה פרשה ב' סוף סימן י"ז וציינו הרמב"ן שם): כל זמן שנמנו לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, ואיזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך בימי דוד ע"כ. ורבים מן המפרשים הבינו כן את מעשהו של דוד, והרמב"ן הוסיף עוד להאריך בזה, אבל זו היא עיקר האמת.
מכל הנ"ל למדנו שכאשר מונים את ישראל לצורך כל שהוא כבימי משה וכ"ש לצורך מצוה כבימי שאול לקראת המלחמה, אז נמנים לא לגולגלותם אלא ע"י דבר אחר ואין הנגף שולט בהם. אבל כאשר נמנים שלא לצורך כלל כבימי דוד שכל כונתו היתה לדעת גדולת ופאר מלכותו גם מנין ע"י דבר אחר אינו מועיל, ולכן הגיב יואב על בקשת דוד למנות את העם באמרו: "ויוסף ה' אלקיך על העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה". כלומר שכל המנין הוא ללא כל צורך וידע יואב שגם שקלים או כל דבר אחר לא יועילו ככופר נפש, ולכן לא העיר למלך ממנין משה במדבר, ויצא הקצף בהם.
ונראה שכל ההקפדה היא למנות את ישראל לגולגלותם ממש והוא האיסור בלבד, אבל אם מונים אבר מאבריהם אין בכך איסור שכן כך עשו למעשה במקדש במנין הכהנים לצורך הפייסות בכל יום ומנו את אצבעותיהם. ולכן נראה שהוא – הדין אם מונים את ישראל באמצעות רישום של שמות דיירי כל בית בישראל ואח"כ מונים אותם מתוך הכתב אין בזה איסור כלל…
ולפי זה ברור ההיתר למפקד אוכלוסין שהממשלה עורכת כל כמה שנים, שכן לא לגולגולת מונים את העם אלא על פי רשימות שכל ראש בית אב רושם את נפשות ביתו, ואח"כ מונים אותם מתוך הכתב, וזה כעין מה שעשה משה רבינו במנין הלויים מבני חודש ומעלה.
כמו"כ יש צורך מסויים במפקד זה (לא כדוד המלך שמנאם ללא כל צורך) שכן בהתאם לתוצאותיו יודעת הממשלה מספר אזרחיה לפי גילם ומכינה תשתית כלכלית, חינוכית (מספר כיתות לימוד), דיור לפי הצורך וכדומה, ויתכן שגם צורך מצוה יש במפקד זה, שבאצעותו יודעת היא מספרם של יוצאי הצבא בשנים הבאות לפי גילם ומכינה את כל הדרוש לגיוסם לצורך הגנת הארץ, וזה צורך מצוה הוא, ולכן ברור שאין שום ספק בהיתר עריכת מפקד אכלוסין.
שו"ת עשה לך רב חלק ו – שאלות ותשובות בקיצור סימן צו
לעניין מפקד אוכלוסין, מניין הנעשה מתוך הכתב נחשב כאמצעי. וכן מנייה הנעשית בצבא כגורל מותרת (נראה מדבריו כי זהו אותו מניין כפי שהיה במקדש) כיוון שזה לא נקרא מניין כי אין מגיעים לסך החיילים, ואין מתכוונים להגיע לכך.
[אלא שצ"ע, הרי לפי הגמ' במקדש מנו אצבעות כדי להימנע ממניין. הרי שגם מנייה כזו אסורה וצריכה אמצעי].
"מפקד אוכלוסין וספירה הנערכת בצבא
ועתה לשאלתך מה ההיתר לערוך מפקד אוכלוסין וכו'. ההיתר בנוי על הטעם הפשוט שאין כאן מנין לגולגולת אלא רישום בכתב והמנין נעשה מתוך הכתב, והרי זה כמנין שקלים או טלאים. ועיין בשו"ת "משפטי עזיאל" חלק חושן – המשפט, שו"ת ענינים כלליים שבסוף הספר סימן ב' עמוד רכ"ח.
אך לגבי שאלתך על צורת הספירה הנעשית בצבא שמעמידים אנשים בשורה ואומרים מספר, והמפקד מונה וכו' עד שנופל הגורל וכו', זה אינו ספירה כלל ועיקר שהרי בכך אין יודעים כלל מספר הנוכחים שם, ואין גם שום כוונה כזאת, אלא נועד להטיל תפקיד על הנופל בגורל. והרי זה ממש כעין הפיס שהיו עושים במקדש כמה פעמים ביום ועיין במסכת יומא פרק שני.
הריני מברכך שתזכה לצאת לשרותך בצה"ל ולשוב לחיים טובים ולשלום."
עמוד הימיני סימן יג
בקצרה נראית מסקנתו כי מניית חלק מישראל מותרת כשהיא לצורך מצווה וע"י דבר אחר. ולגבי מניית כל ישראל מביא שיטה לפיה מותר רק ע"י מחצה"ש, ושיטה אחרת לפיה מותר ע"י כל אמצעי ולצורך מצווה:
- בפתיחה לדבריו מציג כי לכאורה דברי ר' יונתן שדורש את "והיה מספר בני ישראל" באופן אחר, חולקים על האיסור למנות. ומסביר כי דבריו בעצם (אולי על דרך הדרש) באים להסביר מה עומד מאחורי האיסור – כאשר מונים את ישראל ונותנים משקל לכמות של ישראל מול האומות, אין לנו יכולת לנצח אותם. אך אם לא מונים את ישראל ושמים דגש על המקום הפנימי של ישראל, דבר זה יגבר על האומות.
- לאחר דיון וקושיות בדברי רש"י, מאמץ את דברי הרא"ם כדי להסביר ולתרץ הקושיות – הנגף מגיע רק כאשר מונים את כל ישראל (ודוד מנה בפעם הראשונה רק חלק מישראל. ואע"פ שהרא"ם כתב זאת כ"שמא" ופאת השולחן כתב שזה דחוק, תירוץ זה עוזר לסדר את הנושא). עפ"י תירוץ זה מבאר כי מניית שאול יש לה דין שונה מ'כי תשא', כיוון שמנה שם רק חלק מהעם, ואין בכך נגף כיוון שלא שייך לומר שיש עין הרע במניין מצומצם. אמנם גם במניין מצומצם יש איסור, כפי שעולה מהפייס במקדש.
כלומר, יש שני איסורים, איסור אחד הוא איסור תורה [לדורות] למנות את כלל ישראל ויש בכך נגף, ומותר רק ע"י מחצה"ש [אולי גם ללא צורך. ולפי המדרש מותר רק לצורך, ואלי גם ע"י אמצעי]. איסור שני הוא איסור עצמי מדברי קבלה למנות חלק מישראל, אך אין בכך נגף, ומותר ע"י אמצעי כלשהו ולצורך. ולפי זה חטא דוד היה גם במנייה הראשונה, אמנם כיוון שמנה רק חלק לא היה נגף. אך במנייה השנייה היה נגף כיוון שמנה את כל ישראל, ללא מחצה"ש.
- שיטה נוספת שמעמיד היא שיטת תוס' ורי"ד והגר"א (משווה בין שיטותיהם) שמנייה ע"י מחצה"ש היא מצווה לשעה ולא לדורות, ומותר למנות [אף כל ישראל] ע"י דבר אחר ולצורך מצווה.
- מרחיב את היתר 'צורך מצווה'. לומד ממקומות אחרים שצורכי מצווה הם דברים כמו לימוד אומנות לילדים ועסקי רבים. ובוודאי שמפקד אוכלוסין כלול בכך. ולשיטת פאת השולחן אף הזמנת אורחים וכיבודם נחשב כמצווה.
- מציע כהערת סוגריים ("לולא דמסתפינא") כי 'צורך' הוא לא צורך מצווה, אלא לצורך מטרה מסוימת. כלומר, כאשר מונה שלא לצורך מסוים או מטרה מסוימת, אלא לשם המניין עצמו, הדבר אסור אף אם נעשה ע"י אמצעי, כיוון שיש כאן מניין. אך כאשר מונה לצורך מטרה מסוימת וע"י אמצעי אין כאן מניין כלל. אמנם דבר זה כותב בסוגריים ולכן נראה שלא נוקט כך למעשה.
"בדבר מפקד האוכלוסין
…
המקורות: בתורה: ר"פ כי תשא לר"פ במדבר מפרשי התורה שם, ובמיוחד: רש"י רמב"ן ר"י אברבנאל, אדרת אליהו להגר"א, המלבי"ם בנ"ך: שמואל – א יא ח; שם טו ד; שמואל ב כד: דבה"י א כא.
בגמרא: ברכות סב ב (בחטאו של דהע"ה); יומא כב ב; רמב"ם פ"ד מתו"מ ה"ד.
שתי תשובות הדנות בשאלה מעין זה מאת הגאונים: התת"ס ובעל פאת השלחן, שנתפרסמו בס' היובל לר' ב"מ לוין ז"ל, ירושלים ת"ש.
פתיחה
אמר ר' אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב): והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין. שנאמר: לא ימד ולא יספר.
אמר ר' שמואל בר נחמני: ר' יונתן רמי: כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב 'אשר לא ימד ולא יספר'? – לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. (יומא כב, ב).
דרשתו של ר' יונתן נראה שהיא חולקת על דרשתם של ר"א ורב נחמן בר יצחק, שלדעתם למדים מכאן איסור ספירה, בלאו או בשני לאוין (וזהו כנראה נימוקו של הרמב"ם שלא הביא להלכה האיסור למנות את ישראל, אלא מן הכתוב אצל שאול).
אולם דרך דרש זה של ר' יונתן נראה לכאורה שהוא מנוגד ואינו מתיישב בפשוטו של מקרא. הן לשון הכתוב מוכיח שסופו של מקרא מתיחס על ראשו, כיצד יתכנו איפוא שני הפכים – "עושין" ו"אין עושין" בנשימה אחת – "מספר" – "אשר לא יספר"?
נראים הדברים שר' יונתן בא להעמידנו כאן על ענין זה של איסור הספירה, לקרב אל השכל את הדבר שנראה מתמיה לכאורה, שפעולה טכנית של ספירה יש בה בכדי להשליט נגף ח"ו בישראל. מה הסכנה בספירה תמימה, שאינה באה לחדש כלום, ואינה אלא מגלה מספר הקיים ועומד, גם אם אין נוקבים אותו במפורש? והוא מלמדנו בדבריו הקצרים והסתומים, שאכן המספר והספירה הנם דבר שאין לזלזל בו כלל. אם תמצי לומר, הרי מסביב לשאלה זו נטוש המאבק בין ישראל לעמים – כבשה אחת בין שבעים זאבים!
דוגמת האב הראשון – "אברהם העברי", שהוא מעבר מזה, והעולם כולו מעבר מזה, כן הבנים – "לא מרובכם מכל העמים וכו' כי אתם המעט מכל העמים". "כי" בלשון "דהא" (רש"י שם), בגלל זה שאתם המעט!
ובכל מקרה של התנגשות בין ישראל לאומות העולם שמים הללו האחרונים את הדגש על המספר. עם קטון מול עולם גדול, מדינה קטנטונת ודלה מול ארצות עתירות נכסים, משופעות בעושר, מבורכות במשמני ארץ וטל שמים… "מי יקום יעקב כי קטן הוא".
לעומת זאת היהדות עמלה תמיד להעלות במשקל שכנגד את התוכן הפנימי…
אם נבוא להעמיד כמות מול כמות כי אז תהיה תמיד ידינו על התחתונה…
כן היה מאז וכן יהיה. גם היום לא נתמודד עם הגויים בריבוי אוכלוסין, בחיל מול חיל, בשריון מול שריון, במטוס מול מטוס ובצוללת מול צוללת. המאבק שלנו נטוש על קביעת האמת, אשר נתאמתה פעמים אין ספור בתולדות ימינו, שלא המדה קובעת ולא המספר – כי על כן המספר הנהו האויב מספר א' שלנו!…
"והיה מספר בני ישראל וכו' אשר לא ימד ולא יספר". מדה אשר לא תמדד, מספר אשר לא יספר!
אלה הדברים אשר אנו למדים מר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן! מה מבהיקים הם לפי זה דברי המדרש (שיובא להלן בדיון ההלכותי): כל זמן שנמנו ישראל לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו. שכן רק המנין שהוא שלא לצורך, כלומר שלא לשום צורך אחר, הנהו לצורך המנין עצמו, מבחינת החשבתו. מבחינת הראיה בו ערך מכריע, וזהו המסוכן ביותר בשבילנו, וכאן הנגף ח"ו.
ישמשו נא הדברים כפתח עינים בהכנסנו לדיון ההלכותי של שאלה זו, וה' יהא בעזרנו.
א. כתב רש"י על הפסוק "כי תשא את ראש וכו'" (שמות ר"פ כי תשא): כשתחפוץ לקבל סכום מנינם… וב"שפתי חכמים" מביא ע"ז פי' הרא"ם וז"ל: והא דנקט רש"י לשון שלילה – אל תמנם לגלגולת ולא נקט לשון חיוב, ולומר: כשתחפוץ וכו' יתנו כ"א מחצית השקל ותדע מנינם כמו שנאמר בקרא, לומר – לא שהוא מצוה למנותם כדי שיעשו האדנים, אלא תחבולה שלא ישלוט בהם עין הרע. והוא הדין על ידי דבר אחר חוץ מחצאי שקלים יכול היה למנותם, אלא שע"י חצאי שקלים יעשו מהם אדנים, ואגב חדא – תרתי. ע"כ.
כונתו לפי נוסח זה נראית ברורה, שעיקר הקפדת התורה על המנין אינה אלא כשמונה לגלגלותם…
…
ג. אכן אעפי"כ, אין נראה לפרש כן ברש"י. כי שם להלן עה"פ "לכפר על נפשותיכם" פירש"י: שלא תנגפו ע"י המנין. הרי לנו שבכדי שלא ינגפו ע"י המנין צריכים כפרה, וזהו רק ע"י השקלים, כי כל שמונה ע"י דבר אחר איך זה יכול לשמש כפרה…
…
ה. וכמה זה תמוה, שבסוגית הגמרא ביומא כב: בענין הפיס במקדש שהיה ע"י הוצאת אצבעות, מסבירה הגמרא זאת עפ"י דברי ר"י שאסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה, ומוכיחה זאת משאול המלך שפקדם בבזק ובטלאים. וכן מביאה שם עוד לאיסור המנין מכתובים בהושע. והנה מתעלמת הגמרא מפרשה זו שבתורה שלפיה אסור המנין ומביאה במקום זה דיוקי כתובים מדברי קבלה. וכן הרי לפי רש"י אין היתר מנין כ"א ע"י מחצה"ש בדוקא, ואילו בסוגית הגמרא יומא יוצא שכל שהוא ע"י דבר אחר מותר.
בתמיה ראשונה עמד המהרש"א… לפי דברי המהרש"א הללו נראה לבאר גם הערתנו השניה, שהכתובים בכי תשא מכילים בתוכם שני ענינים: דין לשעה ודין לדורות. עצם איסור הספירה לגלגלות קיים לדורות, ואילו הצורך במחצה"ש שגם הוא בדוקא נאמר אינו אלא לאותה שעה לכפר על חטא העגל…
ו. אכן, יש להעיר ע"ז ממה שאמרו בגמרא ברכות סב ע"ב…
הרי שהגמרא רואה שדוד המלך ע"ה נכשל בזה שלא לקח כופר, והיינו מחצה"ש, וכן רואה זאת הגמרא כדבר פשוט, שתשב"ר יודעין אותו. ואילו לפי המהרש"א הרי לדורות אין צריך לכופר דוקא, שזה לא נאמר אלא לשעתו, וזה שגם לדורות צריך עכ"פ מנין ע"י דבר אחר, זה אינו כל כך פשוט, שהרי אילולי הכתובים לענין שאול ואלה שבהושע, לא היינו יודעים זאת. ועי' רמב"ן כי תשא, שפירש שטעותו של דוד היתה, שחשב שהאזהרה בכי תשא לא נאמרה אלא לשעתה. אולם הניחא אם לפי האמת של הפרשה נאמרה לדורות, אך לפי האמור הרי זה נכון שלכה"פ במה שנוגע לענין מחצה"ש אינו אלא דין לשעה, א"כ חילוק זה אינו ניתן להלמד אלא מתוך דברי קבלה, ואיך אמרו ע"ז בגמרא שתשב"ר יודעין אותו?
ז. ונראה ביאור הדברים עפ"י הרא"ם שם בהמשך הענין, שהקשה ממה שמצינו, עוד לפני כן, שפקד דוד את העם (שמו"ב יח) ולא היתה בהם מגפה, אדרבא הצליחו ונצחו במלחמה? ותירץ בזה: ושמא י"ל שמה שהמנין שולט בהם (עין הרע) אינו אלא כשנמנים כל ישראל ביחד, כדכתיב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וכו'. אבל כשמונה מקצתם אין בכך כלום. ולפיכך כשמנה דוד את כל ישראל ואת כל יהודה שלט בהם עין הרע, ובא עליהם הדבר. אך כשמנה את העם אשר אתו בלבד, לא שלט בהם ע"ה והלכו ונצחו במלחמה. ע"כ.
דברים אלו של הרא"ם אעפ"י שנאמרו בלשון "שמא" הם קילורין לעינים בהבנת דעת רש"י בענין. ואעפ"י שהגאון בעל פאת השלחן כתב עליו: "שזה דחוק, דאסור למנות ישראל אף לא כולם כנראה גבי פיס", לענ"ד הסוגיא דפיס משמשת, אדרבא, סייעתא לדבריו. כי באמת ספירת כל ישראל היתה רק בימי דוד. משא"כ אצל שאול שלא מנה אלא את אלה שנענו ובאו לקריאה ולא היה זה אלא מספר חלקי מכל ישראל ויהודה, מבן עשרים שנה ומעלה, כפי שאפשר להוכח מהשואת המספרים שנאמרו שם למספר שבטי ישראל כפי שהתפקדו במדבר. ועל כן בזה לא נאמרה האזהרה שבכי תשא, ובזה אין באמת סכנת הנגף. וכך גם הדבר מסתבר, כי מה שייך עין – הרע בספירת מספר מצומצם של אנשים?
אכן מענין הפייס, שהיו סופרים רק ע"י האצבעות, מוכיחה הגמרא שגם באופן זה יש איסור, אלא שהוא איסור אחר ולא מקרא דכי תשא: ולמדנו זאת מהא דשאול, שגם שם לא היה באיסור מכוח הפרשה דכי תשא, ואעפי"כ פקדום רק ע"י דבר אחר. באופן שיש שני מיני איסורים בספירה: האחד מצד עין הרע וחשש הנגף, וזהו רק בספירת כל ישראל, ולא הותר אלא ע"י מחצה"ש כופר נפש. ובזה הוא שדנה הפרשה בכי תשא. ויש איסור נוסף לענין מנין חלקי, כפי שנלמד משאול ומהכתוב בהושע, ולא מצד עין הרע ואף לא מצד חשש של מגיפה, אלא איסור עצמי: אכן בזה אין צורך לכופר נפש שהרי אין כאן חשש סכנה כלל, וע"כ כל שהוא ע"י דבר אחר הרי זה מותר. וכזה היה אצל שאול, וכן מה שנלמד משם לענין הפייס במקדש. ודוד אמנם גם בפעם ראשונה נכשל באיסור של דברי קבלה (כי לכתובים בכי תשא אין זה שייך וכנ"ל), אולם לא היה שם שום שייכות לנגף, ע"כ אין תימה שהצליח במלחמה. או אולי ספרם ע"י ד"א, ואעפ"י שלא נזכר מזה, אכן בצורך במחצה"ש טעה דוד שאינו אלא לשעה.
ולפ"ז הכל מיושב: שהאזהרה שבפרשת כי תשא היא אמנם אזהרה לדורות, וגם לדורות אין דרך של היתר אלא ע"י מחצה"ש דוקא, כי כל מקום שיש חשש ע"ה, יש חשש נגף וצריך כפרה. וזהו שאמרו בברכות סב: הנ"ל שדוד נכשל בדבר שתשב"ר יודעין אותו שלא לקח כופר למרות שספר את כל ישראל ביחד.
אכן הסוגיא ביומא, כיון ששם הדיון רק על ספירה חלקית, אין לזה שום שייכות לכתובים בכי תשא, אלא שמביאים ראיה משאול להוכיח שגם בכה"ג קיים איסור, כל שסופרם לגולגולת ממש, אולם ע"י דבר אחר מותר וכנ"ל.
ח. ביסוד זה של הרא"ם נראה שיתבארו לנו דברי רש"י, שפירש במש"נ אצל שאול "ויפקדם בטלאים": "לפי שאסור למנות את ישראל שנאמר בם: 'לא יספר מרוב'". אסמכתא זו שמביא רש"י מהכ' בבראשית לא מצינו בחז"ל, ובש"ס יומא לא הביא אלא הכתוב בהושע, ופשטות הכתוב בבראשית לא מוכיחה באמת שלאיסור נאמרה, א"כ דברי רש"י תמוהים לכאורה. אכן לפי הנ"ל כונת רש"י מובנת, שהרי צריך למצא מקור בדברי תורת משה לאיסור זה שאנו למדים מהא דשאול ומהושע, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ולומר שלמדים מכי תשא, לכה"פ לענין הצורך למנותם ע"י דבר אחר בדוקא, כפי שיוצא מהמהרש"א הנ"ל, לא ס"ל לרש"י, מצד הקושי שציינו לעיל. משום כך פירש שהמקור בתורה נלמד מהכתוב בבראשית, ומהכתובים שבשאול ובהושע אנו למדים שכתוב זה לא רק לברכה נאמר, כי אם גם לאיסור.
הרי יוצא לנו מכאן מפורש דעת רש"י שאין ללמוד לנידון דיומא מפרשת כי תשא, והוא ע"כ עפ"י חילוקו של הרא"ם, ששם לא נאמרה האזהרה אלא כשסופר כל ישראל יחד.
ט. כל הדברים דלעיל אמורים לפי שיטת הגמרא שלנו בברכות סב: וכנ"ל. אכן שיטת המדרש היא אחרת. והוא המד"ר במדבר שהובא בדברי הרמב"ן שם: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. איזה זמן נמנו לצורך? בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ. שלא לצורך – בימי דוד. דעה זו היא בניגוד לגמרא ברכות שנכשל במה שלא לקח כופר, והוא דבר שתשב"ר יודעין אותו, אלא שבכלל לא הותרה הספירה שלו, לפי שהיתה שלא לצורך. והם הם שני פירושי הרמב"ן, שבשמות פירש אליבא דגמרא דידן, שלא לקח כופר. ואילו במדבר הכריע שמפשטות הענין מסתבר יותר כהמדרש ולא טעה דוד, ועכ"פ יואב שהתנגד לו, ודאי לא טעה, אלא מצד זה שבכה"ג בכלל לא הותרה הספירה.
ולפי שיטה זו אין לנו הכרעה ביחס לחילוק הש"ס שלנו (לפי שיטת רש"י הנ"ל) שכל עיקר לא נאמרה פרשת כי תשא אלא בספירת כל ישראל, ואילו ספירה חלקית שאף היא אסורה, נלמדת ממקור אחר, ולא מצד סכנה, וכהא דפייס ולעולם כשסופרים כל ישראל לדורות כשהוא לצורך, עכ"פ לא הותר אלא ע"י מחצה"ש דוקא. או שנאמר כחילוק המהרש"א שמחצה"ש רק לשעתו נאמר, ואילו לדורות ילפינן מפרשת כי תשא עצמה, שאסור אם לא ע"י דבר אחר.
ואאם נאמר כאופן הב', תתורץ הערת בעל פאת השלחן בחילוק הרא"ם מהפסיקתא (פס"ר סי' יא, ילקוט סוף שמואל) שיואב כשהלך למנותם "היה משלח למי שיש לו בנים, לך והטמן וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר היה כותב", ומכאן שספירה זו אעפ"י שהיתה בדילוג וע"י הכתב בכ"ז נענשו, כי יש לומר שהפסיקתא הולך בשיטת המד"ר, וכל שהוא שלא לצורך, גם כשסופר בדילוג וע"י דבר אחר, ג"כ אין היתר.
אולם מלשון הרמב"ן בבמדבר שפירש עפ"י המדרש, ומ"מ לא הזכיר בדבריו כ"א ספירה ע"י שקלים שדוד ספר ע"י השקלים, נראה שאינו נוטה למהרש"א לחלק בזה בין לשעה ולדורות, וגם לצורך לא הותר אלא ע"י מחצה"ש דוקא. ומכאן שמוכרח החילוק בין סופר כולם לסופר מקצתם, דאל"ה קשה משאול, וכן מפייס שהותר ע"י דבר אחר? אך באמת לק"מ מהפסיקתא, כי מהפסוקים סוף שמואל מוכח בבירור שיואב הביא מספר מלא של כל ישראל, ואף אם אולי חלק לא רשמו, היה זה מיעוט דלא מינכר, כלשון הכתוב שם: ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך, ותהי ישראל שמנה מאות אלף איש חיל שלף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש. וכיון שכן, ודאי היה זה בכלל האיסור כי היתה ספירה שלא לצורך, שבזה לא הותר גם ע"י שקלים, לשיטת המדרש.
בסיכום הדברים: ספירה חלקית, שאינו מונה את כל ישראל יחד והיא לצורך, מותרת ע"י דבר אחר לכל הדעות, הן לפי הש"ס דילן והן לפי המדרשים. ספירת כל ישראל מותרת לפי הש"ס דילן רק ע"י מחצה"ש, ובכה"ג נראה שהיא מותרת גם כשהיא שלא לצורך. ולדעת המדרש, כל ספירה שלא לצורך אסורה אפילו ע"י מחצה"ש, אכן לצורך מותר גם ע"י דבר אחר, אלא שלא ברורה דעת המדרש אם באופן זה מותרת גם ספירת כל ישראל, או שאז צריך ע"י מחצה"ש בדוקא.
ואשר למובן "לצורך ושלא לצורך", יתבאר זה להלן בע"ה.
י. שיטה אחרת בביאור הסוגיא ביומא נראית יוצאת בדעת התוס' רי"ד, וז"ל שם:
אסור למנות ישראל, אפילו לדבר מצוה, פירוש לדבר שבקדושה, צריך שיפקד ע"י דבר אחר. אבל שלא לדבר מצוה. אפילו ע"י דבר אחר אסור, שאם יועיל ע"י ד"א שלא לדבר מצוה, למה נענש דוד כשמנה את ישראל והיה דבר בישראל, ימנה אותם ע"י ד"א? ולמה לא עשה יואב וכל הסנהדרין ע"י דבר אחר, ויתנו המספר לדוד וכו'. אלא לאו, שלא לדבר מצוה אסור למנותם אפילו ע"י ד"א. ומעשה דדוד שלא לדב"מ היה, שלא בשעת מלחמה למנות עליהם שרי צבאות, ומפני זה נענש. ע"כ.
…
והנה לא הזכיר התוס' רי"ד בדבריו במעשה דוד אלא שהיה לו למנותם ע"י דבר אחר, כהא דיומא אבל לא הזכיר כלל מחצה"ש וכלשון הרמב"ן הנ"ל. וכן לא העלה שום חילוק בהא דדוד שאינו שייך לסוגיא ביומא מצד שהיתה ספירת כל ישראל יחד, כחילוק הרא"ם הנ"ל, ולא חילק אלא בין לצורך לשלא לצורך. ומכאן, שכל שהוא לצורך היה מותר גם ע"י דבר אחר, ולאו דוקא ע"י מחצה"ש…
יא. אכן יש עוד צורך בביאור דעתו, במה שנזכר בפרשת כי תשא מחצה"ש, שמכאן נראה שלא הותר ע"י דבר אחר בעלמא. ונצטרך לומר שמפרש כמו שהעלינו לפי המהרש"א, שדין זה של מחצה"ש לא נאמר אלא לשעתו מצד כפרת חטא העגל, ואילו לדורות למדים משאול שמותר ע"י דבר אחר. ויתכן עוד לבאר דבריו, שעולים בקנה אחד עם דברי הגר"א באדרת אליהו, שהובאו בתשובת בעל פאה"ש וז"ל שם: כי תשא, הוא מצוה לדורות, בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול, וכ"כ רמב"ן (מש"כ וכ"כ הרמב"ן, נראה שהוא רק לענין זה שהיא מצוה לדורות, משא"כ במה שיוצא מדבריו שלדורות א"צ למחצה"ש דוקא, בזה ל"נ כן מהרמב"ן וכנ"ל). אבל עכשו לא נצטוה למנות כלל עד חומש הפקודים. ואין המצוה לדורות שיתנו מחצה"ש במנינם, שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים, שהרי כבר נבנה המשכן. וגם מה שאמר "זה יתנו" לא נצטוה למנות, אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, ו"זה יתנו" הוא ציווי לעכשו על עבודת המשכן בלא מנין. וע"ז בא הציווי "לא ירבה ולא ימעיט" וכו', וע"ז אמר: תרומת ה' ונתת על עבודת וכו' (וכפירש"י שהוא על האדנים). והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה וכו', ע"כ. ובזה מיישב בעל פאה"ש סוגית הגמרא יומא הנ"ל שלא הביא הכתוב מכי תשא, כהערת המהרש"א, כיון שמשם אין יוצא הדבר מפורש איך למנות ואיך לא למנות, עיין שם בדבריו.
ועדיין שיטת הגר"א צריכה ביאור, שהרי בפסוק ראשון, שנאמר בתור מצוה לדורות, ג"כ נאמר "ונתנו איש כפר נפשו לה'", ואיך זה ניתן להתפרש כשמתפקדים ע"י דבר אחר, מבלי שיתנו כופר נפשם לה'? ונראה שהמלה "כופר" תתפרש בפסוק, לא במובן כפרה, אלא במובן תמורה…
א"כ, מוסברים ומאירים דברי התוס' רי"ד, שהם ממש באותה שיטה של הגר"א, שלדורות יש הקפדה רק שימנו ע"י דבר אחר. והא דמחצה"ש לא הוזכר כלל בענין הספירה, שלא נאמר אלא לשעתו, ושני ענינים שונים, שאינם שייכים זל"ז כלל, נכתבו בפרשתנו.
יב. אמנם הסוגיא ברכות ס"ב: נראית מנוגדת לזה, כשם שהערנו ממנה לשיטת המהרש"א. שהרי משם יוצא מפורש שע"י כופר היתה ספירה מותרת וזה שלא כהמד"ר, וכפי' הרמב"ן בשמות ומכאן נראה גם שאין גמרא זו דורשת כהאדרת אליהו המלה "לה'" במובן של הצורך בדבר מצוה דוקא. ואם כך, הרי מוכרח שהצורך במחצה"ש גם לדורות נאמר. וכן הוא באמת פשטות לשון הגמרא: "וכיון דמנינהו, לא שקל מינייהו כופר" ולא הזכיר מנין המותר אלא ע"י כופר…
איך שלא יהיה בהתאמת הסוגיות, משיטה זו יוצא ברור להלכה, שלדורות מותרת הספירה לצורך מצוה כל שהיא ע"י דבר אחר, ומחצה"ש הוא לאו דוקא. ובכה"ג מותר, כנראה, לשיטה זו, גם כשסופר כל ישראל יחד.
יג. ומה יקרא דבר מצוה, שלצרכו הותרה הספירה? הגדרה בענין זה נראה שיש ללמוד ממה שמצינו לענין שבת, שדבור חול אסור ודבור של מצוה הותר (שבת קנ ע"א). ועפי"ז אמרו שם שמותר לשדך התנוקות וללמדם אומנות, כי זה דבר מצוה יחשב, וכן אמרו שם שהולכים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, טרטיאות וקרקסאות, לפקח על עסקי רבים, כי עסקי רבים נחשבים לדבר מצוה.
…
א"כ בנידון דידן שהמפקד נצרך להביא תועלת למדינה מהרבה בחינות ודאי יחשב דבר מצוה, והוא בכלל "לצורך" שבכה"ג הותרה הספירה ע"י דבר אחר…
וכן מסיק בפשיטות בעל פאה"ש בתשובתו הנ"ל, עפ"י דברי הגר"א, שלצורך היינו לצורך מצוה, שמשו"כ מותר מנין האורחים ע"י דבר אחר. הרי שנוקט שאפילו הזמנת אורחים וכיבודם כראוי, ג"כ בכלל דבר מצוה יחשב לניד"ד.
יד. וכן מוכח בפשיטות, שלצורך מצוה מותר המנין, עכ"פ ע"י דבר אחר, וכל שאין מנין כל ישראל, ממה שהסנהדרין עומדים למנין וכלשון המשנה בסנהדרין (מ'). ואעפ"י שגם לדב"מ אסור למנות לגלגלת, י"ל שהיו מונים ע"י הצבעה וכמו בפייס, או שהיו מונים ע"י הדעות שנרשמו ע"י סופרי הדיינים כמבואר שם, א"כ היה מנין ע"י הכתב. עכ"פ מוכח בבירור שבכה"ג הותר…
וכן עמא דבר, בכל אסיפות ודיונים בעניני צבור ותקנת הכלל, שעומדים למנין ע"י הרמת ידים, ולא מצינו בזה שום מערער ומפקפק.
טו. האחד שיצא לחלק בדבר זה הוא ניהו מרן הגאון החת"ס זצ"ל בתשובתו הנ"ל. לדעתו יש ג' חילוקים בדבר: שלא לצורך מצוה כלל: לצורך מצוה, אולם כונתו למנין: לצורך מצוה שלא לכונת מנין. באופן הראשון אסור באיזו צורה שהיא, באופן הב' מותר רק ע"י מחצה"ש (וכאמור, בזה"ז שאין מקדש לא יצויר היתר זה כלל): באופן הג' מותר ע"י דבר אחר.
ציור זה האחרון הוא לדעתו ענין הפייס שהיה במקדש, שלא היתה זו ספירה כלל "שהרי בין כך לא נודע מספר העם ההוא, רק במקום שכלה מנין שאמר האומר, ויש שהיה צריך לסבב ב"פ או ג"פ או רק חצי ההיקף, ובמה יודע איפוא מספר הכהנים". וע"כ אין ללמוד זה לאיסור מקרא דכי תשא אלא היא "מצוה מחודשת מדברי קבלה". ודחק עצמו לפ"ז בהא דמייתי שם משאול, ומפרש שגם שם לא היה מנין. וכתב שנתעורר לזה מהמג"א שכ' (סי' קנו, ליקוטים) וז"ל: אסור למנות ישראל, אפי' אינו מכוין למנות אלא להטיל גורל וכו', ופירש כונת המג"א בנוסח הנ"ל, שבפייס אין מנין כלל.
אולם כל דבריו דחוקים, וכבר השיג עליו בדברים נכונים בעל פאה"ש שבמפקד שאול בא מספר יוצאי הצבא, והוא בפשוטו מנין רגיל. ובמש"כ מהמג"א, לענ"ד לשונו נראה ההיפך ממה שרוצה להטעין בדבריו, שהרי כתב "אסור למנות ישראל" הרי שקראו מנין. ומש"כ שבפייס אינו מונה ולא נודע המספר הכללי של הכהנים, מה בכך? סו"ס מונה הוא הכהנים העומדים בשורה מזה שהפיס מתחיל ממנו. וכן אם ממשיך לספור מראש השורה כשמגיע לזה שהפיס התחיל ממנו, הרי נודע המספר של כל הכהנים גם יחד, ומה בכך שממשיך אחר כך למנות עוד פעם? ודברי המג"א מתפרשים כפשוטם, שבא לומר שאיסור המנין הוא גם כשאין לו ענין במנין מצד עצמו אלא לאיזה שהוא צורך אחר כגון לצורך הפיס, כי לא בכונה הדבר תלוי אלא בעצם עובדת הספירה. ומתוך שהביאו ע"ז בגמרא להוכיח האיסור מהא דשאול, ששם היה כן מעונין במנין, אנו שומעים שאליבא דאמת אין שום חילוק בדבר ובין שכונתו למנות לשם ידיעת מנינם, בין שכונתו לצורך אחר שהוא, ע"י ד"א מותר, ושלא ע"י ד"א אסור.
טז. שלא כחילוקו של הגאון החת"ס זצ"ל בין מנין הפייס לשאר מנינים, אנו שומעים מפורש מתוך התוס' רי"ד הנ"ל, שחילק בין מנין דדוד להא דיומא לפי שהיה שלא לצורך מצוה ואילולא זה היה מותר ע"י דבר אחר ולא רק ע"י מחצה"ש.
וכן יוצא מפורש בדעת הרמב"ם (פ"ד מתו"מ ה"ד) שהביא לאיסור למנות את ישראל מהכתוב בשאול ולא הביא מהכתוב בתורה בכי תשא. שמענו דעתו שאין צורך בשום מנין שהוא למחצה"ש דוקא שאל"כ היה לו להביא זאת להלכה. כן יוצא מהרמב"ם דלא ס"ל לחילוקו של הרא"ם לפי רש"י שכסופרים כל ישראל יש צורך במחצה"ש בדוקא שהרי לא הביא זה להלכה.
כן שמענו מהמהרש"א יומא שהתקשה כנ"ל למה לא הביאה הגמרא בזה המקור מכי תשא, שאינו מחלק חילוקו של החת"ס.
[ואילולא דמסתפינא הוה אמינא בחילוק המדרש בין ספירה לצורך לספירה שלא לצורך, שהוא בכלל לא עפ"י ההבחנה אם הוא צורך מצוה או לא, אלא עפ"י החילוק שרמז לנו המג"א שהביא החת"ס הנ"ל. והיינו שיש ספירה לשם קבלת המנין המדויק, וזוהי התכלית והכונה שבה. וישנה ספירה שהתכלית אינה ידיעת המנין כשלעצמו, ואעפ"י שלשם מטרתו הוא אמנם צריך הוא לספירה. אולם זה אצלו בגדר אמצעי, ולא בגדר תכלית. ומה שאמרו שספירה שהיא שלא לצורך אסורה, היינו, שלא לצורך מגמה אחרת שהיא, אלא רק לשם ידיעת המספר וזוהי הדוגמא של דוד, כפי שכתב הרמב"ן, שהיתה כונתו לשמוח בזה שמולך על עם רב, שבזה עיקר הידיעה של המספר היא התכלית. לא כן בכל ספירה אחרת, כגון ספירה של אנשי הצבא לשם מינוי שרי צבא עליהם שהוא לפי המספר, שרי עשרות ושרי מאות וכו', וזו היתה המטרה בדגלים וכן בחלוקת וארץ. שהמנין של שבט היה נחוץ לשם קביעת החלקים וכל כיו"ב, בכל אלה המנין אינו מטרה מצד עצמו, אלא הוא משמש רק אמצעי לצורך אחר, זהו מה שנקרא בלשון המדרש "לצורך", כלומר למען מטרה אחרת ולא למען עצם המנין כמטרה.
והנפ"מ בזה נראית פשוטה, שכל שסופר למען מטרה אחרת, אם סופרם גם ע"י דבר אחר, אין כאן ספירת ישראל כלל, לא מצד הבפועל, שהרי סופר הטלאים או הבזקים, וכל כיו"ב, ולא מצד המגמה הסופית, שהרי אין מטרתו כלל בספירת ישראל, ע"כ ה"ז מותר. אולם כשמטרתו עצם המנין גם אם יספור ע"י דבר אחר, מכל מקום הרי עי"ז הוא מקבל המנין של ישראל. ובזה קיימת טענת החת"ס שם בראש דבריו, שכתב בענין החילוק בין שסופרם לגלגלותם לבין שסופרם ע"י אצבעות "שהוא דבר שאין לו שחר". ונימוקו ברור, שהרי סו"ס מקבל המספר עי"ז.
אכן, כל שסופר ע"י מחצה"ש נראה שמותר גם באופן זה, ובזה הוא שמדובר בכתוב בכי תשא כשסופרם מחמת חביבותם, ואז הוי ספירה ולא לצורך, כלומר לא לצורך אחר כ"א למען הספירה עצמה. וזה שלא ספרם דוד ע"י השקלים, י"ל כחלוקו אחרון של הרמב"ן, שרצה לספור גם הקטנים, והמנין ע"י שקלים אינו אלא לצורך קרבנות הצבור, ורק מבני י"ג ומעלה כמבואר שם בדבריו].
יז. ונראה פשוט, שגם לפי החילוק בין סופר כל ישראל לבין סופר מקצתם, ודאי שאין חילוק בנידון שלנו לומר, שישראל הנמצאים בא"י ייחשבו כל ישראל לענין זה, וכדברי הרמב"ם הידועים לענין חידוש הסמיכה, כי כאן ודאי יש לדון לפי המציאות, ורוב ישראל עדיין הם בחו"ל, לצערנו. וככשם שלענין יובל, משגלו עשרת השבטים בטל היובל שאין כל יושביה עליה, ולא אמרינן, שאין מתחשבים אלא עם היושבים בארץ, כן לנידון שלנו, אין כאן ספירת כל ישראל אלא רק חלק מהם. ומכיון שהספירה היא ע"י הכתב דהיינו ע"י דבר אחר, וכן ה"ז לדבר מצוה וכנ"ל, ה"ז מותר לדעת רובם ככולם של גדולי רבותינו הראשונים והאחרונים.
ונוסיף, שגם לפי חילוקו האחרון של הרמב"ן שהובא למעלה, שבדוד היתה ספירה של כל ישראל הגדולים עם הקטנים ממש וזוהי עיקר הקפידא, עכ"פ גם דבריו אמורים רק כשסופר כל ישראל, משא"כ בנידון שלנו שרוב העם הוא בחו"ל וכנ"ל. בר מן דין, הן דברי הרמב"ן לא נאמרו אלא על דרך פירוש, לפי פשוטו של מקרא. אולם להלכה אין לנו אלא כפי שיוצא מתוך הגמרא והמדרשים."
שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן ג – קונ' מפקד תושבים פרק ח
הרב ולדנברג מאריך בקונטרס בעל שמונה פרקים לגבי נושא זה. בסוף הקונטרס מביא את רשימת מסקנותיו מהעיון, כמובא להלן. מכיוון שאין צורך בכל הדיון והעיון, אלא רק במסקנותיו ודעתו הוא, הבאתי רק את הרשימה הזו:
- האיסור למנות את ישראל הוא גם מהתורה, וגם מדברי קבלה, ובנוסף יש חשש סכנה.
- מותר למנות רק כאשר מתקיימים שני התנאים – צורך וע"י אמצעי. צורך הוא רק צורך מצווה, או דבר שבקדושה כמלחמה [כלומר לא כל צורך שהוא].
- גם במניית מקצת מישראל יש איסור. אמנם יש אומרים שבמניין זה אין סכנה [אך במניין קבוצה יש סכנה]. ויש אומרים שמניין זה אסור רק מדרבנן.
- גם על הנפקדים יש איסור להיפקד באופן שנאסר.
- גם כאשר במנייה כלולים נוכרים הדבר אסור (אא"כ זה סכום כללי).
- אם נמנו באופן אסור, יש לכפר ע"י מחצית השקל (כפי הנראה חצי מהמטבע המקובל).
- ע"י אומדן ומחשבה המנייה מותרת. ומעלה אפשרות כי גם באופן זה יהיה אסור לדבר רשות.
"…היוצא מדברינו להלכה: (א) יש איסור מה"ת בלאו הבא מכלל עשה למנות את ישראל, וגם בדברי קבלה ישנו אזהרה על כך ונוסף יש בזה גם משום סכנתא.
(ב) למנות את הגופים אסור אפילו למנין של מצוה.
(ג) למנות על ידי דבר אחר מותר לצורך, כלדבר מצוה, ולדבר שבקדושה, וכליציאה למלחמה.
(ד) מנין שלא לצורך אסור אפילו אם המנין יעשה ע"י דבר אחר ושלא בפניהם.
(ה) איסור המנין הוא בין למנות כל ישראל ובין למנות מקצתן.
(ו) לענין חששת הסכנתא ישנם הסוברים דבמנין מקצת ישראל אין חשש לנגף, ובמנין חלק ניכר מן העם כגון מדינה או עיר שלימה או רובה מודים גם אלה שיש בזה גם החששא דסכנתא.
(ז) כן יש מי שסובר דבמנין מקצת ליכא איסורא אלא מדרבנן, ובמנין אוכלסא שלימה מודה גם הוא דאסור מה"ת.
(ח) איסור המנין הוא בין בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ובין בזמן שאין עושין, ובכלל אין בידינו להחליט על התקופות באיזה בחינה ישראל נמצאים, ולתחום תחומים על כך.
(ט) איסור המנין הוא בין על מלך ובין על הדיוט.
(י) לענין חששת הסכנתא יש הסוברים לחלק בזה בין מלך להדיוט, ולומר דרק במלך ישנה חששת הסכנתא.
(יא) כשם שחל איסור המנין על הפוקדים כך הוא חל על הנפקדים.
(יב) איסור המנין הוא בין המנין הפרטי ובין המנין הכולל בעשיית הסיכום, ולא עוד אלא אפלו אם בידי מבצעי המפקד נמצא כבר הסכום הכולל מ"מ יש עדנה איסור במסירת הסכום הכולל למטרתו לידי מי שנשלח לו.
(יג) גם כשידעינן שבסכום הכלול כלול גם מספר נכרים שנתערבו בין היהודים וחושבים אותם לפי הרשום בפנקסי זהות שלהם כיהודים, שבכה"ג אין ספירה כללית של יהודים בכל זאת ישנו מכל מקום איסור בספירה הפרטית. אך הפקידים הממונים לסדר במשרדיהם עריכת הסיכום הכללי בלבד יכולים בכה"ג לעסוק בזה.
(יד) אפילו אם במפקד כלולים במפורש גם נכרים מ"מ אם מסמנים במרשום הזהות של כל אחד לאומיותו לא מועיל בכה"ג להתיר אפילו עריכת הסיכום הכללי.
(טו) אם עברו והתפקדו באופן שהמפקד היה אסור יש ליתן כופר נפש לצדקה בצורה של נתינת מחצית מטבע היוצאת.
(טז) הרמב"ן בתירוץ אחד מתירוציו סובר שלמנות גם פחות מבן עשרים שנה אין שום דרך של היתר גם לא ע"י ד"א ולא ע"י שקלים.
(יז) בכנ"ז סובר המהרי"ט בכלל לענין למנות הכלל כולו שאסור בכל גוונא באין דרך של היתר.
(יח) דעת האור החיים דלמנות ע"י שקלים מותר אפילו במנין שלא לצורך, ואין כן משמעות דעת הפוסקים, וגם בדעת האוה"ח י"ל דכוונתו רק ע"י נתינת מחצה"ש למקדש.
(יט) ישנם הרוצים לומר דבחו"ל אין קפידא של מנין, אבל לא משמע כן מקראי ומרז"ל.
(כ) מנין כללי ע"י צירופי מניינים חלקיים ואיזוריים ידועים מכבר מותר.
(כא) ע"י אומדנא ומחשבה מותר למנות, ואפשר דלדבר הרשות אולי אסור אפי' במחשבה.
(כב) דעת החתם סופר בתשובה אל הבעל פאת השלחן דשלא לצורך אסור למנות בשום אופן ותחבולה כלל אפילו ע"י ד"א, או בכתב, או בדילוג, או שלא בפניהם, ולצורך מצוה שלא ע"י גורל מותר אבל צריך כפרה בחצאי שקלים, ורק לצורך מצוה וע"ד גורל מותר למנות ע"י ד"א וא"צ כפרה, וע"י אצבעות לא נחשב כע"י ד"א. ולמנות הפרפרת ולומר פרפרת זל"ז וזה לזה מותר לגמרי, וכמו"כ מותר להעתיק שמות מספר לספר לשלחם למתנדבים והמתנדבים ירשמו בצד לפלוני כו"כ ולפלוני כו"כ הם ונשיהם ובניהם.
(כג) דעת הפאת השלחן בתשובה שם, דמנין שלא לצורך ודאי גם ע"י ד"א וכתב ובדילוג ושלא בפניהם אסור ונענשים, ולצורך מצוה מותר רק ע"י ד"א, או בכתב, או שלא בפניהם וא"צ לשום כפרה אף על פי שזה שלא ע"ד גורל, וע"י אצבעות סובר שנחשב זה ג"כ כע"י ד"א.
(כד) דעת החתם סופר במקו"א דאפי' מונה בכתב ואינו מוציא מפיו עובר נמי בלאו דלא יספר, דיש הוכחה מיוחדת דאמרינן בזה כתיבה כדיבור דמי, וזהו היסוד שאוסר למנות אפי' ע"י כתב.
(כה) יש מקום לומר דזה שהח"ס אוסר ומוכיח דאמרינן בזה כתיבה כדיבור, דכל זה דוקא בספירה הפרטית, אבל סיכום הספירה הכללית יודה גם הוא דלא אמרינן בזה כתיבה כדיבור, ומותר לסכם עפ"י הכתב אם הרישום של הספירה הפרטית נעשתה בדרך המותר, דאל"כ אסור לעשות ולהגיש הסיכום הכללי בשום דרך שהוא אפי' אם ייעשה ע"י מכונה וכדומה דהאיסור חוזר וניעור עם הסיכום הכללי המשלים הספירה הפרטית.
(כו) עפ"י הנ"ז בסעיף הקודם מצטייר לפנינו כמה דרכי היתר לעריכת רשימות אנשים של מוסדות תורה וחסד ומוסדות כלליים לצרכים שונים נחוצים ואח"כ לסכם המנין עפ"י הכתב, כמבואר ומפורט בפנים.
(כז) מנין הנעשה ע"י שמבקרים עם רשימה מבית לבית ורושמים מנין הנפשות כפי שמוסר בעל פה אחד מאנשי הבית לא נקרא מנין ע"י כתב אלא הוי זה מנין בפה.
(כח) כאשר דבר מלך שלטון בחקיקת חק לחייב מירשם ומיפקד העם צריך אליבא דהח"ס להיות מנין זה אסור אפי' ע"י שקלים, וצריך שיעשה רק ע"ד גורל.
(כט) מדברי הח"ס עה"ת משמע דסובר להתיר מנין לצורך ע"י ד"א ומבלי להצריך לכפרת שקלים כל שסיכום המנין ע"י הד"א ייעשה כעבור כמה ימים מהספירה הפרטית. אבל ע"י רשום בכתב אין להתיר בכזאת בהיות דמ"מ יש איסור בספירת הפרטית של בתי האבות הנערך מיד.
(ל) אעפ"י שמדברי הח"ס בתשובה לא משמע שיסבור להלכה בכנ"ז, אבל יש הוכחה מיהת מזה דלא תקע מסמרות חזקות בשיטתו זאת שבתשובה, ובהיות שהרבה מהפוסקים חולקים בכלל על הח"ס בשיטתו המיוחדת בזה, לכן במקום צורך רב יש להתיר בשופי המנין ע"י ד"א מבלי להצריך שקלים לכפרה.
(לא) מנין לצורך עליה לארץ ישראל יש להתיר ע"י ד"א ושלא בפניהם מבלי להצריך שקלים לכפרה, וי"ל דגם הח"ס יודה בכגון דא.
(לב) צורת המנין שעורכים בבחירות כלליות למדינה ולעיר ולמוסדות שונים מותר גם אליבא דהח"ס מכמה וכמה טעמים המבוארים בפנים ולא צריכים לשקלים לכפרה.
(לג) מפקד שני שעורכים בעיר או במדינה יותר חמור באיסור המנין ממפקד ראשון שערכו בו, כי יש מקום לחלק במנין לדבר הרשות כשנעשה שלא בפניהם בין מנין ראשון לבין מנין שני בנוגע לחששא דסכנתא ולומר שהחששא ישנה בכה"ג רק במנין שני ולא במנין ראשון, ולכן אין ללמוד מהיתר שאפילו ניתן למנין הראשון לשם עריכת מפקד שני, וכידוע חמירא סכנתא מאיסורא."
שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן לה
איסור מנייה הוא איסור תורה, והלכה כדברי הסוברים כי מותר רק ע"י אמצעי ולצורך מצווה. לא ברור אם אכן מפקד אוכלוסין נחשב צורך, אך עכ"פ כיוון שבמקד זה כלולים גם גויים אינו בכלל האיסור.
"…באתי בקוצר אמרים בענין מפקד האוכלסין שהציע לי כ"ת, ואשר גם אנחנו נשאלנו בזה.
א. עצם איסור תורה, מגמ' יומא כ"ב ע"ב וברמב"ם פ"ד ה"ד מתו"מ, ומג"א סי' קנ"ו, ופרטי' עיין ברמב"ן פ' כי תשא ופ' במדבר, וברד"ק שמואל ב', כ"ד ועוד.
ב. סוגיא דעלמא כדעת הסוברים שאפילו מנין ע"י דבר אחר אינו מותר אלא לצורך מצוה.
ג. מנין שלא בפה אלא בכתב דעת הגאון כתב סופר, יו"ד סי' ק"ו בשם אביו מרן הח"ס דאסור מעיקר הדין מה"ת.
ד. ובנדון שלפנינו אם נקרא לצורך כי אומרים שצריכים לדעת כדי לעמוד על צורכיהם הכללים של האוכלסיא כבתי חולים וכו' גם אם נניח שזה בגדר צורך מצוה או צורך העם מכ"מ בודאי משתמשים גם לצרכים שאינם ע"פ התורה והמצוה.
ה. מכ"מ כ"ז היינו צריכים אם הי' נקרא זה מנין בני ישראל כלשון חז"ל ביומא שם וברמב"ם אבל במפקד זה ברור ואמת שאין מונין בני הדת אלא מספר הכללי של התושבים במדינה בין גוים, בין ישראלים, וידוע לכל שמאז מפקד האחרון נתרבו מאד בעו"ה התושבים האינם יהודים בארצינו, וכבר גילו גאוני דור שלפנינו שאין זה בכלל אסור למנות את ישראל.
ו. ויתכן מאד דאח"כ עושים הם הפרדה בין בני הדתות השונות ע"י קומפיוטר, אבל גם זה אינו ברור כי כידוע שאלפים הרבה שנרשמו אצלם כיהודים אינם יהודים כלל.
ז. והיות כי במספר זה לא יופיעו שום מספרים, לא באופן פרטי, ולא כללי של בני משפחה, וגם נעשו עוד תיקונים שלא יהא בכלל סופר בני ישראל, אבל עיקר העיקרים שאין כאן מנין בנ"י כלל כנ"ל לכן אם גם דעת שאר גדולי הוראה להקל הרני מצטרף לשיבא מכשורא.
ע"ז בעה"ח – מצפה לרחמי ה'."
הרב ישראל טויב[5] – תשובות ישראל ו, קמד
[בתשובה לרב אלחנן פרינץ] כותב שמספרי ברזל לא נחשב כמניין, אלא כל אחד אומר את מספרו והמטרה היא לראות שלא חסר מישהו, אבל לבדוק אם לא חסר מישהו על ידי מניה אסור. נוקט להלכה כמג"א, ומבארו כי מותר למנות ע"י אמצעי אף שלא לצורך מצווה, אלא גם לדבר רשות.
"בעזה"י החל"ד
כבוד ידידי הגאון ר"א פרינץ שליט"א אחדש"ת
א) שאל האם מותר לספור תלמידים במספרי ברזל…
ולענ"ד מותר דאין כאן שום ספירה כדי לדעת כמה יש כאן אלא רוצים לדעת רק מי נמצא ומי חסר ואין כאן מנין כלל, וכל המטרה לדעת מי נמצא והאם כולם נמצאים.
ואמנם אם סופרים קבוצה אחד שתיים כמנין רגיל כדי לראות אם חסר ודאי אסור כיון דרוצים לדעת כמה ישנם כאן וזה ספירה לכל דבר ואף שהמטרה כדי לדעת מי חסר מ"מ כיון שסופרים רגיל אסור, אבל כשסופרים בשיטה הנ"ל אין כאן ספירה אלא רק שואלים אם מספר זה וזה נמצא או לא וזה לא ספירה מידי.
ובמג"א קנ"ו ס"ק ב' כתב אסור למנות ישראל ואפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה, אלא מוציאים אצבעו והן מונין אצבעותיהן עכ"ד, והכוונה שעושין גורל לדבר מצוה וזורקין מספר כגון 100 ומי שהמספר נגמר בו הוא זוכה בגורל וכמו במקדש וזה אסור אף שאין כאן מטרה לספור כדי לדעת כמה ישנם מ"מ יש כאן ספירה לכל דבר כיון שסופרם אחד שתיים וכו' והם עומדים בעיגול] בספירה רגילה.
אבל בנידון דידן לא סופרים כלל ורק שואלים על כל אחד שקיבל מספר אם הוא נמצא או שכל אחד מכריז על מספרו, וזה לא ספירה.
ויל"ע בעובדא דהמג"א …
ועוד דדברי המג"א ברורים דמונין אצבעות זה היתר גמור גם כשיודעים המספר, דהרי כתב כן להלכה ורק הוכיח כן מיומא ויתכן דהחת"ס חולק אבל ברור שלהמג"א שרי למנות האצבעות, ואף שלא לדבר מצוה.
והפאת השולחן סובר דמותר ע"י אצבעות לדבר מצוה, ולענ"ד פשוט דדעת המג"א דמהני גם שלא לדבר מצוה, דכתב אסור למנות אפי' לדבר מצוה אלא ע"י אצבעות וזה מתפרש דמותר ע"י אצבעות בכל גווני, ופשוט, והפמ"ג ומחה"ש שתקו להמג"א והסכימו לדעתו.
(ד) ונמצא להלכה:
א. מותר למנות ע"י מספרי ברזל ונתבאר ס"ק א'.
…
ד.
אם מונה אותם בדבר אחר כגון בשקלים או בטלאים מותר.
ה.
ולמנות ע"י אצבעות מותר אפי' לדבר הרשות כ"ד המג"א והפוסקים, ודעת החת"ס דאסור ע"י אצבעות אפי' לדבר מצוה, ומסתבר דנקטינן להלכה כהמג"א…"
פסקי תשובות אורח חיים סימן קנו אות כד
מביא בשם המג"א שמותר ע"י אמצעי רק לצורך מצווה, ובשם חת"ס שאף לצורך מצווה אסור. אוסר אף ע"י כתיבה, ומביא שיש אוסרים אף במחשבה [תמוה מדוע לא הביא את המתירים ע"י מחשבה, שהם רבים מן האוסרים]. אוסר השתתפות במפקד אוכלוסין, בנוסף לגריעותא בכך שנמנים יחד עם גויים.
"לספור את ישראל ומפקד אוכלוסין
שם: ויש עוד הרבה מצוות וכו'. במגן אברהם (סק"ב) בין שאר המצוות וההנהגות שציטטן המשנ"ב, מביא עוד הלכה שאינה מובאת במשנ"ב, וז"ל "אסור למנות את ישראל, ואפילו אינו מכוין למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם" (יומא כ"ב ב).
והנה, מה שהתיר המג"א למנות את האצבעות, אין ההיתר אמור רק לצורך מצוה, ומדברי החת"ס מוכח שלמד שיש לאסור גם לצורך מצוה, ומנהג ישראל למנות לצורך מצוה ע"י אמירת הפסוק "הושיעה את עמך" וכו' שיש בה עשרה תיבות או בפסוק ואני ברוב חסדך וכו' שג"כ יש בה עשרה תיבות, ויש בה סגולה נגד עין הרע.
והאיסור למנות את ישראל הוא אפילו בכתיבה, ובכל אופן שהוא, ויש אוסרים אף במחשבה, שלא התירו ע"י דבר אחר רק לצורך מצוה, ויש המוסיפים לומר שהאיסור הוא אפילו אין המספר הסופי מכוון ממש.
ולכן יש לדון לענין השתתפות במפקד אוכלוסין באר"י שיש בו משום ספירת בני ישראל, ואף על פי שבעווה"ר הרבה נכרים נתערבו בין היהודים בארץ ישראל (ומצהירים על עצמם שהם יהודים), מ"מ כאמור, אפילו אין המספר מכוון יש בו איסור, ועוד יש גריעותא בעצם הדבר שסופרים יהודים עם נכרים יחד, ולכן יש להימנע מלהשתתף בזה."
הרב אשר וויס – מנחת אשר במדבר סימן א'
מביא 3 תשובות מדוע לא מנו איסור זה במניין המצוות (עפ"י תשובות האחרונים): א) עפ"י שו"ת פני מבין, זה מידת חסידות ולא מצווה. אך מקשה על כך, כיוון שמפשט הסוגיות משמע שיש איסור. ב) בשם כמה אחרונים- אין איסור דאורייתא אלא מדברי קבלה, אך גם על זה מקשה שמשמע מברכות שהוא מדאורייתא ממש. ג) בשם דברי אמת, כיוון שזה לאו הבא מכלל עשה.
לשאלה מדוע הגמ' לא הביאה כמקור את 'כי תשא', מביא גם 3 תשובות בשם האחרונים: מפשט כי תשא אין הכרח ללמוד; מכי תשא לא לומדים למקום מצווה; בשם החיד"א חשש הנגף בתורה הוא רק במניין כל העם, אך במניין חלקי אין נגף, ונצרך ללמוד מהנביא שעדיין יש בכך איסור.
מביא מחלוקת חת"ס ור"י משקלוב, ומצדד כדברי ר"י משקלוב, ומעמיד דברי החת"ס שהחמיר כיוון שמדובר בסכנה.
מציין כי בהרבה מקרים העם לא חושש לאיסור מניין, ומסביר כי זה מכיוון שהאיסור רק כאשר הנמנים לפניו, וכשמונה בפה (ולא במחשבה), ורק במניין כל העם. וכאשר אין אחד מאלו לא מקפידים כאשר יש צורך.
[על פניו נראה כי נקט לפי כל הקולות, ולא רק כאשר מצטרפים. כלומר, מותר כאשר המניין לא בפניהם; ומותר כאשר לא מונה בפה. אמנם קשה לומר שהתכוון לומר שגם כאשר אינו מונה את כל העם הדבר מותר, כיוון שכבר כתב בשם החיד"א שאיסורא איכא. ואולי התכוון ללמד כאן זכות על המנהג].
מזכיר את דברי 'עינים למשפט' שהבין מתוך ר"ח, שכאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום, מותר למנות- ולשיטתו זהו המצב עכשיו. הר"א וייס דוחה טענתו, מכיוון שאין להחליט באופן גורף איזה מצב נקרא 'אינם עושים רצונו של מקום', ומכיוון שברור מהמג"א שאיסור זה שייך כיום. ואף את דבי ר"ח אין להבין כפי שהבין 'עינים למשפט'.
עוד מביא מחלוקת בין אג"מ לאבנ"ז לגבי מניית אצבעות, ונראה כי אינו מתיישב עם סברת האג"מ להחמיר בזה.
מסקנה – לא לגמרי ברור מדבריו באיזה אופן יהיה מותר לכתחילה, אך נראה שנקט כר"י משקלוב. וי"ל שיצרף להיתר כאשר מדובר במניין חלקי. וכמובן יש היתר ע"י אמצעי.
"הנה שנינו בשתי סוגיות בש"ס (יומא כ"ב ע"ב, ברכות ס"ב ע"ב) דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אלא ששתי סוגיות אלו שונים בתוכן ובסגנון, ויש להבין מה בין זו לזו, ונראה לחקור ולעיין בהלכתא דא, שרשיה והלכותיה.
א
תנינן ביומא…
כיו"ב אמרו (ברכות ס"ב ע"ב) גבי דוד מלך ישראל…
הנה מאלו הסוגיות ידענו דאסור למנות את ישראל וחשש הנגף שיש במנינם. ברם, כד נעיין בספרי הראשונים מוני המצות לדורותיהם נמצא שלא העתיקו לאיסור זה דאין מונין את ישראל, וכבר עמד ע"ז בספר באר שבע (ריש תמיד), ובבדברי רבותינו האחרונים מצינו ג' תשובות בדבר:
א. בשו"ת פני מבין כתב דלאו מצוה הוא כי אם מידת חסידות ולכך לא נשנית בספרי המצות. ויש לעיין מפשטות לשון הגמרא… הרי דאיסור יש בזה
ב. ובתשובות חוות יאיר (סי' ט') כתב דאין האיסור למנות את ישראל דבר תורה כי אם מדברי קבלה. וכ"כ בספר עין זוכר להחיד"א (מערכת המ' אות כ"ד), וכ"כ הר"י פרלא בפירושו על הרס"ג (ל"ת רס"ד-רס"ה). ואכן בסוגיית הש"ס דיומא (שם) לא הביאו לקראי דאורייתא… אלא דאכתי יל"ע מדאמרו בברכות להסמיך לזה קרא דכתיב "ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף" וגו' ש"מ דאורייתא הוא, ויל"ע.
ג'. כתב בספר דברי אמת (עניין הלאוין ד' פ"ו ע"ב) דאין איסור זה אלא כלאו הבא מכלל העשה דמצוות נתינת מחצה"ש ומשו"כ לא מנאו הרמב"ם, דלא מנה במנין התרי"ג כי אם עשין ולאוין המפורשין בקרא, עיי"ש. חזינן מעתה דג' דרכים הם בטעם שלא נזכר איסור זה בדברי מוני המצות.
ב
והנה יל"ע טובא בשתי הסוגיות הנ"ל באיסור מנין בני ישראל, דבברכות למדו מתורת משה וביומא הביאו מחזון הנביאים בלבד, והלא דבר הוא. ונסמוך אף בזה אוריין תליתאי, מה שפירשו ג' מגאוני הדורות:
א. כתב המהרש"א… י"ל דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל… עכ"ל. הרי דמקראי דמשה לא ידענו איסור להכי אייתינן לקרא ד"והיה מספר בני ישראל" וכו' דנתפרש בו איסור.
ב. ובספר עיון יעקב על העין יעקב (לבעל שבות יעקב, יומא שם) כתב לתמוה ע"ד המהרש"א דנתעלם הימנו מה שאמרו בברכות גבי דוד דנכשל בדבר הידוע לכל ישראל… ובעיון יעקב כתב דביומא נתחדש הלכה דאסור אף במקום מצוה… וצ"ע.
ג. ובספר עין זוכר להחיד"א (שם) כתב דלא ילפינן מקרא דכתיב בסדר כי תשא "ולא יהיה בהם נגף" משום שאין לנו אלא מנין העם כולו דאזי יש לחוש לנגף משא"כ במקום שאין מונין אלא מקצת העם, לזאת ילפינן מדברי נביאים דאף מנין חלק מהם איסורא אית ביה, ומעתה שפיר ילפינן להלכה שלא יעמדו הכהנים למנין אלא יעמדו כגורן ויפיסו.
ולמדנו מדבריו דאין חשש נגף אלא במנין העם כולו, ומ"מ איסור יש אף במנין מקצתן.
ג
והנה עוד זאת אמרתי לחקור ביסוד האיסור למנות את ישראל, דהנה במצוות הספירה שמצינו בתורה (כספירת העומר, ספירת השמיטין והיובל, ספירת ז' נקיים) נראה דאין מעשה הספירה עיקר כי אם תוצאתה… ומעתה יל"ע באיסור שלא למנות את ישראל, אם עצם מעשה המנין הוא דאסרה תורה, או שמא תוצאת המניין נאסרה, ושתי נפ"מ יש בשאלה זו:
א. אם יש איסור במנין שאין בו כדי לברר את מספר הנמנים
ב. אם יש חובה למנוע מנכרים למנות את בני ישראל…
ולכאורה אף כי נטיית הלב תשפוט דאין טעם האיסור אלא שלא יהיו ישראל מנויין וספורים ויבוא בהם נגף, ברם מדברי הש"ס ביומא חזינן להדיא דאף עצם המניין אף אם אין בו תכלית שיהיו האנשים מנויין וספורים אכתי איסור יש בו…
אכן, באמת נראה דשני דינים יש באיסור המנין, א' עצם מעשה המנין שנאסרה ב' ידיעת המספר שיש בה סכנת מגפה ועין רע…
ד
ולענין הלכה כתב המג"א (או"ח סי' קנ"ו סק"ב) "אסור למנות ישראל…
והנה בקורות ימי ישראל נתעוררו ספיקות וחקרי דין בהלכתא דא, בתשובות החת"ס… ובעל פאה"ש כתב להתיר מכמה פנים… וביסוד הדברים נקט דאין איסור מנין אלא כשמונה שלא לצורך, אבל המונה לצורך, כל שימנה ע"י דבר אחר (אם בטלאים אם באצבע וכיוצא) אין בו איסור.
ברם, החת"ס בתשובתו חלק על כל דבריו וכתב דאין לחלק אם מונה בעל פה או מן הכתב (וכן הורה בנו הכת"ס בתשובותיו יו"ד סי' ק"ו ממשנת אביו הגדול), ואף המונה מי שאינו נוכח אינו נמלט מאיסור המנין, ועוד דאף במקום מצוה אין נראה להתיר אף שימנה ע"י דבר אחר אלא היכא שמונין את העם ע"י מחצית השקל…
וכל דבריו תימה ולהדיא מבואר בגמ' וברש"י בשבת שם שמונה אורחין לדעת מנינם, וכך הוא להדיא שם בספר שמואל (א' ט"ו ד') "ויפקדם בטלאים מאתיים אלף רגלי ועשרת אלפים איש יהודה" הרי שפקדם כדי לדעת מספרם.
ומן הנראה דלא החמיר החת"ס אלא משום סכנת הנגף… ולעיקר ההלכה פשוט דיש להתיר כסברת הפאת השולחן.
…ובני"ד נראה פשוט דבאופן המותר אין סכנה, דסכנת הנגף מפורשת בתורה וא"א שלא יתפרש שיש סכנה באופן המותר ושתיקת הפוסקים בכגון דא כהודאה דמיא. ועוד דכבר נתבאר דאין סכנה אלא במנין כל העדה וע"כ דשני דינים יש בזה ולאו הא בהא תלי' ודו"ק בזה.
ואף עתה בדורנו נתעורר ספק אודות מפקד האוכלוסין שערכו השלטונות לפני מספר שנים, ונדרשו הפוסקים להשיב אם יש לחוש בזה לאיסור מנין בני ישראל.
ומה מאוד יש להתבונן בזה, דהלא המנין שכיח מאד ונצרך בכל מערכות החיים והליכות בנ"א, (כרשימות תלמידים, אורחים, וועדי קהילות ומתפללי בתי הכנסת, וכיו"ב רבים) ופוק חזי דלית מאן דחש בכל אלו לאיסור המנין, וע"כ טעמא משום דנקטינן דאין האיסור אלא כשמונה הנוכחים לפניו או כשמונה בפה (כהפה"ש) או כשמונה את העם כולו (כהחיד"א), ובענין אחר לא קפדינן בו אחר שיש בו צורך והכרח.
…
וכבר כתבו הפוסקים לדון כיצד מונין עשרה מישראל לתפילה…
וכבר נשתרש המנהג בכל תפוצות ישראל למנות מניין עשרה ע"י י' תיבות הפסוק "הושיעה את עמך" וגו'…
ה
והלום ראיתי בעינים למשפט (במס' ברכות שם) שכתב להתיר למנות את ישראל, מדאמרו ביומא ליישב סתירת קרא רישא וסיפא (שם) דכתיב "והיה מספר בני ישראל" ש"מ אית להו מניין, ובסיפא דקרא כתיב "לא ימד ולא יספר" ש"מ לית להו מניין, אלא כאן בשעושין רצונו של מקום לית להו מניין, כאן בשאין עושין רצונו של מקום אית להו מניין ופירש רבינו חננאל שם "כל המונה ישראל עובר בב' לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר והנ"מ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ואם לאו נספרים שנאמר והיה מספר בני ישראל מכלל שיש מספר בהם" עכ"ל, והנה עתה בגלותינו כשנתרחקנו מעל אדמתינו ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לא זכינו שישוב קוב"ה ויחפוץ וירצנו בשובו לציון ע"כ משום שאין אנו עושין רצונו ית', וכיון שכך הוא אומר "והיה מספר בני ישראל" והרי אנו נספרין כדברי הר"ח ושוב אין בזה איסור.
ונראה לדחות דבריו מב' פנים, הן חלילה לן לעסוק בנסתרות ולדון את ישראל אחר שאין אתנו יודע עד מה להשמיענו בשל מה תתמהמה גאולתינו ופדות נפשינו, ואף שאמרו "בזמן שאין עושין רצונו של מקום" מ"מ חזינן דכמה וכמה פעמים חילקו חכמים אם עושין ישראל רצונו של מקום אם לאו (ברכות ע"ב) דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נתקיים בהם "ואספת דגנך" וכשאין עושין רצונו ח"ו הרי הוא אומר בהם "ולקחתי דגני בעתו". וכן אמרו (ב"ב צ"ט ע"א) דבזמן שעשו ישראל רצונו של מקום היו הכרובים מעורין זב"ז ופניהם איש אל אחיו, וכשאין עושין הופכין פניהם זה כנגד זה), ואין הכרח דענין אחד יש ב"עשית רצונו של מקום" ואפשר דמעלות רבות בעשיית רצונו ית' זו למעלה מזו, ואף שהבית בחורבנו יתכן גם יתכן דאכתי רצונו של מקום עבדינן. זאת ועוד, דהא להדיא העתיק המג"א הלכתא דא אף בזמן שאנו בגלותינו והבית בחורבנו.
ש"מ דאף בזמה"ז איסור מוחלט הוא, ולהדיא כתב הגר"א (אדרת אליהו פר' כי תשא) "כי תשא הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם" וכו'. ואף בדברי הר"ח נראה פשוט דאין היתר…
וראה עוד באורך בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' ג') שהאריך מאוד בהלכה זו בכל פרטיה והמעיין שם ימצא משנה והלכה ברורה.
והנה במה דמנו את הכהנים באצבעותיהם נחלקו האבני נזר והאגרות משה, באבנ"ז (יו"ד סימן שכ"ט ג', ק"ג ג' תנ"כ ק') נקט דספירת אצבעות שונה מספירת אנשים דמנין אברים אין בו איסור, אך האג"מ (יו"ד חלק ג' סי' קי"ז כ') כתב על סברא זו (ולא הביא את האבנ"ז) דפטומי מילי הוי דמה לן אם סופר הראש או האצבע, ואין לחלק בין האדם לאבריו אלא דאין איסור משום דאפשר שיש מן הכהנים שלא הוציאו אצבעותיהם (ולא הבנתי דא"כ אותם הכהנים לא היו בכלל הספירה, ולשיטת הרמב"ם היו סופרים האצבעות ויש מן הכהנים שהוציאו שתי אצבעות וספרו את שתיהן עי"ש. ויש לעיין לשיטתו אם מותר לספור בגדים כדי למנות את הלבושים בהם, ואפשר דבזה מודה האג"מ ולא כתב אלא דאין לחלק בין האדם לאבריו, ודוק). "
הרב יצחק אייזיק ליבס – שו"ת בית אבי חלק ד, חו"מ קפג
במענה לשאלה על מפקד אוכלוסין בישראל.
מביא מספר מקורות לרקע הסוגיה. מביא קושיית המהרש"א ותירוצו. ומקשה על תוס' ישנים, שפירשו שעפ"י הפשט 'טלאים' זהו שם מקום, לפי"ז יוצא ששאול עבר שלא מנאם ע"י אמצעי, ומדוע לא נענש.
מקשה מדוע הרמב"ם לא ביסס דבריו על הפסוק בכי תשא. ומתרץ כי אולי סבר שאפשר לפרש את הפסוק כאברבנאל שמנו לגולגולת, רק שנתנו אח"כ שקלים לכפר (ומניין בשליחות מצווה אין צורך בשקלים). מתוך כך מעלה כי אולי טעותו של דוד שחשב שהכופר בכי תשא נצרך בגלל חטא העגל.
מקשה על חילוק הרא"ם (כל ישראל-מקצת ישראל), ממניין הכהנים, מנסה לתרץ בדוחק אך לא למעשה.
מביא מדברי רלב"ג כי מניין מהכתב מותר.
למעשה– מפקד אוכלוסין נחשב דבר נחוץ, ולכן מצרף סברת רלב"ג להתיר מניין זה כיוון שכל המפקד נעשה מן הכתב. וכן אפשר לצרף את שיטת הרא"ם שמניין חלקי אנו כלול באיסור [אך כמובן אינו סובר כמותו]. והיתר זה רווח בכל המוסדות שיש להם רשימות תלמידים וכו' ומספרם ידוע. וכן גם לדברי תוס' רי"ד יוצאים כיוון שצורך הגנת ישראל (ע"י מפקד זה) נחשב מצווה. אמנם לבסוף מקשה מדברי הכתב סופר, שגם מניין מן הכתב אסור. ונשאר בצ"ע.
"בדבר אי יש היתר למנות תושבי ארץ ישראל שהכריזו בא"י מטעם המדינה
…
תשובה:
א) גרסינן בש"ס יומא… וצ"ע מדוע לא הביאו הפסוק בפרשת תשא… והמהרש"א בחדושי אגדות כתב דמשום הכי לא הביא מקרא דכי תשא, משום דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל… וזה דחוק מאוד להמעיין, והבאר שבע פרק א' דתמיד מובא בחידושי המהר"ץ חיות התעורר בזה דהרי הוא אסור מה"ת מקרא דכי תשא.
ב) ולעיל איתא שם בגמרא על הא דאיתא במשנה הממונה אומר להן הצביעו… ועיין בתוס' ישנים שם שכתב ויפקדם בטלאים שם מקום הוא לפי הפשט, ולפי פשוטו של מקרא דטלאים שם מקום קשה מדוע לא נענש שאול שמנה את ישראל לגלגלותם, ועל פי הדרש בגמרא דטלאים ממש ניחא ועיין בד"ח מש"כ בזה.
ג) ולשיטת רש"י דס"ל בפירושו על התורה דהצווי על מחצית השקל הוא מצוה לדורות שלא למנות רק ע"י מחצית השקל מחמת עין הרע, ולכן פירש שגם במנין השני בחומש הפקודים בשנה השנית היה ג"כ על ידי שקלים… ודוד המלך נענש על שמנה את ישראל בלא שום דבר, לא בשקלים ולא בבזק ולא בטלאים.
ד) והרמב"ם… ולכאורה צ"ע מדוע לא הביא הרמב"ם מקרא דכי תשא רק הביא מקרא דדברי קבלה כמו שיש להקשות על הגמרא כמבואר לעיל. לכן נראה לפיע"ד לומר דיש להבין מהו סיבת הנגף אם רק עצם מעשה המנין, או התוצאה… ולכאורה נראה דעיקר קפידא הוא עצם מעשה המנין כפשטות לשון התורה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, דמשמע דעצם מעשה המנין יכול לגרום נגף ח"ו לכן יעצה התורה ליתן מחצית השקל וימנו את השקלים…
ה) והמלבי"ם בפרשת תשא הביא פירושו של הרי"א שהשיג על פירש"י הנ"ל, וכתב דמלשון הכתוב כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגולת כמו כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כ"ז), ולדעתו המנין במדבר סיני ובערבות מואב היה המנין לגלגלותם רק כיון שהי' על פי צווי ה' לא נתנו שקלים אף שנמנו לגלגולת, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין בפרשת תשא לא נצטווה משה רק השי"ת נתן לו רשות ומשה רצה למנותם מעצמו כאשר היו מוכנים ליכנס לארץ ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה, לכן אמר לו השי"ת שיתנו שקלים להסיר הנגף. והמלבי"ם חולק עליו ופירש אחרת, ועוד יש פירושים שונים עיין חומת אנך פ' תשא.
ו) ולולא דמסתפינא היה נראה לומר דלהכי לא הביא הרמב"ם הפסוק דולא יהיה בהם נגף וגו', משום דאיכא לפרש הקרא דולא יהיה בהם כמו שפי' הרי"א הנ"ל…
ז) ולפי זה איכא למימר שפיר דהטעות של דוד המלך שמנה את ישראל ונענש על זה, הי' בזה שסבר שעצם המנין אינו מפסיד לפי דעתו ודעת כל חכמי ישראל בדורו, ובמנין של משה רבינו היה חשש נגף מחטא העגל כמו שהביא בחומת אנך בשם הרב הגדול מוה"ר וידאל הצרפתי, וכעין זה כתב הר"א מזרחי על התורה דטעותו של דוד הי' בזה שסבר ממה דכתיב ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם האדנים…
ח) ולפי חילוקו של הר"א מזרחי קשה מאוד הש"ס יומא הנ"ל גבי הגורל של הכהנים שאמרו להם הוציאו האצבעות למנין ומקשה בגמרא ונימנינהו לדידהו ומתרץ דאסור למנות את ישראל, ולפי דברי הר"א מזרחי הרי לא מנו כל ישראל אפילו לא כל הכהנים רק כהני המשמר ויכול למנותם, הרי מבואר בהדיא דליכא לחלק בזה וצ"ע בדברי הר"א מזרחי, ואפשר יש לומר דכיון דבבית המקדש שהוא מקום קיבוץ רב לכל ישראל לא רצו להתיר בזה בפרהסיא כדי שלא ילמדו להקל בזה אבל זה דוחק לומר כן.
ט) ובתוס' רי"ד ליומא איתא דשלא לדבר מצוה גם על ידי דבר אחר אסור… וכעין זה מצאתי במדרש תהלים קפיטל י"ז אמר רב יהודה מהו מלפניך משפטי יצא בשעה שמנה דוד את ישראל היה כעס לפני הקב"ה ואמר ליה אני אמרתי אשר לא ימד ולא יספר ואתה השלכת עליהם מנין יעו"ש. וגם על זה קשה מדוע לא הביא רב יהודה הפסוק של תורה ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל לתרץ דברי הרמב"ם, אבל בגמרא קשה דליכא לתרץ בזה לפי דברי רבי אלעזר בברכות הנ"ל שהביא הכתוב דכי תשא וגו', ולפי דברי המפורשים שהבאתי לעיל זה הי' באמת טעותו של דוד.
יו"ד) ומצאתי בתשובת ה"ר אברהם בן הרמב"ם… תשובה כתוב בתורה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכאשר צוה יתעלה למנותם במדבר עשה הכפרה על זה ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם, ובא בפירוש שאיסור מניית ישראל שרשו במה שאמר יתעלה על יעקב אבינו על זרעו אשר לא יספר מרוב, ושאול כשמנה מקצת ישראל לא מנאם אלא בהביא כל אדם טלה ומנה הטלאים וידע מספרם ויפקדם בטלאים ואמר בעל התרגום ומנין באמרי פסחיא, וכאשר מנאם דוד ע"ה בלי אמצעי לא טלאים ולא דבר אחר קצף עליו בעבור זה יעו"ש שהביא מקור אחר מבראשית ל"ב, ואעפ"י שהביא מקרא דכי תשא ומפרש שהקב"ה עשה הכפרה על ידי השקלים להגן על סכנת המנין, ומכל מקום מביא ששורש האיסור של מנין הוא במה שאמר הקב"ה ליעקב אבינו אשר לא יספר מרוב אעפ"י שזה רק לשון ברכה ולא ציווי וצ"ע בזה, ועיין בהרמב"ן עה"ת פרשת תשא שהאריך בזה.
יא) ומעניין מאוד מה שפירש הרלב"ג על התורה בפרשת במדבר שפירש במספר שמות כלומר שהם מנו השמות לכל זכר ולא מנו האנשים בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שהתבאר בפרשת כי תשא, וזה היה באמצעות הנשיאים שלקח שמות כל שבט ולגלגלותם ומנו כל השמות הנכתבים כדי לא ימנו האנשים ע"כ…
יב) ולדינא נראה לפיע"ד לחפש צד היתר בנידון דידן במפקד האוכלוסין בארץ ישראל מכמה טעמים לנחיצת הדבר, כי בכל מדינות העולם נהוג כן לערוך מפקד כללי של כל התושבים, כי נחוץ לדעת למנהיגי המדינה לכל ענפי החיים הכלכליים והחברתיים, ובפרט ליושבי מדינת ישראל שמוקפת שונאים בנפש, ונחוץ לדעת מנין מיוצאי צבא להגנת המדינה ולמצב הפרנסה לצרכי סעד וזהו תיקון חשוב לכל התושבים, ולכן יש לצרף ג"כ פירוש הרלב"ג כיון שאין מונין לגלגולת רק צורפו כל שמות שנכתבו מנשיאי השבטים, ובזמנינו הרי ג"כ אין מונין לגלגולת רק שולחים לכל משפחה שאלון וצריכים למלאות כל השאלות בפרוטרוט, ואח"כ שולחים למרכז הנועד לאסוף כל השאלונים, ומזה ישפוטו כל מצב ומנין תושבי המדינה ואין כאן מפקד ומנין לגלגולת, וגם אין זה מנין כל ישראל שזה רק חלק מישראל, כי רוב ישראל עדיין הן בחוץ לארץ עד אשר יבוא הגואל לאסוף כל נדחי ישראל במהרה בימינו בקרוב בביג"צ. וכבר נהגו בכעין זה להתיר המנין בכל תפוצות ישראל הן בבתי כנסיות ובחבורות ואגודות להיות להם רשימות מכל החברים לכל מספרם, וכן בחדרים וישיבות שבכל תחילת שנת הלימוד צריכים לרשום את שם התלמיד או התלמידה, והמנהל עושה רשימה לכל כיתה וכיתה כמה תלמידים או תלמידות ילמדו בכיתה זו או אחרת והמנהל יודע תמיד מספר התלמידים והתלמידות, שמע מינה שבזה אין קפידא כיון שאין מונין הגלגולת רק השמות שנרשמו על הניירות כנ"ל והעושה שלום במרומיו יעשה שלום על כל ישראל שלא יהיה ח"ו בעדת ישראל נגף הע"י רק מה שעומד לנגדי דברי התוס' רי"ד המובא לעיל אות ט' דגם על ידי כתב אסור שלא לדבר מצוה, אבל יש לומר דגם בני"ד איכא משום מצוה דתלוי בזה הגנת ישראל מיד שונאיהם מסביב, השומר ישראל ישמרם וינצרם מכל רע ח"ו.
יג) אך דא עקא דראיתי בכתב סופר (יו"ד סי' ק"ו) שהביא בשם אביו החתם סופר דמה דאיתא בש"ס יומא דהמונה את ישראל עובר בלא תעשה דלא ימד ולא יספר, שמע מינה אפילו כותב ולא מוציא מפיו עובר יעו"ש וכבר הורה זקן, אעפ"י שאנו רואים דלמעשה אין העולם נוהגין כן כמו שהבאתי לעיל מכל הבתי כנסיות ובתי אולפנא שנהגו לרשום על הכתב שמות ומנין האנשים, והרי מן המשנה דיומא הנ"ל דאמר להם הצביעו מוכח דאפילו היכא דאיכא מספר קטן של כהנים נמי שייך החשש של איסור מנין, וגם מדברי המג"א בסי' קנ"ו מוכח כן, ומכש"כ בבתי אולפנא וישיבות שיש מספר גדול של שמות אנשים ואעפי"כ כותבים המספרים, לכן למעשה צע"ג בזה…"
הרב יוסף ליברמן – שו"ת משנת יוסף ט, סא
לגבי ספירת תלמידים ברשימות לצרכים לימודיים (כמה יש בבית הספר וכד') תולה הדבר במחלוקת חת"ס ור"י משקלוב, שלדעת חת"ס אסור כיוון שזה מהכתב, ולדעת ר"י משקלוב מותר כיוון שמהכתב מותר כאמצעי. בכל אופן לשיטתו יש צורך בשני התנאים: צורך מצווה ואמצעי.
"במוסד שיש בלעה"ר הרבה תלמידים, והם בכמה מקומות, וצריך לדעת מספרם בכל מקום ומספר כולם יחד, וזאת לצורך ההנהגה הרוחנית לתוכניות לימודיהם, וכמה אנשי צוות להכין להם. ולצורך ההנהגה הכלכלית, לדאוג למזון ולמקומות לינה, ותקציב ונדיבים וכו'. ונשאלת השאלה אם ואיך -מותר לספרם ע"פ דין תורה.
בגמ' (יומא כב:)… מבואר מהגמ' דאסור למנות אפי' לדבר מצוה, כי אם ע"י דבר אחר מותר… וא"כ הא דילפי' מדברי קבלה שעובר בלאוין היינו אם פוקדם להדיא.
ומהרש"א הקשה… ותירץ דאי מהתם ה"א שמותר לספור להדיא, כי הנגף יהי' ח"ו ע"י חטא העגל…
עוד תירצו קו' מהרש"א, דאי ממנין משה, ה"א שרק כל ישראל יחד אסור למנות, קמ"ל מנין דשאול שלא לקח כי אם מאתיים אלף רגלי, ומשבט יהודה עשרת אלפים, ובכל זאת פקדם בטלאים… וכ"כ הרד"ק שלמנין צריך שיהי' בב' תנאים, א' לצורך מצוה, ב' ע"י דבר אחר…
והרמב"ן כ'… ודוד שטעה ומנאם חשב שהיא רק מצוה לשעה… עוד פירש הרמב"ן… שהתורה הרשתה למנות רק מבן עשרים ולמעלה ע"י שקלים. ודוד ציוה את יואב למנות מבן י"ג ומעלה, שהוא בכלל "איש" ישראל, כי חשב שגם אלה יכפרו עליהם השקלים…
חזינן מהרמב"ן שהמנין מותר רק לצורך מצוה וע"י דבר אחר, ואפילו שקלים לצדקה…
הכלל הזה שלמנות ישראל אפילו מקצתם מותר רק לצורך מצוה, וע"י דבר אחר, כתב גם התוס' רי"ד (יומא כב:) והאוה"ח הק' (פ' תשא) שלצורך צריך דבר אחר, וא"צ שקלים, רק להדיא אסור.
להלכה לא מנו מוני המצוות ספירת ישראל… ולא נזכר ברי"ף ורא"ש וטוש"ע, כי אם הרמב"ם מביאו דרך אגב… ובמג"א… והשפ"א ביאר שהאיסור מה"ת ומדברי קבלה, והש"ס הוסיף שאפילו מועטים אסור, שהרי רק חבורה של כהנים היו בפייס…
בשו"ת כתב סופר…
הגאון פאה"ש השיב לתשובת החת"ס…
מעתה לגבי השאלה שבראש דברינו, שצריך לדעת מספר התלמידים בכל מקום, ולסכם כולם יחד. לפ"ד החת"ס לכאורה ייאסר, כיון שמתכוין למנין ובכתב דינו כבפה, ולצורך מצוה צריך למנות ע"י גורל כמו בפייס, או ע"י מחצית השקל שיכפר, וזה אינו בנדון דידן…
דהיינו אסור לספור בפה או בכתב כל א' לחוד על מנת למנותם…
ולפ"ש הפאה"ש מותר דנדו"ד הוא לצורך מצוה, בכתב דהוי שלא בפניהם, ואינו מונה אותם להדיא כל א' בנפרד, אלא כותב מספר נפשות כל משפחה, ומצרפם יחד בכתב, זה שרי…"
ממשפטי המלוכה סימן י
במאמר זה סוקר את התשתית ההלכתית של דין מנייה, ואת הדעות השונות לגבי מפקד אוכלוסין. שם דגש על כך שבספרות הפסיקה כמעט ואין אזכור לאיסור זה. מביא לא מעט שיטות ש'צורך' הוא לא בהכרח מצווה (כך מבין את הרמב"ם). ונראה מדבריו שהקונצנזוס ההלכתי מצריך גם צורך וגם אמצעי.
בסוף דבריו מחלק בצורה דיכוטומית את המתירים והאוסרים בפרט לגבי מפקד אוכלוסין. אמנם נראה כי מוסכם שיש צורך בשני התנאים, אך לשיטת המחמירים הם אינם מחשיבים את צורכי המדינה כצורך מצווה, בעוד שהמתירים מחשיבים זאת.
"… שישה מקורות תנ"כיים משמעותיים לדיון בהלכת המפקד. מקור מקור ועניינו – אם מצוותי, אם ערכי ואם סיפורי.
א. בפרשת כי תשא… פסוקים אלה, כשלעצמם, יכולים להתפרש על רקע אירוע היסטורי חד-פעמי של בניית המשכן – לשעה ולא לדורות, ואז אין ללמוד מהם אמירה מחייבת הלכה למעשה. לחלופין, הם יכולים להתפרש כמכוונים לא רק לשעה אלא גם לדורות, ומשמעם שבכל עת שיעמדו למניין הרי שהדבר ייעשה באמצעות מחצית השקל, אחרת עלול להתרחש "נגף".
ב. לאמתו של דבר, עוד קודם, כבר אצל יעקב אבינו, שמענו על "בעיית" ספירה ומניין. בפרשת וישלח (בראשית לב, י-יג) ציין יעקב הבטחה שניתנה לו מפי בורא עולם…
שלושה סיפורים תנ"כיים מתעדים הליכי מניין, לטב ולמוטב. שניים מהם קשורים במלך שאול ואינם מביעים ביקורת, אחד – לעומת זאת -קשור במלך דוד, ובו ביקורת קשה.
ג. בספר שמואל א (יא, ו-יא) מסופר כי אחרי שעם ישראל אוים על ידי נחש העמוני, הוזעק שאול להנהיג את הלחימה. שאול נענה לאתגר, וכחלק מההיערכות הוא מונה את "בני ישראל" ואת "איש יהודה"…
המניין נעשה אפוא ב"בזק"… לא גולגלות נמנו אלא חפצים.
ד. ושוב (שמואל א טו, א-ז)… וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה…
ומה הם אותם "טלאים"?… רד"ק (שם) מציין שני ביאורים: ביאור ראשון – לפי תרגום יונתן וחז"ל, בדומה לרש"י -שהכוונה לטלאי צאן, ומוסיף רד"ק שהאירוע התרחש סמוך לחג הפסח, ומדובר אפוא ב"אמרי פסחיא". ביאור שני משלו: "בטלאים – שם מקום…
כאמור, שני תיאורים אלה עוסקים בשאול, ואין בהם כל נימת ביקורת. לא כן התיאור השלישי, העוסק בדוד, שלא רק שמוטחת בו ביקורת עזה, אלא שגם נלווית למפקד פורענות קשה.
ה. בשלהי ספר שמואל ב (כד, א-כה)…
בתמצית: דוד מורה לפקוד את העם, יואב משתדל נמרצות לבטל את ההוראה, אך נכשל בכך, שכן דוד מתעקש על ביצוע המפקד. יואב מנסה "למשוך זמן", ואולי גם לשנות מהתוכנית ולהחריג חלק מהשבטים. לבסוף, אחר שהמפקד כן נערך, פורענות גדולה באה על עם ישראל בשל ההתפקדות. המסר העולה מהפרשייה ברור לחלוטין: נעשה שם מעשה שלא ייעשה – מעשה חמור ביותר, ועונשו בצדו.
ו. המקור האחרון – לפי סדר ספרי התנ"ך, גם אם אפשר שמבחינה הלכתית הוא היותר משמעותי, כפי שניווכח להלן – הוא פסוק שבספר הושע (ב, א):
והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי.
…
סוגייה זו היא התשתית ההלכתית העיקרית להלכת המפקד; ממנה נמצאנו למדים כי:
- הגמרא מודעת זה כבר לאמרתו ה"עצמאית" של רבי יצחק, שקבע כי "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה".
- מקורו של רבי יצחק נמצא באחת מפרשיות שאול, אם פרשיית היציאה למלחמה בנחש העמוני – "ויפקדם בבזק" (שמואל א יא, ח) ואם פרשיית המלחמה בעמלק – "ויפקדם בטלאים" (שם טו, ד).
- רבי אלעזר סבור שמניית ישראל אסורה בלאו, ולפי רב נחמן בר יצחק המנייה אסורה בשני לאווין.
מקור הלאו או הלאווין הוא בפסוק שבהושע, שאינו ברכה (גרידא) אלא מצווה מחייבת.
תוקפו של האיסור הוא לאו, הגם שמקורו באחד מספרי הנבואה.
…
מיותר לומר שלא מעט קשיים צצים ועולים למקרא פרשנות חז"ל.
ראשית, פסוקים שהפשט שלהם הוא ללא ספק ברכה, מוצאים מהקשרם ומקבלים משמעות של מצווה. שנית, לספרות נבואית מוענק תוקף של לאו. שלישית, אם אכן זה המקור לאיסור, כלום עד לתקופת הושע מותר היה למנות? ורביעית, סקירת ששת המקורות הנ"ל מעלה תהייה גדולה: כיצד לא נזכרו שלושה מהם – ברכת יעקב, מחצית השקל ופורענות דוד בסוגיית הש"ס. וגם אם השמטת הראשון אינה כה קשה, לפי שעניינה "רק" ברכה, ברם ההתעלמות מהוראה הכתובה מפורשות בתורה עצמה, וכן אי-ציון העונש החמור העלול לבוא על כלל ישראל עקב כך, אומרים דרשני.
ג. שתיקה רועמת
אין להתעלם מהעובדה המעניינת – אשר כשלעצמה אומרת דרשני שעד לעת החדשה, כלומר עד לדיונים הלכתיים-מעשיים שנלוו למפקדים שנערכו סמוך לכינון המדינה ובעיקר למפקדים שאחרי הקמתה, כמעט שום פוסק ופרשן לא נתן את דעתו לקושי ההלכתי שבקיומו של מפקד. יוצא מן הכלל הוא מהרש"א, שבחידושי אגדותיו למסכת יומא שאל וגם השיב…
-אם כן, לדידו לא היה די בפסוקי המקרא – הן מחצית השקל הן תפילת יעקב כדי להוכיח את תוקפה ואת גדרה של המצווה לדורות, שכן אפשר היה לתוחמם לענייני שעה – כפרה מחטא העגל וברכת ריבוי.
לא כן מפקדי שאול, שבהם אין ענייני כפרה ואין ענייני ברכה, ולכן מן העובדה ששאול נמנע ממנייה ישירה ומנה על ידי אמצעי, מכאן ראיה לאיסור לדורות.
דומה שביאור מהרש"א מעלה, שלשיטתו בסופו של דבר, אחר ששמענו משאול על איסור קבוע ותמידי, הרי שעתה אנחנו יכולים לשוב לפסוקי מחצית השקל ולראות גם בהם – ואולי דווקא בהם, שמקורם בתורה מקור משמעותי לאיסור…
הסוגייה ביומא היא, כאמור, בית אב ל"הילכת המפקד"…
סוגייה זו, לא רק שאינה בוררת מילים בקובעה בבהירות שדוד נכשל; היא גם נועצת את יסוד העניין לא בהושע אלא במחצית השקל. פרשיית מחצית השקל שבפרשת כי-תשא, פרשה "שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים" אותה, בוודאי שהייתה צריכה לעמוד לנגד עיניו של דוד. מסוגייה זו עולה בבירור שפרשיית מחצית השקל לא הייתה הנחיה לשעה אלא לדורות…
ד. עיקרון ה"צורך"
עיקרון יסודי לשאלה איזה מפקד אסור לערוך ואיזה מפקד מותר – ואף צריך – לערוך, מוצג על-ידי חז"ל במדרשים. במדרש במדבר רבה (ב, טז) נכתב…
עיקרון חשוב מאוד עולה אם כן ממדרש זה, עיקרון שהיה נכון לשעה ותקף גם לדורות: "צורך". "צורך" הוא אבן הבוחן. "לצורך", כבימי משה בדגלים ובחלוקת הארץ – המניין ראוי; "שלא לצורך", כבימי דוד הענישה קשה. מלבד זאת אין שום התייחסות לשאלת אופן המניין ישיר או עקיף. כביכול רק שאלת הצורך מכרעת, ולא שאלת האמצעי, זאת בניגוד לנאמר בסוגייה ביומא.
עיקרון זה עצמו של "צורך" כאבן בוחן שב ובא לידי ביטוי במדרש פסיקתא רבתי:
…
המקבילה ההלכתית ברורה: אף כאן יואב מודע לאותו עיקרון: "לצורך" מצדיק מנייה, ו"שאינו לצורך" אינו מצדיק…
ה. משנת הרמב"ם
למרבה הפלא, סוגיות אלה, על אף לשונן ההלכתית, כמעט שלא נידונו, ובוודאי שלא נפסקו, לא בספרות הראשונים ואף לא בספרות ראשוני האחרונים. כך, כל מוני המצוות אינם מציינים את האיסור בספריהם, וזאת לרבות הרמב"ם בספר המצוות שלו. עם זאת, הרמב"ם כן נזקק לדבר זה פעמיים, והוסיף עליו בנו רבי אברהם פעם שלישית.
…
סוף דבר: לרמב"ם ולבנו האיסור ברור והעונש חמור. אלא שאין להתעלם מכך שלצד האיסור, לשון הרמב"ם בפירוש המשנה מורה, לכאורה, שהאיסור אינו קיים אלא רק במנייה סתמית, בכדי, ולא כאשר היא נעשית למטרה, ובאמצעות "דבר אחר". דיוק סגנון לשונו: "כשירצה מי שהוא למנותם בכך שלוקחין מכל אחד מהם משהו, ומונים אותם הדברים" מלמד כי די ב"כשירצה" להתיר את המנייה על ידי אמצעי, גם אם אותו רצון אינו בהכרח מצווה.
כך אכן סבר הרב יוסף קאפח, שהעיר בשולי תרגומו לפירוש המשנה: "כשירצה מי שהוא למנותם – ולאו דוקא לדבר מצוה, וכן משמע בלשונו בהלכות תמידין ומוספין". כך גם ביאר רמי"ל זק"ש את שיטת הרמב"ם, שלדידו מנייה על ידי אמצעי מתירה כל מנייה, גם כזו שאינה "לצורך". אף הרב א"י ולדינברג כתב: "מדלא מזכיר הרמב"ם בכאן הלכות תמידין ומוספין – הך לישנא דאפילו לדבר מצוה, היה אפשר לדייק מדבריו דס"ל דכל שמונה מיהת על ידי דבר אחר מותר המנין אפילו שלא לדבר מצוה"… רק כדי להשוות את שיטת הרמב"ם עם הכרעות אחרונים שלא הסתפקו ב"רצון" וב"אמצעי", אלא תבעו במפגיע "צורך מצוה", דחק הרב ולדינברג לומר כי "אפשר שלכן לא הזכיר הרמב"ם מזה, מפני שהרי כל המדובר בכאן הוא על מנינא דמצוה כמעשה דפייס, ולכן לא מצא הרמב"ם לנחוץ להזכיר מזה, ובכך נרויח שיצא לנו שהרמב"ם לא יחלוק על כל הני רברבותא… דסברי בהדיא לאסור מנין שלא לצורך אפילו ע"י דבר אחר". אכן, האמת צריכה להיאמר, שלדידי לא ברור מדוע הכרעתם של אחרונים צריכה לחייב את הרמב"ם, על אחת כמה וכמה לאור דבריו הבהירים שבפירוש המשנה. אלה הורו בעליל כי לרמב"ם ישנו איסור הלכתי על מניית ישראל, ובמקביל ההיתר מכוח "כשירצה" מורחב לכל סיבה שהיא, אפילו שלא לדבר מצווה, ובלבד שלא ייעשה על ידי ספירת גולגלות אלא על ידי אמצעי.
מכל מקום הרמב"ם, שנזקק לנושא, הוא היוצא מן הכלל. לעומתו, הרי"ף והרא"ש ופוסקים ראשונים נוספים, לא נזקקו לעניין כלל ולא התייחסו אליו. לימים אף הטור, השולחן ערוך והרמ"א לא הזכירו מאומה בעניין זה, מטוב ועד רע, לא היתר ולא איסור.
ו. פרשני התנ"ך
מי שכן נזקקו לדבר, בהיבטים שונים ולאו דווקא הלכתיים, היו פרשני התנ"ך. כך רבי אברהם בן עזרא… : "…י"א כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון". רד"ק… "כי אפילו מנה אותם בדבר אחד, כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים", הא ראיה, "שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף".
וחותם רד"ק דעתו להלכה: "כשמנה אותם לצורך צריך שימנה אותם מותר. בדבר אחד", ורק בשילוב שני התנאים: הן צורך הן אמצעי… כך גם רלב"ג, שנתן את דעתו בפרשיית שאול לשימוש באמצעי, ובפרשיית דוד הדגיש שחלילה "אין הש"י הוא המסית את דוד למנות אותם".
לדידו, שורש החטא לא היה המניין, אלא "שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו", ומה גם שלא עשה זאת עם "כופר נפש".
את דעתו של ר"י אברבנאל… שהדבר אינו אסור כלל. ומה שבכל זאת הייתה מגפה אצל דוד, הדבר לא נבע משום המניין ו"מפני העין" כלל וכלל, שכן אם דוד חטא "למה יומת העם? אלא התחייבו ישראל באותה המגפה, בעבור שמרדו בדוד מלכם… לדידו של אברבנאל, ככל שמדובר לדורות, הרי שעקרונית אין מניעה לפקוד, ולא בכדי אין האיסור נמנה בספרי המצוות.
ז. משנת הרמב"ן
הרמב"ן דן בדבר כמה פעמים וחידש בו גדרים הלכתיים…
אם כן, הרמב"ן מבחין – הן לשעה הן לדורות – בין מנייה "לצורך", שהיא מנייה מותרת, ובין מנייה "שלא לצורך", שהיא מנייה אסורה. ומתבאר בדבריו ש"צורך" פירושו מלחמה, חלוקת הארץ וכיו"ב, ו"שלא לצורך" היינו "לשמח לבו" וכיו"ב. עוד הוא מחדש, שהיתר המנייה בשקלים אינו אמור אלא ביחס לבני עשרים ומעלה, ולעומת זאת מניית צעירים יותר אסורה לחלוטין. לבסוף הוא מוסיף הבחנה בין מנייה מספרית ובין פקידת שמות.
…
העם נענש אפוא משום שגם הוא חטא. ובמה חטא העם? שתי אפשרויות: א. בכך שלא הסב את עריכת המפקד מספירת גולגלות למניית שקלים. דבר זה מלמדנו הלכה שאף על הנספר מוטלת אחריות שלא להימנות…
בהקשר זה ראויה לציון שיטתו הייחודית של התוספות רי"ד (יומא כב ע"ב). אף הוא סבר כי יש משמעות לשאלה אם המנייה היא "לצורך" או ש"לא לצורך", ואולם לדידו במצב של "לא לצורך" אסורה כל מנייה, ולו גם על-ידי אמצעי. אף מנייה "לצורך" אסורה, אלא אם כן היא נעשית על ידי אמצעי…
אגב גררא נמצאנו למדים שלדעת הרי"ד, "צורך" מוגבל ותחום אך ורק "לדבר שבקדושה… לדבר מצוה", היינו לא כרמב"ם ואפילו לא כרמב"ן.
אין לכחד שגם דבריו של המגן אברהם (או"ח סי' קנו) אינם רחוקים משיטת תוס' רי"ד: "…אסור למנות ישראל, אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל, אפי' לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם…". אם כן גם לדידו, אף כאשר מדובר ב"דבר מצוה", אין היתר למנות שלא על ידי אמצעי.
סיכומם של דברים מעלה אפוא כי עד ראשוני ה"אחרונים" – לרבות שולחן ערוך ורמ"א, ההסתייגות מן המנייה נותרה ראשה ורובה במישור הערכי והעקרוני, הפרשני וההגותי, אך כמעט שלא תורגמה הלכה למעשה. האמירות התנ"כיות והתיאורים התנ"כיים, כמו גם אמירות חז"ל בש"ס ובמדרשים וכן פרשנויות ה"ראשונים" לתנ"ך, כמעט לא הובעו בלשון של פסיקה…
יוצא דופן הוא הרמב"ם…
ח. מהעת החדשה ועד לכינון מדינה
…דומה כי הראשון לעורר את הסוגייה הלכה למעשה בעת החדשה היה רבי ישראל משקלוב, ודיונו עם החתם סופר הוא אבן דרך משמעותית לכל העוסקים בעניין.
…
באיגרתו נסמך רבי ישראל על סוגיית הבבלי במסכת שבת: "מונה אדם את אורחיו", ועל המשתמע מסוגיית הבבלי במסכת יומא, שעיקר האיסור הוא "לגולגלותם". בהתאם לכך הוא מביע את דעתו שההליך שנקט מותר. החתם סופר מקבל את הטיעון הראשון, אך שולל את השני.
הוא סבור שאין הבדל בין מניין גולגלות למניין אצבעות וכיו"ב. השאלה העיקרית היא אם מדובר במניין מובהק, בדוק ומדויק, שאז הדבר אסור. לדידו, בסופו של דבר, אלה הם הכללים: מניין שלא לצורך אסור בכל דרך שהיא; מניין לצורך מצווה מותר אם הוא נעשה על ידי מחצית השקל; מניין לצורך מצווה שנעשה עם גורל מותר באמצעות כל דבר אחר; מניית מנות אוכלין – פרפרת לזה ומנה לזה – מותרת לגמרי. בשל כך התיר החתם סופר את ההליך הנ"ל, הדומה לסוג האחרון, שכן הרשימה הנעשית תחילה בארץ אינה אלא העתקת השמות לספר, ובחו"ל רק קוצבים סכומים לפלוני ולאלמוני, ודבר זה אינו אסור. רבי ישראל קיבל את איגרת ההשגות, האריך לפלפל בה והעיר עליה הרבה, והבהיר שלדידו מנייה שלא לצורך אסורה לחלוטין, אך אם מדובר במנייה לצורך הרי היא מותרת באמצעות כל דבר אחר.
…
לסוגייה זו נזקק הרב עזיאל עוד לפני קום המדינה…
…
ט. מכינון המדינה
…
הרב אליעזר יהודה ולדינברג הקדיש לנושא קונטרס ארוך ונכבד… בין השאר הוא מדייק מהרב נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי"ב, ומסתייע בתוספות רי"ד (הנ"ל), ש"לצורך" הכוונה "לדבר מצוה" דווקא. מיותר לומר שהגדרה זו – רק "צורך" שהוא "דבר מצוה" – מצמצמת במידה ניכרת את היתר המנייה. בסופו של הקונטרס, הרב ולדינברג מציג סיכום ממצה של משנתו. בין השאר עולה כי לדידו:
למנות את הגופים אסור אפילו למנין של מצוה; למנות על ידי דבר אחר מותר לצורך, כלדבר מצוה, ולדבר שבקדושה, וכליציאה למלחמה; מנין שלא לצורך אסור אפילו אם המנין ייעשה ע"י דבר אחר ושלא בפניהם; איסור המנין הוא בין למנות כל ישראל ובין למנות מקצתן; כשם שחל איסור המנין על הפוקדים כך הוא חל על הנפקדים; איסור המנין הוא בין המנין הפרטי ובין המנין הכולל בעשיית הסיכום, ולא עוד אלא אפילו אם בידי מבצעי המיפקד נמצא כבר הסכום הכולל, מכל מקום יש עדנה איסור במסירת הסכום הכולל למטרתו לידי מי שנשלח לו; אפילו אם במיפקד כלולים במפורש גם נכרים מ"מ אם מסמנים במרשם הזהות של כל אחד לאומיותו לא מועיל בכהאי גוונא להתיר אפילו עריכת הסיכום הכללי.
זאת ועוד, הוא מבהיר: איסור המנייה תקף גם בחו"ל. צירוף מניינים חלקיים ואזוריים מותר, וכן אומדן. בעיית המנייה קיימת לא רק "בפה" אלא גם "בכתב", אך הסיכום יכול להיעשות בכתב.
עם זאת, הוא מעלה כמה דרכי היתר "לצרכים שונים נחוצים ואח"כ לסכם המנין עפ"י הכתב". ואולם, מניין הנעשה על ידי מעבר מבית לבית ורישום מניין הנפשות כפי שמוסר בעל פה אחד מאנשי הבית, "לא נקרא מנין ע"י כתב אלא הוי זה מנין בפה"…
הרב יחיאל יעקב ויינברג… "…אלא, שצריך למנות ע"י דבר אחר… אם יש איזה צורך או תועלת שהיא, אין איסור ולאו דווקא צורך מצוה"
גם הרב יהושע מנחם אהרנברג התיר את המפקד ואף הרחיב ביותר את המושג "צורך". כך הוא פוסק בשו"ת דבר יהושע ח"ד סימן נז:
…
לא זו אף זו, הרב אהרנברג סבור שהחת"ס עצמו חזר בו מהכרעתו שנידונה לעיל, זו שנכתבה לר"י משקלוב:
…
אין ספק שמדובר באמירה מרחיקת לכת ובעלת תעוזה רבה. משמעות אימוצה הוא השמטת מקור חשוב וסמכותי ביותר של השוללים.
בלא להיכנס לשאלת מהימנות תשובת החת"ס, הרי שלעצם הסוגייה, הכרעה הלכתית דומה – גם אם מנימוק שונה – נקט הרב חיים דוד הלוי:…
ברור ההיתר למפקד אוכלוסין שהממשלה עורכת כל כמה שנים, שכן לא לגולגולת מונים את העם אלא על פי רשימות… ואח"כ מונים אותם מתוך הכתב… כמו"כ יש צורך מסויים במפקד זה…
מעין זה הרב שאול ישראלי…
ספירה חלקית, שאינה מונה את כל ישראל יחד, והיא לצורך, מותרת ע"י דבר אחר לכל הדעות… ספירת כל ישראל מותרת לפי הש"ס דילן רק ע"י מחצית השקל, ובכה"ג נראה שהיא מותרת גם כשהיא שלא לצורך…
כך הם, וכך נוספים: הרב קאפח הכריע שבמניין הנעשה על ידי דבר אחר ולא בספירת גולגולות אין חשש כלל. הרב נתן צבי פרידמן סבר שאמנם ככלל הדבר אסור, אך יש להתיר למנות על ידי כרטיסיות (כפי שנהוג היה אותה שעה). הרב שלמה גורן כתב שאמנם ככלל יש לאסור וספק אם מפקד אוכלוסין כזה נחשב ממש צורך מצווה, ובכל זאת יש להקל משום שנעשה ע"י שאלונים והכללת נכרים. הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש כתב שאין לך מצווה רבה וגדולה מצרכים ביטחוניים וכלכליים, ויש להתיר. הרב מנחם מנדל כשר צירף כמה "סניפים" כדי לאפשר את המנייה: המניין נעשה בכתב, הוא כולל נכרים, חלקו עקיף ונעשה על ידי מכונה, ובעיקר: מטרות כלכלה וביטחון נחשבות צורך חיוני. הרב איסר יהודה אונטרמן גורס שצורך כלכלי-ביטחוני יוצר את "הצורך" הנדרש, ומותר למנות באמצעות כתיבה. הוא תיאר בפרוטרוט את ההליך היסודי שקדם להחלטת הרבנות הראשית, בשעתו…
…
גם הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא נסמכו על אותו טיעון עיקרי: היתר משום הצורך הגדול למדינה. עם זאת, הם לא הסתפקו בקביעה עקרונית להיתר, אלא "שיכללו" את דרכי עריכת המפקד כך שהלכתית יהא אפילו עוד יותר קל להתירו.
לעומת זאת, בית דין צדק של העדה החרדית הודיע שוב ושוב נחרצות, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המפקד אסור בתכלית, והורה מעשית שלא להתפקד. כך גם הורה שוב ושוב "הסטייפלר" – הרב יעקב ישראל קנייבסקי:
…ובדבר שרוצים לעשות מפקד אשר תורה"ק הזהירה על זה… ודאי צריך שלא להשתתף בזה היינו שלא לענות על השאלון, ולבאר הטעם מפני שזה אסור ע"פ ד"ת.
בימים הקרובים עומדים לסדר מונים שימנו את ישראל ויש להיזהר שלא לענות להם כלום, ולומר להם שאסור, ויש בזה חשש איסור דאורייתא… אפילו ע"י דבר אחר אסור למנות שלא לצורך… אפילו ע"י כתב אסור. ויש בזה חשש סכנה ח"ו כידוע…
בהתאם, גם בנו, הרב חיים קנייבסקי הורה "להיזהר מלהיפקד"; וכך גם הרב פנחס פרידמן – מחשובי הפוסקים בחסידות בעלז – קבע כי ההתפקדות אסורה; כך גם הרב יואל שוורץ אסר, שכן אינו "צורך", ושלל את הסניפים להיתר הנ"ל; וכך גם הרב משה שטרנבוך. כל זאת, למרות כלל המקורות הראשוניים הנ"ל, ושפע ספרות הפוסקים הנ"ל, שהעלו עד כמה איסור זה לא הותיר רושם ניכר בספרות ההלכתית, ואף כשהותיר נלוו לו לא פעם סיוגים וצמצומים. ולמרות זאת, האוסרים אסרו, ובתקיפות.
י. סיווג טיעונים
…
ברור אם כן שנקודת ה"צורך" היא שהייתה נקודת המפתח, וכל היתר ממנה נובע, לכאן ולכאן.
יא. אחריות לאומית – שיקול מכריע
אמור מעתה: חלק ניכר ומשמעותי ביותר בדיון, ועוד יותר מכך בהכרעה, ביחס לעריכתו של מפקד אוכלוסין, סב סחור סחור סביב השאלה באיזו מידה מפקד אוכלוסין במדינת ישראל הוא בגדר "צורך", במשמעו ההלכתי. מחד גיסא, שעה שמוכרע קיומו של "צורך", הרי שזה מהווה עילה מהותית להיתר, וכל יתר הפרטים ייגזרו מכך; מאידך גיסא, שעה שמוכרע כי הלכתית זה אינו "צורך", הרי שזה מהווה עילה מהותית לאיסור, וכל יתר הפרטים ייגזרו מכך. ומאחר שאין בין "צורך" זה ובין "אחריות לאומית" ולא כלום, הרי ששוב מוכח ש"צורך" – היינו "אחריות לאומית" זו – הוא שיקול מהותי בהכרעת ההלכה."
הרב אלחנן פרינץ – שו"ת אבני דרך יא, קכח
בעניין מניית אסירים. מביא את הסוגיה בכללות. ולבסוף, מכיוון שזה צורך בטחוני מצרף כמה שיטות כדי להתיר- י"א שהאיסור רק במנייה של כל ישראל; צורך חשוב; לא הוזכר בשו"ע; ויעשה ע"י אמצעי [לא ברור למה היה צריך לצרף כמה קולות, כאשר היה יכול להסתפק בכך שימנה ע"י אמצעי ולצורך, דהרי הפוסקים הקלו בזה. ואפשר אולי להבין מדבריו כי לולא האמצעי היה אפשר להקל בדוחק: "ועם כל זה"].
"ספירת אסירים בבתי כלא
באשר שאלתני כי בבית הסוהר מתקיימות בכל יום כמה פעמים ספירת אסירים… וציינת כי לעיתים הספירה היא לכלל האסירים: יהודים וגויים כאחד ואולי משום כך יש מקום להקל.
הגמרא במסכת יומא…
המאירי (יומא כב, א) אסר לגמרי את הספירה, וזו לשונו: "אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפי' לדבר מצוה". אלא דהציע פיתרון והוא "כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים". או לחילופין ניתן "למנות אותם על האצבעות", ובלשון הגמרא "הוציאו אצבעותיכם למנין".
דין זה הובא ברמב"ם…
הרא"ם (שמות ל, יב) כתב כי כל האיסור למנות הוא דווקא כאשר מונים את כל ישראל יחד. אך כאשר מונים קבוצה מסוימת של אנשים אין בזה חשש לנגף, אלא הוא איסור בפני עצמו (הנלמד משאול והושע), אלא שעל ידי אמצעי מותר לספור (עמוד הימיני יג אות ז).
אגב, לא ברור לי לשיטת הסוברים דהוי איסור (לדורות) למנות, מדוע לא מנו זאת מוני המצוות בתוך תרי"ג המצוות. ועיין בספר באר שבע… ובספר עין זוכר (שם) תירץ כי אין למנות לאו הבא מכלל עשה…
לא אכחד להזכיר כי בשו"ת חתם סופר (ח, ח) ובשו"ת כתב סופר (יורה דעה קו) אסרו כל ספירה אשר כוונתה היא לדעת את מניין האנשים (אף בדרך אחרת כאצבע). ומה שהתירו אצל הכהנים (ע"י אצבעות) זה מפני שמטרתם לא הייתה המניין/המספר אלא הגורלות. וחזיתי כי בפאת השלחן שהתיר את הספירה ע"י אמצעי אחר…
כיוון חדשני ראיתי באברבנאל (עה"ת כי-תשא) דביאר דדברי התורה שאסור למנות, היו לשעה ולא לדורות, עיין היטב בדבריו (ולפי"ז ניתן להבין מדוע השולחן ערוך לא הזכיר זאת בספר ההלכות). אולם צ"ע בשיטה זו, דהרי מהגמרא שהזכרנו לא משמע כן. וראיתי בשו"ת פני מבין (יורה-דעה שכט) דביאר שהשולחן ערוך לא הביא איסור זה בספרו משום שדבר זה אינו איסור ממש, אלא רק מנהג טוב. אלא שרבים מפוסקי זמננו ביארו דהוי איסור גמור למנות, ועיין בזה בשו"ת יביע אומר (ב, טז. י חושן-משפט ב) ובשבט הלוי (הנ"ל).
פיתרון אחר לספירה הוא ע"י פסוק…
במה שהזכרת כי לעיתים רבות, הספירה בכלא היא לאסירים יהודים וגויים כאחד, דע כי ספירה זו חמורה יותר, וכפי שהסביר בשו"ת תשובות והנהגות (ג, שפז) שישראל אינם בני מנין, וככשסופרים עם עכו"ם ליהוי בני מנין כמותם, עיי"ש…
העולה לדינא: נראה דכיוון דקיימת סיבה ביטחונית ובטיחותית למנות בכל יום את האסירים בבית הכלא, ניתן לסמוך להקל ולצרף בזה כמה שיטות. ראשית, י"א כי האיסור לספור הוא דווקא כשסופר את כל ישראל. ב, הספירה הינה לצורך חשוב. ג, איסור זה לא נזכר בשולחן ערוך. ועם כל זה לענ"ד, יעשה זאת שלא ע"י מניין הראשים, אלא יספור אצבעות או כל דבר אחר."
הרב שמואל אליהו, אתר הקול היהודי
מותר לספור רק ע"י שני התנאים, צורך ואמצעי. אך מבין כי אפשר שלדברי רמב"ם ובנו מספיק אמצעי ללא צורך.
"…
אמנם בתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם (סימן לד) משמע שאם דוד היה מונה אותם בטלאים לא היה בהם נגף למרות שהיה שלא לצורך שכך כתב "ושאול כשמנה מקצת ישראל לא מנאם אלא בהביא כל אחד מהם טלה, ומנה את הטלאים וידע את מספרם ויפקדם בטלאים, ואמר בעל התרגום ומנין באמרי פסחיא. וכאשר מנאם דוד ע"ה בלי אמצעי, לא טלאים ולא דבר אחר, קצף עליו בעבור זה". ואפשר שכך סובר הרמב"ם שהזכיר דבר אחר ולא הזכיר צורך בהלכות תמידים (פ"ד ה"ד) "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים".
הכופר מציל גם כשיש טעות
בין כך ובין כך הכופר מועיל לעצור את המגפה, שהרי כשרואה דוד שהמגפה לא נעצרת לגמרי, ועדיין החרב נטויה על ירושלים, הוא לוקח מכל שבט ושבט חמישים שקלי זהב. בסך הכול משנים עשר שבטים הוא לוקח שש מאות שקלי זהב וקונה את הגורן של ארוונה. המקום שבו עומד המלאך. "וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ: וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ" (שם כז).
ספירה עקיפה
העולה מכל האמור לעיל הוא ש"אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם" (מגן אברהם או"ח סי' קנ"ו). ולכן כל ספירה לא תיעשה ישירות מול אנשים, בין אם מדובר בחיילים במסדר, בתלמידים בכיתה, באנשים למניין של תפילה, באורחים לחתונה או ברשימות של צדקה.
אם זה לצורך יש לספור את אצבעותיהם, את הטפסים שלהם או שמות ברשימה. אבל לא לספור את האנשים באוטובוס למשל כדי לוודא שכולם הגיעו, או בחתונה כדי לדעת כמה הגיעו. אפשר לספור את השולחנות ולהכפיל לפי מספר האנשים המשוער בכל שולחן.
יראו במראית העין וימנו במחשבה
…
על כן מורה בבית ספר או בתלמוד תורה שיש לו יומן ובו רשומים שמות התלמידים, ובצד כל תלמיד רשום מספר, מאחר שלא קורא את המספרים וסופרם רק במחשבה – מותר. אבל אם סופר ממש כמה תלמידים באו וכמה חסרים, אסור. כי הרי ראינו שבמקדש, למרות שלא היו אלה כל ישראל, אף על פי כן מנו אצבעות. והכול כדי שלא ישלוט עין הרע."
הרב מרדכי גרוס, אתר ישיבה
כותב שאסור לספור ספירה ישירה, אבל לספור על ידי דבר אחר (חולצה וכד') נחלקו האם מותר לספור שלא לצורך. מבין כי לפי הסבר אחד ברמב"ן, מותר לספור ע"י אמצעי, אף ללא צורך. אך לפי הסבר אחר שהרמב"ן מביא, מותר רק לצורך. ולמעשה מצריך שני התנאים, אך לפי דעתו נראה כי מנייה ע"י פסוק מותרת אף שלא לצורך (ככה"נ כי אינה מנייה).
מרחיב את הגדרת הצורך, ומגדיר ספירה לצורך גם כדי לדעת כמה יש ברכב (אני מבין שכולל טיול. ד"פ) כדבר של צורך ומותר על ידי דבר אחר.
"שאלה
אני עובדת בתור מורה, מותר לי לספור את התלמידים?
תשובה
אסור לספור יהודים בספירה ישירה. לגבי ספירה על ידי דבר אחר, כגון לספור אצבעות, שנינו בגמרא ביומא כב, שכשהיו צריכים לספור האנשים עבור הפיס במקדש, היו מושיטים אצבעותיהם והיו סופרים האצבעות. מזה אנו למדים שבספירה שהיא לצורך, מותר לספור האנשים על ידי ספירת דבר אחר כמו האצבעות שלהם. וכן הזכיר המגן אברהם להלכה באורח חיים סימן קנו. נחלקו הפוסקים האם הדבר נכון אף ביחס לספירה שלא לצורך, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים האם הטעות של דוד הייתה שספר האנשים בספירה ישירה ולא על ידי דבר אחר. (רמב"ן בפרוש אחד) או שספר על ידי דבר אחר, וסבר שמותר לספור על ידי דבר אחר אף שלא לצורך וטעה בזה. (רמב"ן בפרוש שני. ורד"ק) (בשו"ת שרידי אש חלק א סי' קלט משמע שאוסר ספירה שלא לצורך אף על ידי דבר אחר. ובשבט הלוי ח"א סימן לד, נוטה לברר דעת הרמב"ן לקולא) למעשה כשיש צורך לספור אפשר לספור דבר חיצוני לאדם, כמו חולצות, זוגות רגלים וכדו', וכשאין צורך לספירה עדיף לספור על ידי פסוק כמו הושיע את עמך כפי שרגילים לספור למנין! נכון להגדיר ספירה לצורך ידיעה כמה יש ברכב, או כמה יש בקבוצה כספירה לצורך לענין המנין על ידי דבר אחר."
הרבנות הצבאית הראשית, אתר ישיבה
מביאים שאין לספור מספרי ברזל של חיילים, והתירו לצורך מנהלי או מבצעי [נראה כי מספרי ברזל לא נחשב כע"י אמצעי]. לפיכך עולה כי ההיתר רק לצורך מצווה וע"י אמצעי.
"תשובה
אסור למנות חיילים בדרך של ספירה. ככתוב בספר שמואל: "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים". ספירת אנשים כרגיל עלולה לגרום למגפה. יש מהפוסקים (שבט הלוי א, סימן לד) שכתבו שאף ספירה בדרך מספרי ברזל אסורה. לפיכך יש להורות לספור עצמים נלווים לאדם. מותר להגדיר מראש שסופרים חולצות או כלי נשק וכדומה, ומספר הברזל שכל חייל אומר מבטא את כלי הנשק שברשותו. דרך זו מותרת, גם היא, רק לצורך מצוה אך כשיש צורך בספירת חיילים לצורך מנהלתי או מבצעי נחשב הדבר לצורך מצוה (שו"ת עמוד הימיני סימן יד) דובר צה"ל בשם הרבנות הצבאית הראשית".
יש צורך באמצעי בכל מנייה
אוצר הגאונים יומא כב, ב
לומדים מהמניין במקדש שאין למנות לפי גופים, אלא באצבעות.
"…והוא היה אומר להן הוציאו כל אחד ואחד אצבע' כדי לעבור המנין על אצבעות [אבל לא הגופין, שאסור למנות את ישראל…"
רש"י שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
בכל פעם שמונים את ישראל יש לקחת אמצעי (או אף שקלים).
כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:"
שפתי חכמים שמות פרק ל פסוק יב אות ב (פרשת כי תשא)
רש"י הדגיש את דבריו באופן שיובן כי אין הכופר תשלום לאחר המניין, אלא אמצעי המניין. שע"י תחבולה זו לא ישלוט בהן עין הרע.
"דעת רש"י שלא תפרש לאחר שקבלת סכום מנינם ונתנו איש כופר וגו' לכ"פ כשתרצה לידע מנינם אבל לא תמנה אותם לגלגלותם והא דנקט רש"י לשון שלילה אל תמנם לגלגלותם ולא נקט לשון חיוב ולומר כשתחפוץ וכו' יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם כמו שנאמר בקרא לומר לא שהוא מצוה למנותם במחצית השקלים כדי שיעשו האדנים אלא תחבולה שלא ישלוט בהם עין הרע והוא הדין על ידי דבר אחר חוץ מחצאי שקלים היה יכול למנותם אלא שעל ידי חצאי שקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי. רא"ם:"
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד
במקדש מנו ע"י אצבעות כיוון שאסור למנות ישראל אלא ע"י אמצעי [האיסור שייך בוודאי גם בספירה של קבוצה קטנה].
"כיצד מפיסין עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונים מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים, ואם הוציא שלש מונין לו שלש, ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאים שהגודל קצר ונוח להוציאו ולכפותו, והמוציא גודל אין מונין אותו לו, ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה.
ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים."
פירוש המשניות לרמב"ם יומא ב, א
"וסדר הגרלה זו שהזכיר כך היא, לפי שאסור אצלנו למנות אישי ישראל כלל אפילו לדבר מצוה, ומעשה דוד המלך ידוע, אבל נמנים כשירצה מי שהוא למנותם בכך שלוקחין מכל אחד משהו, ומונים אותם הדברים."
רבי אברהם בן הרמב"ם שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
הכופר הוא כפרה המסירה את הנגף. ומשמע שדווקא כאמצעי למנייה.
"ולא יהיה בהם נגף. נתינת טעם (כלומר) המנין גורם לנגף שיבוא והסרתו על ידי הכופר שהוא כפרה ולפיכך מנה שאול את ישראל באמצעיים (כלומר) בטלאים וכאשר טעה דוד ע"ה (כי) שגיאות מי יבין אירע הנגף כמו שאמר בשמואל ודברי הימים:"
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן לד
הקב"ה קצף על דוד כיוון שמנה בלא אמצעי.
"שאלה ילמדנו רבנו מאיזו סבה קצף אלהים יתעלה על אדוננו דוד כשמנה את ישראל יורנו אדוננו ושכרו כפול.
תשובה כתוב בתורה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וכאשר צוה יתעלה למנותם במדבר עשה הכפרה על זה ונתנו איש כפר נפשו ליי' בפקוד אותם. ובא בפרוש שאיסור מניית ישראל שרשו במה שאמר יתעלה ליעקב אבינו על זרעו אשר לא יספר מרוב ושאול כשמנה מקצת ישראל לא מנאם אלא בהביא כל אחד מהם טלה, ומנה את הטלאים וידע את מספרם ויפקדם בטלאים ואמר בעל התרגום ומנין באמרי פסחיא. וכאשר מנאם דוד ע"ה בלי אמצעי, לא טלאים ולא דבר אחר, קצף עליו בעבור זה. וכתב אברהם ביר' משה זצו"ל."
בית הבחירה למאירי מסכת יומא דף כב עמוד א
מניין מותר ע"י אמצעי.
"ומעתה בא לפרש ענין הפייס הן לתרומת הדשן כשיארע על הדרך שהזכרנו הן לשאר העבודות שהיו נעשות לעולם על ידי פייס היאך הוא ואמר שהממונה והוא סגן הכהנים העומד בעזרה וממונה על הפייסות להדריכם בעבודתם היו כל כהני בית אב מתקבצים לפניו בלשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר מלובשים בבגדי כהונה ועומדים לפניו בהיקף והיו מסכימים ביניהם להזכיר מנין אחד יתר על כל אותן הכהנים כדי שיהו כולם בכלל המנין ומתחיל ומונה האצבעות אחד שנים שלשה וחוזר חלילה עד שיכלה המנין והכהן שיהא אותו המנין כלה בו יהא זוכה באותו ענין ולא היה אפשר לו למנות בהם עצמם שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה עד שכשהיו רוצים למנותם היו לוקחים מהם דבר מכל אחד ואחד ומונין אותם הדברים כענין האמור בשקלים וכענין האמור בשאול ויפקדם בבזק שפירושו שברי חרסים דקים שכל אחד היה נותן מכיתת חרס ומונין אותן החרסים וענין בזק לשון כתות ושבור כמו שאמרו בעירובין פרק אחרון ק"ד א' בוזקין מלח על גבי הכבש כלומר שמכתתין מלח ומפזרין על הכבש שלא יחליק את רגליהם וכן נאמר עליו ג"כ ויפקדם בטלאים ופי' בגמ' שלקח כל אחד טלה מעדרו של מלך ומנו הטלאים ומתוך כך בזו היה הממונה אומר להם הצביעו ר"ל שיהא כל אחד מהם מוציא אצבעו והממונה נוטל המצנפת מראשו של אחד מהם ומחזירה ונודע להם שמאותו כהן מתחיל המנין ומונין האצבעות ואותו שכלה בו המנין שהסכימו עליו זוכה בדבר שפייסו עליו ולשון פייס הכוונה בו כעין גורל אבל הלשון הוא שנעשה כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם:"
אדרת אליהו שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
מצווה לדורות שבכל עת שימנו, יעשו זאת ע"י אמצעי. ומכיוון שהחלק העיקרי של הציווי ("זה יתנו") הוא לשעה, לא נמנה בתרי"ג מצוות. [כך נראה להבנתי].
"כי תשא את כו'. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים. ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו כו' ולא נצטווה למנות. אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון. וזה יתנו הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין וע"ז בא הציווי לא ירבה ולא ימעיט. וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצות וע"ז אמר תרומת ה' ונתת אתו על עבדת כו'. והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הל"מ ומרומז במ"ש חז"ל:."
מגן אברהם סימן קנו ס"ק ב
אסור למנות אף אם אינו מכוון, וכן לדבר מצווה. ומותר ע"י אמצעי כגון אצבע.
"אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם"
פרי חדש אורח חיים סימן נה סעיף א
"יש ליזהר" שלא למנות ישראל אף לדבר מצווה. מלשונו אולי משמע כי אין איסור ממש, רק זהירות. ונראה שמסכים ע"י אמצעי.
"יש ליזהר מלמנות את ישראל לגולגלותם לראות אם יש מנין או לא, דאמרינן ריש פרק ב' דיומא [כב, ב] אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב [שמואל א טו, ד] וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים:"
שו"ת שבט הלוי חלק א סימן לד
נשאל על ספירת תלמידים בעזרת שיטה הדומה למספרי ברזל. מביא שאולי זה תלוי במחלוקת של הרמב"ן ורד"ק האם ספירה על ידי דבר אחר מותרת שלא לצורך. [אמנם דעת הרמב"ן המבוארת לעיל אינה כן בהכרח, אלא הביא זאת רק כאחד מההסברים, ולהסבר אחר ברור כי יש איסור ע"י ד"א בלא צורך]. בנוסף, הגדיר את הצורך שהזכיר הרד"ק, כצורך של תורה, כלומר לא כל צורך יהיה מותר.
הגדיר ספירה זאת כלא לצורך שהרי אפשר לבדוק אם כל התלמידים נמצאים על ידי רשימת שמות (אפילו יקח יותר זמן). בכל אופן לשיטתו מניין זה אסור לכו"ע כיוון שהתלמידים עצמם מונים [לא ברור ממש מאיזו סיבה אסר, אך נראה כפי הבנתו במחלוקת לעיל שלשתי הדעות יהיה אסור- אם כרד"ק הרי זה לא לצורך תורה, ואם כרמב"ן אין זה ע"י ד"א].
לסיכום נראה שלדעתו מותר רק ע"י אמצעי, ולצורך חשוב כמו לצורך 'תורה' תלוי במחלוקת הנ"ל.
"בענין אסור למנות את ישראל וכו'.
בני ברק ט' כסלו תשכ"ג. כבוד ידידי תלמידי היקר והמופלג בתורה ויראה כ"ה אברהם בלוי הי"ו. אחדשה"ט ושלום למודך.
ואשר שאלת בחכמה בהא דמבואר יומא כ"ב ע"ב דאסור למנות את ישראל, האיך הדין באופן כזה שמציבים תלמידים בג' שורות של עשרה שורות קטנות של ג' ג', והשורה הראשונה כל ילד אומר מספר עד עשר, ועי"ז נתודע לך אם כולם כאן.
הנה בעיקר איסור דאסור למנות את ישראל דעת הרמב"ן פ' כי תשא דדוקא אם אינו מונה על ידי אחר אבל ע"י דבר אחר מותר אפילו שלא לצורך, וחטא דוד המלך בשמואל ב' כ"ד שמנה את ישראל הי' שלא מנה ע"י ד"א, איברא דעת הרד"ק בשמואל שם, כי גם דוד מנה ע"י דבר אחר ואעפ"י כן נענש כי הענין היה שלא לצורך, ואעפ"י שבודאי היה לצורך תכסיסי מלוכה מ"מ כיון שלא הי' לצורך של תורה הוי כשלא לצורך. והנה אם נאמר שהמנין שלך יש לה דין מנין ע"י דבר אחר הי' מותר לדעת הרמב"ן ולדעת הרד"ק הי' אסור דאינו נראה דזה יהי' נקרא לצורך דהא אפשר בענין אחר על ידי שקוראין רשימה של שמות הילדים על הסדר וכל מי שהוא כאן אומר כן כנהוג, אלא שהוא דרך ארוכה קצת, אמנם בשביל זה לא הותר איסור מנין לישראל.
איברא נראה דהכא לכ"ע אסור דגם זה שהילדים מזכירין המספרים, זה עצמו איסור מנין ואף אם יהיו פחות מבני י"ג, חדא דהא כתבו הפוסקים דאיסור מנין בעיקרו דאורייתא מקראי דכי תשא, ובדאורייתא לכ"ע לא ספינן להו בידים, ולהרבה שיטות גם בדרבנן, והכא י"ל לכ"ע אסור כיון דהטעם שמכניס עין הרע ר"ל הנגרם ע"י מספר, וזה י"ל אולי גם אם סופר המנין הוא קטן. וגם מה שאתה גורם וגומר ע"י זה הענין נראה דאיסור איכא, דהא כבר העיר בס' שפת אמת יומא שם, דהא בפייס לא הי' מונין כלל מספר הכהנים רק כל המספר לידע באיזה כהן כלה המנין שהוא יהי' בין המקריבים, וכתב בשפ"א דמ"מ הוי כמספר כיון שמזכיר סכום יע"ש, והאי דידן לא גרע מזה, ע"כ לענ"ד לא מצאתי טעם נכון להתיר. זולת זה שמח אני לראות כי שוקד אתה על דלתי ההלכה ועפ"י התורה אשר יורוך, ובזכות זה תזכה לשובע שמחות וכ"ט. כאות נפשך היקרה ונפש רבך ידידך מצפה לחסדי ה'."
באור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת רסד רסה
בשאלה מדוע לא מנה רס"ג איסור זה במניין המצוות. על בה"ג לא תמה כיוון שאינו מונה לאו הבא מכלל עשה, וכן רמב"ם ורמב"ן מנו רק מקצתן. אמנם על רס"ג ורשב"ץ השאלה עומדת באופן ברור.
לכן מסביר כי מפשט המקראות אין באמת לאו כזה, רק חובה לתת מחה"ש בכל שנה, ובכל פעם שנמנים (כך מסביר בדברי הרמב"ן, שמהפסוק לומדים לשני הדברים). אלא שלפי זה תמוה מדוע רמב"ם וסמ"ג לא הביאו החובה לתת מחה"ש כשנמנים יחד עם חובת מחה"ש הרגילה. אלא לרמב"ם באמת אין מצווה לתת מחה"ש בכל פעם שיש מניין [אלא ככל הנראה איסור מדברי קבלה].
מ"מ לפי רס"ג החובה מהתורה לתת מחה"ש כל שנה, וכן מדאורייתא בכל פעם שיש מניין יש לתת מחה"ש כופר, או לחלופין למנות ע"י אמצעי. ומדרבנן יש למנות ע"י אמצעי גם כאשר נותנים כופר, ודבר זה למדו משאול באסמכתא, ובאמת לפי הפשט 'בזק' ו'טלאים' אלא שמות של מקומות.
"ועדיין צריך ביאור מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין לאו הבא מכלל עשה דאסור למנות את ישראל… וכבר העיר בזה הר"ב באר שבע (בפ"ק דתמיד) על כל מוני המצות שלא מנו מצוה זו… ומיהו מה שיצא לדון על כל מוני המצות ודאי לא קשה כ"כ. שהרי הבה"ג וסייעתו ז"ל אינם מונים שום לאו הבמכ"ע במנין המצות. והרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם לא מנו אלא קצתם. וע"כ שיש להם איזה טעם בדבר שלא מנו אלא אלו ולא את כל האחרים. וכבר ראיתי להר"ב ז"ל גופיה (בצידה לדרך ריש פרשת תשא) שהרגיש קצת בזה… ועכ"פ ודאי לשיטת רבינו הגאון ז"ל קשה לכאורה אמאי לא מנה מצוה זו במנין הלאוין. וגם על הרשב"ץ ז"ל קשה דהו"ל למנותה במנין העשין כשיטתו:
ואמנם נראה דבעיקר הדבר אין יסוד נאמן לקושיא זו דהרי באמת לא אשכחן בשום דוכתא מבואר שיש בזה לאו הבא מכלל עשה וגם בגופיה דקרא לא אשכחן שום משמעות לזה כלל…
וכבר הביא הראב"ע ז"ל בשם הגאון. (שהוא כנודע רבינו סעדי' גאון ז"ל). שכתב וז"ל והגאון אמר כי כסף כפורים הוא חיוב על ישראל בכל שנה בין שיספרם מלכם או לא ישא מספרם… יש אומרים כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון עכ"ל הראב"ע עיין שם. ובודאי דדברי הגאון ז"ל אמת. שהרי כן מפורש בכל מסכת שקלים… ואמנם גם דברי יש אומרים שהביא הראב"ע ז"ל הם גמרא ערוכה… מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים… הרי להדיא דהמגפה היתה משום שטעה דוד למנותם בלא כופר…
וראיתי להרמב"ן… מבואר מדבריו ז"ל דודאי עיקר קרא לא בא אלא לומר שצוה הכתוב ליתן בכל פעם שיהיו נמנים מחצית השקל לבדה"ב ולקרבנות צבור ושאר צרכי הצבור. אלא דמריבוי המקראות דרשו ג"כ דבכלל המצוה ג"כ דאפילו לא ימנו יתנו בכל שנה ושנה כל אחד מחצית השקל לקרבנות ושאר צרכי צבור. וא"כ מצוה זו כוללת ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה לצרכי הצבור. וכן בכל פעם שיהיו נמנין. ועי' ג"כ מש"כ מהר"ש יפה ז"ל (ביפה מראה פ"ק דשקלים). שכתב דלפ"ז פירוש הכתוב. כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו וגו'. וכמו כן יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בכל שנה ושנה אף על פי שלא תשא את ראשם. וכל העובר על הפקודים היינו כל הראוי לעבור עיין שם בדבריו. מבואר מזה דאין מקום קושיא כלל לדברי הגאון מהמגפה שבימי דוד בשביל שלא נתנו כופר נפשם כשנמנו. דודאי בכלל המצוה ליתן כופר נפשם בכל פעם ופעם שיהיו נמנין. וגם ליתן פעם אחד בכל שנה ושנה אפילו בלא מנין:
ועכ"פ מתבאר מזה דאין לנו בכתוב שום משמעות איסור שלא למנות את ישראל. ואין ענין הכתוב אלא להטיל חובה ליתן כל אחד מחצית השקל כשיהיו נמנין… וממילא מבואר דעפ"ז אין מקום קושיא במה שהתפלא הר"ב באר שבע… ומעתה אין בזה שום לאו הבא מכלל עשה שתבא במנין המצות. דאין לנו בהנך קראי אלא המצוה ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה. וגם בכל פעם שיהיו נמנין. והמצוה תגן עליהם שלא יהא בהם נגף בפקוד אותם ואם לא יתנו יענשו שיהא בהם נגף. והרי כבר מנו כל מוני המצות מצות עשה דמחצית השקל. וגם רבינו הגאון ז"ל (לעיל עשין כ'). וזולת זה אין שום מצוה אחרת בפרשה זו:
איברא דלפ"ז הדבר תמוה טובא לכאורה על הרמב"ם ז"ל (בהלכות שקלים) והסמ"ג (עשין מ"ה) שלא הביאו אלא המצוה ליתן מחצית שקל בכל שנה. ולא הביאו כלל המצוה המפורשת בהדיא בקרא ליתן מחצית השקל בכל פעם ופעם שהם נמנין. וכן בסה"מ… וזה דבר מתמיה לכאורה.
והנראה לומר קצת בדעתם ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ב דיומא שם) עלה דתנן הממונה אומר להם הצביעו… אבל מקראי דויפקדם בבזק. ויפקדם בטלאים. דמשמע שלא מנאם אלא ע"י הבזק והטלאים. מבואר דאת ישראל עצמן אסור למנות… ודאי לא מהני נתינת מחה"ש להתיר למנות ישראל. דאסור בכל ענין. ונראה דמזה הוא שהוכיח רש"י ז"ל דגם נתינת מחה"ש לא מהני להתיר למנות אותן בעצמן לגולגלותם. אלא כשיתנו כל אחד מחה"ש ימנה את השקלים וידע מנינם. משום דס"ל דמאי דפריך ונימנינהו לדידהו. היינו משום דס"ד מעיקרא דמותר למנותם לגולגלותם. אלא שצריך ליתן מחה"ש כופר נפשם כפשטיה דקרא. וכיון דהנך חצאי שקלים לא באו אלא לצרכי הקרבנות ושאר צרכי צבור. א"כ התם דעיקר המנין אינו אלא לצרכי הקרבת קרבנות צבור וצרכי המקדש. זהו גופא הו"ל במקום נתינת מחה"ש. וכאילו נתנו חצאי שקלים דמי. וא"כ מותר למנותם לגולגלותם. ואין צורך למנות אצבעותיהם. והיינו דפריך ונימנינהו לדידהו. ומשני מסייע ליה לרבי יצחק דאמר אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה מדכתיב ויפקדם בבזק. דמוכח משם דבכל ענין אסור למנותן. ומה שהצריך הכתוב במנין דמשה שיתנו מחהש"ק אף על פי שאפשר למנות אצבעותיהם או ע"י בזק או טלאים. עכצ"ל דהיינו משום דבלא"ה היו צריכים ליתן אז מחה"ש למצות מחה"ש שבכל שנה ושנה לצרכי צבור והקרבנות לכן צוה הכתוב למנותם ע"י השקלים שעליהם ליתן. אבל אין ה"נ דהוה מצי למנותן ע"י דברים אחרים כמו שעשה שאול. וכמו אגריפוס שמנה את ישראל ע"י מספר הכליות. כדאיתא בפרק תמיד נשחט (ס"ד ע"ב) עיין שם. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דאין לנו בקרא אלא מצות מחה"ש שבכל שנה ושנה בלא מנין. אבל בשעת מנין ליכא מצוה ליתן מחה"ש זהו דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל והר"א הזקן ז"ל. ולהכי לא הביאו במצות מחה"ש אלא המצוה ליתן בכל שנה ושנה בלא מנין:
אמנם נראה דמסוגיא דפרק בתרא דברכות… משמע בהדיא דשקלים דקרא משום המנין עצמו הוא שחייבן הכתוב. דהמצוה היא שכשהם נמנין. עליהם ליתן מחה"ש כופר נפשם. והוא מצוה הנוהגת לדורות שבכל פעם שנמנין יתנו מחה"ש. וכן מתבאר מדאמרינן התם מאי ראה. כסף הכפורים ראה. משמע בהדיא דכסף הכפורים שבמנין משה לא בא אלא משום המנין עצמו. וכן מפורש בפסיקתא רבתי (פיסקא דכי תשא) דאמרינן התם אמר רבי חנינא חצי הסלע וכו' לא היה נגבה אלא על כפרתן של ישראל שהיו לוקחין בהן תמידין. אמר הקדוש ברוך הוא צפוי לפני שכל מנין שעתידין ישראל להמנות שיש בהם חסרון. אלא מה אני עושה הריני מתקן להם רפואה שכל מנין שיהיו נמנין שתהא להם כפרה. ומה היתה כפרתם זו כפרת שקלים עיין שם. הרי להדיא דענין המצוה היא ליתן מחה"ש בכל פעם שעתידין להמנות לכופר נפשם וכפשטיה דקרא. וכן מתבאר מדברי הפסיקתא זוטרתא שהבאתי לעיל. וראיתי בפענח רזא (ריש פרשת תשא) שכתב וז"ל פירש"י לא תמנם לגולגלותם אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים וכו'. וקשה הא כתיב ויפקדם בטלאים ויפקדם בבזק. וכן לקמן בפירש"י שנמנו פעם שנייה ולא אתפרש שנתנו שום דבר. וי"ל דדוקא כאן לכפר על מעשה עגל נתנו וזהו איש כופר נפשו שעתה משום כפרת נפש נתנו עכ"ל עיין שם. וכ"כ בפירוש הר"י מווינא ז"ל שם עיין שם. מבואר דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל בזה דלדורות ליכא מצוה ליתן מחה"ש כשנמנין. אלא דבמנין דמשה ס"ל שלא נצטוו ליתן אלא לצורך שעה לכפר על מעשה העגל. אבל לדורות. ואפילו כשנמנו עוד פעם שנית אח"כ ע"י משה לא נתחייבו שוב ליתן מחה"ש.
אלא דדבריהם צ"ע אצלי. דמלבד מה שהבאתי מסוגיא דברכות והפסיקתא רבתי. תמוה דלדבריהם גם מצוה דמחה"ש שבכל שנה מנ"ל שנוהגת לדורות…
ועכ"פ מבואר דלדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו אין מקראות הללו יוצאין מידי פשוטן. וליכא שום איסור מדאורייתא שלא למנות את ישראל. אלא שצוה הכתוב שימנם ושיתנו מחה"ש כופר נפשם. ובכל פעם שימנו אותם נצטוו בכך לדורות. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. ואמרה תורה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. הא אם לא יתנו יהיה בהם נגף. משום שהמנין הוא סכנה להנמנין אם לא יתנו כופר נפשם. וכדאיתא בפסיקתא רבתי. והיינו דוקא כשנמנין לגולגלותם. אבל כשנמנין בבזק ובטלאים וכיו"ב לית לן בה. אלא דהיינו רק דינא דאורייתא. אבל מדרבנן אסרו למנותן בכל ענין אפילו בנתינת שקלים. ואפשר דהיינו משום שגזרו בה דילמא אתו למימנינהו בלא נתינת שקלים או דילמא ישתמטו קצתם מליתן ואתו לידי סכנה. ואסמכוה אקרא דויפקדם בבזק. ויפקדם בטלאים. דאם איתא דבנתינת שקלים שרי למנותן לגולגלותיהם. לא הוה עביד טצדקי לאפקועי ממצות מחה"ש. אלא ודאי ע"י שקלים נמי אסור. אבל אין זו אלא אסמכתא בעלמא. דלפום פשטיה דקרא בזק וטלאים אינם אלא שמות מקומות. כמבואר בגמרא ובתוס' ישנים שם עיין שם. ואף על גב דגבי בזק פריך התם ודילמא שמא דמתא הוא. וגבי טלאים לא פריך הכי עיין שם. נראה דהיינו משום דכיון דבזק אשכחן בקרא עיר ששמה כך. הילכך אפילו בדרך אסמכתא בעלמא ליכא למילף מידי מהך קרא. משא"כ טלאים דלא אשכחן בהדיא בקרא עיר בשם זה. לכך דריש לה בדרך אסמכתא כטלאים ממש. וכיו"ב דריש התם דהמונה את ישראל עובר בל"ת מדכתיב אשר לא ימד. ולחד מ"ד עובר בשני לאוין מדכתיב אשר לא ימד ולא יספר עיין שם. ואין להאריך בזה:"
הרב יצחק אריאלי – עינים למשפט, ברכות סב, ב
מסיק כי מנייה מהכתב נחשבת כאמצעי ומותר. ומביא כי יש אפשרות לפרש ברמב"ם, סמ"ג ומאירי שמספיק אמצעי ללא צורך, ונראה שסומך על כך במידת מה. כמו"כ מצרף להיתר סברה לפיה אין איסור כאשר אנו במצב של "אין עושים רצונו של מקום" עפ"י הבנתי ברבינו חננאל. אמנם גם זאת כצירוף להיתר ע"י אמצעי.
"…ועיין בספר אומר השכחה מש"כ בשם פענח רזא, ולא הזכיר שגם הרמב"ם הביאו בהלכות תמידין שם, וצ"ע מגמ' דיומא שם. ומה שהקשה מהפוסקים שהשמיטוהו, י"ל שפסקו כמ"ד כאן בזמן שעושין כו' ובזמן שאין עושים כו' שרי, כן יש לפרש בגמ', ועיי"ש בפירוש ר"ח, והאידנא חשבינן כאין עושין כו', וכמו שאמרו בגמ' (ב"ב דף י), ולמנות ע"י רשימה בכתב משמע דהוי כעל ידי דבר אחר ושרי.
-[א"ה מכאן עד סוף הענין נוסף במהדורא ב']…
ואף אם המנין היה על ידי דבר אחר, אם לצורך מצוה דוקא הותר. דעת התוס' רי"ד ביומא שם, שאם אינו לצורך מצוה אף ע"י דבר אחר לא, דאל"כ הוה ליה לדוד למנות ע"י דבר אחר. וכ"כ הרד"ק שאפילו מנה דוד ע"י דבר אחר לא, וכתב שאמרו ז"ל שלצורך לא חסרו ושלא לצורך חסרו, והוא בתנחומא (תשא) "כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו ושלא לצורך חסרו, בימי משה היה לצורך ובימי דוד היה שלא לצורך", עיי"ש. הרי שהשוו המנין דדוד כמנין דמשה, שלפי הנ"ל היה ע"י דבר אחר, ומ"מ כיון שהמנין דדוד היה שלא לצורך חסרו. (ולא הזכיר המנינים דשאול בבזק ובטלאים, אפשר משום שפירש דבזק וטלאים שם מקום, ולפ"ז גם שאול מנה לא ע"י דבר אחר, ומ"מ כיון שהיה לצורך שפיר דמי, [א"ה צ"ב הא מבואר לעיל בסמוך דמנין דמשה הי' ע"י דבר אחר, הרי דלא סגי בלצורך לחוד. וכן צ"ב בדיבור הבא בסו"ד], או שתפס הא דתורה, גם לא הזכיר לצורך "מצוה" דוקא).
אולם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות משמע שע"י דבר אחר אפילו לא לצורך כלל שפיר דמי, וע"כ בהלכה סתם. וכן הסמ"ג והמאירי כתבו בסתמא, ומבואר שדוד מנה לגולגולת, ואמנם היה טעותו שהיה לו למנות ע"י דבר אחר כיון שהיה שלא לצורך.
ולפ"ז במנין שע"י רשימה בכתב, הוי ליה כמנין בטלאים ובזק, וכמנין האצבעות גבי פייס, ושפיר דמי, אפילו שלא כל כך לצורך. וכמש"כ במנין השני בריש במדבר "במספר שמות", שכל אחד כתב שמו בכתב, ואח"כ מנו את השמות, וכמש"כ המלבי"ם, וע"ש וברמב"ן. ומכל שכן בזמן הזה "כל זמן שאנו בגלות ואין אנו יכולים לקיים כל התורה", הוה ליה כזמן שאין אנו עושים רצונו של מקום, וכמש"כ רגמ"ה ב"ב ד"י הנ"ל, דלא חל כלל האיסור דמנין, וכמ"ש בגמ' דיומא שם, וכפירוש ר"ח שם, (ועיין יערות דבש שכתב כן מדעת עצמו), וגדולה מזו אמרו (בגמ' ב"ב צט), ופניהם אל הבית דגבי בית המקדש שעשה שלמה, מפני שהיו אין עושים רצונו של מקום, (וצ"ל דלגבי הזמן דמשכן של משה שאז היו עושין רצונו של מקום, מקרי הא דשלמה כן). ועל זמן דשלמה נאמר והיה מספר בני ישראל כחול גו', ומה שכתוב אשר לא ימד ולא יספר, הוא על לעתיד לבא, וכמו שאמרו במדרש רבה פרשת במדבר."
הרב ברוך יוסף פורטנוי[6] – ישועות ברוך על התורה כי תשא
כתב שלא לספור ראשים של ילדים אלא אותיות או לספור כיפות/נעליים. נראה בדבריו כי שני התנאים נצרכים.
"…למדנו, שצריך להיזהר מאד, שכאשר רוצים לספור בביהכנ"ס את האנשים כדי לדעת האם כבר יש מנין, או לא. או כשסופרים ילדים בכתה ובמגרש המשחקים. לא למנות לפי מספרים, אלא לפי אותיות א' ב', או לספור כיפות או נעליים. אך אין לספור ראשים, כי הדבר עלול להביא עין הרע ר"ל."
מספיק תנאי אחד- או צורך או אמצעי
דבר יהושע ד, נז
בתשובה ארוכה זו, לאחר דיון בדברי הרי"ד ובדברי המדרש רבה (בעיקר בהם), מגיע למסקנה לבסוף כי כאשר יש צורך רבים, אפילו לא צורך מצווה רגיל, מותר למנות את ישראל אף ללא אמצעי. כמו"כ, נראה שיצדד להתיר גם מנייה ע"י אמצעי גם כשאין צורך (כלומר מספיק תנאי אחד). וכאשר מנה שלא לצורך וללא אמצעי, יכול לתקן זאת ע"י כופר.
- מוכיח מהמקדש וממניית אורחים בשבת כי צורך מצווה הוא גם צורך בני אדם ולא רק מצווה גמורה. מה שנחשב כ'ללא צורך' הוא דבר שאין בו צורך הגוף או האנשים, אלא כדוד המלך 'לשמח לבו'.
- מניח כהנחת יסוד כי מפרשי התנ"ך יכולים בפירושיהם 'לחלוק' על ההלכה ולפרש לפי פשט הכתובים, אע"פ שיש לכך גמרא סותרת, או שזו דעת יחיד שלא נפסקה להלכה. כיוון שאין זה פסק הלכה, ויודו שלהלכה יש ללכת עפ"י הפסיקה המקובלת ולא עפ"י ביאור הפסוקים המתיישב דווקא.
- לפי הנחת היסוד לעיל מתקשה בדברי התוס' רי"ד, כיצד פסק כדברי המדרש רבה, שדוד חטא בכך שמנה שלא לצורך- ולפיכך להלכה מספיק שיהיה צורך. לעומת דברי הגמ' המפורשים בברכות, שדוד חטא בכך שלא לקח כופר, ולפיכך גם כשאין צורך יש היתר ע"י כופר.
- לאחר ניסיונות תירוץ ודחייתם, מיישב את דברי הרי"ד באופן הבא: דוד הוסת למנות את ישראל שלא לצורך, ובזה לא היה מועיל אפילו אם היה מונה ע"י אמצעי, וטעותו הייתה שלא נתן כופר לאחר מכן, שכן כופר מועיל להסיר הנגף גם כשאר מונים שלא לצורך. כך המדרש רבה מתיישב עם דברי הגמרא, ואף ניתן לדייק זאת מדברי הגמרא.
- למרות יישוב הקושיה, לומד מדברי הרמב"ם ורש"י שלא כרי"ד, שכאשר מונים שלא לצורך הדבר יש היתר ע"י דבר אחר.
- נראה מדבריו כי במקרה שמנו ללא אמצעי (וללא צורך) יש אפשרות לתקן הדבר ע"י כופר, ובכך להימנע מנגף, וזה יכול היה לעשות דוד, וטעה בכך.
- החת"ס חזר בו מתשובתו לאחר מענה של הרב ישראל משקלוב, כיוון שבסופו של דבר תשובתו לא נדפסה.
- מסקנתו- כאשר יש צורך כלשהו מותר גם ללא אמצעי.
"ביומא כ"ב תנן שהפייס… אמאי תקנו הפייס בדרך מנין אע"פ שהי' ע"י אצבעות מ"מ כיון דגם זה לא הותר אלא לצורך מצוה והרי כאן לא הי' צורך כ"כ אחרי שיכלו לעשות הפייס באופן אחר שלא יהי' בו שום מנין כלל, ובפרט לפי"מ שכתבו התוס' שם בדף כ"ה ע"א ד"ה אין ישיבה דכל עיקר הפייס אינו צורך עבודה דאפשר בלא פייס… ואמאי נחשב המנין לצורך מצוה מאחר שאפשר לחלק ביניהם באופן אחר.
ועכצ"ל דגם זה שעושין כדי שלא להטריח את הכהנים חשיב נמי צורך מצוה דכל צרכי רבים חשיב צורך מצוה… וכן מוכרח נמי מהא דתנן בשבת קמ"ח מונה אדם את אורחיו… וכבר נמצא תשובה שלימה מגר"י משקלאוו זצ"ל בספר היובל לד"ר בנימין מנשה לוין… שדן במשנה זו אמאי מותר למנות… ע"כ גם מה שעושה לצורך האורחים שלא ישכחם חשוב נמי לצורך מצוה, אלמא דלא בעינן מצוה גמורה אלא גם צרכי בני אדם חשיב צורך מצוה.
אלא מעתה צריך להבין לשון התוס' רי"ד דדייק וכתב דהאי לצורך מצוה היינו דבר שבקדושה דמשמע לכאורה דבעינן מצוה גמורה ולא רק מצוה בעלמא… ועוד דהא מייתי ממנין שאול לצורך המלחמה ומה קדושה יש בו ואף את"ל דכיוון שמלחמת שאול הי' בשביל ארץ ישראל המקודשת מ"מ תקשה הא מצינו שדוד פקד את העם במלחמתו נגד אבשלום ולא נענש כלל וע"כ שהי' לצורך קיום מלכותו ולא הי' בזה שום דבר שבקדושה.
לכן נלענ"ד בכוונת הרי"ד ז"ל עפי"מ שכ' הרמב"ן… ואמר בדוד… בעבור שמנאם שלא לצורך… והרי דבריו מוכיחין דהא דבעינן לצורך לאו לצורך מצוה דוקא אלא אף לצורך דברי רשות דמלבד סתימת לשונו הרי דבריו שאומר כי לא הי' יוצא למלחמה ולא עשה בהם דבר בעת ההיא הם כמפורשים שאילו הי' יוצא למלחמה אפי' מלחמת רשות והי' עושה בהם איזה דבר שהוא בעת ההיא לו יהי' אפילו דבר רשות לא הי' שום חטא, אלא משום שלא הי' דוד צריך לזה רק לשמח לבו שמלך על עם רב וזה גרע הרבה מדבר רשות…
ומעתה י"ל דזהו כוונת התוס' רי"ד… דגם לצורך דבר הרשות שפיר דמי, אלא דבעינן שאותו דבר הרשות יהי' דבר שבקדושה דהיינו לצרכי הגוף לאפוקי דבר שאין שום תועלת לצד הקדושה דומיא דדוד המע"ה שנתכוין לשמח לבו שמלך על עם רב אין בזה שום דבר לצורך מצוה לאפוקי רשות שא"ב שום תועלת ואין בו אפילו שמצא דשמצא ממצוה…
ואמנם שעל הרמב"ן והנמשכים אחריו בביאור מעשה דדוד אין להשיב מחמת דברי הגמ' הנ"ל וידוע שבעניני אגדה יש רשות למפרשי התורה לנטות מפירוש חז"ל ולפרש כפי דעתם וכ"ש כשיש שם דיעה בחז"ל המסייע להם דבכה"ג גם בעניני הלכה מצינו למפרשי התורה שפרשו מקראות אליבא דחד תנא אע"פ שאין הלכה כמותו מאחר שדיעה זו מתישבת יותר בהבנת המקרא לפי פשוטו, לפיכך שפיר מצי הרמב"ן ז"ל להביע דעתו נגד דעת הגמ' הנ"ל מכיון שאינו בזה פוסק הלכה, ויש להניח שהרמב"ן עצמו וכן כל מפרשי התנ"ך שהולכים בדרך זה אילו היו נשאלין הלכה למעשה אם מותר למנות ע"י דבר אחר כשהמנין שלא לצורך לא היו מורין שאסור מאחר שהגמרא שעפ"י שיטתה אנו קובעין הלכה נגד מדרשי חז"ל אחרים אינו סוברת כן.
אבל על תוס' רי"ד שהביע דעתו זו ע"ד הגמ' שאסור למנות את ישראל אפילו לצורך מצוה נראה קצת דבעי למפסק הלכה כך קשה מאד, דלא לבד שלא הזכיר מהמד"ר הנ"ל אלא אפילו את"ל שהסתמך על המד"ר הלא כלל גדול בידינו אין למדין מן המדרשות כשהן סותרין דברי הגמרא אפילו כשהמדרש אומר דבר הלכה וכ"ש כשהמדרש אומר דבר אגדה שאין למדין ממנה הלכה אחרי שמדברי הש"ס מוכח הלכה להיפך, וכבר האריכו בזה בעלי הכללים… וה"נ מצינן למילף מהאגדה שנקבעה בש"ס ברכות הנ"ל דגם מנין שלא לצורך מותר ע"י שקלים, ותו דהאי מלתא דברכות הנ"ל נראה דעדיף טפי מאגדה, שהרי אי הוי סבר הש"ס דדוד שקל שקלים ל"ה אמר דלא שקל מיניהו כופר אפילו בדרך אגדה, וכיון דע"כ סובר דדוד לא שקל שקלים שוב א"ל ראי' דשלא לצורך אפילו ע"י שקלים אסור ונדחה דברי המד"ר ממילא ע"י הגמרא.
…וא"כ ר' יוחנן ור' יצחק נפחא ור"י בר אידי ור"ש בר נחמני וכן מסדר הגמ' דקאמר מסתברא כמ"ד ביהמ"ק ראה כולהו ס"ל דמעשה דדוד הי' משום דלא שקיל מיניהו כופר כדאמר ר' אלעזר לעיל, ואין שום הכרח לומר דרב ושמואל לא ס"ל הכי, וא"כ ודאי קשה מה ראה התוס' רי"ד וסייעתו לתפוס כדברי המד"ר משמי' דר"א בשם ר"י בן זמרא דמעשה דדוד הי' משום שהי' המנין שלא לצורך ולהוציא מזו הלכה דשלא לצורך אסור למנות אפילו ע"י דבר אחר אחרי דכל הני אמוראי פליגי על ר"י בן זמרא וסתמא דגמ' קאזיל אליבייהו.
…אע"כ דלפי הגמ' דידן ליכא חילוק בין לצורך לשלא לצורך אפילו לענין איסורא והדק"ל אמאי תפס התוס' רי"ד דברי המד"ר בשם ר"י בן זמרא ולא דעת הגמ' דילן והני אמוראי הנ"ל דלדידהו מותר למנות ע"י ד"א אפילו שלא לצורך.
…
אבל כבר אמר החכם אהוב את החכמים ואת האמת אהוב יותר, דאף כי אמר האוה"ח דבר חכמה לתרץ את דוד והסנהדרין וכל עם ישראל איך טעו בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן אינן טועין, אבל להלכה ולמעשה אין לנו אלא דברי הגמ' המפורשין שבאמת טעו בדבר שאין תינוקות של בית רבן טועין מחמת שהקב"ה הסית לטעות, ואי נימא דכל הטעות היתה רק משום שהי' שלא לצורך מה כאן דבר שהתינוקות של בית רבן יודעין… ודאי דלא בא האוה"ח לפרש דברי הגמרא אלא אדרבה להוציא מדברי הגמ' שלא נצטרך לומר שטעה בדבר שתינוקות יודעין וכמו שכבר הזכרנו לעיל דניתן רשות לכל אדם לנטות בדרך אגדה מפירוש חז"ל כ"ז שאינו פוסק הלכה לפי פירושו, אבל אם לפסוק הלכה אין לנו אלא דברי הגמ'.
ולא עוד אלא שנלענ״ד שאף המד״ר הנ״ל אינו מסכים לפירוש האוה״ח ז״ל, שהרי המד״ר אומר כך כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן שנמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחילוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד עכ״ל, משמע דאלמלי היו נמנים בימי משה שלא לצורך היו חסרים גם אז והרי המנין שהי׳ בימי משה הי׳ ע״י חצאי שקלים, ולפי״ד האוה״ח אף הוא מודה שאם מונין ע״י שקלים מותר אפילו שלא לצורך כמבואר בדבריו, ועוד דמשמע במד״ר שבימי דוד אלמלי היו נמנין ע״י שקלים דומיא דבימי משה היו ג״כ חסרים כיון שהי׳ שלא לצורך, וזה גם נגד דעת האוה״ח הק׳ הנ״ל, וכיון שע״כ המד״ר הוא נגד דברי האוה״ח ואין לנו הכרח לומר שעכ״פ הגמ׳ מסכמת לדבריו אין לנו להוציא דברי הגמ׳ מידי פשוטן שכל הטעות של דוד המע״ה הי׳ רק מה דלא שקיל כופר…
ולא אמנע מלהעיר כי גוף הדיוק שדייק האוה״ח הק׳ זצ״ל בהא דאמרי׳ בגמ' לא שקלא מינייהו כופר משמע דכופר הוא דלא שקל והמנין הי׳ ע״י דבר אחר עכ״ל, לא זכיתי בעניי להבין מה משמע… לפיכך שפיר נקט דלא שקיל מינייהו כופר לאשמעינן שלא היה המנין ע״י דבר אחר שא״צ כופר אלא הי׳ המנין לגלגלותם שצריך כופר אחר שמנאם כדי שלא יהי׳ נגף וזה הי׳ הטעות שמנה לגלגלותם, אלא שטעות זה עדיין הי׳ יכול לתקן ע״י שאחר שמנאם יתנו כופר דכיון שכופר זה בא לכפר על המנין שלא יהי׳ נגף יכול לכפר גם כשאחר המנין ישקול כופר וא״צ שיהי׳ תחלת המנין ע״י שימנו את השקלים שנתנום לכופר… אבל בעצם המנין הי׳ רשאי להיות גם ע״י דבר אחר ובדיעבד אם מנו בלא ד״א רק לגלגלותם הי׳ עצה לכפר ע״י כופר על המנין למפרע…
וה״נ דייקא לישנא דגמ׳…
איברא גוף הראי׳ מדוד צ״ב, שמא לא מנה דוד שם ע״י דבר אחר רק לגלגולת, וחפשתי אחרי גוף הספר תוס׳ רי״ד וראיתי שכ׳ בזה״ל אסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה פי׳ לדבר שבקדושה צריך שיפקדם ע״י ד״א אבל שלא לדבר מצוה אפילו ע"י ד״א אסור, שאם יועיל ע״י ד״א למה נענש דוד כשמנה את ישראל והי׳ דבר בישראל ימנה אותם ע"י ד״א ולמה לא עשה יואב וכל סנהדרין שבישראל ע״י ד״א ויתנו המספר לדוד כלום היה רוצה דוד כי אם לדעת את מספרם ימנו ע״י ד״א ולא יהיה דבר בעם, אלא לאו שלא לדבר מצוה אסור למנותם אפילו ע״י ד״א, ומעשה דדוד שלא לדבר מצוה הוי שלא הי׳ בעת מלחמה למנות עליהם שרי צבאות ומפני זה נענש עכ״ל הרי״ד. ונראה מדבריו דפשיטא לי׳ דאע״ג דשגג דוד במה שמנה שלא לצורך בלא שקלים מ״מ אי אפשר ששגג גם בזה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע״י דבר אחר, ואכתי צריך ביאור אמאי לא מצינו למימר שכשם שהוסת למנות שלא לצורך כדי שיביא נגף בישראל כן הוסת שיהי׳ המנין לגלגלותם…
לכן נלענ״ד דעיקר ראית הרי״ד היא ממה שאמר הכתוב אצל האי מעשה ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה ואמרי׳ בגמ׳ דברכות הנ״ל שדבר זה נאמר לדוד כדי לענשו על מה שאמר אם ה׳ הסיתך אמר הקב״ה מסית קרית לי הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב כי תשא את ראש וגו' מיד ויסת את דוד וגו' וכיון דמנינהו לא שקיל מינייהו כופר עכ״ד הגמ', ומשמע מכאן שכל הסתה הי׳ רק על המנין כדאמר לך מנה את ישראל אבל לא הסיתו שיעשה המנין שלא כדין לגלגלותם דא״כ הו"ל למימר לך מנה את ישראל לגלגלותם ומדאמר סתם לך מנה את ישראל משמע דבזה בלבד הוי סגי שיהי׳ עונש לדוד אפילו אם ימנה אותם ע״י ד״א מ״מ יכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שבמנין של רשות צריך כופר דוקא שלא יהי׳ נגף אבל מנין ע״י ד״א לא סגי.
והיינו דקאמר הרי״ד שאם יועיל ע״י ד״א שלא לדבר מצוה למה נענש דוד כשמנה את ישראל כלומר מה עונש הי׳ זה לדוד כאשר הוסת למנות את ישראל והי׳ עי״ז דבר בישראל הלא עדיין הי׳ יכול דוד לעשות כמו שהוסת שימנה את ישראל אבל לא ימנה אותם לגלגלות מה שאסור אלא יעשה בהיתר שימנה אותם ע"י דבר אחר, שהרי לא הוסת שימנה לגלגולת דוקא ואין הסתה זו ראוי׳ להקרא עונש, ועוד הקשה הרי״ד כיון שלא הוסת דוד רק לאמר מנה את ישראל ולא אמר לגלגולת רק מנה סתם ויש במשמעות גם ע״י דבר אחר למה באמת לא מנה יואב והסנהדרין ע״י ד״א, כלום הי׳ רוצה דוד למנות לגלגלותם דוקא, הרי ע״ז לא הוסת וע׳׳כ לא הי׳ רוצה כ״א לדעת את מספרם ולמה יעשו באיסור ולא בהיתר, אלא ע״כ דגם כשאמר מנין סתם לא משכח״ל שיהי׳ בהיתר כיון דשלא לדבר מצוה גם ע״י ד״א אסור.
ואין להקשות הא מ״מ משכח״ל מנין בהיתר ע״י מחצית השקל תרומה לה׳ דמותר אפילו במנין של רשות כמבואר, לק״מ וכיון שלא הי׳ אז צורך בהשקלים בשביל קרבנות צבור מאחר שכבר תרמו בזמנם באדר לא הי׳ דוד רשאי לכוף את הציבור שיתנו כ״א מחצית השקל תרומה לה׳ עכשיו בשעת המנין מכיון שהי׳ המנין שלא לצורך מצוה ורק משום שדוד הי׳ רוצה בכך מה לו להוציא ממון מן הציבור דלא לצורך ולפיכך כאשר הסיתו אותו למנות את ישראל לא הי׳ עולה על הדעת שהכוונה ע״י שקלים דמהיכא תיתי להפסיד את הצבור בשביל הנאתו של דוד שלא לצורך הצבור, אבל ע"י דבר אחר הי׳ אפשר שיתן כל אחד דבר שאינו שוה כלום כמו בזק.
ובזה מדוקדק לשון הגמ׳ דקאמר וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דלכאורה הכי הו״ל לגמ׳ למימר וכד מנינהו לא שקל מינייהו כופר, אבל להנ״ל דודאי בשעת המנין לא הי׳ יכול למנות אותם על ידי כופר דאין לחייב את הציבור בכך, רק אחר שעבר ומנינהו ונתודע אשר חטא בזה…
ובזה א״ש מאד דברי הגמ׳ בברכות דז״ל אם ה׳ הסית א״ר אלעזר אמר הקב״ה מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב כי תשא את ראש בנ״י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו, מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקיל מינייהו כופר דכתיב ויתן ה׳ דבר בישראל וגו׳ עכ״ל הגמ׳, וקשה כיון שהי׳ הדבר ע״י הסתת השטן ה״ה כדרך כל עבירה שהשטן מסית לאדם שיעבור עליה ואין זה בגדר טעות שאפילו אם עושה העבירה מחמת ששכח שיש איסור זה בתורה לא שייך לומר שנכשל בדבר שתינוקות של ב״ר יודעין אותו שהרי הוא ג״כ ידע אותו אלא שבאותה שעה שכח, ועוד יש לדקדק בהא דקאמר מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, והנה ויעמוד שטן כתיב בדברי הימים א׳ כ״א וסיפא דקרא ויסת את דוד למנות את ישראל ואילו בשמואל ב׳ כ״ד כתיב ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל וסיפי׳ דקרא ויסת את דוד בהם לאמר וגו', וכבר עמדו המפרשים על השינויים אבל יש לדקדק למה מביא הגמ׳ רישא דקרא דנאמר בדבה״י וסיפא דקרא הנאמר בשמואל ב׳.
אבל לפי הנ״ל א״ש, דלפי הגמ׳ היו כאן שני דברים אחד מה שהסית השטן שהוא היצר הרע לעשות עבירה למנות את ישראל שלא לצורך זה הי׳ מעשה השטן, אבל אחר שעשה העבירה טעה דוד מעצמו במה שלא עלה על דעתו שע״י כופר יוכל לכפר…
ומעתה אין שום קושיא על הרי״ד מהגמ׳ דברכות הנ״ל ואדרבה הגמ׳ בברכות מסייעתו קצת להמדקדק בלשונם אלא דהגמ׳ לא נחתא שם לבאר העבירה שהי׳ בעצם המנין במה שמנה לצורך שלא ע״י דבר אחר שאת זה אנו יודעין רק ממה שלא נאמר בהסתה אלא לך מנה את ישראל, אבל הגמרא משתעי בעיקר במה שטעה דוד גם לאחר שנזכר שעשה עבירה ולא שקיל מינייהו כופר להגן על הנגף שגרם.
ועפי״ז הי׳ אפשר לקיים דברי המד״ר הנ״ל שלא יהי׳ סותר לדברי הגמ׳ והיינו אם נאמר דמ״ש איזה זמן נמנו לצורך בימי משה, אין הכוונה להמנין שנזכר בפ׳ כי תשא שזה הי׳ ע״י מחצית השקל ואפילו אם הוא שלא לצורך ליכא נגף, אלא הכוונה להמנין שהי׳ בחומש הפקודים בשביל הדגלים וכן בשביל חלוקת הארץ ובאלו המנויים כתיב שהי׳ כל זכר לגלגלותם דמשמע בלא שקלים…
ומעתה כיון דנתבאר דהא דשלא לצורך בעינן שקלים דוקא ולא ד״א אתיא מכח מה שפירש״י בפ׳ כי תשא כשתחפוץ לדעת כמה הם, שוב מוכח דשלא לצורך היינו שלא לצורך כלל רק שחפץ לדעת מניינם כמו שהי׳ אצל דוד אבל כל שמונה לא משום שחפץ בכך אלא משום שצריך להמנין לטובת הצבור א״צ שקלים אפילו אם אינו לדבר מצוה, דכל כה״ג אין המנין מחמת חפצו אלא שטובת הצבור צריך לכך כנ״ל.
ובעיקר דברי התוס׳ רי״ד נלענ״ד דמלבד סתימת הרמב״ם בפ״ו מתמידין יש ללמוד מפירוש המשניות ביומא דלא כהרי״ד שכ׳ שם ברפ״ב, ידוע כי אינו מותר אצלינו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם אבל מונין אותם כשרוצה אדם למנותם שיקחו מכ״א מהם דבר ואח״כ מונין אותן הדברים עכ"ל, הרי דס״ל דמעשה דדוד משום שמנה אנשים עצמן ושע״י דבר אחר מותר אפילו כשררק רוצה למנות ולא צריך לדבר מצוה.
וכן יש לדקדק מדברי רש״י ר״פ כי תשא שכ' כשתחפוץ וכו׳ כמו שמצינו בימי דוד עכ״ל משמע דבימי דוד מנו לגלגולת ולכך הי׳ מה שהי׳ הא אלו הי׳ ע״י דבר אחר הי׳ מותר.
ואותה התשובה של מרן הגה״ק בעל חת״ס שנדפסה בספר היובל להד״ר בנימין מנשה לעוין בירושלים שנת ת״ש ברור שהחת״ס חזר בו ולכן לא נדפסה בתשובותיו כי הוצאה מאמתחת כתביו ותפסוהו ספרים חצונים, כי כל הרואה התשובה שם יראה שכל מ״ש שם הי׳ בלא עיון נמרץ מכיון שלא הי׳ צריך לו למעשה שהי׳ חושב שהנדון שנשאל עליו בלא״ה מותר, אבל אחרי שהוכיחו הגאון משקלאוו ז״ל שבאמת צריך למעשה ושכל מה שכתב שם להחמיר אינו עומד בפני הבקורת בודאי הודה החת״ס זצ״ל על האמת ובטל דבריו הראשונים.
ועל כן אין שום מקום להחמיר למנות ע״י דבר אחר במקום צורך הקהל הנמנה אפילו אינו לדבר מצוה גמורה, דכל צרכי רבים חשיב מצוה וכן נהגו מעולם בכל קהלות ומוסדות ישראל והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין, וכל זה לא נצרכה אלא ללמד למקום אחר אבל לענין המפקד שפשו בין תושבי ישראל באה״ק בשנת תשכ״א כבר התברר בפנינו במועצת הרבנות הראשית שאינו נגדר מנין כלל וכלל ושמעתי שכן הורו הגרי״ח זוננפלד ז״ל וכן הגרז״ר בענגיס ז״ל בזמן המפקד שנעשה בימיהם ע״י ממשלת המנדט."
מנייה ע"י פסוק מותרת לכתחילה
תשובות הגאונים – הרכבי סימן של [תשובה זו מיוחסת לרב האי עפ"י התשובה הקודמת לה]
מביא כי היה פייס במקדש שנעשה ע"י קריאת מילה מפסוק כנגד כל אחד, כפי שרגילים בזמנו למנות עשרה עפ"י הפסוק "ואני ברוב חסדך".
"חזינא לריבוננא קימיה רחמנא בתיוב' דשאילאתא דשאילן מן קמיה בענין הפייס… וגמארא הוא דאחוי מאי דחזיתון דכתבנן שכואנתן להודיע כמה מנינן דאקשינן ונימנינהו לדידהו ואהדרנן מסייעא לר' יצחק דאמ' ר' יצחק אסור למנות את ישראל ואפילו לדבר מצוה. ובריתא אמרה היחידים מוציאין שתים ואין מונין להן אילא אחת. ותנאיי דילן הכין תנו בתוספתא ואין מונין להן את היתירה. מן הני טעמי אמרינן דלמנונון לגברי גופיהו [ע"ב] קא מיכוונין. ודאמריתון אי בתחילת הפייס קא מיירי היכי מיסתאני דנימא ואין מונין להם אלא אחת אי מניית חד חד מה הועיל הפייס. תשובה דילכון דפייס גופיה לא מפרש הכא היכי הוא מיתעביד. אי בהוצאת אצבעות למניין פעם אחרת כי דסליקא אדעתיכון או במילתא אחריתי. ואיכא למימר דהדין מניין בתחילה הוה ולאו שנייה ומהני להון למידע שהמניין שצריכין לו בקרבן שכיח בההוא עידאנא או שלשה עשר או יתר. ואף על גב דאיכא עידאני דמיכנפין המון כהנים דידיעא מילתא שיש בהן כדי צרך ואיכא עידאני אחריני דלא מיתרמו אילא מועטין דצריכא מילתא למידע אית בהון כדי צרך או לא ונהגו למימנא תדיר. ועוד הנך דזכו בתמיד לא מימנו אילא באצבעות אבל פייס גופיה איכא אורחא למימר דלא תלי בהוצאת אצבעות אילא כיון שיודעין ממי מתחילין אית להו פיסוקי דקארו ומכוונין מילתא מילתא כנגד אחד אחד כדרגילין השתא אינאשי כד מיכנפין ציבורא וצריכא למיחזא אי האוו בי עשרה לפרוש על שמע או לירד לפני [דף קנב] התיבה או למעמד ומושב או לברכת אבלים וחתנים או להזמין על המזון בשם או לא הוו לא מנו להון ראשון ושני אלא קארו פיסוקא כגון ואנ"י בר"ב חסד"ך א' ב'. וקארו ותאנו ומשלשין או צריכין וההוא דנפלא עליה מילתא דסופה הוא שזכה…"
ספר האורה לרש"י (סימן נו)
מציע למנות למניין עפ"י הפסוק "ואני ברוב חסדך…"
"וכד מכנסין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוה עשרה, קיימא לן דאסור למנות אפילו לדבר מצוה, והיכא עבדו, פתח חד ואני, תניין ברוב, ג' חסדך, ד' אבוא, ה' ביתך, וכד משלמי האי פסיקא על האי סידרא, ידעו דאיכא עשרה."
רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני – ספר העיתים סי' קעד
מביא את תשובת רב האי שנהגו למנות עשרה ע"י פסוק "ואני ברוב חסדך". במנהג שהוא מציע לכאורה יש חומרא יתירה, כדי שלא יעיינו אחד בשני, כאשר רוצים לראות שיש מניין, כל אחד אומר מילה אחרת מהפסוק [כמו מספרי ברזל. מכאן יוצא לכאורה שמספרי ברזל ע"י מספרים אסורים. אמנם, אפשר לומר שכאשר אין המטרה למנות, אלא לבדוק מי חסר הדבר יהיה מותר].
"ואשכחן נמי בתשובה לרבינו האיי, בענין הפייס, דכתב הכי. אפילו פייס איכא אורחא דלא תלי בהוצאת אצבעות, אלא כיון שיודעין ממי מתחילין, אית להו פסוקי וקרו ומכוונין מילתא כנגד אחד אחד. כדרגילין השתא אינשי, כד מיכנפי צבורא וצריכי למיחזי אי הוו בי עשרה; לפרוס על שמע או לירד לפני התיבה, או למעמד ומושב, או לברכת אבלים וחתנים, או להזמין על המזון בשם אי לא; לא הוו מנו להון ראשון ושני, אלא קרו פסוקא, כגון ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, וקרו ותנו ומשלשין אי צריכין.
ואנן חזי לן דהאי מנהגא מנהג מעולה הוא. דכד מיכנפין בבי כנישתא ובעו למיפתח בצלותא, ובעינן למידע אי הוו עשרה; קיימא לן דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, וכדגרסינן בסדר יומא בפרק בראשונה (כב,ב), אמר ר' יצחק אסור למנות את ישראל ואפילו לדבר מצוה, שנאמר ויפקדם בבזק.
הלכך כד הוו בבי כנישתא ומספקא להון אי הוו עשרה אי לא; כי היכי דלא ליעיין חד בחבריה, ולא ליתי לידי חושבנא; פתח קמא ואמר ואני וחבריה ברוב, וג' חסדך, וד' אבוא, וה' ביתך וכן כולהו. וכד משלמי האי פסוקא על הדין סדרא, ידעי דאיכא בי עשרה.
…
ועד השתא נמי מנהגא גבן, דכל מאן דעייל לבי כנישתא קרי ליה להאי פסוקא בלחישה."
קיצור שולחן ערוך סימן טו סעיף ג
אין למנות אפילו לדבר מצווה. למניין מונים עפ"י 'הושיעה את עמך'.
"צריכין ליזהר, שלא למנות את האנשים לגלגלותם לידע אם יש מנין, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצוה, דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. ונוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשרה תיבות."
מנייה ע"י מחשבה מותרת
חסד לאלפים, הלכות ברכות נה, י
מותר למנות במחשבה.
"יש ליזהר מלמנות את ישר' לגולגולתם לראות אם יש מניין דאמרו ביומא אסור למנות את ישר' אפילו לדבר מצוה ורבים טועים ומונים א' ב' ג' דמש' להו ההאיסור הוא לומר אונו דוש אבל א' ב' שרי וטעות הוא בידם אלא יראו במראית העין וימנו במחשבה."
כף החיים (פלאג'י) סימן יג אות י
אסור למנות בכל שפה, ואף לרמוז במניין בספירה על האצבעות אסור. אמנם מותר למנות באומדן, וכן מותר במחשבה.
"לא ימנה המנין לגולגולת לא בלשון לעז ולא בשאר לשונות ואפילו בלשון הקודש, אלא באומדנא ובמחשבה למראה עיניו, ולא יהיה רומז באצבעותיו."
אין איסור ממשי למנות
אברבנאל פרשת כי תשא
מביא את פרשנות רש"י ורמב"ן ומקשה כמה קושיות. נראה שהבין מרש"י שמצווה זו לדורות, וכאשר מונים את ישראל יש להשתמש דווקא בשקלים, וזה נועד כתחבולה כדי לא למנות ישירות. קושיותיו: אין ציווי למנות; לא הוזכר אצל מוני המצוות; נראה מהפסוקים כי אכן נמנו אנשים; משמע השקלים באו ככפרה ולא כתחבולה; כיצד זו מצווה לדורות אם לא ראינו שנתנו שקלים במניינים האחרים במדבר; לפי דברי רש"י יוצא ששאול חטא כאשר מנה ללא שקלים; לא מצינו שאצל הגויים כאשר נמנו למלחמה היה בהם נגף; דוד המלך נענש מכיוון שמנה שלא לצורך ולכן הדבר נחשב כסוג של גאווה.
הסבר האברבנאל: ספירת אנשים משוכת עין הרע המזיקה לנספרים, אא"כ מנייה זו הגיעה כציווי מאת ה', ואז שלוחי מצווה אינם ניזוקים. משה רבינו חפץ למנות את ישראל כהכנה לכניסה לארץ (כהכנה ללחימה), ומכיוון שהיה צורך בכסף למקדש, הציע לו הקב"ה עצה טובה- למנות את ישראל ותוך כך לגבות כופר, כך שגם תהיה כפרה על עין הרע ולא יינזקו, וגם ישיג כסף למקדש. עכ"פ אין כאן ציווי לאסוף כופר בעת המנייה, אלא עצה טובה, וכן אין הכופר אמצעי למנייה כתחבולה, אלא תשלום וכפרה כדי להגן מעין הרע. יוצא לפי שיטתו שאין צורך באמצעי, אלא בכפרה.
עוד מציין כי מנייה של אברי גוף וכד' נמנעת מעין הרע, כיוון שעין הרע עוברת דרך הפנים.
לגבי ימי דוד החטא העיקרי של העם היה המרד בדוד, ולכן הסית אותו למנותם, והסתיר מהם פניו כדי שאותה עין הרע תשלוט בהם.
לגבי אומות העולם, מתרץ כי אולי ההיזק בא עליהם בנופלם במלחמה.
"השאלה הא' במאמר כי תשא והיא שאם צוה יתברך למנות את ישראל ושיתנו מחצית השקל למה לא אמר שא את ראש בני ישראל. ואמר כי תשא כאלו כבר צוה מנינם ורש"י כתב כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת. אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע. והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד וכו'. ולפי דעתו היתה המצוה הזאת מיד ולדורות שבכל פעם שימנו את ישראל ימנם על ידי שקלים. ומפני זה כתב הרב במדבר סיני לגלגלותם על ידי שקלים בקע לגלגלת. והוא גם כן דעת הרמב"ן שהיה זה מצוה לדורות. גם יצא מדברי הרב שהיה מחצית השקל הערמה ותחבולה להנצל מהנגף שימנה את השקלים ולא ימנה את ישראל בגלגלותיהם. ושישראל בפעם הזאת לא נמנו אבל הביא כל אחד מהם מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים והוא גם כן דעת שאר המפרשים. והדעת הזה הוא בלתי נכון מפנים. הא' שלא צוה יתברך כאן שימנם לא על ידי שקלים ולא בלתם וכתב הרמב"ן שלא נאמר ועתה שא את ראשם כי היה הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואין דבריו נכונים כי הדברים הנרצים לפניו יתברך יצוה עליהם ולא יאמר אותם בלשון מסופק. והב' שאם היה זה מצוה לדורות רוצה לומר מצות עשה שימנו על ידי שקלים ולא תעשה שלא ימנם לגלגלת. איך לא נמנו שתי המצות האלה במנין המצות כפי אחד מהחכמים המונים אותם. והג' שאיך יאמרו שלא נמנו כאן אנשים כי הנה הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים. ולא יפול זה הלשון אלא בדברים הנמנים בעצם כמו (ירמיה כ"ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה כל אשר יעבור תחת השבט. הד' שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולות להנצל מהנגף והכתוב אומר ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמר לתת את תרומת ה' לכפר. מורה שבדרך צדקה היו באים השקלים. הה' כי אם תהיה המצוה הזאת לדורות איך צוה ית' במדבר סיני ובערבות מואב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם וזה מורה שלגלגלותם נמנו לא על ידי שקלים כי לא נזכרו שמה. ומה שיורה עוד עליו הוא שנאמר בסוף פרשת המנין במדבר סיני. ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש שכלם נאספו יחד במקום אחד למנותם לגלגלותם באצבע. הו' שלפי דעת הרב יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים כיון שלא נתנו בקע לגלגלת כפי המצוה הזאת. אלא ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים כי אין לחשוב שנתנו את הבזק שהם אבנים קטנים במקום השקלים כי הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל וגו'. הז' אם היה מצוה לדורות שבכל עת שימנו יתנו מחצית השקל איך היה שבכל הפעמים שנמנו הלויים לא נמנו על ידי שקלים אלא לגלגלותם ולמה לא היה בהם חשש הנגף ככל אחד משאר השבטים שצוה על זה. הנה מכל שבעת הטענות האלה יראה שדעת המפרשים בזה לא יתכן:
השאלה הב' מה טעם שתהיה המגפה מצויה אצל המנין ומה ענין מחצית השקל למונעה. והלא כל העמים בארצות' לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגפה. ומה שקרא בימי דוד מהדבר לא היה מפני המנין אלא מפני גסות הרוח של דוד באותה שעה שצוה למנותם שלא לצורך. ולפשעם של ישראל היה כמו שביארתי במקומו שמה והראיה על זה כי הנה הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגומר ואלו היה בוחר דוד ברעב או שירדפוהו אויביו לא היה מתחייב הדבר בישראל בעבור המנין. והוא בחר בדבר להיותו: (א"ה נל"ח. בידי שמים ובו גם הוא נכלל בצרתן של ישראל כאמרו נפלה נא ביד ה' וגו'. ע"כ):…
שמשה רבי' להיותו שר צבא ה' בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וינחמו עם האויבים לכבשה. נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מנינם כמו שעושים שרי החילים למנות את חילם קודם שיכנסו למלחמה והיה דבר מפורסם בין האנשים ההזק הבא מהעין הרע שהוא כמו שכתב הפלוסוף שיצאו מן העין אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית ולארסיות אותם האדים יפעלו בדברים המוכנים לקבל אותו פועל עד שיתכן שימותו אנשים בהבטתם וזה הוא סבת הנגף המגיע מהמנין כי בהיות המנין גדול מאד מרבוי הדברים הנמנים יפעל בהם העין הרע ויתמעטו. והנה יתפעלו בזה קצת אנשים זולת קצתם כפי הכנת המקבלים והוא מבואר שהעין הוא היותר מזיק בזה בהבטתו הארסיות וכמו שזכרו מהאפע' שימית האדם בראותו פניו. וכתבו הטבעיים שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש וכן יזיק העין הרע בכל הדברים הנראים. אבל היותר עצום הוא כשתהיה הבטתו אל פני הנראה שתכנס הארסיות בעיניו ובאזניו ומדרך הפה שהם כלים פתוחים קלים להתפעל באופן שיובל משם ההיזק אל המוח הקרוב לשם ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אברים מהאנשים מבלי הפנים כאלו תאמר אצבעותיהם יען שאר האברים אינם מעותדים לאותו הזק כמו פני הנראה תמצא זה במה שהיו עושים במקדש בהטילם גורלות מי יעשה עבודה אחת מהעבודות שהיו מגביהים אצבעותיהם. והם היו הנמנים לא הפנים כמו שיתבאר במסכת יומא כי הספק כלו היה כשתהיה ההבט' בפנים לא זולת זה. ואין ספק שההזק הזה ימשך בטבעו אשר יעשה האדם אותו כרצונו. כי הנעשה במצות האלהים לא יוזק כמו שאמר (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע ואחז"ל שלוחי מצוה אינם נזוקים. הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות. ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם. והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אחד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'. וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה. ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במצות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'… ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו ולמה יומת העם מה עשה. אבל כמו שפרשתי במקומו ישראל התחייבו באותה המגפה בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי. ולכן כדי להענישם השם יתברך ושיהי' ע"י דוד עונשם אשר מרדו בו הסית את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע לפי שהיו בהסתר פנים ולא הצילם השם ולכן נענשו כי העין הרע אין ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו. ואם מלכי העמים מונים חיליהם בבואם למלחמות גם עליהם תעבור כוס הזיק העין הרע אבל לא יתחייב שיהיה תמיד הזיקן במגפה כי פעמים יהיה כשיפלו הרבה מהם במלחמה מאותה הסבה והמה לגסות דעתם לא ידעו ולא יבינו מאין נמשכה הרעה ההיא. והותר' בזה השאלה השנית."
שו"ת פני מבין יו"ד שכט
הרבה עניינים המוזכרים בחז"ל כאיסור, לא הובאו בטושו"ע וברמב"ם, כיוון שההגדרה שלהם היא מידת דרך ארץ, ולא איסור ממשי. אחד מהדברים הוא מניעה מלספור את ישראל.
"מש"כ להקשות דהרמב"ם וטוש"ע לא הביאו מה דאיתא בעירובין דף ס"ג כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בתוכו עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון? הנה כבר נשאלתי בזה ובהגהות הרי"ף עמד ג"כ ע"ז. ולענ"ד אינו איסור גמור רק מצד מידת דרך ארץ וזה השמיט הרמב"ם הרבה ועי' ביומא כ"ב דאסור למנות ישראל ורבינו הרמב"ם לא הביא ועי' מג"א סי' רל"א הביא גמ' זו וכן הקורא לאברהם אברם עובר בעשה עי' ספ"ק דברכות אע"כ דבר דאינו אסור ממש רק מנהג טוב לא הביאו רק מה שנראה להם מוכרח."
מניין שאין בו 'חידוש' אינו מביא עין הרע
כלי יקר שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
כאשר ישראל נספרים אחד אחד, הדבר יכול להעלות זיכרון היחיד בדין, ויכול להצטרף עוון העגל להכריעו לחובה, לכן במניין השתמשו ב'כופר' על מנת לכפר על הנפשות.
דבר נוסף- הכופר יכול להציל מעין הרע השולט בזמן המנייה [כאשר מקטרגים על עם ישראל 'הללו עוע"ז']. ומה שרואים באומות העולם שנמנים ואינם נפגעים, זה מפני שהחשש קיים רק כאשר מונים לנטלם ולנשאם. [על פניו נראה כי כוונתו למנייה בדרך של גאווה. אפשרות אחרת – מנייה לצורך טכני של הנעת העם].
לגבי שאול ודוד, להבנתם העין הרע שולטת רק כאשר יש חידוש במנייה, כמו שהיה במדבר – שמספרם אז היה חידוש ביחס למצב במצרים. לעומת זאת כאשר הקימו ממלכה בארץ מספרם כבר לא היה חידוש.
"…אבל בזמן שהם נספרים אחד לאחד יש לחוש שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכויותיו על חובותיו ובסיבה זו יזכירו לו עוון העגל שכבר נמחל כי לא נמחל כי אם אל רבים ולא ליחידים והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו, לכך נאמר וביום פקדי והוא לשון מספר ורצה לומר כשיהיו נמנין לאיזה צורך אז יעלה זכרון כל איש פרטי לפני ואז ופקדתי עליהם את חטאתם כי החטא חוזר וניעור, על כן צוה כאן על כופר נפש זה לכפר על מעשה העגל בשעת המספר כי יפקד מושבו על כל אחד ואחד, על כן אמרו חז"ל (אבות ב ח) אל תפרוש מן הציבור, ולפיכך הפחותים מבן עשרים שלא היו במספר זה, לעולם בתוך עמם היו יושבים. ולכך נאמר כי תשא את ראש כי לפי שיבוא לפני ה' יתברך זכרון כל ראש בפני עצמו לפיכך ונתנו איש כל איש פרטי שיש לחוש שיתבקר פנקסו ויבוקש וימצא כי היה לו חלק בפועל המגונה ההוא לפיכך יתן בפעם ההוא כופר נפשו:
ואתי שפיר גם לדברי האומרים שכופר זה היה להציל מן עין הרע השולט בשעת המספר, כי בפעם ההוא יש מקום לשרי מעלה של האומות לקטרג ולומר מה יקר וגדולה לישראל במספר זה על כל האומות והלא הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה לפיכך צריכין בפעם ההוא אל כופר נפש להשקיט מדת הדין. ובזה מיושב מה שמקשים כאן והלא כמה אומות מונין לגולגולת ואינן נזוקין, לפי שאין סתם מספר הגורם כי אם זה המספר הבא לנטלם ולנשאם בכי תשא את ראש על כן יש לחוש מפני הקנאין הפוגעים בהם:
ומה שמקשים למה עברו שאול ודוד ומנאום בלא חצאי שקלים, נראה לתרץ שאין העין שולט כי אם במספר שהוא דבר חידוש דרך משל אם רואין אצל איש עני מאה זהובים יותר הוא צריך להזהר מן עין הרע ממה שרואין ביד העשיר כמה אלפים כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי העינוי של מצרים היה ממעט בהם ופתאום עלה המספר אל שש מאות אלף, אם כן אז ודאי יש לחוש לעין הרע אבל אחר כך כאשר באו לארץ נושבת ויהודה וישראל כחול הים לא היה חידוש בעם רב שנמנה בעת הצורך:"
כלי יקר במדבר פרק א פסוק ב (פרשת במדבר)
מחדש כי מחצית השקל נועד להציל מעין הרע רק כאשר יש חידוש במנייה, כפי שהיה אצל ישראל במדבר שנמנו לראשונה כעם גדול. אך במניינים אחרים שלא היה חידוש, לא הוצרכו למחצית השקל. וכן היה אצל דוד, שלא מנה ע"י מחצית השקל, ולא היה בכך חטא. פירוש זה מתחבר לדבריו על שמות, שלאחר קריאה זו אכן מובן שלשיטתו דוד (וכן שאול) לא עברו עבירה. [אך עדיין צ"ע מדוע הגיע הנגף על זה].
"כל זכר לגלגלותם… ולי נראה שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודוקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין מאה זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון שש מאות אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, מה שאין כן בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, ועל כן מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי (מלכים – א טו ה), אלא שמצות השקלים לא היתה כי אם למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע על ידי המספר שנשארו שש מאות אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, על כן היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע מה שאין כן בכל המספרים:"
במניין חלקי אין מגיפה (ולחלק מהשיטות אולי גם אין איסור)
מזרחי (רא"ם) שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
בביאור דברי רש"י מסביר כיצד נלמד מהכתוב כי הדגש על אופן ספירת העם – ע"י אמצעי. ומסביר שטעות דוד הייתה או שחשב שמדובר בגזירת שעה לצורך האדנים, או שחשב שהכופר ניתן ככפרה על המניין ולא כאמצעי (כפי שהבין האברבנאל).
אלא מקשה, כיצד לא הייתה מגיפה כשציווה לפקוד את העם ע"י יואב, אבישי ואתי הגיתי (שמואל ב' יח, ב)? ולא עוד אלא שנצחו במלחמה לאחר מכן. ותירוצו- אפשר שבמניין כלל ישראל שולטת עין הרע ובאה מגיפה, אך במניין מעט מישראל (כפי שהיה בשמואל ב' שם) אין בכך כלום.
[אלא שניתן להקשות מהמניין במקדש, שהקפידו למנות אצבעות מהסיבה הזו. וברור כי מדובר במיעוט…]
"כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מנינם. הורה בלשונו זה כמה עניינים: ראשונה, שאין פירוש "כי תשא" כשתקבל, מפני שהמובן מזה הוא שאחר שיקבל סכום מנינם יתנו חצאי השקלים, ואין הדבר כן, אלא שקודם שימנם יתנו חצאי שקליהם, ועל ידי השקלים ההם יקבל סכום מנינם, כדלקמיה, ולכן יחוייב שיהיה פירוש "כי תשא – כשתחפוץ לקבל", לא כשתקבל.
ואמר "סכום מנינם" להורות שפירוש "ראש" – סך חשבון. ומפני שמנהג החשְׁבָּנים, שיכתבו הסך בראש הפרטים, נקרא הסך "ראש". ואמר: "לדעת כמה הם" להודיע שהמכוון פה בקבלת סכום מניינם הוא לדעת מניינם, לא קבלת הסך בלבד, אף אם לא ימנם, כאילו תאמר, שמפני שראה הסך שלהם שלטה בהם עין הרע, וראוי לתת כל אחד חצי שקל לכופר נפשו, כי אין כונת הכתוב פה רק להודיע באי זה אופן יהיה מנינם, כאילו אמר: כשתחפוץ לדעת מנינם, יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה החצאים ובזה תדע מנינם. אלא שהכתוב קצר ולא הזכיר שימנה חצאי השקלים. ומה שהאריך לומר "אל תמנם לגלגולת" בשלילה, ולא הספיק לו לומר: כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מנינם, כמאמר הכתוב בחיוב ולא בשלילה, הוא כדי להודיע שכונת הכתוב בקבלת מנינם על פי מניין חצאי השקלים אינו אלא כדי שלא ימנם לגלגולותם ותשלוט בהם עין הרע, והוא דרך תחבולה, לא שהיא מצוה בפני עצמה, כדי שיעשו מהם האדנים, אלא כדי שלא ימנו בגולגלותם והוא הדין על ידי דבר אחר חוץ מחצאי השקלים, אלא מפני שעל ידי חצאי השקלים יעשו מהם האדנים, ואגב חדא תרתי. ופירוש "במספר שמות כל זכר לגלגלותם" האמור בפרשת במדבר (במדבר א, ב), הוא על ידי שקלים בקע לגלגולת, כדפרש"י שם.
[ולא יהיה בהם נגף] כמו שמצינו בימי דוד. מכאן משמע שׁהדֶבֶר שנגזר בימי דוד, היה מפני שמנאם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע. וקשה, וכי דוד לא קרא בימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגלגלות אלא על ידי חצאי השקלים. ואם הוא לא קראה, איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו. ושמא יש לומר, שמפני שראו שכתוב בה (פסוק טז) "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד", שהם האדנים, כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי (לח, כז), חשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה, בעבור האדנים, ולא שהכתוב מקפיד על מניין הגלגולת. ופירוש "ולא יהיה בהם נגף" הוא הנגף הבא לעולם, על דרך (משלי י, ב): (כי) "וצדקה תציל ממות".
ופירוש "בפקוד אותם" עם חצאי השקלים, מפני שהם יהיו להם למזכרת לפני ה' בכל עת שיבא נגף בעולם. ולא ידעו שזאת הגזרה היא אף לדורות, אלא שבמניין הזה יקחו חצאי השקלים ויעשו מהם האדנים להיות לבני ישראל לזכרון, ולדורות לקנות מהם קרבנות צבור ולשאר צרכי צבור. או מפני שראו שכתוב בה "ונתנו איש כופר נפשו", שמלת כופר מורה שנמנים לגלגלותם ושולטת בהם עין הרע, ולכן צוה הכתוב שיתנו כפרם תמורת נפשם. וגם שלא הזכיר הכתוב (שיתנו) [שימנו] חצאי השקלים אחר נתינתם, וחשבו מזה, שפירוש הכתוב הוא שימנו אותם לגלגלותם ושיתנו חצאי השקלים שיהיו כפרם, ולפיכך מנה אותם גם הוא לגלגלותם ונתנו גם חצאי השקלים, והכתוב (בשמואל ב' פרק כד) לא הזכיר נתינת חצאי השקלים, מפני שכיון שמנאם לגלגלותם אין תועלת בנתינתם. אך קשה, אם כן כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי (שמואל ב' יח, ב), למה לא היה בהם המגפה, אבל אדרבה הצליח ונצחו במלחמה. ושמא יש לומר, שמה שהמניין שולט בהם, אינו אלא כשנמנין כל ישראל ביחד, כדכתיב "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף", אבל כשמונה מקצתן, אין בכך כלום, ולפיכך כשמנה דוד את כל ישראל ואת כל יהודה שלט בהם עין הרע ובא עליהם הדֶבר, וכשמנה את העם אשר אתו בלבד, לא שלט בהם עין הרע והלכו ונצחו במלחמה."
חיד"א – פתח עינים מסכת יומא דף כב עמוד ב
מביא דברי הרא"ם שחילק בין פקידה זו של דוד, לפקידה לפני תפיסת אבשלום, וחילוקו היה מניית רוב עם מול מיעוט. מביא קושיית עץ חיים על הרא"ם, מהכוהנים במקדש שהיו מיעוט. ומתרץ החיד"א כי הרא"ם חילק לעניין נגף- כאשר מונים מעט מהעם אין נגף, כאשר מונים רוב עם יש. אך לעניין איסור, בכל אופן יש איסור, גם במניית מעט מהעם, ודוד לא היה מודע לאיסור מכמה סיבות אפשריות – או שחשב שזה אינו לדורות, או שלא ידע כוונת פרשת כי תשא, או שחשב שכוונת התורה למנות אנשים ואז לקחת כופר.
"א"ר יצחק אסור למנות את ישראל וכו' הרא"ם פ' תשא ד"ה כמו שמצינו בימי דוד. הקשה כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב וכו' למה לא היה בהם מגפה וי"ל שמה שהנגף שולט בהם אינו אלא כשנמנים כל ישראל וכו' אבל כשמונה מקצתן אין בכך כלום וחזיתיה להרב הגדול מהרח"א זלה"ה בספר עץ החיים פ' תשא כתב על הרא"ם וליתא דפ"ב דיומא תנן הממונה אומר להם הצביעו ונ"ט לפי שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה ויחידים הוו עכ"ד ולי ההדיוט לק"מ דהרא"ם מקמיה הכי עלה בהסכמה דבימי דוד לא ידעו כונת פרשה זו על מתכונתה או שסברו שאינו לדורות או שהכונה למנותם לגולגלתם ואח"כ לקחת הכופר ואח"כ הקשה דנהי דדוד לא ידע ולכך גם באותו מנין ששלח השליח וכו' פקדם אמנם למה לא היה בהם נגף כמו שהיה אח"ך וחילק דהנגף אינו אלא כשמונין כל ישראל או רובם והתם מקצתם הוו והשתא ל"ק מהא דהממונה אומר להם הצביעו דמהכא לא שמעינן אלא איסורא ואלו הרא"ם קאי לישב אמאי לא היה בהם נגף ולעולם דאזיל ומודה הרא"ם דאיסורא איכא גם ביחידים אלא דקאי על דוד שלא ידע מזה כלל:…"
הרב שמעון דוויק (דוויך)[7] – שו"ת ריח שדה בליקוטים דף עג ע"א (439 במהד' חדשה)
מקשה על הרא"ם שתי קושיות ומסביר שכוונת הרא"ם שבמניית כל ישראל מגיע הנגף, אך מ"מ במניית חלק מישראל עדיין יש איסור, למרות שאין נגף.
"הרא"ם בפרשת כי תשא כשמנה דוד את ישראל תירץ דאינו אסור אלא כשמונה את כל ישראל. וקשה כי גם מנין הא' לא היה לכל ישראל כי לא מנה שבט לוי ובנימין כאמור בדברי הימים. עוד הקשה הרב אברהם זאבי ממאי דאמרינן ביומא בפרק ב' דאומר להם הצביעו ואומר בגמרא דמנין אסור למנותן. הרי משמע דאף אם לא מנה כל ישראל אסור. ע"כ… אלא ודאי דהנגף לא יהיה אלא במנין כל ישראל אבל איסורא איכא אפילו במונה קצת מהם. והרא"ם לא כתב איסור אלא שהמנין שולטת בהם כשמונה כולם אבל מונה דאף בקצתם איכא איסורא אבל לא יהיה בהם נגף."
הרב חיים קנייבסקי – נחל איתן סי' ו, סעיף י, ס"ק ז
נראה כי נוקט כתירוץ הרא"ם לחלק בין מונה חלק מישראל, לבין מונה כלל ישראל [מדגיש כי גם קבוצה יכולה להיחשב כמניין כללי. אלא הכוונה במניית מקצת מישראל, כשכוונתו שלא לעשות מניין כללי]. ומסביר כי גם רש"י ורמב"ן סוברים כדעה זו – כלומר האיסור מהתורה הוא למנות את כלל ישראל, ובזה יש סכנה. אך כשמונה מקצת מישראל אין בכך איסור תורה, רק דברי קבלה. ובכל אופן מותר ע"י אמצעי (ולצורך).
מביא דעת תוס' רי"ד ור"י הלבן, שלדעתם אין חילוק בין מניית כלל ישראל לקצת מישראל. ומציין לדעת הרמב"ם שאולי לדעתו מספיק רק תנאי אחד של אמצעי, אף ללא צורך. כמו"כ מציין כי מנייה מהכתב כמוה כמו מנייה בע"פ.
"…והתירוץ הנכון הוא מש"כ הרא"ם בפ' תשא שהקשה למה כשדוד מנה החיילות למלחמת אבשלום לא הי' בהם נגף ותירץ דמש"כ ולא יהי' בהם נגף וצריך כופר הוא דווקא כשמונה כל ישראל אבל כשמונה מקצתן בזה לא נאמר דין כופר [ולאו דוקא כל ישראל דהא משה לא מנה רק מבן כ' וגם דוד במעשה דהסתה לא מנה שבט לוי ובנימין כמש"כ בד"ה וגם משאר השבטים חסרו הרבה כדאי' בתרגום יונתן בפסוק וחמושים עלו בנ"י אלא ר"ל שמונה מנין כללי כגון כל בני כ' של כל ישראל או של רובן גם יתכן דשבט א' נמי נקרא קהל לענין זה]… ובזה מתורץ ג"כ קושיית המהרש"א דלזה הוצרכו ללמוד מקרא דויפקדם בטלאים דגם כשמונה מקצתן אע"ג שאין בזה נגף ואיסור תורה מ"מ אסור למנות שלא ע"י דבר אחר כמו בכהנים ובשאול…
ובתוס' רי"ד… ולפי דבריו יש ג' חילוקים דלמנות בלי דבר אחר אסור אפי' לדבר מצוה. ולמנות ע"י כופר מותר לדבר מצוה ואסור לדבר הרשות. ולמנות ע"י כופר מותר אפי' לדבר הרשות, כדמוכח בברכות שאם דוד הי' לוקח כופר לא הי' נענש. ולפ"ז אין סתירה בין המדרש הנ"ל דדוד נענש שמנה שלא לצורך ובין הגמ' דברכות שנענש משום דלא שקל כופר, דבאמת מנה ע"י דבר אחר ואילו הי' לצורך לא הי' נענש רק כיון שהי' שלא לצורך נענש על שלא לקח כופר…
וע"ד התוס' רי"ד יש להקשות דבפסחים ס"ד ב' גבי אגריפס משמע דע"י הפסחים הי' מותר למנות גם לדבר הרשות. וי"ל דשם לא הי' מנין שלא ידע רק בערך שהרי לא ידע כמה נמנו על כל פסח…
ולכאו' קשה לדעת רש"י והרמב"ן דגם כשהי' מצוה וגם נתנו כופר אסור למנותם לגלגלותם רק למנות את הכופר, א"כ איך מנו את הלוים… ומבואר שמנאום ממש… וע"כ צ"ל דגם לדעת רש"י ורמב"ן אין נגף אלא כשמונה כלל ישראל, וכדעת הרא"ם, אבל לא במונה יחידים [ושבט א' מקרי יחידים ולא כמש"כ לעיל] וזה רק אסור מקרא דדברי קבלה דיומא הנ"ל, וכאן שהי' מצוה למנותן כך לא הי' בזה איסור…
העולה מכל הנ"ל, דלדעת רש"י ורמב"ן והרא"ם אסור למנות את כל ישראל מה"ת רק ע"י כופר ולמנות הכופר, ויש בזה חשש סכנה, ול"ד כל ישראל ממש או רובן, אלא כשמונה את הכלל זהו האיסור, אבל כשמונה רק קצת אנשים ואפי' שבט א' כמו הכהנים או שמונה את אורחיו או שמונין למנין תפלה שאין הכונה כלל למנות את הכלל אין בזה חשש סכנה רק איסור מדברי קבלה שלא למנות רק ע"י דבר אחר, ולדעת התוס' רי"ד אין חילוק בין מונה כולן למונה מקצתן רק ס"ל דלמנות בלי דבר אחר אסור אפי' לדבר מצוה, ולמנות ע"י ד"א מותר לדבר מצוה ואסור לדבר הרשות, ולמנות ע"י כופר מותר אפי' לדבר הרשות, ולדעת ר"י הלבן ג"כ אין חילוק בין כולן למקצתן רק למנות לדבר רשות אסור מה"ת ויש חשש סכנה רק ע"י כופר, ולמנות לדבר מצוה אסור מקרא דדברי קבלה וע"י ד"א מותר, ולדעת הרמב"ם נראה קצת דע"י דבר אחר מותר בכל גוונא, ולכל הדעות האלו אין שום חילוק בין מונה בפיו או מונה ע"י הכתב, כיון שמונה המספר אין זה נקרא ע"י ד"א. וגם בימי דוד מנו מהכתב…"
גם במניין חלקי יש נגף
משכיל לדוד (פארדו) כי תשא
מאריך לדחות ולהקשות על חלוקת הרא"ם, שחילק שהנגף [והאיסור] רק במניית כל ישראל.
"ולא יהיה וכו׳ כמו שמצינו בימי דוד. הק׳ הר״אם… ועוד הק׳ דכשפקד דוד את העם במלחמת אבשלום ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי למה לא היה בהם המגפה אדרבא הצליחו במלחמה. ותי׳ דשמא י״ל שאין האיסור אלא כשמונים כל ישראל ביחד אבל מקצתם אין בכך כלום. ואז לא מנה אלא העם אשר אתו עכ״ל. ועמדתי מרעיד בקראי דברים אלו ותמהני אם יצאו מפה קדוש של הרב ז״ל.
והאמת שאם הקושיות היו קושיות אין בתירוציו כדי להעלות ארוכה… והחילוק שהמציא הרב כדי לתרץ קושייתו השנית דלא קפיד רחמ׳ אלא כשמונים כל ישראל ביחד. דבר זה מלבד שאין לו סמוכות הוא מופרך לגמרי…"
רבי יעקב פארדו[8] – מנחת אהרן כלל י אות כו דף סב ע"ב
בתחילה מעלה כי במניין מועט שלא שייך עין הרע, אין איסור, ואף אצל שאול יש מניין נוסף שלא מוזכר לא 'טלאים' ולא 'בזק', ואולי מנה לגולגלותם מכיוון שהיו מעט. אלא שדוחה זאת ממניין הכהנים במקדש, ומעלה כי ככל הנראה הטעם הוא "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין".
"דע לך דטוב לחוש לדברי זקן שקנה חכמה הר"ב פרי חדש (סי' נה סעיף א) שהזהיר שלא ימנה ישראל לדעת אם יש עשרה בבית הכנסת לקרקפסי דגברי וכדאמרינן ביומא (כב ע"ב) דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בטלאים (שמואל-א טו ד) עכ"ל. אמת ויציב דהכי איתא בש"ס אמתניתין דתנן הממונה אומר להם הצביעו ומקשים ונימנינהו להדיא, מסייע ליה לרבי יצחק דאמר רבי יצחק אסור למנות וכו'. אלא דלכאורה יש ליתן טעם לאיסור זה למנותם לגלגלותם שהרי מפשט הכתוב נראה דלא אסרה תורה אלא למנות לכל ישראל מפני העין הרע השולט במנין לריבוים אך אם בא למנות אנשי מספר נראה דלא שייך לחוש לעין הרע, ויש מקום לעשות סמוכות של א'ור לחילוק כזה מלישנא דקרא דברישא כתיב שם בשאול ויפקדם בבזק (שם יא ח) ובפעם השלישית שמנאם כתיב ויפקדם בטלאים (שם טו ד) אך במנין דביני ביני פעם ב' שהיו אנשים מעטים לא כתיב במה מנאם דהכי כתיב בסימן י"ג (פס' טו) ויפקוד שאול את העם הנמצאים עמו כשש מאות איש, ומדלא כתיב במה מנאם יש לומר לגלגלתם ומה הפרש בין זה לזה אלא להיותם מתי מספר. אלא דבעינינו ראינו שאפילו בכהנים בעזרה דמעטים הם אפילו הכי הוו זהירי דהא תנן אומר להם הצביעו, ובעי טעם כעיקר אם לא שנאמר כיון דאין הברכה שורה בדבר המנוי וכיוצא (תענית ח ע"ב) ומהאי טעמא הוו זהירי ולפיכך אין חילוק בין רב למעט:"
הכפרה מונעת מגיפה (ולחלופין האמצעי מונע- לחלק מהשיטות)
בכור שור שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
לא מדבר בהכרח באמצעי המנייה, אך עצם הכפרה מונעת את המגפה. אולי אף כתשלום על המניין?
"ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם: שלא יכנס בהם עין הרע על ידי המניין, כדאשכחן גבי דוד שמנה ישראל, והיתה בהם המגפה, וכמו שאמרו רבותינו "אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד", אבל הכפרה מונעת המגפה."
חזקוני שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
הכפרה מונעת את המגפה.
"ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע"י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז"ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה."
אברבנאל פרשת כי תשא
מביא את פרשנות רש"י ורמב"ן ומקשה כמה קושיות. נראה שהבין מרש"י שמצווה זו לדורות, וכאשר מונים את ישראל יש להשתמש דווקא בשקלים, וזה נועד כתחבולה כדי לא למנות ישירות. קושיותיו: אין ציווי למנות; לא הוזכר אצל מוני המצוות; נראה מהפסוקים כי אכן נמנו אנשים; משמע השקלים באו ככפרה ולא כתחבולה; כיצד זו מצווה לדורות אם לא ראינו שנתנו שקלים במניינים האחרים במדבר; לפי דברי רש"י יוצא ששאול חטא כאשר מנה ללא שקלים; לא מצינו שאצל הגויים כאשר נמנו למלחמה היה בהם נגף; דוד המלך נענש מכיוון שמנה שלא לצורך ולכן הדבר נחשב כסוג של גאווה.
הסבר האברבנאל: ספירת אנשים משוכת עין הרע המזיקה לנספרים, אא"כ מנייה זו הגיעה כציווי מאת ה', ואז שלוחי מצווה אינם ניזוקים. משה רבינו חפץ למנות את ישראל כהכנה לכניסה לארץ (כהכנה ללחימה), ומכיוון שהיה צורך בכסף למקדש, הציע לו הקב"ה עצה טובה- למנות את ישראל ותוך כך לגבות כופר, כך שגם תהיה כפרה על עין הרע ולא יינזקו, וגם ישיג כסף למקדש. עכ"פ אין כאן ציווי לאסוף כופר בעת המנייה, אלא עצה טובה, וכן אין הכופר אמצעי למנייה כתחבולה, אלא תשלום וכפרה כדי להגן מעין הרע. יוצא לפי שיטתו שאין צורך באמצעי, אלא בכפרה.
עוד מציין כי מנייה של אברי גוף וכד' נמנעת מעין הרע, כיוון שעין הרע עוברת דרך הפנים.
לגבי ימי דוד החטא העיקרי של העם היה המרד בדוד, ולכן הסית אותו למנותם, והסתיר מהם פניו כדי שאותה עין הרע תשלוט בהם.
לגבי אומות העולם, מתרץ כי אולי ההיזק בא עליהם בנופלם במלחמה.
"השאלה הא' במאמר כי תשא והיא שאם צוה יתברך למנות את ישראל ושיתנו מחצית השקל למה לא אמר שא את ראש בני ישראל. ואמר כי תשא כאלו כבר צוה מנינם ורש"י כתב כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת. אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע. והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד וכו'. ולפי דעתו היתה המצוה הזאת מיד ולדורות שבכל פעם שימנו את ישראל ימנם על ידי שקלים. ומפני זה כתב הרב במדבר סיני לגלגלותם על ידי שקלים בקע לגלגלת. והוא גם כן דעת הרמב"ן שהיה זה מצוה לדורות. גם יצא מדברי הרב שהיה מחצית השקל הערמה ותחבולה להנצל מהנגף שימנה את השקלים ולא ימנה את ישראל בגלגלותיהם. ושישראל בפעם הזאת לא נמנו אבל הביא כל אחד מהם מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים והוא גם כן דעת שאר המפרשים. והדעת הזה הוא בלתי נכון מפנים. הא' שלא צוה יתברך כאן שימנם לא על ידי שקלים ולא בלתם וכתב הרמב"ן שלא נאמר ועתה שא את ראשם כי היה הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואין דבריו נכונים כי הדברים הנרצים לפניו יתברך יצוה עליהם ולא יאמר אותם בלשון מסופק. והב' שאם היה זה מצוה לדורות רוצה לומר מצות עשה שימנו על ידי שקלים ולא תעשה שלא ימנם לגלגלת. איך לא נמנו שתי המצות האלה במנין המצות כפי אחד מהחכמים המונים אותם. והג' שאיך יאמרו שלא נמנו כאן אנשים כי הנה הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים. ולא יפול זה הלשון אלא בדברים הנמנים בעצם כמו (ירמיה כ"ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה כל אשר יעבור תחת השבט. הד' שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולות להנצל מהנגף והכתוב אומר ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמר לתת את תרומת ה' לכפר. מורה שבדרך צדקה היו באים השקלים. הה' כי אם תהיה המצוה הזאת לדורות איך צוה ית' במדבר סיני ובערבות מואב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם וזה מורה שלגלגלותם נמנו לא על ידי שקלים כי לא נזכרו שמה. ומה שיורה עוד עליו הוא שנאמר בסוף פרשת המנין במדבר סיני. ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש שכלם נאספו יחד במקום אחד למנותם לגלגלותם באצבע. הו' שלפי דעת הרב יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים כיון שלא נתנו בקע לגלגלת כפי המצוה הזאת. אלא ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים כי אין לחשוב שנתנו את הבזק שהם אבנים קטנים במקום השקלים כי הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל וגו'. הז' אם היה מצוה לדורות שבכל עת שימנו יתנו מחצית השקל איך היה שבכל הפעמים שנמנו הלויים לא נמנו על ידי שקלים אלא לגלגלותם ולמה לא היה בהם חשש הנגף ככל אחד משאר השבטים שצוה על זה. הנה מכל שבעת הטענות האלה יראה שדעת המפרשים בזה לא יתכן:
השאלה הב' מה טעם שתהיה המגפה מצויה אצל המנין ומה ענין מחצית השקל למונעה. והלא כל העמים בארצות' לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגפה. ומה שקרא בימי דוד מהדבר לא היה מפני המנין אלא מפני גסות הרוח של דוד באותה שעה שצוה למנותם שלא לצורך. ולפשעם של ישראל היה כמו שביארתי במקומו שמה והראיה על זה כי הנה הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגומר ואלו היה בוחר דוד ברעב או שירדפוהו אויביו לא היה מתחייב הדבר בישראל בעבור המנין. והוא בחר בדבר להיותו: (א"ה נל"ח. בידי שמים ובו גם הוא נכלל בצרתן של ישראל כאמרו נפלה נא ביד ה' וגו'. ע"כ):…
שמשה רבי' להיותו שר צבא ה' בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וינחמו עם האויבים לכבשה. נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מנינם כמו שעושים שרי החילים למנות את חילם קודם שיכנסו למלחמה והיה דבר מפורסם בין האנשים ההזק הבא מהעין הרע שהוא כמו שכתב הפלוסוף שיצאו מן העין אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית ולארסיות אותם האדים יפעלו בדברים המוכנים לקבל אותו פועל עד שיתכן שימותו אנשים בהבטתם וזה הוא סבת הנגף המגיע מהמנין כי בהיות המנין גדול מאד מרבוי הדברים הנמנים יפעל בהם העין הרע ויתמעטו. והנה יתפעלו בזה קצת אנשים זולת קצתם כפי הכנת המקבלים והוא מבואר שהעין הוא היותר מזיק בזה בהבטתו הארסיות וכמו שזכרו מהאפע' שימית האדם בראותו פניו. וכתבו הטבעיים שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש וכן יזיק העין הרע בכל הדברים הנראים. אבל היותר עצום הוא כשתהיה הבטתו אל פני הנראה שתכנס הארסיות בעיניו ובאזניו ומדרך הפה שהם כלים פתוחים קלים להתפעל באופן שיובל משם ההיזק אל המוח הקרוב לשם ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אברים מהאנשים מבלי הפנים כאלו תאמר אצבעותיהם יען שאר האברים אינם מעותדים לאותו הזק כמו פני הנראה תמצא זה במה שהיו עושים במקדש בהטילם גורלות מי יעשה עבודה אחת מהעבודות שהיו מגביהים אצבעותיהם. והם היו הנמנים לא הפנים כמו שיתבאר במסכת יומא כי הספק כלו היה כשתהיה ההבט' בפנים לא זולת זה. ואין ספק שההזק הזה ימשך בטבעו אשר יעשה האדם אותו כרצונו. כי הנעשה במצות האלהים לא יוזק כמו שאמר (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע ואחז"ל שלוחי מצוה אינם נזוקים. הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות. ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם. והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אחד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'. וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה. ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במצות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'… ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו ולמה יומת העם מה עשה. אבל כמו שפרשתי במקומו ישראל התחייבו באותה המגפה בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי. ולכן כדי להענישם השם יתברך ושיהי' ע"י דוד עונשם אשר מרדו בו הסית את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע לפי שהיו בהסתר פנים ולא הצילם השם ולכן נענשו כי העין הרע אין ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו. ואם מלכי העמים מונים חיליהם בבואם למלחמות גם עליהם תעבור כוס הזיק העין הרע אבל לא יתחייב שיהיה תמיד הזיקן במגפה כי פעמים יהיה כשיפלו הרבה מהם במלחמה מאותה הסבה והמה לגסות דעתם לא ידעו ולא יבינו מאין נמשכה הרעה ההיא. והותר' בזה השאלה השנית."
גור אריה שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
מסביר כי רש"י למד מלשון הכתוב שאין הכוונה למנות גלגלות ואח"כ לתת כופר, אלא יש למנות סכום אחיד ע"י שקלים, והכופר הוא גם פדיון נפש. ודוד טעה וחשב שרק במדבר הייתה קפידה על זה וחשש מקטרוג השטן, כיוון שכולם היו יחד שם.
אמנם מציין שמדברי חז"ל משמע שהכופר הוא לא אמצעי למנייה, אלא ככפרה על הנפש ואז לא יהיה נגף. לפיכך מניית דוד הייתה בסדר, כיוון שישראל היו נותנים שקלים כל שנה בחודש אדר. רק שדבר זה היה שלא לצורך, כפי שעולה מהתנחומא.
יוצא מדבריו: לרש"י צריך אמצעי, ודוד טעה בזה. לפי חז"ל מספיק צורך, אך יש לשלם תשלום כפרה ולא כאמצעי.
"כשתחפוץ לקבל סכום מניינם. שאין פירושו כאשר תקבל סכום מניינם, דאם כן הוא מונה אותם כבר, ולא שייך בזה שיתנו חצי שקלים אחר שכבר הוא מונה אותם. אלא פירושו 'כשתחפוץ לקבל מניינם' (כ"ה ברא"ם). ואמר 'סכום מניינם', מפני שכתב "ראש בני ישראל", דאין לפרש "ראש בני ישראל" ראש כל אחד ואחד, דבפרשת במדבר כתיב בתריה (במדבר א, ב) "לגלגלותם", אלא פירוש "ראש" סכום מנין, כי החשבון הפרטי יכנס תחת חשבון הכללי, שהוא סכום חשבון, כמו שיכנסו כל החלקים תחת השורש, שהוא ראש להם. והרא"ם פירש דלכך נקרא סכום החשבון "ראש", מפני שכן דרך בעלי חשבונות כותבים סכום חשבון בראש, ואחר כך כותבין הפרטים באגרת שלהם. ואין ראוי לפרש דברי תורה בענין זה, שהוא דבר הסכמי, ואין לו שורש חכמה. אבל הפירוש הוא כמו שנתבאר.
ומה שאמר 'אל תמנה אותם לגלגלותם', יש לדקדק, מנא ליה דבר זה, שמא מותר למנותם לגלגלותם, "ולא יהיה בהם נגף" שכבר נתנו כופר נפשם, כדמשמע לישנא דקרא "ונתנו איש כופר נפשם". ועוד, אם רוצה לומר שאל ימנה אותם לגלגלותם, אם כן "כופר נפשם" למה, הרי לא נמנו אלא חצי השקלים. ואין לומר דאם לא היה המצוה שימנה השקלים – למה אמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (פסוק טו), מה בכך אם ירבה, בשלמא אם נאמר דהיה מונה השקלים – אתי למטעי, שאם העשיר יתן שקל שלם יהיו סבורים כי שנים הם שנתנו השקל, ואם דל ימעיט לא יהיו יכולים לעמוד על המנין, ולפיכך פירש (רש"י) כי ימנו השקלים דוקא, דזה אין מספיק, כי התורה רוצה לזכות כולם בשוה בקרבנות צבור ובאדנים.
ויראה דרש"י פירש כך, דלשון "כי תשא את ראש בני ישראל" כך משמע, דלא הוי למכתב רק 'כי תפקוד את בני ישראל', ולמה הוצרך לומר "כי תשא את ראש", אלא פירושו כך; כאשר תרצו לדעת סכום מנין ישראל, דהיינו כלם ביחד, אל תמנו אותם לגלגולת, רק יתן כל אחד חצי שקל. ובשביל כך נכתב בכל מנין ישראל "שאו את ראש", שאין למנות אותם לגלגלותם, רק הסכום ביחד, וזה "כי תשא את ראש", שהוא סכום שלהם, ולא לגלגלותם. ומה שהוצרכו לתת כופר נפשם, דהיינו אף על גב שלא נמנו לגלגולת, מכל מקום היה נודע סכום שלהם, והיו צריכים לתת כופר נפשם. ודוד שהיה מונה את ישראל (ש"א כד, א – טז), נראה שהיה סובר כי לא היה מצוה זאת רק כשהיו יחד במדבר, והשטן יותר שולט, כיון שנמנו ביחד והם ביחד, אבל בימי דוד לא היו נמנים ביחד, ואינם ביחד, אין הנגף שולט. ולפיכך כתיב "כי תשא את ראש", שהמצוה למשה דוקא, כך סבר דוד, וטעה, דאף על פי כן אין למנות רק על ידי חצאי שקלים, ולפיכך היה הנגף.
אך מדברי רז"ל לא משמע כך שצריך לתת חצי שקלים ולמנות השקלים, רק שיתנו כופר נפשם, ואז לא יהיה בהם נגף. והשתא אתא שפיר שמנה דוד את ישראל, כי ישראל היו נותנים חצאי שקלים מידי שנה בשנה באדר (שקלים פ"א מ"א) כופר נפשם, ואין צריך לתת בשעת המנין, דסוף סוף נתנו כופר נפשם. ובתנחומא בפרשת כי תשא (סוף סימן ט) אמר רבי אמי בר זימרא כל זמן שנמנו ישראל לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו, אימתי נמנו לצורך – בימי משה, ושלא לצורך – בימי דוד. ולא אמרו כי לכך חסרו מפני שמנה אותם לגלגלותם, והיה לו למנותם על ידי דבר אחר, שמע מינה דאם הוא לצורך, כמו שהיה בימי משה, אין צריך למנות חצאי שקלים כלל. ולכך בימי דוד לא היו חסרים, שכבר נתנו כופר נפשם כשנתנו חצאי שקלים, אלא מפני שהיה המנין שלא לצורך, שלא נצטווה, ובזה טעה דוד שהיה מונה את ישראל שלא לצורך. ואין לומר שדוד מנה אותם על ידי חצאי שקלים, זה אין משמע מדברי רש"י, שאמר 'כמו שהיה בימי דוד', שמע מינה כי סבירא ליה כי דוד לא מנאם על ידי חצאי שקלים. ולכך לא היה צריך לרש"י לומר כלל שלא ימנה אותם בעצמם לגלגולתם רק על ידי חצאי שקלים, אלא אפילו אם ימנה אותם בעצמם, כיון שנתנו חצאי שקלים לכפרה, והמנין הוא לצורך, שפיר דמי:"
מלבי"ם שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
מביא דברי רש"י וקושיות האברבנאל. לדעת המלבי"ם המניין שהיה במדבר היה ספירת האנשים עצמם, אמנם הייתה גם נתינת שקלים שהיא כופר לכפרתם. וציווה ה' למנותם באופן זה, וע"י כך לא ישלוט בהם נגף, וגם הנגף מחטא העגל יפסוק. ומסביר כי ספירה זו היא כשאר רפואות ה' שמרפא ע"י אותו דבר שמזיק (כנחש נחושת), כלומר המנייה אכן מזיקה וגורמת נגף, אלא שבמקרה זה [באופן ייחודי] המנייה מצילה, בנוסף לכופר שגם מציל.
שלושה טעמים לנגף בעקבות מנייה: עין הרע, ברכה בדבר הסמוי, ע"י המנייה ישראל נראים כיחידים ומתוך כך נבחנים מעשיהם. לשני הטעמים הראשונים מספיק לתת כופר נפשם, ולטעם השלישי יש צורך דווקא במחצית השקל, כדי להראות על אחדות ישראל.
לפיכך, אצל שאול שמנה רק חלק מישראל היה מספיק שימנאם בטלאים, אך אצל דוד שמנה כל ישראל היה צורך דווקא במחצית השקל וזה לא קרה.
עכ"פ יוצא מדבריו – המנייה מביאה נגף, וכשמונים את כל ישראל יש צורך במחצית השקל. אך כאשר מונים חלק מישראל מספיק כופר נפש כלשהו. אלא שלא ברור מדבריו אם מספיק רק כופר (כך עולה מהטעמים שהביא), או שכופר זה צריך להיות אמצעי (כפי שעולה בהביאו את מחשבת משה במדבר). ויותר מסתבר בדבריו שאכן יש צורך באמצעי.
"כי תשא. רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א [אברבנאל. נ"ב] הרבה להשיב עליו… עיין שם בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנאם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו].
וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש טעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד הוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כ"א הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו…
אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לסלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא, מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגלות ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל, ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה:"
מניין כל ישראל אסור בכל אופן, מניין חלקי מותר ע"י אמצעי לצורך (מצווה)
הרב שלמה גורן – תורת המדינה עמ' 298
כמה נקודות מדבריו של הרב גורן:
- בשאלה מדוע למדו איסורי לאו מנביא ולא מהתורה, מביא שתי תשובות: אין הכוונה ללאו ממש, אלא לאיסור מדברי קבלה. אפשרות שניה שזו הלמ"מ וקרא אסמכתא.
- ישנה סתירה בדברי הרמב"ן, מחד נראה שסבר כי טעות דוד שלא לקח כופר. מנגד כתב כי אין לומר שדוד טעה בכך, אלא מנייתו הייתה שלא לצורך. לא נראה שתירץ קושיה זו.
- יש שני איסורים במנייה: א. איסור למנות את כל ישראל, אפילו ע"י אמצעי ולצורך. וה"ה לקבוצה בפני עצמה, כמו שבט. ב. איסור למנות חלק מישראל, אלא ע"י אמצעי ולצורך מצווה. בדגש על מצווה.
"ויש לתמוה על ר' אלעזר ור"נ בר יצחק איך למדו איסורי לאו מן הנביא הושע, אם כוונת הדברים ללאו ממש…
שתי תשובות לדבר: א) אין כוונת ר' אלעזר ור"נ בר יצחק ללאוין ממש כמו לאוין מן התורה, אלא לאיסור לאו מן הקבלה, ב) במס' תענית (יז, ע"ב) אמרו לעניין כהנים פרועי ראש שאסור להם לעבוד עבודת הקודש, ואם עבדו, הם במיתה בידי שמים. ולמדו זאת מן הכתוב ביחזקאל (מד, כ): "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" וכו'. ושאל רבינא לרבי אשי: הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אמר לו: ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני" (יחזקאל מד, ט). הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, הכא נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. נמצאנו למדים מדברי רב חסדא שיחזקאל שקבע את האיסור ערל שלא יעבוד עבודה בבית המקדש, ואם עבד חילל, קיבל זאת כהלכה למשה מסיני, וכתב זאת בספרו. ותוקפן של הלכות אלו אינן מכוח הנבואה אלא מכוח שקיבל אותן ממשה בסיני. הוא הדין ביחס לנידון שלפנינו, ייתכן ג"כ לומר שהאיסור למנות את ישראל, ושני הלאוין הקשורין בזה, היו מקובלין לפני הושע כהלכה למשה מסיני, ובא הושע והסמיך אותם למקרא שבספרו…
בעשרה מקומות נימנו ישראל
…נשאלת השאלה איך בכל זאת ערכו המיפקד הזה של דוד, האם ספרו ומנו את כל בני ישראל ממש, או שמנו אותם באמצעים חליפיים, ואע"פ כן יצא עליהם הקצף מאת ה'.
הנה מסוגיית הגמ' במס' ברכות סב, ע"ב הנ"ל מתברר לכאורה שמנו אותם באופן ישיר ללא אמצעי אחר. שכן אומרת הגמ': וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב ויתן ה' דבר בישראל וגו'. ולעומת זה, מהמדרש רבה ומהפסיקתא הנ"ל ר' יוסי בן זימרא נותן טעם למגפה בימי דוד, משום שנימנו שלא לצורך, משמע שהוא סובר שאכן המניין עצמו נערך כדין, אלא שהיה שלא לצורך. מזה יש להסיק שגם יואב מנה את ישראל ע"י אמצעים חליפיים ולא את האנשים באופן ישיר, שזה אסור גם אם היה המניין לצורך.
דעות סותרות בפירוש הרמב"ן לתורה, אם מנו דוד ויואב את ישראל באופן ישיר או ע"י שקלים
ומצינו בעניין זה שתי דעות סותרות בפירוש הרמב"ן לחומש. בפרשת כי תשא (שמות ל, יב) שם כותב הרמב"ן: ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם והתודה עליו וגו'. הרי מפורש לדעת הרמב"ן כי יואב מנה את אנשי ישראל לא ע"י שקלים. פירוש זה תואם את דברי הגמ' במס' ברכות הנ"ל. אולם בפרשת במדבר א, ג מפרש הרמב"ן: ואמר בדוד "מספר מיפקד העם" (שמ"ב, כד, ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים והיה דבר המלך נתעב אצלו… ולמה לא ימנה בשקלים שלא יחטא, אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה, ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב… וראיתי במדבר רבה: ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זימרא אמר, כל זמן שנימנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו וכו'.
נמצאנו למדים שהרמב"ן סותר את עצמו בפירושו לתורה…
שני איסורים בעריכת מיפקד בישראל
נראה לחדש ולומר ששני איסורים ישנם בעריכת מיפקד בישראל: א. קיים איסור מוחלט לקבוע את מספרם הכולל של בני ישראל כמו שלומד זאת רש"י בדה"י א, כז, כד, משני כתובים בתורה. מהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית יג, טז), ומהבטחת הקב"ה לאברהם "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך" (שם, טו, ה). ובשמואל א מביא רש"י גם פסוק שלישי לאיסור זה והוא מהבטחת הקב"ה ליעקב שאמר לו "ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב" (שם, לב, יג), כנ"ל.
ברם איסור זה אינו חל על כל ספירה של קבוצת יהודים כי אם על ספירה כללית של כל העם היהודי. כי התורה הזהירה לבל יקבעו המספר הכולל של העם היהודי.
ולעניין זה אין כל נפקא מינה, אם הספירה היא ע"י שקלים או ע"י חרסים וטלאים מאחר שקיים איסור על קביעת מספרם הכולל של העם היהודי, כי הסיכום מועבר מיד על האנשים ולא נשאר בשקלים. האיסור הזה בתוקף גם כשהמיפקד הוא לצורך מצוה, ואפילו לשם מלחמת מצוה. מכיוון שיש בידינו שלוש הבטחות של הקב"ה מפורשות בתורה, שזרעם של האבות לא יימנה באופן כולל. ואין הסיבה לכך בגלל החשש לעין רעה השורה על דבר המנוי, כמו שפירש רש"י בריש פרשת כי תשא אלא שאסור לקבוע מספר לעם היהודי, כי כל מספר הוא מגביל וישראל חייבים להיות תמיד בדרגה "אשר לא יספר מרוב".
ב. לעומת זה, קיים עוד איסור, שאסור למנות את ישראל, גם אם מונים רק קבוצה אחת מביניהם, כגון כהני בית אב בבואם להטיל פייס מי יזכה בעבודות הקודש של אותו יום, ועל זה אמר ר' יצחק במס' יומא, אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה דכתוב "ויפקדם בבזק", שם נמנה רק חלק של העם היהודי. ומן הכתוב "ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף" (שמ"א יא, ח), לא ייקבע ולא ייוודע לעולם מספרו הכולל של העם היהודי. לכן אין בזה סתירה להבטחת הקב"ה "אשר לא יספר מרוב", מכיוון שהמספר שנמנה, אינו אלא מיעוט מהעם היהודי. ובכל זאת אסור למנות אותם אישית כפי שלמדים זאת משאול שהיה נאלץ למנות אותם ע"י חרסים, או ע"י טלאים. גם מניין כזה שהוא חלקי מבלי שיצא ממנו סיכום מספרי של כל העם היהודי, זקוק לשני תנאים כדי שנתיר אותו: א. שהספירה תיעשה ע"י אמצעי חליפי; ב. שהספירה תהיה לצורך מצוה כמו הספירה של הכהנים ע"י פייס כדי שיוכלו לעבוד את עבודת הקודש. או כמו המניין של שאול בשתי המלחמות שהיו שתיהן מלחמות מצוה כנ"ל. מכיוון שהאיסור למנות את ישראל הוא בגלל חשש של סכנה ככתוב "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", הרי אם המניין הוא לצורך מצוה, נופל החשש הוה, ככתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה)…
בזה אפשר להבין את דברי המדרש בפרשת במדבר על הפסוק "פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם" (במדבר ג, טו) כשבא לפקוד אותם היה הדבר קשה בעיניו. אמר משה לפני הקב"ה, אתה אומר לי שאמנה אותם מבן חודש, יכול אני להיות מחזר ומסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם, ולספור כל אחד ואחד, שאתה אומר לי "כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם"? אמר לו הקב"ה, אתה עושה שלך ואני עושה שלי. א"ר יהודה הלוי ב"ר שלום, היה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם, והשכינה מקדמת ואומרת לו חמשה תינוקות יש בבית הזה, חמשה תינוקות יש באהל הזה, עשרה תינוקות באהל הזה. ההאי דכתיב "ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צוה", כשם שהשכינה אומרת לו. עכ"ל המדרש (מדרש רבה, במדבר פ"ג, סימן ט)…
לכן אסור היה למנות את כל השבטים למטה מבן עשרים, אפילו ע"י אמצעים חליפיים, כי אז היה המיפקד מקיף את כל השבט, ודינו של שבט כדין קהל ישראל, והוא נכלל באיסור הכולל שלא לקבוע מספר לעם ישראל כנ"ל. אבל שבט לוי שלא נקרא קהל, מותר היה לספור ולמנות את כולם, מבן חודש ומעלה, שיצאו מכלל נפלים, וע"י זה לקבוע מניין ומספר לכל שבט לוי, משום שאינו בכלל האיסור "אשר לא יספר מרוב"…
אומות העולם יש להם מניין ואין להם סכום, ישראל יש להם מניין ויש להם סכום
מצינו במדרש שהש"ר (אות ד) על הפסוק "אחת היא יונתי תמתי" (ו, ט): ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר, אומות העולם יש להם מניין ואין להם סכום, האי דכתיב "פקודיהם במספר כל זכר", פקודיהם – זה המניין, במספר – זה הסכום. ודכוותיה "ויתן יואב את מספר מיפקד העם אל המלך וגו'", מספר – זה המניין. מיפקד – זה הסכום. אין תימה שאנו מעידין על עצמנו, והלא בלעם הרשע העיד בנו, דכתיב "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י) – זה המניין, "ומספר את רובע ישראל"-זה הסכום. (יש בדברי המדרש הזה ערבוב וטעויות, וכבר העיר על כך בהערות ותיקונים לפסיקתא דר"כ החכם ר' שלמה בובר. והגירסא הנכונה היא, המספר – זה המניין, והמיפקד -זה הסכום, בניגוד למה שכתב המו"ל). וכוונת המדרש היא שאומות העולם יש להם מניין, דהיינו יש להם מספרם של בודדים, אבל אין להם סכום, שאינם מצטרפים לחטיבה אחת משום שכל אחדות מבוססת על קדושה. לכן אומות העולם אין עליהם דין של צירוף ביחד. מה שאין כן עם ישראל, קדושתם מצרפתם, ויש להם סכום, דהיינו שמתאחדים ומצטרפים לאיש אחד. לכן אסור לספור ולמנות את ישראל, שמניין פירושו פירוד, כי מניין פירושו רבים ולא אחדות.
שיטת החת"ם סופר: כל שהמניין מדוייק – אסור הוא אפילו אם נערך ע"י אמצעי אחר
החת"ס בחידושיו למס' יומא שואל על הכתוב אצל שאול "ויפקדם בטלאים": מה לי מונה הגופים או השקלים והטלאים ומכל שכן האצבעות. הלא כל אחד שיודע מניינם וקרא קאמר לא ייספר. ותירץ שם החת"ס מכיון שאם ירבה או ימעיט שקל או טלה, או שלא יוציא כהן אחד אצבע, או שיוציא שתי אצבעות, ולא ירגיש בו הממונה יתבלבל עי"ז כל המניין הסופי ולא ייוודע מספרם המדוייק של הכהנים. כמו"כ אנו מחזיקים כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, ועל סמך חזקה זו אנו יודעים את מספר העם ע"י שקלים וכיוצ"ב. מ"מ אין הסכום והמספר הכולל ודאי, ונמצא שלא מנו ולא ספרו את ישראל במדויק. שיטתו של החת"ס צודקת. לדעת הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין, לפיה כל כמה אצבעות שיוציאו הכהנים מונין אותן ונכללים במניין. ויוצא שבסוף הפייס לא ייוודע כמה כהנים היו שם, כי אם סכום האצבעות שהוציאו, כמו שכותב שם החת"ס. אבל לפי שיטת רש"י וסיעתו, פירושו של החת"ס שמכיוון שעלול לטעות במניין אין זה נקרא מניין – דחוק…"
הרב יצחק מאיר רושצקי[9], נזר ים על הש"ס יומא כב, ב
מעלה אפשרות ללמוד מדברי הימים (במקום אחר שמוזכר מנייה) שהאיסור הוא למנות את כל ישראל, ולא על מיעוט, וכן לומד זאת מדברי הרמב"ן שהאיסור רק מבן 13. אלא שלוקח הנחה זאת לחומרא – למנות את כל ישראל אסור גם ע"י אמצעי, ומה שהותר למנות חלק, זה רק ע"י אמצעי. וגם זה לצורך.
מביא את דברי הרא"ם שממנו משמע שמניית חלק מישראל מותר בכל אופן, ומתרץ שאולי לדעתו יש איסור מדרבנן.
מכל הנ"ל מקל לספור ילדים (מתחת ל-13) ע"י אמצעי. ומצרף 3 צירופים: א) יש אומרים שמותר לספור קטנים (כך ניסה לומר בדעת רמב"ן). ב) עפ"י הבנתו ברא"ם שספירת חלק מישראל הוא איסור דרבנן. ג) לא מצאנו שהחמירו לספור על ידי דבר אחר כשלא סופר את כל ישראל.
אגב זה יש לומר כי להבנתו אותה ספירה של ילדים (כנראה ע"י מורה לצורך מסוים) אינה נקראת צורך, ואעפ"כ מתיר ע"י אמצעי. מכאן למדנו מדבריו שני דברים: צמצום הגדרת צורך, והיתר ע"י אמצעי ללא צורך אצל ילדים (עפ"י צירופים נוספים. כנראה בגדולים יתיר רק ע"י צורך).
"האם האיסור הוא לספור את כלל ישראל אבל יחידים מותר
בגמ' יומא משמע שאסור למנות אפילו מעט מישראל, ולעומת זאת מקרא מלא הוא בדברי הימים (א' פכ"ז פסוק כג) ולא נשא דויד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, ופירשו הרד"ק והמצודת דוד, שאחר שראה דוד המלך את העונש החמור על כך שמנה את כל ישראל שעליהם נאמר לא יספר מרוב, וכמו שנאמר בהמשך (שם פסוק כד) יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, לכן עכשיו מנה רק מקצת מישראל, הרי מפורש שאין איסור למנות מקצת מישראל, וכך מסתבר, שהרי הפסוק והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד, שמשם נלמד האיסור למנות את ישראל, מוסב על כללות ישראל, וכן מצאתי ברמב"ן…
אמנם מקרא מלא הוא בפרשת כי תשא, ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וברש"י, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד. הרי לפנינו שאף במנין שהוא מבן עשרים הוצרכו למנות על ידי שקלים, כמו שנאמר זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה, ונראה מדברי הרמב"ן (במדבר הנ"ל) שאכן דוד מנה אותם ע"י שקלים בשני המנינים כי [אף שלא מוזכר בפסוקים שעשה כן], אלא שטעה במה שמנה את כל ישראל מבן שלש עשרה, ובאופן זה אסור למנות אפילו ע"י דבר אחר.
ומבואר מכל הנ"ל שלמנות את כל ישראל מבן י"ג, אסור אפילו על ידי דבר אחר, אבל למנות מבן כ' מותר ע"י דבר אחר, כגון שיתן כל אחד מחצית השקל [וגם באופן כזה הבאנו לעיל מהרד"ק שהותר רק במקום הצורך].
ומהגמ' יומא מוכח שאסור למנות אפילו מיעוט מישראל [אם לא מונים על ידי דבר אחר], ונלמד מהפסוק לא ימד ולא יספר.
אבל הרא"ם… ומבואר בדבריו שהאיסור הוא רק למנות את כל ישראל, אבל מותר למנות מיעוט מישראל, וצ"ע לדבריו מה שמבואר ביומא שהאיסור הוא אפילו על מיעוט מישראל, ואולי לדעתו הוא איסור דרבנן שגזרו כדי שלא יבאו למנות את כל ישראל, וגזירה זו לא היתה עדיין בימי דוד. וזה לא כדברי השבט הלוי שהאיסור למנות מיעוט מישראל הוא מן התורה.
ועוד יש לדון בדברי הרמב"ן שכתב שהאיסור הוא למנות מבן י"ג שנה, האם למטה מבני י"ג שנה אין איסור כלל, אכן הבאתי לעיל בשם השבט הלוי שאסר לומר לקטן לספור את חביריו כדרך שסופר המלמד בעת טיול וכדומה לידע שאחד לא נעדר ח"ו, וכתב בטעם הדבר, שמכיון שהוא איסור מדאורייתא לא ספינן ליה בידים, וצ"ע.
ולכן לעני"ד להתיר למנות את הילדים על ידי דבר אחר, כגון שיספור את הכיפות שעל ראשיהם, כיון שיש בזה כמה צירופים להקל, א' שהרי הם למטה משלש עשרה שנים, ויתכן שאין איסור למנות קטנים, ב' כיון שאינו מונה את כל ישראל, ואף לדעת האוסרים למנות מקצת מישראל יש לומר כמו שהתבאר בדעת הרא"ם שאינו אסור אלא מדרבנן שמא ימנה את כל ישראל, ואם כן די לנו להחמיר בגדולים, שמצוי שמונים אותם באופן האסור מן התורה, דהיינו שמונים את כל ישראל. ג' שלא מצאנו שהחמירו במנין שלא לצורך כשסופר ע"י דבר אחר, אלא כשמונים את כל ישראל מבן עשרים, אבל כשמונה מיעוט מישראל, אפשר להקל ע"י דבר אחר עכ"פ בקטנים."
מנייה רגילה מותרת רק לצורך וע"י כפרת מחה"ש
שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן ח
במענה לשאלתו של רבי ישראל משקלוב (בעל פאת השולחן):
- אין היתר מיוחד למנות האצבעות, אלא כל הגוף באיסור, כולל כל האברים.
- דוד טעה בחושבו כי השקלים נדרשים רק כאשר מונים שלא לצורך, אך כשמונים שלא לצורך אין צורך להשתמש בשקלים.
- מציע הסבר מדוע הקלו למנות ע"י אמצעי אחר, ואף ע"י אצבעות – כיוון שקל יותר להתבלבל במניין זה, ויצא כי המספר הסופי אינו ודאי.
- מדאורייתא יש צורך בכפרה על מניין גם לצורך, ומסיק באופן מסוים מדברי המג"א כי בכל המקומות שלא לקחו כפרה (במקדש, בבזק ובטלאים) לא מדובר במניין ממש, אלא בגורל. ובכל אופן נמנו כך מכיוון שעכ"פ גם באופן זה יש מצווה מדברי קבלה.
- מסקנת דבריו – מנייה שלא לצורך אסורה בכל אופן. מנייה לצורך מותרת רק ע"י כפרת חצאי שקלים.
"שיל"ת. פ"ב יום ד' כ"ד ניסן תקצ"ח ל'. שלום וכו' למר מארי דארעא דישראל, איש חי רב פעלים מקבצאל, למלכים למואל, ה"ה ידיד נפשי הרב הגאון המופלג כבוד מו"ה ישראל נ"י בעהמ"ח ס' תקלין חדתין עתיקא וחדתא, ס' פאת השלחן. שוכן במקום קדשו צפת ת"ו.
…
דשאילנא קדמיכון, דנהיגא גביכון להעתיק מהפנקס שמות (הנברכים) [הנצרכים] לקבל פרס מהמתנדבים והשולחים, והמתנדבים רושמים בצד, לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך הם ונשיהם ובניהם, אם יש בזה משום אסור למנות ישראל [כיומא כ"ב ע"ב] – יפה כתב פר"מ הגאון נ"י דאינו מונה האנשים כי אם רושם בצדו כל אחד מתנתו הראויה לו. ועל דרך זה נראה לענ"ד הא דתנן במס' שבת קמ"ח [ע"ב] דמייתי לי' מר נ"י במכתבו, מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב שמא יכתוב או ימחוק, אבל משום מנין ליכא, והיינו מטעם הנ"ל שאינו מונה האורחים כלל, אלא אומר פרפרת זה לפלוני וזה לפלוני, והוא עדיף מלמנות חצי שקלים לידע מספר הנותנים, והכא עדיף ומובן.
אמנם מה שכתב פר"מ דאיכא לחלק בין מונה הראשים והגלגלת ובין מונה האצבעות, הוא דבר שאין לו שחר, ופשוט כי לחשיבות ישראל אומר לגלגלת, וכשהי' בשעת כעסו אמר שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו [במדבר י"א כ"א], ולא הזכיר גלגולת כי אם בלשון חשיבות, אבל הכוונה על הגוף כולו. ויען האריך הרמב"ן ריש פרשת כי תשא [ל' י"ב] בטעותו של דוד המלך ע"ה, ושוב חזר בו בפרשת במדבר [א' ג'] ונתן טעמים אחרים, ולבסוף כתב, לפי דברי רז"ל טעו כלם, היינו יואב גם כן שטעה בפשטות הקרא, ונעלם מעינו גם מה שהתינוקות של בית רבן יודעים כי מאת ד' היתה זאת לעונש, ועיין ספר צדה לדרך פרשת תשא.
…
והנה בטעותו של דוד המלך ע"ה נראה לפרש, כי רמב"ן כתב, בתשא כתיב לפקודיהם, רוצה לומר לצורך השגת דבר, ולא נאמר מנין או מספר אלא לשון מפקד, עיין שם רמב"ן פרשת במדבר. והנה נאמר שלא ימנה אלא יפקוד, פירוש לצורך מה ולא שלא לצורך, וגם אז יתנו מחצית השקל לכפר על נפשותם שימנו השקלים ולא ישראל, ודוד המלך ע"ה הבין גם כן פירוש הפקודים, אך טעה בסברא בהיפך, כי המנין לצורך הוא דצריך שקלים, אבל שלא לצורך אינו צריך שקלים, אף על פי שסברא זו מוקצה מן הדעת, מכל מקום היינו טעות שתינוקות של בית רבן יודעים מסברא, שאפילו [תינוק] לא יסכל בזה. ועוד אפשר לפי מה שכתבתי לעיל תינוקות של בית רבן יודעים ההיפך ממה שלמדו בבית הספר במרגלים שנענשו כל מספרם מבן עשרים על שהי' שלא לצורך, אם כן מוכח בהיפך, ומכל מקום שגה דוד ואנשיו בזה, ונמלטנו שעל כל פנים לא נעלם [ממנו] פשטיות הדבר.
ומכל מקום צריך לעיין מה לי מונה הגופים או השקלים והטלאים ומכל שכן האצבעות, הלא הכל חד שיודע מנינם, וקרא [הושע ב' א'] קאמר לא יספר. ולפע"ד לומר כיון דאם ירבה או ימעט א' שקל או טלה, או אם לא יוציא אצבע, או יוציא ב' ולא ירגיש הממונה, הרי נתבלבל המנין ולא נודע מספרם, אלא אנו מחזיקים ומאמינים כי העשיר לא ירבה והדל לא המעיט, ומחזקה זו אנו יודעים מספר העם על ידי השקלים או כיוצא בזה, מכל מקום איננו בודאי ממש והרי לא מנה ולא ספר ישראל…
ועוד עוררני, מגן אברהם סימן קנ"ו בליקוטיו כתב וז"ל, אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוין למנות אלא להטיל גורל וכו' ע"ש. הנה כוונתו, כי מנין הכהנים לכאורה אינו נכנס בגדר מנין כלל, שהרי בין כך לא נודע מספר מנין העם ההוא, רק במקום שכלה מנין שאמר האומר, ויש שהי' צריך לסבב ב' פעמים או כמה פעמים או רק חצי ההיקף, ובמה יודע איפוא מספר הכהנים שעמדו בהיקף, מכל מקום נקרא מנין. ובזה ניחא לי (דהכי) [דהרי] בתורה מבואר לפי הנ"ל דאפילו מנין לצורך צריך כפרה בחצאי שקלים לכפר על נפשותינו לפני ד', והכא בכהנים, וכן בבזק וטלאים, נהי דלא נמנו בגופים, מכל מקום איזה כפרה הביאו. ולהנ"ל ניחא, דאין זה בגדר מנין ממש, ומשום הכי לא מייתי ש"ס דיומא [כ"ב ע"ב] מקרא דתורה אלא משמואל, והיא מצוה מחודשת מדברי קבלה, ויתכן בשאול נמי הכי הוה שמנה אנשי המלחמה ומי מהם ישב על הכלים ומי מהם יתקן דרכיו ומי יצא למלחמה, כל זה נעשה על ידי שום גורל, ומכל מקום מנאם בבזק וטלאים, וכפרה לא היו צריכים, ועיין ברא"ם ובצדה לדרך פרשת תשא [שמות ל' י"ב], ובדברינו נתיישב הכל בעזה"י.
אשר היוצא מדברינו, שלא לצורך אסור למנות בשום אופן תחבולה כלל, ולצורך מצוה שלא על ידי גורל, צריך שיתנו חצאי שקלים ויהי' לכפר על נפשותינו, ואמנם לצורך מצוה ועל דרך גורל מותר למנות על ידי דבר אחר ואין צריך כפרה. אמנם למנות הפרפרות ולאמור פרפרת זה לזה וזה לזה מותר לגמרי. וה"נ לענין שאילתינו, המעתיקים שבארץ ישראל אינם עושים כלום אלא מעתיקים שמות מספר לספר והמתנדבים יאמרו כך לפלוני וכך לפלוני ותל"מ.
הנלע"ד כתבתי, אם דעת הגאון נ"י מסכים יציע הדברים קמי חבורתא קדישתא די בארעא קדישא, וד' עמנו. הכ"ד או"נ מצפה לראות נוה קודש בב"א, החותם באהבה עזה, משה"ק סופר מפפד"מ"
שו"ת חתם סופר קובץ תשובות – הערות סימן ח
"התשובה הנוכחית מוסבת על שאלת הג"ר ישראל משקאלוב זצ"ל, תלמיד הגר"א זצ"ל, בעמ"ס תקלין חדתין ופאת השולחן, שהיה מייסד קהלת הפרושים בא"י, וע"י השתדלותו עשו במדינת ליטא כולל עבור עניי קהל עדת הפרושים שהתישבו בערי הקדש ירושלים וצפת ת"ו [ראה תשובת מרן ז"ל אליו בשו"ת חו"מ סימן י"ב, משנת תק"צ]. הגר"י משקאלוב, שהי' ראש העדה הזאת, עשה רשימה של העניים ושיגרו לגבירי המדינות בחו"ל, אשר הרימו כסף תרומתם, והיות שהחלוקה לא היתה שוה רשמו הנדיבים בצד שמו של כל איש מן העניים איזה סך הוא תורם עבורו, ונתעוררה שאלה אם יש בזה איסור משום אסור למנות את ישראל. בעקבות שאלתו של הגר"י, התקיימה חליפת מכתבים בינו לבין מרן ז"ל, כשעל תשובתו הנוכחית של מרן הוא משיב בארוכה בסברות רבות, ואת כל המשא ומתן בזה המציא אח"כ לידי הג"ר שמואל בערנשטיין ז"ל אב"ד דק"ק אמסטרדאם, שיחוה אף הוא דעתו בנידון, ובמכתבו אל ר' שמואל, מבקשו שימציא אליו חוות דעתו בענין זה באמצעות ידידו הרב הגביר המופלג הצדיק המפו' כקש"ת מוה"ר צבי הרש לערין נ"י (נזכר בשו"ת או"ח סי' ר"ג, חו"מ סי' ט', ועי' אגרות סופרים, מכתבי הח"ס, ס"ב וס"ג), והוא ישלחנה אליו לארה"ק. חליפות תשובות הללו ראו אור לראשונה בספר היובל מוגש לה' בנימין מנשה לוין ליובלו השישים, ירושלים ת"ש, ויש שם שגיאות והשמטות, ובמהדורה זו נעשו תיקונים. וראה בספר הנ"ל תשובת בעל התקלין חדתין, ובמה שפלפל בדבריו הגרי"נ שטרן זצ"ל בסו"ס צוף דבש (ירושלים תשכ"ו ע' רס"ד)."
מניית אברים מותרת כאמצעי
שו"ת תורה לשמה סימן שפו
כשם שבמקדש היה מותר למנות האצבעות, כך מותר למנות את רגלי האנשים, ובכך אין איסור מנייה.
"+אם מותר למנות את ישראל ע"י שסופר הרגלים.+
שאלה בעה"ב שמסובין אצלו אורחים הרבה בבית המשתה ורוצה למנותם כדי לידע כמה כפות יכין ויביא לפניהם בעת סעודה וכבר ידוע שאסור למנות את ישראל אך מה שיש לשאל בזה הוא אם כאשר מונה אותם אינו נותן עיניו ומביט אלא דוקא ברגלים שלהם והוא מונה את הרגלים בלבד כל שתי רגלים באחד כי היו הם מסובין על המטות ורגלים שלהם מדולדלים לקרקע והוא רק נותן עיניו ברגלים ומונה את הרגלים אם יש בזה איסור או"ד כיון דרגלים הם חלק אחד מגוף האדם הרי זה כאלו מונה כל גופו ואסור. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה שנינו במשנה דיומא פ"ב משנה א' הממונה אומר להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים וכו' ופי' רע"ב ז"ל הצביעו כלומר הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו מפני שאסור למנות אנשים מישראל לפיכך הוצרכו להוציא האצבעות כדי שימנו האצבעות ולא האנשים ע"ש נמצא אפילו שהאצבעות הם חלק מן הגוף מ"מ כיון שזה המונה נותן דעתו במנין על האצבעות דוקא לא חשיב בזה מונה את גוף האדם כולו ושרי וה"ה הכא כיון דנותן עיניו ודעתו על הרגלים דוקא למנותם שרי. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו."
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנ
האצבע אינה חלק מהאדם לעניין מנייה
"י) ועתה נבאר ביאה במקצת בהר הבית. והנה כבר כתבתי בזה [סי' תנ"ב אות ה'] טעם להתיר עפ"י הש"ס יומא [כב ע"ב] בהא דהממונה אומר להם הצביעו. ומקשה הש"ס ונמנוהו לדידהו פרש"י לגלגלותם. ומשני אסור למנות את ישראל. הנה דהאצבע אינו עצם האדם…"
איברים (אצבעות) אינם נחשבים כאמצעי (לחלק מהשיטות בשעת הדחק מועיל)
רבי יוסף מפוזנא – זכרון שארית יוסף, יומא כב, ב
שאול לא מנה ע"י אצבעות כמו שעשו במקדש, כיוון שהאצבעות כגוף ממש ואין בזה להתיר המניין [לכתחילה], אך בפייס שהיה צריך לדעת במי יכלה המניין לא היה עוזר להביא דבר אחר, ובמצב זה שאי אפשר, השתמשו באצבע.
יוצא מדבריו שלכתחילה אין למנות אצבעות וכד', רק כאשר אין אפשרות אחרת.
"אסור למנות כו' ויפקדם בבזק כו' עד כאן. קשה דלמה לא הוציאו אצבעותיהם למנין כמו כהנים שבפייס. ונראה דגם האצבע כגופו ולכך פקד אותם בבזק או בטלאים כיון שלא הי' צריך רק לידע מספרם אבל בכהנים שהי' צריך לידע במי יכלה המספר כמ"ש רש"י ז"ל במתניתין לא הי' אפשר לעשות בענין זה שיתנו על א' איזה דבר והי' צריכין להוציא אצבעותיהם דווקא."
הערות הגרי"ש אלישיב מסכת יומא דף כב עמוד ב
מביא דבריו של זכרון שארית יוסף, ומרחיב דבריו שכיוון שבמקדש לא היה מניין ממש, אלא 'דררא' דמניין, מספיק בשביל כך למנות אצבעות. אך במניין ממש לא מועיל מניית האצבעות.
"והנה בספר שארית זכרון יוסף כתב דלעולם במנין רגיל שבא למנות ליכא שום נפק"מ אי מונה הגוף עצמו או האצבע דוכי האצבע הוא נפרד מהגוף הא הוה חלק הגוף עצמו. וראיה לדבר נמי מהא דדוד דהוה ליה למנות באצבעותם אלא מבואר דזה הוה כגוף עצמו [א"ה. וזה דלא כהתורי"ד דלדידיה ליכא שום ראיה דהרי לדבר הרשות אפילו ע"י דבר אחר אסירי] ומה דמבואר בסוגיין דאצל הכהנים היו מונים אצבעותיהם כדי שלא יבואו לאיסור מנין. נראה בזה דלכאורה בגורל דהמציאו האצבעות מאי מנין היה שם והרי כתב רש"י במשנה דנוטל מצנפת מעל ראש אחד מהן וממנו מתחיל פיס למנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל מי שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או שישים הרבה יותר משהיו שם הכהנים וכו' הרי דבסך כל המנין לא היה בא לידי מנין ולא יכול לידע כלל כמה כהנים היו שם ורק כך היה צורת הגורל א"כ לא היה כוונה כלל כמה כהנים היו שם וא"כ מה איסור מנין שייך בו. וע"כ צ"ל דכיון דפעם הראשונה מחלק המנין הרי מנה כל הכהנים אף על פי שאין זה הכוונה וכוונתו למנות המספר עד גמר המספר שקבע ואדרבה לבסוף הרי לא ידע כלל מנינם מרוב המספר שקבע מ"מ יש כאן דררא דמנין בפעם הראשונה שעבר כל הכהנים וכיון דלא הוה ממש מנין אלא דררא דמנין התירו בזה למנות ע"י אצבעות ולא ע"י הגוף ממש והכל משום דאין זה מנין גמור אבל במנין גמור אפילו לדבר מצוה אין שום נפק"מ בין אצבעות לבין הגוף עצמו כך נראה בביאור דבריו ודו"ק."
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיז
בעניין שאלה האם מותר למַסְפֵּר קברים, דן במניין האצבעות במקדש, מבין כי עפ"י הרמב"ם שכל אחד הוציא מספר אצבעות ומנו אותן, אין בעיה במנייה. אך אף לרש"י שמונים מכל אדם אצבע, עדיין הוציאו כמה אצבעות, ומניין זה נקרא מניין אצבעות ולא אנשים.
אך כאשר כל אחד מוציא אצבע אחת ומונים כך את האנשים, הדבר אסור, ש"לא שייך לומר דיאמר שמונה האצבעות שהיה זה רק פטומי בעלמא". אלא מצב זה נקרא מניין אנשים.
כלומר מניין אצבעות כאשר כל אחד מוציא אחד נחשב מניין לכל דבר [ואולי לשיטתו גם מניית חולצות וכד' נחשב פטומי מילי ואסור].
"ב' ובדבר אם מותר לכתוב מספרים על הקברים ממש כדי שיוכלו למצא מקום הקבר… אבל הא איכא איסור לספור בני ישראל כדאיתא ביומא דף כ"ב א"ר יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה ואיפסק ברמב"ם פ"ד מתמידין ה"ד, וכשעושין מספרים על בתים הרי בית איכא בו מספר אנשים הרבה וליכא שיוי במספר האנשים שבהבתים לכן הוא מספר על הבתים ולא על האנשים, אבל בקברים שכל מת ומת הוא בפני עצמו הוא כמספר על המתים, שלכן זה גופו הוא לועג לרש דהרי אם היה בחיים היה אסור למנותו ועתה שהוא מת נתבטל ממנו חשיבות החיים והרי הוא כמו שברי חרסים שליכא האיסור ואף אם כטלאים נמי בזיון הוא. ול"ד לספירת האצבעות לא מבעיא להרמב"ם שם ה"ג שמונים כמה אצבעות שהוציא חוץ מן האגודל שהוא ממש ספירת אצבעות ולא ספירת האינשי, אלא אף לפרש"י שאין מונין אף ממי שהוציא שתים ושלש אלא אחד נמי עכ"פ, הרי הוא דוקא כשהוציאו אצבעותיהן אבל בלא הוציאו האצבעות לא שייך לומר דיאמר שמונה האצבעות שהיה זה רק פטומי בעלמא דספירת אצבע אחת מכל אדם הרי הוא בהכרח ספירת האינשי דלא שייך להתחלק, אבל כשהוציאו האצבעות שמותר משום שהרי אפשר לענין המציאות שלא יוציאו כל הכהנים שבאו שנמצא אז בהכרח רק ספירה על אצבעות שהרי לא שוין מספר האצבעות למספר האינשי שנמצאים שם, שלכן אף כשכל הכהנים הוציאו את האצבעות אין זה מספר ברור להמונה על האינשי דאולי אף שבא תחלה להפיס נזדמן שנתחרט או שהוקשה לו להוציא את אצבעו מאיזה טעם, שלכן יוכל המונה לומר שיודע רק מספר האצבעות ולא מספר האינשי אבל בקברים שלא שייך זה הוא כמונה המתים בהכרח שאסור. וכן מסתבר לע"ד שיש לאסור…"
הרב חיים מלין[10] – שו"ת שיח חיים מלין, תשובות מרבי חיים קנייבסקי, עמוד שכג
בשם הר"ח קנייבסקי אין ראוי למנות כובעים וכד' [אולי בדומה למי שחלק על מניית אצבעות].
"איסור מניית בני ישראל
בהאי דינא שאין לספור בני אדם. יל"ע האם כשאומר שלא מכוין לספור אנשים -אלא סופר את הכובעים שלהם, וממילא יודע כמה בנ"א יש, האם בכה"ג מותר (מיירי כשבאמת מסתכל על הכובעים).
תשובה: לא ראוי."
הערה:
"הנה יש אריכות גדולה בפוסקים בכל ענין זה… מקור האיסור הוא בגמ' ביומא…
ועי' ברמב"ן (במדבר א, ג) דביאר ג' אופנים בצורת המנין האסורה שעשה דוד…
והנה, יש מן הפוסקים דסברו (אבני נזר יו"ד סי' תנ, פאת השולחן, שו"ת תורה לשמה סי' שפו, ושו"ת ציץ אלעזר ח"ז סי' ג) דכל האיסור למנות הוא דווקא למנות הגולגולת, אבל ידיים או רגליים שרי, והוכיח כן מהא דתנן ביומא (פ"ב מ"א) אמר להם הממונה הצביעו והן מוציאין אצבע אחת או שתים, וביארה הגמ' דכיון דאסור לספור אנשים מישראל לכן סופר אצבעותיהן.
אבל בשו"ת חתם סופר (ח"ח סי' ח) פליג וס"ל דאסור דמאי שנא כיצד מונה, הא סו"ס 'לא ימד ולא יספר', וכן בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קיז) ומרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל (הערות ליומא שם) תמהו על חילוק זה…
ובענין מספר שאינו מדוייק, מהחת"ס משמע דגם זה אסור מדרבנן…"
איסור המנייה הוא מדברי קבלה
ר' אברהם מן ההר מסכת יומא דף כב עמוד ב
"[אסור] למנות את ישראל. [מדברי] קבלה. כלומר למנות [אינו לאו אלא] מדברי קבלה היא:"
חיד"א -יעיר אזן (מע' מ אות כד)
איסור מנייה הוא מדברי קבלה.
"מונה ישראל אפילו לדבר מצוה אסור כמו שאמרו ביומ' דף כ"ב והוא מדברי קבלה דכתיב ויפקדם בטלאים וכ"כ הר"מ ה' תמידין פ"ד דין ד' ומה שאמרו שם א"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו דכתיב אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר בב' לאוין דכתיב אשר לא ימד ולא יספר נראה דהוא אסמכתא בעלמא…"
ניתן להסיק כי האיסור מדאורייתא
מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת יומא דף כב עמוד ב
הגמ' לא הביאה כראיה לאיסור את מניית ישראל במדבר, כיוון שאפשר לומר ששם האמצעי היה לצורך הכופר על מעשה העגל, ולא מחמת האיסור. כמו"כ לא הביאו כראיה פס' מהתורה "לא יספר מרוב", כיוון ששם משמע יכולת לספור, ובהושע משמע יותר לשון איסור.
"אסור למנות את ישראל כו'. והא דלא מייתי ליה איסורא ממנין דמשה בחצאי שקלים ולא מנה אותן להדיא כמפורש ביה ולא יהיה בהם נגף גו' דמשמע שהמנין שולט בו עין הרע להביא נגף י"ל דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל כמ"ש לכפר על נפשותיכם ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין וכן המנין בטלאים ליכא למימר משום כפרה באו לקרבן דהא כולהו מדשאול הוו כדלקמן ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו ועוד דלא הוזכר בהן לכפרה ודו"ק:
עובר בלאו שנאמר והיה מספר גו'. ויש לדקדק אמאי לא מייתי בכה"ג מקרא דבדאורייתא דכתיב ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב וי"ל דההוא קרא לאו משום איסורא נגעו בו אלא דקאמר שלא יספר מרוב דהיינו מחמת ריבוי כ"כ שילאה הסופר למנותם אבל בהאי קרא דהושע לא מסיים ביה מרוב דמשמע דאיסורא קאמר שלא ימד ולא יספר וק"ל:"
מנייני שאול ודוד
שמואל א יא, יח
ראוי לציין כי שאול מנה אנשים לצבא, כלומר לצורך. כמו"כ ברור כי אלו מיעוט מישראל.
"וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף"
רש"י שמואל א פרק יא פסוק ח
שאול מנה את העם בבזק – מנאם ע"י אמצעי. [אמנם באפשרות האחרונה כתב כי בזק שם מקום. אך לכאורה הגמ' לא קיבלה זאת].
"יפקדם בבזק – רבותינו אמרו בשברי חרסים (סא"א), לשון אחר בבזק באבנים שנטל מכל אחד אבן ומנאם כמו ויפקדם בטלאים (שמואל א טו ד) שנטל מכל אחד טלה ומנא' בהם כמו שהיו מונים אותם בחצאי שקלים ותרגם כצרור אבן במרגמה (משלי כו ח) היך בזקא דכיפא בקלעא, ובילמדנו ויפקדם בטלאים, כד אינון מסכנין באלין בזקייא כד אינון עתירי' באלין אימריא, לשון אחר בבזק שם מקום הנזכר (בספר שופטים א') וימצאו את אדוני בזק בבזק:"
רד"ק שמואל א פרק יא פסוק ח
או שם מקום, או אבנים דהיינו אמצעי מנייה.
"בבזק – שם מקום וכבר פירשנו בו פירוש אחר בספר מכלל שהוא כמו באבנים כלומר שלקח אבן מכל אחד ואז ידע בזה מספרם ותרגום כצרור אבן במרגמה היך בזקא דכיפא בקלעא, ובמדרש ויפקדם בבזק ויספרם בטלאים כד אינון מסכנין באילין בזקי' כד אינון עתירין באילין אמריא:"
אברבנאל שמואל א פרק יא
כנ"ל כפירוש הרד"ק.
"ויפקדם שאול בבזק, שהוא שם מקום. או יהיה פירושו באבנים קטנים שנתן כל אחד אבן קטן ופקד כל האבנים לדעת מנינם של ישראל, כי בזק יאמר על האבנים, וכן מתורגם (משלי כ"ו ח') כצרור אבן במרגמה, היך בזק דכיפא בקלעא. וכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא פ"ב דף כ"ב ע"ב) בשברי חרשים, וכן הוא (בספ' ט"ו ד') ויפקדם בטלאים, שנתן כל אחד טלה ופקד את הטלאים לדעת מנינם, והיה זה למה שצוותה התורה האלקית לעשות, כמו שאמר (שמות ל' י"ב) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ובסוף הס' הזה (שמו' ב' כ"ד) במנין העם שצוה דוד למנותם אדבר בדרוש הזה כראוי."
מצודת ציון שמואל א פרק יא פסוק ח
פשט הדברים – שם מקום ולא אמצעי.
[ואפשר לומר שמסקנת הגמ' ביומא שאכן זה שם מקום, והמקור למנייה ע"י אמצעי מהטלאים.]
"בבזק – שם מקום"
שמואל א טו, ד
גם כאן נראה כי פקידת שאול הייתה לצורך לחימה, ולפיכך פקד חלק מישראל ולא כולם.
"וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה"
רש"י שמואל א פרק טו פסוק ד
"ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך ואחר כך מנה את הטלאים לפי שאסור למנות את ישראל שנאמר בם לא יספר מרוב (בראשית ל"ב י"ג):"
רד"ק שמואל א פרק טו פסוק ד
בהסברו הראשון מביא, טלאים=שם מקום. אמנם אח"כ מביא דברי רבותיו שמדובר באמצעי למנייה כיוון שאסור למנות את ישראל. וההיתר כאשר מונה לצורך וע"י אמצעי, ואצל דוד מנה ע"י אמצעי אך שלא לצורך. וכן מבין בשאר המקראות העוסקות במנייה שמנו ע"י אמצעי (בזק).
"בטלאים – שם מקום אף על פי שבא בה"א הידיעה ושלא כמנהג הנה כמוהו בקרקר בסכות בשטים ויונתן פירשו כמו ובזרועו יקבץ טלאים שתרגומו באמרי פסחיא ואם כדבר יונתן שפסחים היו אם כן זמן פסח היה ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו פסחיה' ועל ידי הפסחים ידע מניינם כי פסח לא היה קרב בבמת יחיד ובדברי רבותי ז"ל שמנה אותם בטלאים לא מן הפסחים אלא שאמר להם שיקחו כל אנשי החיל טלאים משלו ויקח כל אחד טלה אחד ואחר כך צוה למנות הטלאים וסמכו על זה הפסוק ואמרו אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בטלאים אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר אשר לא ימד ולא יספר ואמרו כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו בימי דוד נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף וכן כשמנה אותם לצורך צריך שימנה אותם בדבר אחד כמו שאול שמנה אותם בטלאים וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק שפירושו באבנים כמו שפירשנו:"
רלב"ג שמואל א פרק טו פסוק ד
"ויפקדם בטלאים – עשה זה כדי שיפקוד הטלאים ולא יפקוד העם פן יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שקרה לדוד ולזאת הסבה גם כן מנה אותם בבזק במלחמת נחש מלך בני עמון:"
אברבנאל שמואל א פרק טו
"וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וגו'… וחז"ל (יומא פ"ב דף כ"ב ע"ב) הבינו שנתן כל אחד טלה ובמנין הטלאים ידע מספר העם וכתב רש"י ז"ל מצאנו של מלך היה כל אחד לוקח טלה אחד ונתן בעדו למנותו, ולכן אמר במדרש שמואל (פרש' י"ח) בתחלה בבזק עד שלא מלך ומשמלך בטלאים, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל (יומא שם) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר, ואפשר שלזה כיון גם כן יונתן, ושלא קראם פסחיא להיותם קרבנות של פסח אבל קרא הכבשים פסחיא, לפי שמהם היו מקריבים הפסח ושל שאול היו. ואמנם אם הוא אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה כמו שאמרו חז"ל (שם שם), הנה בספור מנין דוד שמנה ישראל אדבר בו ב"ה."
מצודת ציון שמואל א פרק טו פסוק ד
פשט הדברים – שם מקום, ועפ"י דרשת חז"ל כאמצעי להימנע מהנגף. יוצא לפי דברי המצודות כי לפי פשט הכתובים שאול מנה בצורה ישירה, וחז"ל סמכו את דרשתם לאיסור מנייה על הפסוק כאן. [אולי לדבריו איסור המנייה רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא].
"בטלאים – שם מקום כמו זיף וטלם ובעלות (יהושע ט"ו), ורז"ל אמרו בטלאים ממש (יומא כ"ב) לפי שאסור למנות את ישראל לגלגולת ומנאם בטלאים וכ"א לקח טלה מעדר שאול והחזירו למקום מיוחד ומנו הטלאים וידעו מספר בני ישראל:"
שמואל ב כד, א-י
תקציר – לכאורה נראה כי ה' מבקש מדוד למנות את ישראל ויהודה, דוד שולח את יואב למנותם, יואב מנסה למנוע זאת, דוד מתעקש לשולחו בכל אופן. יואב מביא אליו את מניין העם הלוחמים מישראל, ומניין יהודה. דוד מיד מתחרט על דבר זה ומתוודה לה' על חטאו.
"וַיֹּסֶף אַף יְ-הוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר. וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן. וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע. וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְ-הוָה חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְ-הוָה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד."
רש"י שמואל ב פרק כד פסוק א
"ויסף אף ה' לחרות בישראל – לא ידעתי על מה:"
רד"ק שמואל ב פרק כד פסוק א
אין ידוע על מה חרון האף, אולי על עבירות בסתר. העוון היה בעבור שמנה שלא לצורך, אע"פ שלקח מהם כופר. עפ"י זה מבין כי ה' לא ציווה אותו למנות, אלא נתן בלבו שימנה, וליבו אמר לו שיאמר לאחד משריו "לך מנה". אם ה' היה מצווהו, הרי היה נחשב לצורך ולא היה בכך שום חטא.
[אמנם אם נאמר כי דוד לא לקח כופר, אפשר להסביר כי אכן ה' ציווהו, וחטאו שמנה ללא כופר].
"ויוסף אף ה' – לא ידענו זה החרון למה היה אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר… והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם או אמר ויוסף על הרעב שהיה שלש שנים ואעפ"י שנגלה אותו העון חרון אף היה על כל ישראל ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף ואפילו ימנה אותם לצורך וצוה דוד את יואב שימנה אותם והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר לפי שידע שיחסרו וכן אמר בדברי הימים למה יהיה לאשמה לישראל ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו כמו שפי' למעלה בפסוק ויפקדם בטלאים ואמרו רז"ל כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו כמו בימי דוד לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל ומה שאמר ויסת את דוד בהם כלומר ששם בלבו למנותם ומה שאמר לאמר לך מנה את ישראל היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד ואם האל אמר לו מה חטא אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל ודוד לא ידע כי מה' הוא ות"י וגרי ית דוד בהון והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימי':"
רלב"ג שמואל ב פרק כד פסוק א
אין הכוונה כי הקב"ה הסית ממש את דוד באופן ישיר לחטוא, אלא ההסבר הוא כך:
א. כחלק מההשגחה הכללית של הקב"ה גם מעשה זה הגיע [אמנם קצת קשה מדוע טרח הנביא להדגיש זאת דווקא כאן].
ב. ככלל הקב"ה השגיח על דוד והסיר ממנו את התשוקה למנות את ישראל, אלא שכאן החזיר תשוקה זו מחמת כעסו על ישראל.
ג. הכתוב חסר, לא הקב"ה הסיתוֹ, אלא ליבו הסיתוֹ.
כמו"כ מביא שני הסברים מה היה חטא דוד – ההסבר הראשון (כנראה על דרך הפשט) ספירת העם ע"י דוד מראה כי דוד בטח על גודל העם בהקשר המלחמתי, לא על ה' לבדו. ומביא כהסבר שני גם את דברי הגמרא לגבי האיסור למנות.
"ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה – ראוי שתדע שראוי שיובן מזה שאין הש"י הוא המסית את דוד למנות אותם שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה ואיך ענשהו א"כ הש"י בזה העונש הנפלא האלהי אלא שנ' שזאת ההסתה מיוחסת לש"י באופן כולל לפי שהוא הסבה בכל מה שיתחדש על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן הש"י סבה מה בזאת ההסתה וזה כי להשגחתו על דוד היה הש"י מסיר מדוד זאת התשוק' לולי כעסו על ישראל, והנרא' בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו ועוד כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא:"
אברבנאל שמואל ב פרק כד
נזכיר בקצרה את דבריו על התורה שהובאו לעיל. אין ציווי למנות את ישראל ע"י כופר או שקלים, אין איסור למנותם לגלגלותם. אלא יש בכך חשש מהנגף, אא"כ נותנים כופר או שמונים ע"י אמצעי. עפ"י זה מבאר כאן, לאחר שדחה את שאר הדעות, כי דוד חטא בבטחו על רוב עמו ולא על הקב"ה (כפי שביאר רלב"ג), ומוסיף כי חטא זה היה בהתאם לרמתו הרוחנית של דוד. ודבר זה הגיע ללב דוד בעבור מרדם של ישראל, ולכן נספרו לגלגלותם ומתו במגפה. ובלשון האברבנאל: "שפשע ישראל היה המשכם במרד שבע בן בכרי, ושדוד הוסת בגאה וגאון ודרך רע במנותם לגלגלותם בלי הערמה אחרת כדי שישלוט בהם עין הרע באופן שיענשו ישראל על ידו".
"פרשה כ"ה תספר ששלח דוד למנות את ישראל, ושנגף האל ית' את העם בעבור זה ושהתפלל דוד עליו אל האלקים…
השאלה הראשונה באמרו ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וגו', ויקשה מאד שייחס הכתוב זה אל הסתת השם יתברך כאלו הוא יחפוץ במות המת, ואם הוא יתברך הסיב את לבו אחורנית והוא הסיתו לחטאו למה נענשו ישראל עליו? ומה היה פשעו של דוד בזה? כל שכן שנייחס ההסתה לאל יתברך בהיותו טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך ישר במעגלי צדק. ובדברי הימים אמר במקום מה שנאמר כאן ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד אמר שמה (ד"ה א' כ"א א') ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל, ובא אם כן שם השטן במקום השם הנכבד והוא זר מאד, רוצה לומר ההסתה ויחוסה לאל יתברך וכנויו בשם שטן:
השאלה השנית במגפה הזאת, האם נאמר שהיתה בחטאות ישראל או בעון דוד שצוה למנותם?…
ואקדים לזה שלשה למודים, האחד בביאור ענין המצוה ואמתתה שבאה בפרשת כי תשא (שמות ל' י"ב), והשני בחקירת החטא ובמה חטא דוד בענין הזה? השלישי לדעת למה חרה בכאן אף ה' בישראל ועל איזה חטא מהם היה? ואחרי הקדמתם אפרש פסוקי הפרשה:
הלמוד הראשון בהבנת פסוקי התורה ואמתתם בזה, הנה יסוד הענין הזה בא בפרשת כי תשא…
הנה מכל שבעה הטענות האלה חשבתי אני שדעת רש"י והנמשכים אחריו בלתי אמתי בפסוקים: ודעתי הוא שאין בכאן מצוה כלל, לא מצות עשה שצוה השם את משה שימנה העם, ולא מצות לא תעשה שיאסור המנין ההוא לגלגולת, וכ"ש שלא היה זה מצוה לדורות
…שענין היזק עין הרע…[עיין פירושו על התורה לעיל שם כבר הובאו דבריו]
הלמוד השני אומר שראוי שנחקור מה היה החטא שחטא דוד במנותו את העם שעליו התחייבו מגפה? והנה מצאתי למפרשים בזה שלשה דעות: הראשון הוא שהיה החטא במה שנמנו ישראל לגלגלותם ולא על ידי דבר אחר, וכמו שכתב רש"י, ואל הדעת הזה נטה הרמב"ן בפירושו לפרשת כי תשא שאמר שטעה דוד במנותו ישראל בלי שקלים, ושבעבור זה היה הנגף בהם. והנה לקחו זה מדברי חז"ל שאמרו בפרק הרואה (ברכות פ"ט דף ס"ב ע"ב) אם ה' הסיתך בי ירח מנחה, אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? בחייך שאני מסיתך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר (שמות ל"א ב') כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגומר, ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה ישראל ויהודה, כוון דמנהו לא שקל מנייהו כופר, מיד ויתן ה' דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד. והדעת הזה בלתי נכון אצלי מפנים. האחד לפי שכבר הוכחתי שלא היה מצוה לדורות שימנו ישראל תמיד על ידי שקלים, ובמדבר סיני וערבות מואב נמנו ישראל לגלגלותם, והלויים הופקדו פעמים לגלגלותם. השני שדוד לא צוה ליואב שימנה ישראל לגלגלותם, אבל צוהו לבד לך מנה… השלישי שהנה פשט הכתובים יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא מאופן ההמנות, וכמו שאמר ויסת את דוד לך מנה את ישראל, ואמר ויך לב דוד אחרי ספר את העם, הנה יחס החטא למנין סתם לא להעדר השקלים ולא על היות המנין לגלגלותם. הרביעי כי אם היה החטא בזה, איך לא הוכיחו גד הנביא עליו כשבא אליו בדבר השם? והיה ראוי שיודיעהו שעבר את המצוה האלקית כאשר יעדו בעונש: ואמנם הדעת השני הביאו גם כן הרמב"ן בפרשת במדבר סיני וסתר הדעת הקודם, אמר שם שהיה רחוק אצלו שיפקוד דוד את ישראל לגלגלותם, כי איך לא יזהר במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם? ואם דוד חטא יואב למה לא עשה השקלים? ושלכן היה דעתו שהיה הקצף והנגף לפי שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא אז דוד למלחמה לשיצטרך למנותם אבל עשה זה לשמח לבבו, ולזה הדעת נטה גם כן רד"ק במה שכתב על ענין שאול בפסוק (שמואל א' ט"ז ד') ויפקדם בטלאים. וגם הדעת הזה לקוח הוא מדברי חז"ל שאמרו במדבר סיני רבה, (פ"ב רי"ג ע"א) א"ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן שנמנו לצורך? בימי משה, שלא לצורך בימי דוד. ותמהתי מהרמב"ן שאמר שהיה רחוק אצלו היות מנין דוד בלי שקלים, כי אם היה כן לא היה מסתירו הכתוב, ובשאול אמר ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים, ואיך לא יפרש כן בדוד אם היה שמנאם על ידי שקלים? וגם הדעת הזה בלתי מתישב מפנים אחרים. האחד שהתורה לא אסרה מנין העם שלא לצורך… הפן השני כי גם המנין הזה שעשה דוד לא היה שלא לצורך, כי אם לראות שחסרו במלחמותיו מהמנין אשר היו מקדם בימי שאול או מרוב חבתו אליהם… הפן השלישי כי הנה שאול מנאן גם כן שתי פעמים שלא לצורך, כי הנביא שמואל צוהו שילך להלחם בעמלך ושיי' יצא לפניו, ולא צוהו שימנה העם ולא היה מנינו הכרחי, כי לא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא יושיעה למו…
ואמנם הדעת השלישי הוא גם כן להרמב"ן בפרשת במדבר סיני, וזכרו אחרי הדעת השני הנזכר, אמר שיתכן לפרש שדוד צוה למנות כל ישראל, רוצה לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שזה הנקרא איש וזה היה חטאו, כי התורה לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה, וגם לדעת הזה יתחייבו ארבעה ביטולים. האחד שהתורה לא הזהירה שלא ימנו הפחות מבן עשרים שנה, אבל חייב לתת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לא שיאסור המנין לפחות מזה, השני שדוד לא צוה ליואב למנות מבן שלש עשרה שנה כמו שהניחו, כי אם שימנה את ישראל ואת יהודה, ואין ראוי שיובן זה כי אם על היוצאים בצבא שהם מבן עשרים שנה ומעלה, והכתוב אומר בפירוש שהיו כל הנמנים איש חיל שולף חרב ולא נאמר זה על הפחות מעשרים שנה. וכבר התעצם הרב להסיר מעליו הספק הזה ולא עלה בידו, שפירש שהיו בריאים וחזקים למלחמה ושלא מנה החולים והחלשים והזקנים, ודבריו בזה אין בהם ממש. השלישי שפשט הכתוב יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא באופן המנין ושנות הנמנים, וכמו שהוכחתי למעלה מהפסוקים. הרביעי כי אם היה שדוד חטא בזה למה לא נענש עליו …
ואחרי הפסד שלשת הדעות האלה ראיתי צדיק לפני בדרוש הזה דעת רלב"ג בפירושו לזה המקום, שאמר שם שהיה החטא בשדוד משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברוב עם הדרת מלך כי אם ביי' לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט. ואומר אני עוד בזה שלא היה גודל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו… ולהיות החטא הזה זר מאד בחק דוד המלך, אמר הכתוב שהסיתו האל יתברך לחטוא בדבר הזה, כי היה הדבר ההוא יוצא ממנהגו הטבעי ומכוונתו הטובה. והנה יורה על היות החטא מה שזכרתי תשובת יואב אליו, שאמר ויוסף ה' אלקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות וגו', ואמר בדברי הימים (ד"ה א' כ"א ג') כלם לאדוני לעבדים למה יבקש זאת אדוני למה יהיה לאשמה לישראל וגומר? מסכים למה שאמר כאן ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וגומר, רוצה לומר שהיה זה בלתי הכרחי ואולי שיזיק. זהו הדעת היותר ראוי אצלי. אבל יקשה עליו למה נענש ישראל בהיות דוד החוטא בחולשת הבטחון ביי'? ואיך יאמר הכתוב ויוסף אף השם לחרות בישראל אם היה שדוד חטא מעצמו? אבל היתר זה התבאר בלמוד השלישי הנמשך אחרי זה:
הלמוד השלישי בביאור למה היה החרון אף בישראל שזכר בכאן? ואומר שבענין הזה מצאתי למפרשים דברים… הנה התבאר מזה שפשע ישראל היה המשכם במרד שבע בן בכרי, ושדוד הוסת בגאה וגאון ודרך רע במנותם לגלגלותם בלי הערמה אחרת כדי שישלוט בהם עין הרע באופן שיענשו ישראל על ידו, והוא מה שרציתי לבאר בלמודים האלה. ואחרי הקדמת כל זה אפרש פסוקי הפרשה:"
מצודת דוד שמואל ב פרק כד פסוק א
"ויוסף אף ה' לחרות בישראל – מלבד מה שחרה אפו בדבר הגבעונים שהיה בעבור זה רעב ג' שנים הוסיף עוד לחרות (ויתכן שהחרון היה על מה שמרדו בדוד בדבר אבשלום ושבע בן בכרי, או היה בידם עון נסתר ונעלם מעיני דוד):
ויסת את דוד בהם – ר"ל מי שדרכו להסית הסיתו וכן נאמר בדברי הימים שהשטן הסיתו והקב"ה מסרו בידו והסתתו היה בדבר הרע להם לאמר לך מנה וגו' ובעבור זה באה התקלה עליהם כמפורש בענין:"
חומת אנך שמואל ב פרק כד
דוד טעה בכך שחשב שהצורך בכופר היה דווקא בזמן חטא העגל, ולא בכל מצב.
"ופקדו את העם וכו'. הראשונים המה ראו כן תמהו איך דוד הע"ה וכלהו רבנן נעלם מהם פרשת תשא דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם והרא"ם ז"ל עמד על זה ותירץ. ואפשר לומר דסברו דלא נאמר זה ונתנו איש כופר ולא יהיה בהם נגף אלא באותו פרק דחטאו בעגל ואז יש קטרוג ונגף אבל בלא"ה לא יש חשש. והראיה דשאול מנאם בבזק ולא היה נגף. ומה שמנאם בבזק אינו לעיכובא:"
מלבי"ם שמואל ב פרק כד פסוק א
בפירוש ייחודי מסביר כי מה שהסית את דוד למנותם לא היה רצון לדעת מספרם, אלא כיוון שמרדו בו [על בסיס ביאור האברבנאל] חשב כי כשיקרא להם למלחמה לא ירצו לצאת, לכן מונה אותם לשמותם כדי שכאשר יקרא למלחמה ידע מי החסר.
"…מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי"א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב?… ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבד"ה, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים:
ויוסף אף ה'. אביר המפרשים השר מהרי"א [אברבנאל] העתיר בזה המקום דברים,… ומבלי אכניס א"ע פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמ"ש (שמות ל, יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג' פנים, אם מצד עין הרע כמ"ש הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו. אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה. ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף. ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר. ועוד ישמש בפעל נשא, נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד, כב). ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו, כח), וספרתם לכם ממחרת השבת (שם כג, טו), שע"ז לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים. ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג, ד), וכן אמר במדרש שה"ש (שהש"ר ו, ט), מספר זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכ"מ שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זא"ז לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון (תהלים קלט, יח), כי עתה צעדי תספור (איוב יד, טז), תספור ירחים תמלאנה (שם לט, ב), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה, ב). אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג, יג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע (תהלים צ, יב), וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א, טו), מונה מספר לככבים (תהלים קמז, ד), ר"ל שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי, שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועז"א (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר. ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות, כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד (במ"ר ד, יב), אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.
עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם), ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה, רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד, וכן אצל שאול אמר (ש"א טו, ד) ויפקדם בטלאים. אמנם אמר שם (במדבר א, ב) במספר שמות, ר"ל שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כ"א כתב שמו ושם משפחתו וע"י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את ב"י או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שייך עין הרע, ולא הטעם הג' שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים.
אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג' לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז"ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (ש"א יא), וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת. והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס, מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ"ל כ, כד), כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך, עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך. והנה הכתוב אומר ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה, ופי' מהרי"א שהיה החרון אף על שמרדו במלכות ב"ד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות ב"ד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וז"ש ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא היה תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין. ובד"ה (א, כא, א) פי' יותר במ"ש ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל, שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה' לא הסית אותו, רק אנשים משטינים, רק ה' לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג"כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, משא"כ בני יהודה דבקו במלכם, וע"ז בד"ה אמר רק למנות את ישראל:"
שמואל ב יח, א-ב
"וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם."
מצודת ציון שמואל ב פרק יח פסוק א
"ויפקוד – מנה אותם:"
מלבי"ם שמואל ב פרק יח פסוק א
"ויפקד. ספר שדוד ערך וסדר את המלחמה, א] שפקד את העם, לדעת מנינם. ב] ששם עליהם ראשים:"
שמואל ב כד, יז
"הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי"
דברי הימים א כא, א-ח
"וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְ-הוָה עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱ-לֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד."
מצודת דוד דברי הימים א פרק כא פסוק א
"ויעמד שטן – הוא היצה"ר הנטוע בלב האדם:"
דברי הימים א פרק כז פסוק כג-כד
ככלל ניתן לראות בפרשנים על פסוקים אלו, שתי גישות. גישה אחת לפיה הנגף בא מכיוון שדוד רצה למנות את כל ישראל- כולל הפחותים מ-20. גישה שניה, לפיה גם ללא מניין הפחותים הגיע הקצף והנגף.
"וְלֹא נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה כִּי אָמַר יְ-הוָה לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד"
רש"י דברי הימים א פרק כז פסוק כג
דוד לא מנה כלל את הפחותים מבני 20.
"ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה – פתרון כבר אמרנו שמנה ישראל וחלקן למחלקות וגם הלוים מנה וישימם על עבודתם וכל אלו שמנה לא מנה אחד מהם פחות מבן ך':"
רד"ק דברי הימים א פרק כז פסוק כג
נראה מדבריו כי אכן לא מנו מתחת לגיל 20, כיוון שה' אמר לא למנותם. אמנם עדיין היה קצף על מניית העם, שגם אותם לא כילו למנות.
"כי אמר ה' להרבות וכו' – ואף כשאמר הקדוש ברוך הוא למנות ישראל לא אמר למנותם אלא מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר להרבותם ככוכבי השמים ואין להם מספר כמו שאמר גם זרעך ימנה וכל אלה שספר דוד לא היו בכלל אותם שמנה יואב שהתחיל למנות כל ישראל ולא כלה כי שני שבטים לא ספר כי נתעב דבר המלך אל יואב כמו שכתוב ויהי בזאת קצף על ישראל:"
מצודת דוד דברי הימים א פרק כז פסוק כג
לא מנה הפחותים מ-20 כדי שלא יוודע מספר כל העם.
"כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים – שאין למנותם כמ"ש הבט וכו' וספור הכוכבים אם תוכל לספור וכו' כה יהיה זרעך (בראשית טו) ולכן לא מנה הפחותים מבן עשרים לבל יודע מספר כל בני ישראל:"
מלבי"ם דברי הימים א פרק כז פסוק כג
מסביר, עפ"י פירושו על שמואל, כי לאחר שדוד ציווה למנות גם את הפחותים מבן עשרים (לצורך ידיעת הנפקדים מהצבא) תוך כדי איסוף הנתונים של יואב, החל הנגף ולכן לא סיים למנות את הפחותים.
"ולא נשא. כבר בארתי בש"ב (סי' כד) שדעת דוד בצותו למנות את ישראל היה למנות גם הפחותים מבן עשרים ולכתוב שמותם בספר דה"י אשר למלך לדעת כמה יולדו וכמה יפקדו, כדי שבאם תקראנה מלחמה יהיו כולם מחויבים ללכת לצבא ובשם יקראון, וע"ז היה הקצף, ולכן נתבטל הדבר ולא נשא דוד עוד מספרם מבן עשרים ולמטה כי עי"ז חל הנגף, שעי"כ נודע כל פרטי מנינם, משא"כ אם מונה היה רק מבן עשרים, כמש"ש בארך. ועז"א שיואב החל למנות (גם הפחותים מבן עשרים), ולא כלה, כי בזה היה קצף וחל הנגף, וע"כ לא עלה המספר (של פחות מבן עשרים) כמספר דה"י למלך דויד, כמו שהיה ברצונו לעשות. וגם יכוין עמ"ש חז"ל שבמספר שמנה בס' שמואל חסרים לוי ובנימין, שיואב לא נתן לו כל המנוים מפני קצף שהיה על ישראל בעבור זאת:"
רלב"ג דברי הימים א כז, כג
דוד צווה למנות גם את הפחותים מ-20, אך לא עלה בידו, כי לא הסכים לכך ה'. יואב החל ולא כילה. כלומר הנגף בא כנראה על כך שרצו למנות מתחת ל-20.
"ולא נשא דוד מספרם וגו'. ר"ל שאע"פ שחשב דוד למנותם לא עלה בידו למנות אותם מבן עשרים שנה ולמטה כי לא הסכים ה' ית' בזה כי אמר להרבות את ישראל ככוכבי השמים שלא יוכל איש למנותם על השלמות כי אם בקושי נפלא כי יש מהם שתשלוט בו העין לראותו בקושי עצום. והנה יואב בן צרויה החל למנותם במצות דוד ולא כלה לספר אותם ולא עלה המספר שמצא והוא המספר שכתוב בזה בס' שמואל כמו המספר שכתוב מזה בס' דברי הימים למלך דוד וזה כי בס' שמואל עלה המספר אלף אלפים וחמש מאות ושבעים אלף:"
ביאור שטיינזלץ שם
לפי הרב שטיינזלץ, פשט הדברים שדוד לא רצה למנות את ישראל הפחותים מ-20.
"וְלֹא־נָשָׂא, ספר דָוִיד את מִסְפָּרָם של ישראל הצעירים לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה, כִּי אָמַר ה' לְהַרְבּוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, ודויד לא רצה לערוך מפקד שלם ומפורט של כל ישראל."
רש"י דברי הימים א פרק כז פסוק כד
נראה מרש"י, כהמשך לדבריו על הפסוק הקודם, כי אע"פ שדוד לא מנה את הפחותים מ-20 עדיין היה קצף (ונגף). וזאת מכיוון שרצה למנות את כל ישראל [אע"פ שלא כילה. מ"מ נראה כי הבעיה היא "כל" ישראל, אע"פ שאינם כוללים את הפחותים מ-20].
"ולא כלה – פתרון ועוד אני אומר לך הלא יואב התחיל פעם אחרת למנות העם למעלה מעשרים ולא כלה:
ויהי בזאת קצף על ישראל – מאותו קצת שמנה היה קצף על ישראל לפי שעלה במחשבתו למנות כל ישראל לעבור על הפסוק אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וגו' (בראשית יג) ולעבור הפסוק הבט נא השמימה וגו' (שם /בראשית/ טו):
ולא עלה המספר – פתרון אף על פי שאני אומר החל למנות ולא כלה ולא מנה כי אם מעט שהרי לא עלה מספר המנויין בספר שמואל כמספר המנויין כאן (בד"ה /א' כ"ז/ כאן) אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף ובשמואל (סוף /ב' כ"ד/) שמנה מאות אלף ויהודה חמש מאות אלף וא"ת שני מספרים היו שפעמיים מנאן א' בשמואל וא' כאן אלא כך הוא לא עלה המספר כמספר ד"ה כי אותו המספר שמנה לא כתב בשמואל כי אם קצת מן המספר משום צער ואבילות שנגפו אפי' על אותן מעט וכאן משום כבוד דוד אפילו אם היה המספר יותר היה אמרו לפי שהיה משמע שלא על חנם היה קצף על ישראל שהרי כבר מנה הרבה מישראל ועוד משום כבודו שהיו כולם לו לעבדים כאיש אחד:"
מצודת דוד דברי הימים א פרק כז פסוק כד
דוד נמנע מלמנות את הפחותים מ-20 כיוון שהתחיל קצף על ישראל. [לא נראה מדבריו קשר לכך שרצה למנות את כולם. עכ"פ נראה שהיה קצף אע"פ שלא מנה את הפחותים]
"החל למנות – את היתרים מבן עשרים:
לא כלה – לספור את כולם כי לא מנה אז שבט לוי ובנימין כמ"ש למעלה ועם כל זה היה בזאת קצף על ישראל ובא בהם הדבר כמ"ש למעלה:
ולא עלה המספר – ר"ל לכן חדל מלמנות את הפחותים מעשרים ולא עלה המספר שלהם כמספר האמור בדברי הימים וכו' כי המספר האמור שם הלא המה מן היתרים מבן כ':"
ביאור שטיינזלץ שם
כהמשך לפסוק הקודם, שפירש שדוד לא רצה כלל למנות את הפחותים, כאן מפרש שאע"פ שהמניין לא היה כלל את כולם, ואף יואב דילג במנייה, היה קצף.
"יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה, סיים. יואב לא רצה לקיים את פקודת דויד במלואה. הוא ערך ספירה משוערת ודילג על כמה קבוצות. אף על פי כן – וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל־יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עָלָה על הכתב הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר, בסיפור דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד."
מקורות נוספים בעניין דוד
פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יא – יהודה וישראל
מתאר את התנהלות הדיון של דוד ויואב. יואב ניסה להניא את דוד בטענה כי מניין שלא לצורך מסוכן לישראל, אך דוד דחק בו. שני הסברים מה ניסה יואב לעשות – א. הכין שתי רשימות של המספרים, כדי לתת לדוד את המספר הקטן, ורק אם יתעקש יביא לו את המספר האמיתי. ב. כשהיה בא למנות את ישראל היה מבקש מבעל הבית להחביא חלק מהילדים כדי שהספירה תהיה חסרה.
מהסבר א' ניתן להסיק לכאורה כי כאשר לא משתמשים במניין, אין איסור או סכנה [כלומר גם כאשר יואב הכין רשימה מדויקת, הבעיה הייתה בהגשתה לדוד].
מהסבר ב' משמע שני דברים – כאשר לא סופרים במניין מדויק/מניין אמיתי, אין קפידה. עוד משמע כי יואב הצליח לחבל במניין [וקשה, הרי בכל אופן הייתה קפידה, על אף תחבולותיו. שמא יש לומר כי לתחבולות שעשה יואב אין נפק"מ למעשה].
"ויסת את דוד למנות ויאמר דוד אל יואב שר החיל לך מנה את ישראל מדן ועד באר שבע… אמר יואב מניין שהוא לצורך אין בו חיסרון מניין שאינו לצורך יש בו חיסרון, ואתה מוצא חכם יושב ראשו של סנהדרין היה יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב' כ"ג ח') הוא היה יואב שהיה גדול בתורה וגיבור במלחמה… ודבר המלך חזק על יואב (דברי הימים א' כ"א ד') אמר לו דוד או אתה מלך ואני שר צבא או אתה שר הצבא ואני מלך. כיון שראה כן יצא שלא בטובתו, אעפ"כ הלך לשבט גד, אמר יודע אני שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל, ואעפ"כ לא סייעה אותה שעה אחר כך הלך לו לשבט דן אמר יודע אני שהם עובדי עכו"ם שמא תפגע השעה בבני אדם עובדי עכו"ם, כיון שלא עמד אחד מהם בפניו הלך לו אצל כל ישראל, ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהא, תדע לך ממה שבא אתה יודע ויבואו מקצה תשעה חדשים עשרים יום (שמואל שם /ב' כ"ד/ ח') מדן ועד באר שבע מקצה תשעה חדשים, אלא שעשה משתהא. ויתן יואב את מספר מפקד העם (שמואל ב' כ"ד ט') אם מספר למה מפקד, אלא אמרו רבותינו שתי אפונראות עשה אחת גדולה ואחת קטנה והניח את הגדולה בפונדתו, אמר הריני נותן את הקטנה, אם יעלה חימה אז אומר הרי כולהם, הריני נותן לו את הגדולה. ד"א את מספר מפקד אלא כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר היה כותב לפיכך את מספר מפקד העם. ותהי ישראל (שם /שמואל ב' כ"ד/) למה אמרו לשון נקבה, אמר הקדוש ברוך הוא לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי אלא עשיתם עצמיכם כנשים."
עיון יעקב (על עין יעקב) ברכות פרק ט – הרואה דף סב עמוד ב
על דרך הדרש, דוד מנה את העם כיוון שחשב שבדור ברמה גבוהה כמו שלו עין הרע לא שולטת.
"אם ה' הסיתך בי אר"א א"ל הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי חייך אני מכשילך בדבר שתינוקות של בית רבן מכירין בו. ע"ד דרש נ"ל ע"פ מה דאיתא בזוהר וביד יוסף פ' פקודי דרשה ד' דלכך מנה דוד בלא שקלים לפי שסבור היה שדורו דומה יפה והם קדושים ואין עין הרע שולט בם משא"כ ישראל במדבר הוצרכו לשקלים וכן מוכח שהרי ישראל נמשלו לכוכבים וכתיב גבייהו המונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא הרי שהקב"ה מונה בשמותם ואף שהקב"ה בעצמו מקיים התורה כדכתיב מגיד דבריו ליעקב כדאיתא במדרש פ' משפטים פ"ל אלא ודאי דבדבר שבקדושה יכול למנותם בשמותם כי אין העין הרע שולט בו ובאמת דוד שקרא להקב"ה מסית צריך לומר דסובר שאין הקדוש ברוך הוא בעצמו מקיים התורה וכדעת המין שאין הקדוש ברוך הוא מקיים התורה דאם הוא מקיים התורה איך יסית לאחרים ואדרבה עונש המסית גדול וכתיב הוכח תוכיח את עמיתך וא"כ ה"ק הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי א"כ אתה סובר שאין אני מקיים התורה הריני מכשילך בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין שתמנה בלא שקלים ותצטרך לומר שבדבר שבקדושה א"צ שקלים וקשה מנלן אצ"ל מדמנה הקדוש ברוך הוא הכוכבים בשמותם א"כ מוכח שהקב"ה אומר ועושה גוזר ומקיים המצות:"
רש"י מסכת יומא דף כב עמוד ב
"בבזק – לשון שברי חרסים, נטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו, ומנו החרסים.
ויפקדם בטלאים – צום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך, ובאו למרחב, ונמנו הטלאים."
רמב"ן במדבר פרק א פסוק ב (פרשת במדבר)
לרמב"ן ברור שדוד השתמש בכופר למניית העם, כיוון שלא הגיוני שיטעה בדבר כזה מפורש. ולא מסתבר שיואב לא היה מתקן את הטעות.
לכן מסביר כי טעות דוד שמנאם שלא לצורך – לא למלחמה וכד', רק כדי לשמוח בכך שמולך על עם רב [כלומר עיקר הבעיה היא מנייה שלא לצורך, ולא עניין הגאווה]. אך ברור כי השתמש בשקלים.
כלומר, לפי הרמב"ן, גם כאשר מונים לצורך, יש להשתמש בחפץ וכד' כדי למנות.
אפשרות נוספת, דוד מנה את כל ישראל [מבן 13 שנה], ולא כפי שצוותה/התירה התורה – מבן 20 שנה. וטעה בכך כיוון שזה לא מפורש בתורה. טעם האיסור למניית כל ישראל: "שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים", כלומר (להבנתי) כאשר מונים חלק מישראל עדיין נשאר חלק הסמוי מן העין, ובו יכולה לשרות הברכה, כך שעדיין אין סוף למספר בני ישראל. אך כאשר מונים את כולם, שמים קץ וגבול לברכה. בכל אופן מניית חלק מישראל מותרת, דהיינו מבן 20 [וגם זה ע"י כופר!].
אפשרות שלישית, עפ"י הגמרא בברכות (סב, ב) דוד מנה את העם ללא אמצעי, בניגוד למה שנעשה במדבר [אולי חשב שזה לא היה לדורות]. – לפי אפשרות זו ניתן אולי להסיק כי מספיק מנייה ע"י אמצעי, אף ללא צורך ממשי.
"…וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם. ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה. וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז), ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד:
ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם. והכתוב שאמר במנין ההוא (דה"י א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה ענין הגון מאד. ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב ב) שהיה שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר (ש"ב כד א) לך מנה את ישראל, וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר:"
רמב"ן במדבר פרק טז פסוק כא – כו (פרשת קרח)
העונש שהגיע לישראל בימי דוד היה גם על חטא העם (וגם על דוד…) ששתפו פעולה על המניין ולא מסרו השקלים מעצמם. ומלבד זאת הקב"ה הביא עליהם זאת כעונש על כך שהתאחרו בבניין בית הבחירה.
"וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה…"
זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רכה עמוד ב – רכו עמוד א
מנייית דוד גרמה למוות מכיוון שלא לקח מחה"ש שהוא הכופר.
"אמאי כד עבד דוד חושבנא לישראל הוה בהון מותנא דכתיב (שמואל ב כד) ויתן יי' דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד, א"ל בגין דלא נטל מנייהו שקלים דאיהו פורקנא דכתיב (שמות ל) ונתנו איש כפר נפשו ליי' בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם, בגין דאצטריך קדש (דאיהו באתגלייא) למיהב פורקנא דקדש וההיא פורקנא דקדש לא אתנטיל מנייהו, ת"ח ישראל איהו קדש דקיימא בלא חושבנא (דגרמייהו) ועל דא אצטריך פורקנא דיתנטיל מנייהו וההוא פורקנא קיימא בחושבנא ואינון לא קיימו בחושבנא, מאי טעמא, בגין דקדש איהו רזא עלאה דכל דרגין, מה ההוא קדש איהו סליק על כלא ואית ליה לבר קדש אחרא לתתא דקיימא תחותיה וקאים בחושבנא ובמניין, אוף הכי ישראל אינון קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ואינון יהבי קדש אחרא פורקן דלהון דקיימי בחושבנא ורזא דא ישראל אינון אילנא דקיימא לגו פורקנא (נ"א קדש) אחרא קיימא לבר וסליק לחושבנא ואגין דא על דא, אזלו, פתח ר' אלעזר ואמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו', מהו כחול הים, תרין גוונין אינון הכא, חדא כחול הים בגין דימא כד סלקין גלוי בזעפא ורוגזא ואינון גלין סלקאן לשטפא עלמא כד מטאן וחמאן חולא דימא מיד אתברו ותבין לאחורא ואשתככי ולא יכלין לשלטאה ולשטפא עלמא כגוונא דא ישראל אינון חולא דימא וכד שאר עמין דאינון גלי ימא מארי דרוגזא מארי דדינין קשין בעאן לשלטאה ולשטפא עלמא חמאן להו לישראל דאינון מתקשראן בקודשא בריך הוא ותבין ואתברו קמייהו ולא יכלין לשלטאה בעלמא, גוונא אחרא בגין דחולא דימא לית ליה חושבנא ולא קיימא בחושבנא ולא במדידו דכתיב אשר לא ימד ולא יספר אוף הכי ישראל לית להו חושבנא, ולא קיימין בחושבנא, ת"ח אית מדידו טמיר וגניז ואית חושבן דקיימא בגניזו טמיר וגניז והאי קיימא במדידו והאי קיימא בחושבן ודא איהו רזא וקיומא דכלא דלעילא ותתא בגין דההוא מדידו לא אתיידע לעלמין על מה קיימא רזא דההוא מדידו, ועל מה קיימא רזא דההוא חושבנא ודא איהו רזא דמהימנותא דכלא, וישראל לתתא לא קיימין בחושבנא אלא בסטרא דמלה אחרא ופורקנא איהו דקיימא בחושבנא, ובגין כך ישראל כד עאלין בחושבנא נטלי מנייהו פורקנא כמה דאתמר, ועל דא ביומוי דדוד כד עבד חושבנא בישראל ולא נטיל מנהון פורקנא הוה רוגזא ואתאבידו מישראל כמה חילין וכמה משריין, ובגין כך כתיב בעובדא דמשכנא, וכסף פקודי העדה וגו', וכל העובר על הפקודים, וכלא אתקדש לעבידת משכנא והא אוקמוה ככרין חושבנא חדא, שקלים חושבנא חדא, בגין דאית עלאין דסלקן לחושבנא עלאה ואית אחרנין דסלקן לחושבנא אחרא, דא עלאה ודא תתאה, ובגין כך כתיב ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש וגו', אלין אדנים הא אוקמוה."
בתרגום:
"מדוע, כאשר עשה דוד המלך מניין לישראל, היה בהם מוות? כפי שנאמר: "ויתן ה' דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד" (שמואל ב' כ"ד).
אמרו: מפני שלא נטל מהם מחצית השקל, שהוא הכופר, כפי שנאמר: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אוֹתָם" (שמות ל').
הסיבה לכך היא שקדושה שהיא בגלוי זקוקה לפדיון כדי להגן עליה, וכופר הקדושה ההוא לא ניטל מהם. בוא ולמד: ישראל הם קדושים, ולכן הם אינם קיימים בחשבון עצמם. משום כך הם צריכים כופר שיילקח מהם, וכופר זה עומד בחשבון, ואילו הם עצמם אינם נכללים בחשבון. מה הטעם?
מפני שהקדושה היא סוד עליון של כל המדרגות, וכשם שהקדושה העליונה מקיפה את הכול, אך יש קדושה אחרת תחתיה העומדת בחשבון ומניין – כך גם ישראל הם קדושים, כפי שנאמר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'", ולכן הם נותנים כופר קדושה אחרת, שעומדת בחשבון.
הסוד הוא שישראל הם כעץ הנטוע בפנימיות הקדושה, ואילו הקדושה האחרת נכללת בחשבון ונמצאת בחוץ.
על כך אמר רבי אלעזר: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב').
מה פירוש "כחול הים"?
שני עניינים יש כאן:
- כמו החול שעל שפת הים, כאשר הגלים סוערים ורוצים לשטוף את העולם, ברגע שהם מגיעים אל החול – הם נשברים ונסוגים. כך גם ישראל, כאשר אומות העולם, שהם כגלי הים, רוצים לשלוט בעולם ולהחריבו, הם רואים את ישראל, שהם דבקים בקדוש ברוך הוא, וחוזרים לאחוריהם, ואינם יכולים לשלוט.
- כמו שהחול אינו ניתן למדידה ואינו נספר, כך גם ישראל אינם עומדים בחשבון ואינם נספרים.
בוא ולמד: יש ספירה נסתרת וגנוזה, ויש ספירה גלויה וידועה. האחת עומדת במדידה, והשנייה בחשבון. וזהו הסוד והקיום של כל הבריאה, העליונה והתחתונה.
ולכן, ישראל אינם עומדים בחשבון מצד עצמם, אלא מצד עניין אחר – הפדיון שלהם, שהוא עומד בחשבון. ולכן, כאשר דוד המלך מנה את ישראל ולא לקח מהם כופר, התעורר כעס, ונהרגו רבים מישראל.
זו גם הסיבה שבעניין המשכן נאמר: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… וְכָל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" – כדי להראות שהכול נתקדש לעבודת המשכן. וכבר ביארו שהחשבון התחלק לשני חלקים: חשבון אחד של כיכרות הכסף, וחשבון אחד של השקלים, כי יש חשבונות עליונים ויש חשבונות תחתונים – זה העליון וזה התחתון.
ולכן נאמר: "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לִצְקֹת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ…", שהם האדנים שכבר העמידו את עניינם."
נספח
אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
מביא את דברי רס"ג כי הכסף בפרשת כי תשא לא קשור לעניין הספירה, אלא להעלאת כסף פעם בשנה. אך אם מקבלים את דברי האומרים כי מגפת דוד הייתה בעבור המנייה ללא כופר, זה דוחה את דברי רס"ג.
"והגאון אמר: כי כסף כפורים הוא חיוב על ישראל בכל שנה, בין שיספרם מלכם, או לא ישא מספרם. וראיתו משאת משה במדבר. ואמר כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור ותקון הכיור ויעשו שמן משחה וקטרת הסמים, גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב, כי מנהג החושבים, שהם בעלי סוד החשבון, לכתוב באגרות הפרטים, בראש האגרת יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. י"א כי המגפה שהיתה בימי דוד (ש"ב כ"ד) בעבור שלא נתנו כפר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון."
רמב"ן שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
מצווה לדורות
"…ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי:"
רבינו בחיי שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
העולם מתנהל בניסים נסתרים, ולכן אם ימנו וימדדו הברכה תהפוך את הנס לנס גלוי, וישלוט בו עין הרע.
מדייק כי מצווה זו לדורות, אלא שלא מפורש ממש, ולכן דוד טעה ומנה בלא שקלים.
"שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: (דברים כח, ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום, ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא, שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר, ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד, וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי, ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים.
וזהו שכתוב:
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וע"ד הפשט אמר "כי תשא" ולא הזכיר בו זה דרך צווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון "כי תשא" למדך שימנה עתה לשעה זו, וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם, ומפני זה שבא הלשון סתום בכאן, ולא נתפרש אם המנין היה לשעה או מצוה לדורות ג"כ, ע"כ טעה דוד המלך ומנאן בלא שקלים, הוא שצוה ליואב ואמר לו: (שמואל – ב כד, ב) "שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם", וכתיב: (שם, ג) "ויאמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה", וכתיב: (שם, ד) "ויחזק דבר המלך אל יואב", וכתיב: (שם, ו) "ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי"."
ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
מעמת את דברי רש"י עם המדרש, שכן לפי המדרש טעות דוד הייתה שמנה שלא לצורך [ע"י אמצעי], ומדברי רש"י עולה שמנה ללא אמצעי.
"ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע כמו שמצינו בימי דוד נראה דסבר רש"י שנגף שבא בימי דוד היה מפני שמנאן לגולגלת ולא נטל מהם כלום אמנם רבותינו אמרו במדרש כל מקום שנמנו ישראל לצורך הותירו שלא לצורך חסר והביאו ראיה ממעשה דוד דנראה שלקח מהם כלום אלא שהיה הנגף לפי שמנאן שלא לצורך:"
תשובות והנהגות כרך ג סימן שפז
אין מפקד תושבים נחשב כצורך כדי להתיר את המנייה (לא מתייחס באופן ישיר להגדרת האיסור ואופן ההיתר).
"שאלה: בענין מפקד תושבים
אודות שאלתו בענין מפקד תושבים שמתקיים בימים אלו בארץ ישראל, פסקו מזמן גאוני ישראל שיש בזה איסור וחשש סכנה, ואין לחלק שבמפקד עכשיו לא מזכירים הלאום, שכאשר רושמים הת"ז שם מוזכר הלאום, וזהו ככותבו ממש שעי"ז ידוע שזהו שמו ושהוא יהודי.
ועוד כשהמפקד ליהודים וגויים – גרע, והאיסור חמור יותר, ששורש האיסור מבואר בכמה מפרשים, שישראל אינם בני מנין, וככשסופרים עם עכו"ם ליהוי בני מנין כמותם – זהו שורש האיסור. וגם בכלל אפילו כשהותר היינו לצורך, וכמבואר ברמב"ן פר' במדבר, וכאן אין צורך עד כדי להתיר בחשש סכנה, ועובדא היא שבהרבה מדינות מתוקנות לא נהגו בזה כלל.
וביותר בארץ ישראל שרק בנ"י היושבים שמה המה נחשבים כציבור וכמבואר בהוריות ו ע"א, כשמונים אותם הוי כסופר כל ציבור ישראל וזהו שורש האיסור.
ויש בזה עוד טעמים למנוע, ולדוגמא עוזרים להם בזה להסיק מסקנות על מספר היהודים בכל מקום, אף שלפי ד"ת רבבות מהם גויים לפי דין תורתנו הק', וחלקנו אינו עמהם ואשרי האיש וכו'.
סוף דבר הצטרפתי לפסק הבד"ץ שאין בזה היתר, ויש חשש סכנה ומיניה אין לזוז בס"ד, שהדברים נכונים ואמיתיים ולשומעים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב."
הרב אלחנן פרינץ – שו"ת אבני דרך יח, רא
דן בשאלה האם יש איסור במספרי ברזל כאשר כל אחד 'מונה' את עצמו. לטענתו אין הבדל בין מניית קבוצה מצומצמת ככיתה למניית כל העם, האיסור קיים בכל אופן. מביא מחלוקת אחרונים האם מותר למנות ע"י אמצעי: תורה לשמה, אבני נזר, פאת השלחן וציץ אליעזר התירו; חתם סופר, אגרות משה, גרי"ש אלישיב אסרו. [על פניו נראה כי הבין שדעת המתירים שמספיק אמצעי אף ללא צורך. כיוון שמביא אח"כ מפורש שהרד"'ק ותוס' רי"ד (ועוד) שהצריכו שני התנאים].
כיוון שהדין לא נפסק בשו"ע מביא כי רבים מהאחרונים מתירים לצורך (משפטי עוזיאל, שרידי אש, ציץ אליעזר). [אמנם נראה שהבין בדעתם כי מספיק צורך ללא אמצעי. אך למעשה לא כך עולה מתשובתם, אלא נראה שהצריכו שני תנאים].
מביא בשם הרב יואל קטן והרב ברוך אפרתי כי מספרי ברזל אינם נחשבים כמנייה, ואולי רק כמגדר מילתא יש למנות דבר אחר. לכן למעשה הדבר מותר מעיקר הדין, אך מציע שימנו ע"י פסוק וכד'.
מביא מספירת ציבור בבית הכנסת את הדעה שכל אחד אומר תיבה. על פי זה מסכם שבעניין מספרי ברזל עדיף שכל תלמיד יאמר מילה מפסוק.
"האם מותר לספור תלמידים ב'מספרי ברזל' בכדי לדעת שכולם נמצאים…
בטעמי איסור ספירה ומניית אנשים, כבר כתבנו בעבר בשו"ת אבני דרך (יא, קעח). ועיי"ש במה שהבאנו מדוע זה אינו נמצא במניין מוני המצוות.
ראשית, זה שמדובר בכיתה ולא בעם שלם אין זה משנה, דאיסור ספירה קיים גם בזה…
…ואת"ל מדוע במפקד שהיה בזמן מרד אבשלום (שם פרק יח) לא היתה מגפה. ע"כ תירץ הרא"ם (רבי אליהו מזרחי): "ושמא יש לומר שמה שהמניין שולט בהם (עין הרע) אינו אלא כשנמנים כל ישראל ביחד, כדכתיב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וכו'. אבל כשמונה מקצתם אין בכך כלום. ולפיכך כשמנה דוד את כל ישראל ואת כל יהודה שלט בהם עין הרע, ובא עליהם הדבר. אך כשמנה את העם אשר אתו בלבד, לא שלט בהם ע"ה והלכו ונצחו במלחמה" (ועפי"ז י"ל דבטלאים מנה אותם, כיוון שלא היו כל ישראל בספירה, הכי ביאר הנחל-איתן סי' ו).
בשו"ת פני מבין (יורה-דעה שכט) כתב דאין איסור למנות, אלא זה מנהג טוב שלא למנות. והוכיח זאת ממה שהשמיטו דין זה הרמב"ם והשולחן ערוך. אולם בשו"ת יביע אומר (ב יורה דעה טז אות ז ואות ט) ביאר דהוי איסור גמור למנות. וציין דהרמב"ם לא השמיט הלכה זו והיא מובאת בהלכות תמידין ומוספין (ד, ד). וציין גם לבנו של הרמב"ם, שו"ת רבנו אברהם בן הרמב"ם (לד). וכן האריך בזה בספר העיתים לר"י ברצלוני (קעד) ובתוך דבר כתב:
ואנן חזי לן דהאי מנהגא מנהג מעולה היא דכד מכנפין בבי כנישתא ובעו למיפתח בצלותא ובעו למינדע אי הוו עשרה וקיימא לן דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה …
הלכך כד הוו בבי כנישתא ומספקא להון אי הוו עשרה או לא כי היכי דלא לעיין חד בחבריה ולא ליתי לידי חושבנא פתח קמא ואמר ואני, וחבריה ברוב, והג' חסדך, וד' אבוא, וה' ביתך וכן כולהו וכד משלמי האי פסוקא על הדין סידרא ידעי דאיכא בי עשרה.
בשו"ת תורה לשמה' (שפו) לבעל הבן איש חי ביאר כי אם סופר חפצים או אברים (כגון: ראשים או אצבעות) – שרי, כמבואר בגמרא במסכת יומא (כב, ב). וכן מצינו דפסקו דשרי בספירת איברים בשו"ת אבני נזר (יורה-דעה תנ), בפאת השלחן ובשו"ת ציץ אליעזר (ז, ג). אך בשו"ת חתם סופר (ח, ח) חלק ע"כ ואסר וציין דמאי שנא כיצד מונה, הרי סו"ס איתא "לא ימד ולא יספר", וכ"כ גם בשו"ת אגרות משה (יורה-דעה ג, קיז) וכן בהערות ליומא (לגריש"א). וע"ע דבשו"ת שבט הלוי (א אורח-חיים לד) אסר שכל תלמיד יאמר את מספרו, עיי"ש.
וחזיתי כי ביארו הרד"ק (שמואל א פט"ו) ותוספות רי"ד (יומא כב, ב) דכיוון דמפורש בגמרא "דא"ר יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה", בכדי להתיר הספירה צריך שיתקיימו שני תנאים: צורך מצוה וספירה ע"י דבר אחר (וביאר בשו"ת משנת יוסף ט, סא אותיות ג-ד דזו גם דעת הרמב"ן, ע"ש). וכן נראה גם מהשפת אמת (יומא כב) והפרי חדש (או"ח נה, א). וכן ציין גם בשו"ת שבט הלוי (ט, לה אות ב).
אלא דראיתי דכיוון דלא נפסק הדין בשו"ע, במקום צורך או מצווה הקלו רבים מהפוסקים האחרונים לספור, והכי מבואר בשו"ת משפטי עוזיאל (ד, ב), בשו"ת שרידי אש (א, קמ) ובשו"ת ציץ אליעזר (ז, ג) ועוד. וכתב לי יד"נ הגר"נ ברקוביץ כי בשו"ת עמוד הימיני לגר"ש ישראלי זצ"ל (סי' יג) התיר ספירה בדרך זו (של שאלתנו) בשני אופנים: או אם החייל כשאומר את הספר מתכווין לכלי שברשותו כגון כלי נשק וכדומה. או באופן אחר אי הוי לצורך מצווה וכת' שם שצורך צבאי התנהלותי חשיב כצורך מצווה ויש מקום להקל. וע"ע בגליון מאור השבת (338) ובשו"ת שיח חיים מלין (עמוד שכג).
לגבי מספרי ברזל, כתב לי הגר"י קטן, בהאי לישנא: פשוט לי שיש להקל. במקורות הרבים שהבאת (בשו"ת אבני-דרך חי"א) יוצא שספק גדול אם יש איסור דאורייתא כלל על ספירה שאינה לפחות באופן פורמלי ספירה של כל עם ישראל, ובכל מקרה לדעת רוב ככל הפוסקים ספירה לצורך מותרת ובוודאי שלצורך גדול זה שיכול להתקרב לפעמים לסכ"נ, ועוד ספק גדול אם מספרי ברזל נחשב ספירה, זה יותר כינוי לכל אחד במספרו ומוודאים מדי פעם שהוא נמצא ועונה ולא ספירה של כמות אנשים.
וכן התיר יד"נ הגר"ב אפרתי, וזו לשונו: נראה בפשטות ששיטת מספרי ברזל אין זה בגדר מניין, שהרי כל אחד אומר רק מספר אחד ולא מונה את שאר חבריו. ואמנם שמים לב אם מספר אחד חסר, אך מניין אין כאן. משום שלא רוצים כלל לדעת כמה ישנם, אלא האם חסר אחד מהם ומיהו. במניין רגיל, סופרים כדי לדעת את המניין. במספרי ברזל, לא סופרים, אלא מציינים מספר במקום שם. כדי לבדוק נפקדים. נוסף לזה, גם לו זה היה מניין, אין אחד שאומר או אף מונה בליבו את כולם, אלא כל אחד עושה מעשה אחד של מספר, ולא ברור שבכה"ג הוי מעשה שלם של אחד מהחבורה. ולמגדר מילתא, יאמרו תחילה שמספרי הברזל הם לא לאנשים אלא לאפודים, ובזה אין כאמור בעיה כלל בדבר מצווה.
וכ"כ לי להתיר בעל שו"ת תשובות ישראל וביאר דאין זו ספירה, אלא רק רצון לדעת מי נמצא ומי חסר (ואין כאן מנין כלל). וע"ע באריכות דבריו בשו"ת תשובות ישראל (ו, קמד).
וכתב לי בזה הרה"ג יצחק זילברשטיין, בהאי לישנא:
"…ומכל הנ"ל מבואר, דהאיסור למנות את עם ישראל באופן ישיר, קיים גם כשמונים חלק מעם ישראל, וגם כשמונים לדבר מצוה…"
ספירת הציבור בבית הכנסת: והנה כתב בספר העתים (סוף עמוד רנג) בשם רבינו האי גאון… וכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י בכף החיים (יג אות י). וכן כתב בחסד לאלפים (נה, סק"י) ובספרו פלא יועץ (מערכת מונה) ועוד.
ובשו"ת יביע אומר (ב יורה דעה טז אות ט) הביא מה שכתב בספר דברי זאב (חלק י סימן יג), לדחות דברי הפרי חדש הנ"ל, מפני שלא הובא דבר זה בשאר פוסקים, וגם המנהג שלא נזהרים לעשות כעצה הנ"ל, ולכן נראה לו שמכיון שאיסור המנין לגולגולת הוא משום עין הרע, וכפירוש רש"י (ריש פרשת כי תשא), במנין מועט כזה לא שייך עין הרע וכו'. ע"ש. וכתב לתמוה על דבריו, שהרי הראשונים הנ"ל הזהירו על כך, ומי יחלוק עליהם. וכנראה דאשתמיטו מהרב דברי זאב הנ"ל…
עדיף לספור ע"י פסוקים או ברכות: ובנדון שאלתינו, נראה שאין איסור מנין, כיון שכל אחד סופר את עצמו בלבד. אולם כיון שהדבר נראה קצת כמו ספירה, כי כך רגילים לעשות, לכן נראה לייעץ שעדיף להשתמש בפסוק…
לסיכום: נראה שאין איסור בספירת התלמידים בספירת ב'מספרי ברזל', אמנם נראה שעדיף לספור באופן שכל תלמיד יאמר תיבת מפסוק ומברכה וכנ"ל."
שו"ת יביע אומר חלק י – חושן משפט סימן ב
בדין מפקד אוכלוסין, מביא דברי הרא"ם והחולקים עליו, ומסיק כפי שתירצו, כי מדאורייתא האיסור בכלל ישראל ובו יש נגף, ומדרבנן גם במניין חלקי, ואין בו נגף.
מביא דברי הכלי יקר (במדבר) לפיו עין נגף וסכנה כאשר אין חידוש במניין (כלומר המספר הכללי ידוע, והמנייה ליתר דיוק).
מיישב בין פרשנים שונים שתירצו את דוד בדרכים שונות, לבין הגמ' ברכות לפיה טעותו הייתה שלא לקח כופר. כלומר, אין זו בהכרח קושיא.
לדין המפקד – מצרף את שיטת הכלי יקר, הרלב"ג שניתן למנות מהכתב, וכן לעובדה שמניין זה לצורך, ולשיטה הסוברת כי מניין חלקי אסור רק מדרבנן.
[וצ"ע מדוע לא להתיר ללא צירופים, אלא רק על סמך ההנחה כי מדובר במניין ע"י אמצעי ולצורך? בכל אופן, העיקרון שלומדים מהרב עובדיה- במקרים מסוימים ניתן לצרף לקולא את ההנחה שבמניין חלקי האיסור מדרבנן, ואת שיטת הכלי יקר. אך לא בהכרח יתיר כאשר אין אמצעי כ'כתב']
"בענין מפקד העם בארץ ישראל
סיון תשל"ב. "בן פרת" יוסף לפ"ק.
הנה יש לצדד כמה צדדי היתר, ואכתבם בקצרה בס"ד. הנה רש"י… וכתב הרב רבינו אליהו מזרחי שם, שנראה לומר דדוקא כשכל ישראל נמנין יחד שולט בהם נגף, כשמונים אותם בלי שקלים, וכדכתיב כי תשא וכו', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, אבל כשמונה מקצת ישראל אין בכך כלום…
והנחלת יעקב הקשה על הרא"ם מיומא (כב ב)… וכן המשכיל לדוד פארדו האריך לתמוה על הרא"ם מיומא (כב ב) שאף מקצת מן העם אסור לספור. וכן הוא בט"ז בדברי דוד, ובעץ החיים אבולעפייא שם, ובספר צרור הכסף (דף קכג ע"ג). ע"ש.
וקשה מאד לומר שהרא"ם נעלם ממנו כל זה. וצריך לומר דדוקא לענין איסורא דאורייתא ושליטת הנגף קאמר, אבל אה"נ דאסור מדרבנן כדילפינן משאול גבי ויפקדם בטלאים, וסמכינן לה אהא דכתיב אשר לא ימד ולא יספר.
וכן מצאתי מפורש להגר"י עייאש בספר וזאת ליהודה בביאור המזרחי (דף יח ע"ג) שכתב, דהך איסורא במקצת ישראל הוי רק מדרבנן, ואין בזה שליטת נגף כיון דליכא איסור תורה, ומדרבנן לא מפלגינן בין כולן למקצתן. ע"ש. וכן כתב החיד"א ביעיר אזן (מע' מ אות כד)… וכן כתב ככל האמור בספר פרי האדמה ח"א (דף קמט ע"א). ע"ש. נמצא דכל הני סרכין תלתא ס"ל שעכ"פ במקצת ישראל אין איסור תורה, וליכא חששא דנגף ח"ו. וכן כתב בספר מנחת אהרן (כלל י אות כו דף סב ע"ב). וכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (חחו"מ דף רלא סע"א) לחלק בין מנין כלל ישראל למקצתם. ולא זכר מהנ"ל. גם בשו"ת ריח שדה בליקוטים (דף עג ע"א) עמד בקושיא זו על הרא"ם, מההיא דיומא (כב א), אף על גב דמיירי במקצת מישראל. ותירץ, דאה"נ דליכא נגף אלא במנין כל ישראל, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא אף במנין קצת מישראל, אבל נגף ליכא. ע"ש. וע' בספר ירים משה (דף נא ע"ג).
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, הבוא נבוא אל דברי הכלי יקר (ר"פ במדבר בד"ה כל זכר לגלגלתם)… ונ"ל הטעם דדוקא במנין הראשון, שהיה סמוך למעשה העגל, היה דבר חידוש על ריבוי מספרם, כי בשבעים נפש ירדו מצרימה, ולא הוחזקו במספר רב, ואדרבה היה נראה שנתמעטו מעוצר רעה ויגון, והשלכת הבנים ליאור, ומבלי שקלים היה שולט בהם עין הרע, כשנוכחו שהם שש מאות אלף וכו'. אבל בשאר מספרים שלאחר מכן שאינם אלא ליתר דיוק, וכבר הוחזקו בעם רב, לא שייך חשש נגף ועין הרע. ע"ש. ולפ"ז י"ל שהוא הדין בנידוננו שמספר האוכלוסיא בערך ידוע על ידי מרשם התושבים ומס הכנסה וכיוצא בזה, ואין המפקד אלא ליתר דיוק, וגם לדעת המצב הכלכלי של המשפחות, לא שייך שישלוט בהם עין הרע. והן אמת שמה שסיים הכלי יקר שלכן דוד מנאם בלי חצאי שקלים, ובודאי לא עבר על מצות התורה דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, שהרי נאמר "רק בדבר אוריה החתי", אלא דס"ל שמספר השקלים היה רק למנין ראשון וכו'. ע"ש. לכאורה נראה דאשתמטיתיה דברי הגמ' ברכות (סב ב) אם ה' הסיתך בי, אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד, מסית קרית לי? חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן אין טועים בו, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וכו', מיד ויסת ה' את דוד לך מנה את ישראל וכו'. הרי מבואר שעבר על מה שכתוב בתורה. (שאז היה מנין של כל ישראל, וגם בינתים רבו הרבה מאד ממספר האחרון שמנאם משה). וכן אמרו ביומא (כב ב) דוד בשתים ולא עלתה לו, דאוריה "ודהסתה". ע"ש.
אמנם גם הרא"ם (ר"פ כי תשא) כתב, שמה שנגזר עונש דבר בימי דוד בשעה שמנה את ישראל, מפני שמנאם לגולגלתם בלי שקלים, ושלט בהם עין הרע. וקשה, וכי דוד לא קרא מימיו פרשת כי תשא, שנאמר בה שלא ימנה אותם אלא ע"י חצאי שקלים. ושמא י"ל שמפני שראה שכתוב בה ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד, שהם אדני המשכן, לכן חשב שלא היתה גזרה זו אלא הוראת שעה… והגאון באר שבע (פ"ק דתמיד) תמה על הרא"ם… ולפע"ד נראה שבודאי לא נעלמה גמרא זו מהרא"ם, אלא דס"ל שדוד טעה בפירוש הכתוב שחשב שהוא רק להוראת שעה…
והנה גם הרמב"ן… ולדעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך… ובודאי שלא נעלם מרבינו הרמב"ן מה שאמרו בברכות (סב ב), אלא שהרמב"ן מסביר מקור הטעות, שלא הותר אלא לצורך… ואף דבברכות (סב ב) אמרו, וכיון דמנינהו לא שקל מנייהו כופר, ר"ל שמנה אותם ממש, ולא שמנה את הכסף של הכופר. וכ"כ בספר פתח עינים (יומא כב ב). ע"ש. וראיתי בהגהות עתים לבינה על ספר העתים (עמוד רנד) שתמה על הרמב"ן מהש"ס ברכות (סב ב). ע"ש. ולפי מש"כ יש ליישב דברי הרמב"ן.
והגאון הלבוש, בספרו לבוש האורה (ר"פ כי תשא) כתב ג"כ שאין להעלות על הדעת לחשוב על אדוננו דוד ובני דורו שיטעו טעות גדולה לחלק בזה אם מצוה זו לשעה או לדורות, והכתוב צווח ונתנו איש כופר נפשו, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזהו משום עין הרע. וחלילה לתלות בוקי סריקי באדונינו דוד ובני דורו, וכל האומר דוד טעה טעות גדולה כזאת, אינו אלא חוטא בכוונתו, אלא אני אומר שדוד היה מפרש פשט המקרא, שאחר שימנה אותם לגולגלותם, אח"כ יתנו איש כופר נפשו… עכת"ד. ובודאי שגם מן הגאון הלבוש לא נעלמה ממנו הגמרא דברכות (סב ב), אלא דס"ל שעלינו למשכוני נפשין להקטין הטעות של דוד כל מה שאפשר. והגאון בעל באר שבע בספרו צידה לדרך הפליא מאד על הרמב"ן והרא"ם והלבוש שלא זכרו מהגמרא דברכות (סב ב). ולק"מ…
והמהרש"א (יומא כב ב) הקשה על מה שאמרו בגמרא שם, אסור למנות את ישראל שנאמר ויפקדם בבזק (שברי חרסים), דאמאי לא מייתי מנין דמשה… ותירץ שלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על ישראל שחטאו בעגל וכו'. ע"ש. וכן כתב בספר פענח רזא (ר"פ כי תשא)… ובספר מאורי אור (עוד למועד דף מ ע"א) הקשה על המהרש"א מהגמרא דברכות (סב ב). וכן הקשה מדנפשיה בשו"ת משפטי עוזיאל (חו"מ דף רכט ע"א). ולפי האמור יש ליישב שאין כוונת הגמרא ששכח לגמרי מה שנאמר להדיא בתורה, רק טעה בפירוש הדברים…
ושו"ר בספר ישועות מלכו (בסוף הספר בליקוטי תורה), שהקשה כקושית המהרש"א, ותירץ דמקרא דמשה לא שמעינן אלא כשמונה את כל ישראל… וכ"כ הרב שפת אמת (יומא כב ב). וכן מוכח מדברי הרמב"ם… ולא כתב הראיה מן התורה, שנאמר, כי תשא את ראש בני ישראל, ולפי האמור ניחא, שמן התורה אין ראיה ששם היה מנין כל ישראל, אבל גבי שאול לא היו כל ישראל אלא היוצאים לצבא. ואף על פי כן היה אסור למנותם אלא אם כן ע"י דבר אחר…
עכ"פ יש לסמוך בנ"ד להקל ע"פ סברת הכלי יקר שמנין שאין בו הפתעה, כמו המפקד, שבמנין האוכלוסים, שפיר דמי, מכיון שבמשרד הפנים, יודעים פחות או יותר מספר האוכלוסיא, אלא שרוצים לדעת במדויק את מספרם, לשם עניני כלכלה, ייצוא ויבוא של צרכי אוכל נפש, וצרכי חיים שונים, ואגרת חינוך לבתי הספר, כדי להתחשב במספר נפשות המשפחה, והכל נעשה ע"י כתב. וכן יש לצרף מ"ש הרלב"ג שעל ידי כתב מותר. וכן פסק כיו"ב הגאון משקלוב…
וכן מבואר בפירוש הרלב"ג הנ"ל בפר' במדבר, במספר שמות, שלא מנו את האנשים עצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא מנו כל השמות "הנכתבים". ע"ש. והן אמת שהגר"ח אבולעפייא בספר עץ החיים (ר"פ כי תשא) כתב בשם הגאון מהרימ"ט, שיואב מנאם על ידי כתב, וטעה, כי אין זה מועיל אלא ליחידים, ולא למנין כל ישראל. ע"ש. (וע"ע באור החיים ריש פר' כי תשא). אולם אינו מוכרח…
ועינא דשפיר חזי להגאון מהר"י פירלא בספר המצות לרס"ג ח"ב (דף שכב ע"א) שהאריך למעניתו בזה כדרכו בקודש, וסיים (בדף שכג סע"א), עכ"פ מבואר שלדעת רבינו רב סעדיה גאון וסיעתו אין שום איסור מן התורה למנות את ישראל, אלא שצוה הכתוב שימנה אותם ושיתנו מחצית השקל כופר נפש, ובכל פעם שימנו אותם נצטוו בכך לדורות, וכמ"ש הרמב"ן, הא אם לא יתנו כופר נפשם יהיה בהם נגף, משום שהמנין הוא סכנה להנמנים, אם לא יתנו כופר נפשם, וזהו דוקא כשנמנים לגולגלותם, אבל כשנמנים בבזק וכיו"ב, לית לן בה. זהו דין התורה, אבל מדרבנן אסור למנותם בכל ענין, אפילו ע"י נתינת שקלים, שמא ישתמטו קצתם מליתן ויבאו לידי סכנה. ואסמכוה אקרא דכתיב ויפקדם בבזק, וכן דרשו ביומא שם דרך אסמכתא, שהמונה את ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אשר לא ימד ולא יספר. עכת"ד. ולפי האמור לעיל אפילו אם יש איסור למנות את ישראל מן התורה, זהו רק כשמונה את כל ישראל, משא"כ במנין מקצתם זהו רק מדרבנן, ולפי המציאות של היום, רוב ישראל נמצאים בחו"ל. ולפ"ז מכיון שאין כאן איסור תורה יש לסמוך על ההסבר של הכלי יקר, שכל שאין שם הפתעה ממספרם, כגון בנ"ד, שידוע פחות או יותר מספר האוכלוסיא בישראל, ע"י רישום במחשבים במשרד הפנים, והמפקד אינו אלא לדיוק המנין. והמפקד הוא לצורך, לשם עניני כלכלה, ייצוא ויבוא של אוכל נפש וכיו"ב. הילכך יש מקום להתיר ע"י כתב. וכן צידד בשו"ת בית אבי ח"ד (סי' קפג) בכל הנ"ל להתיר מפקד העם… וכן העלה להתיר הרה"ג ר' שאול ישראלי בספר עמוד הימני (עמוד קמז). וע"ע בשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' מח). והנלע"ד כתבתי."
שו"ת חוות יאיר סימן ט
איסור מניית ישראל אין בו מלקות, והוא מבוסס על אסמכתא (נראה כי לדעתו הוא איסור דרבנן).
"…המחזיק במחלוקת עובר בלאו והנהנה מצרי עין והשח שיחות חולין והמונה לישראל והעולה מבבל לא"י ומאן דשתי בקרנא דאומנא ובודאי דאין בהם מלקות ואסמכתא נינהו ואיך נאמר בלאו דלא תסור דמיירי בכל אדם ובכל עניין ועונשו דסמוך לו דוקא ע"פ כמה תנאים שזכרו רז"ל אלא ע"כ גם הלאו עיקרו על אופן המבואר כי יפלא וכל תנאיו…"
הרב יונה מרצבך – עלה יונה עמ' קלו
הרב יונה מעלה את שאלת המפקד בפני כמה רבנים, רק המענה של הרב יעקב קנייבסקי מופיע כאן. הרב קנייבסקי כתב כי מוכן לחתום כנגד, אם הרבנים האחרים יחתמו קודם. נוטה לאסור, אך כותב שלא עיין בסוגיה כראוי.
הרב יונה מחדש כי האיסור גם על הנמנים, ולומד זאת מהמדרש שתמה מדוע העם שיתף פעולה עם יואב כשבא למנות.
"לכבוד הגאונים האדירים שדבריהם נשמעים
הגאון מוהר"ר דוב בער ויידנפלד שליט"א נר"ו הגאון מוהר"ר יחזקאל אברמסקי שליט"א נר"ו הגאון מוהר"ר יעקב קניבסקי שליט"א נר"ו
אחד"ש הדר"ג ביראת הכבוד
יורו נא לנו רבותינו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר יש לעשות.
ממשלת ישראל החליטה לעשות – תוך ימי ספירת ישראל את מנינם שמהר סיני -מפקד העם…
ולבם של חרדי ה' חרד על דבר שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים שח"ו יכול להיות קצף על ישראל, וצריכים להורות להם מפי הגדולים איך להתנהג.
שלא לחנם הורונו חז"ל במדרש אמר הקב"ה לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי אלא עשיתם עצמיכם כנשים" אלא ללמדנו שאין האחריות על המונה והסופר בלבד אלא אף על הנמנה. ואם אחרי המעשה אמר דוד המלך ואלה הצאן מה עשו" כנראה רק מכיון שביחס כלפי חטאו לא חטאו.
בברכות (סב ע"ב) הובא האיסור מן התורה…
ביומא (כב ע"ב)…
הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ד ה"ד) הביא השמעתתא הראשונה של יומא שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר". וכ"כ המג"א (סי' קנו) והוסיף, על פי ראיית הגמ' אפילו אינו מכוין למנות, ונראה שהאיסור הוא על קריאת מספר על ישראל הפרטי שכן בכהנים לא היו בכלל רוצים לדעת המנין הכללי למען עצמו.
והשאלה היא אם מנין של כל ישראל כולו אפילו על ידי דבר אחר אינו איסור שני כמו שנראה מהשמעתתא השניה שביומא והלאו דלא ימד ולא יספר. וכן נוטים דברי האור החיים על התורה פרשת כי תשא.
והנפקא מינה אם רוצים להסתמך על דעתו של הנצי"ב (ריש במדבר) שכתב שכשמונים את הפיתקות שמוסרים הרי זה כמנין האצבעות.
אמנם לא כהנצי"ב דעת החתם סופר והפאת השולחן בחליפת המכתבים ביניהם בדבר מנין הנפשות של הכוללים שבארץ ישראל בשביל הגבאים שבחו"ל…
והפאת השולחן התיר מכיון שלא מנו אותם לפניהם ממש. (עי' המכתבים במקורותיהם בספר היובל שיצא לכבוד בעל אוצר הגאונים הרב בנימין לוין).
…
ואם כן השאלה כפולה היא:
א. האם מפקד העם הזה הוא נקרא מנין על ידי דבר אחר, על ידי כרטיסים וכדו', ואפילו אם כן, האם זה שייך גם על המנין והספירה שבכל בית ובית.
ב. אפילו אם נחשב כמנין על ידי דבר אחר האם יש בו חשש מכיון שהוא מנין של כל ישראל…"
תשובת הרב יעקב קנייבסקי:
"הרב יעקב ישראל קניבסקי
בני ברק…
באם הגאונים יפרסמו איזו כתב הוראה שזה אסור ג"א עני מוכן לחתום אע"פ שאיני כדאי מ"מ יועיל לאפושי גברי…
בעצם הנדון אי ע"י ד"א אסור ואי מנין הפתקאות חשיב ע"י ד"א לא עיינתי וטרדותי רבו והן כל יקר ראתה עינו בדברי הרמב"ן ז"ל ריש במדבר והעירנו ג"כ מדברי התוס' רי"ד ז"ל ביומא שם.
ואכתוב מה שעלה על דעתי לצדד דאולי תקנתם קלקלתם דהם הרי מונים בחשבון יהודים גם ילדי בני תערובות שאמותיהם נכריות והולד גוי גמור וכן גרים שאינם גרים ע"פ ד"ת… ואולי כה"ג אינו נקרא מנין ישראל…
נא להיטיב להודיעני מה השיבו הגאונים מטשעבין שליט"א והחזון יחזקאל שליט"א והנני דושכג"ת בכל יקרא דאורייתא המצפה לרחמי שמים ולגאולה שלמה בב"א.
יעקב ישראל קנייבסקי"
זוהר כרך ב (שמות) פרשת כי תשא דף קפז עמוד ב – קפח עמוד א
"ת"ח הא אוקמוה לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני, ואי תימא ישראל היך אתמנון, אלא כופרא נטיל מנייהו והא אוקמוה וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא ובקדמיתא מברכין להו לישראל ולבתר מנין ההוא כופרא ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל, אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא ולא סליק בהון מותנא, מותנא אמאי סליק במניינא, אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עליה ויכיל לאנזקא בגין כך נטלין כופרא ופדיונא לסלקא (ס"א מעלייהו) עליה מניינא והא אוקמוה ואתמר:"
בתרגום:
"בוא ולמד, הרי כבר ביארו שאין הברכה העליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר: כיצד ישראל נמנים? אלא, כופר ניטל מהם, וכבר ביארו זאת. והחשבון אינו נחשב עד שייאסף כל הכופר ההוא ויעלה לחשבון. בתחילה מברכים את ישראל, ולאחר מכן מונים את הכופר ההוא, ואחר כך חוזרים ומברכים את ישראל. נמצא שישראל מתברכים בתחילה ובסוף, ולכן אין המוות שורה בהם.
ומדוע המוות שורה במניין? משום שהברכה אינה שורה על המניין. וכיוון שהברכה מסתלקת, הסטרא אחרא שורה עליו ויכול להזיק. לכן נוטלים כופר ופדיון כדי להסיר מעליהם את פגיעת המניין. וזה כבר ביארו."
שפת אמת מסכת יומא דף כב עמוד ב
מהתורה אסור למנות את ישראל, אך הלימוד מדברי קבלה נצרך כדי ללמד שגם מניין חלקי ולצורך מצווה אסור. ממניין הכהנים במקדש לומדים כי גם מנייה שלא למטרת ידיעת הסכום אסורה.
"בגמ' מסייע לר"י דאר"י אסור למנות את ישראל, נראה לפרש דודאי כו"ע ידעי דאסור למנות כל בנ"י מקרא דכי תשא ומעובדא דהסתה רק דקמ"ל דגם עשרה וכדומה אסור למנות, ובזה א"ש נמי מה דמוכיח מויפקדם דשאול דשם לא מנה רק היוצאים עמו לזו המלחמה כנ"ל, ועי' במהרש"א מ"ש בזה, אבל קשה הא דאמר אפי' לדבר מצוה כו' דמנ"ל הא מקרא דויפקדם בבזק דשם מה מצוה הי' במנין דידהו דאע"ג שהי' מלחמת מצוה מ"מ המנין לא הי' רק סדר המלוכה משא"כ הכא, אך י"ל דנשמע מיתורא דקרא דלאשמעינן דאסור למנות ל"צ קרא דהא ידעינן מולא יהי' נגף בפקוד כו' וע"כ דקרא מיותר אף לדבר מצוה [אבל למ"ש דאצטריך קרא לאסור למנות אפי' מקצת ישראל אי אפ"ל כן], גם יש לדקדק בהא דאמרי' דמסייע לר"י דאסור למנות דהא פייס דהכא אינו מנין דהרי לא רצה כלל לידע המנין כמה כהנים איכא [כמ"ש רש"י במשנה שהי' מוציא מפיו מנין הרבה מן הכהנים שהי' שם], וצ"ל דמ"מ הוי כמנין כיון שמזכיר סכום:"
הרב זאב בידנוביץ[11] – דברי זאב חלק י סימן יג
מלמד זכות על אלו שלא מקפידים למנות למניין עשרה ע"י פסוק, אלא מונים ממש. שאולי במניין מועט לא שייך עין הרע.
"הפר"ח באו"ח כ' דיש לאסור למנות י' למנין של תפלה משום דאסור למנות את ישראל ומטעם זה כתב דיאמר הפסוק הושיעה את עמיך שיש בו י' תיבות, ומפני שלא כ' מזה שאר פוסקים וכן לא כולם נזהרין בזה לעשות כעצת הפר"ח נלע"ד ללמד זכות על הכלל ואומר בזה לע"ד דכיון דאיסור המנין הוא משום עה"ר כברש"י פ' תשא ובמנין מועט כזה מסתבר שאינו שייך עה"ר וכיון שכן גבי מנין של תפלה שאין מונין רק ט' והי' הוא המונה ועצמו הרי א"צ למנות והוא מצטרף עמהם ופחות מי' ל"ה מנין מרובה וראיה מקדושה שאינו פחות מי' עיין ברכות כ"א ומגילה כ"ג וכן לענין חה"ש ל"ה פחות מי' וכן לענין פירסום ל"ה פחות מי' עיין כתובות ז' ע"כ ולכן מסתבר דל"ה פחות מי' מנין מרובה גם לענין עה"ר ופוק חזי מאי עמא דבר שרובם אינם מדקדקים בזה ומנהג ישראל תורה הוא."
רלב"ג, במדבר א, ב
כדי שלא יהיה נגף, מנו רק את שמות האנשים, ולא את האנשים עצמם. מכאן רצו ללמוד (שו"ת בית אב"י) כי לרלב"ג מניין מן הכתב מותר.
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ – אחשוב כי הרצון באומרו במספר שמות, שהם מנו השמות לכל זכר; ולא מנו האנשים בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא. וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל השבט לגולגלותם, ומנו השמות הנכתבים כדי שלא ימנו האנשים בעצמם."
פענח רזא שמות פרשת כי תשא
מקשה על פירוש רש"י מהמנייה ע"י הטלאים והבזק [לענ"ד הקושיה היא שלפי זה אין צורך בכופר דווקא] וכן נראה שבמנייה השנייה לא נתנו כלום. לכן מתרץ כי הכופר נצרך במנייה הראשונה בגלל חטא העגל [לא לגמרי ברור בדבריו האם למעשה אין צריך לתת כלום במנייה, או שדווקא כופר לא צריך, אך צריך אמצעי].
"כי תשא, פירש"י שאל תמנם לגלגולת אלא יתנו וכו' וקשה הא כתיב ויפקדם בטלאים ויפקדם בבזק, וכן לקמן פירש"י שנמנו פעם שני' ולא אתפרש שנתנו שום דבר וי"ל דדוקא כאן לכפר על מעשה העגל נתנו, וזה איש כפר נפשו שעתה משום כפרת נפש יתנו:"
מושב זקנים שמות פרק ל פסוק יב – יג (פרשת כי תשא)
מתחילת דבריו נראה כי מניין ע"י שמות (כמו מהכתב) מותר. מביא בשם הרא"ש כי רק במדבר היו צריכים לכופר ע"י שקלים משום העגל. אך בשאר מניינים אין צורך בשקלים [אך נראה שכן צריך אמצעי, כפי שהיה אצל שאול].
"כי תשא את ראש בני וכו' כשתרצה למנותם קח מראש שמות בני ישראל ותמצא פקודיהם כדפירש, וכן יסד הפייט (לפ' שקלים) ביקור ראשי שמותם בחשבון תעלה ומדת מניינם בידך (ואז) תעלה. אך לוי לא היה במניין זה, כי פקודיו נמנו מבן חדש ואינם נמנין מבן כ' שנה. ונתנו איש כופר. פי' הרא"ש דוקא עתה הוצרכו לכופר בשביל שחטאו במעשה העגל, לכן נמנו ע"י שקלים, אבל אין צריכי' בכל מנין ליתן שקלים, וכן מצינו בשאול (ש"א ט"ו ד') שמנאם בטלאים:"
[1] בנפרד אסקור מי כתב דווקא צורך מצווה, ומי הרחיב את ה'צורך'. בכל אופן, למעלה ציינתי אצל מי שהצריך דווקא מצווה במפורש. והשאר כתבו צורך, ללא הצמדות למצווה.
[2] אם כי אין הכרח לומר שיתירו גם שלא לצורך.
[3] כלומר, כאשר ידוע פחות או יותר מספר האנשים, ומונים ליתר דיוק. בשונה ממה שהיה במדבר שהיה חידוש במניית 60 ריבוא.
[4] אמנם לענ"ד אין כאן קושיה ניצחת מהגמרות. הגמ' בברכות אמרה שדוד נכשל בדבר שתשב"ר יודעים, אין ציון מדויק לעניין אופן המנייה (אמנם לכאורה קשה לומר שתשב"ר יודעים שמותר רק לצורך). וגם על הגמ' ביומא לגבי הכהנים ניתן לומר, שאם היו נותנים כופר לא היו צריכים לאמצעי, כפי שהרב ויינברג מתרץ בעצמו.
[5] בן הרב יחזקאל צבי. אין מידע זמין עליו ברשת. בכל אופן, ספריו נדפסו החל משנת תשע"ד.
[6] לומד בכולל מורשת מנחם באשדוד (שרבה האשכנזי של אשדוד הרב יוסף שיינין עומד בראשה)
[7] רבי שמעון דוויק הכהן נולד בארם צובא (חלב, סוריה) למשפחת רבנים נכבדה. למד תורה מפי אביו, רבי שמואל דוויק הכהן, ומפי סבו, רבי משה דוויק הכהן, שהיה אב בית הדין בארם צובא. גם דודו, רבי שמואל דוויק הכהן (מצד אמו), השפיע רבות על לימודו, והוא היה רבו של רבי רפאל שלמה לניאדו, רבה של ארם צובא.
נכדו, רבי משה דוויק הכהן, כיהן לימים כרבה של כלכותה שבהודו.
בשנת תצ"ח (1738) פרסם בקושטא את ספרו "ריח שדה". בשנת תק"ג (1743), עלה לארץ ישראל והתיישב בכפר יאסיף שבגליל. יום פטירתו אינו ידוע, אך נהוג לציינו ביום ב' באלול – תאריך חתימת הסכמת חכמי קושטא על ספרו.
[8] בנו של רבי דוד פארדו.
[9] ר"מ בישיבת אמרי אמת ומו"ץ בבית ההוראה "קהילות יעקב". ספריו יצאו בשנים האחרונות.
[10] נשוי לנכדתו של הרב יצחק זילברשטיין. אין הרבה מידע זמין עליו.
[11] נראה כי היו לו חילופי מכתבים עם הראי"ה.