ארכיון הקטגוריה: ברכות

א,א – הכרת הטוב היא יסוד האמונה

מידת הכרת הטוב היא יסוד האמונה, וכך מצינו אצל אברהם אבינו, שהיה מכניס אורחים, ומתוך שהכירו לו טובה, היה אומר להם להכיר טובה לה'. כמובא בברא"ר מט, ד: "אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם: ברכו. אמרו ליה: מה נאמר? אמר להם: אמרו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, הוה אמר ליה: הב מה דעלך. ואמר מה אית לך עלי, הוה אמר ליה: חד קסיט דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופר בי' פולרין, וחד עיגול דריפתא בי' פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופר במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו, הה"ד לכתחילה צדקה ולבסוף משפט".

וכן אמרו: "כל הכופר בטובתו של חבירו, כאילו כופר בטובתו של מקום" (מדרש הגדול שמות א, ח). ובשמו"ר א, ח: "מלך חדש, שעמד וחידש עליהם גזרותיו. אשר לא ידע את יוסף, וכי לא היה מכיר את יוסף, א"ר אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך: התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא, כלומר – היום אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'" (שמו"ר א, ח).

ולכן יש שייכות בין ברכת האורח וברכת המזון. ועיין להלן בהרחבות ג, ב.

א,ב – תיקון חטא אדם הראשון

כתבתי בסוף ההלכה, שיש בברכות בכוונה משום תיקון חטא אדם הראשון, וזכורני שיש לזה מקורות רבים ונשכח ממני מקומם. ומ"מ כך עולה פעמים רבות מליקוטי הלכות (ברסלב). למשל בהל' בציעת הפת הלכה ה, שם באות ב, שעיקר האכילה לברר הניצוצות הקדושים שנפלו, והם מתבררים על ידי שאוכלים אותם כראוי בברכה וכוונת הלב. ושם אות ד, שהניצוצות נפלו מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, ולכן התיקון באכילה כראוי.

ב,א – האוכל ואינו מברך מועל וגוזל

ברכות לה, ב: "אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח): גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית; ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב): הלא הוא אביך קנך; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר (משלי א): שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".

בכל נברא שנעשה מנותק מבוראו והופך למטרה בפני עצמה, יש שמץ של עבודה זרה. ובמקום שמתוך אותו מאכל ייווצר קשר של ברכה עם ה', הוא משחית את המאכל. וכך עשה ירבעם בן נבט, שכדי להגדיל מעמדו, התכחש לה', והשחית את ישראל.

ה,א – ברכת המזון כתיקון לאכילה יתירה

מידות ראיה, 'העלאת ניצוצות' סעיף ו': "האכילה לפי המידה ובקדושה, מקדשת את האדם ואת העולם, ומשמחת את החיים, והעצבון מביא לאכול יותר מהמידה, והאכילה מתהפכת אז לכבדות, לרגזה ויאוש, והבירורים נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי מה שהיו, והנשמה מתעצבת. אמנם יכול האדם להפך סוף סוף הכל לשמחה, ועל ידי הרעיון הטוב שבפנימיות לבבו מתעלים כל הכוחות שיש להם איזו שייכות מגע בכוחות חייו, והאורה מתגדלת. ומכל מקום צריך להוסיף קדושה להבא, לאכול לשובע נפשו, ובשמחה מסודרת בלא פחד ועצבון, ובזה מעלים את הבירורים בדרך ישרה שאינה מסובכת כלל".

וברכת המזון שנאמרת על כוס של ברכה היא המהודרת. ומעניין שעפ"י מחקרים חדשים, התברר כי גם אדם שאכל מאכלי בשר שומניים, עתירי כולסטרול, כוס של יין מועילה לעיכולם, ולסילוק החומרים הרעים. וכמו שהיין מסלק את המרכיבים הרעים שבמזון מהגוף ומעניק שמחה גשמית, כך הברכה מסלקת את התחושות הרעות שנגרמות מאכילה גסה ומעניקה שמחה רוחנית.

ז,א – הערה 1 לעניין הרהור לאו כדיבור

כתב בילקוט יוסף רו, יא, שאם הרהר ברכה אחרונה שאינה מדאורייתא, לא יחזור, כי אולי הלכה כרמב"ם. אבל בברכה ראשונה, לא יאכל, ויהרהר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואח"כ יברך בקול.

אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, הרהור לאו כדיבור, והמהרהר צריך לחזור לברך. ובבאו"ה סב, ד, 'יצא', כתב "הסומך על כל הראשונים בוודאי לא הפסיד". וכ"כ בברכ"ה ח"א ו, 4.

ט,א – עניית אמן בכל כוחו

עניית אמן בכל כוחו, לרש"י שבת קיט, ב, בכל כוונתו, וכ"כ רי"ו (תולדות אדם וחוה נתיב ג חלק א דף כג טור ב). וכ"כ הטור או"ח קכד, ומנורת המאור. אמנם מסדר רב עמרם גאון (הל' סעודה) משמע שהכוונה בכל כוחו כפשוטו, שכתב: "ומאן דעאני אמן לעני בכל כחו". וכ"כ בתוס' שם לגבי איש"ר בשם פסיקתא, וכ"כ הריטב"א במפורש: "יש שפירשו בכל כונתו, והנכון בכל כחו ממש כי בזו מעורר כונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה, וכן פירש ה"ר יונה ז"ל".

וז"ל הב"י או"ח נו: "אהא דאמרינן שצריך לענות אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (ברכות יג: ד"ה בכל כחו) כלומר בכל כח כוונתו, ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. וכן פירש רש"י בפרק כל כתבי (קיט:), בכל כחו – בכל כוונתו. והתוספות כתבו שם (ד"ה כל העונה), ר"י אומר: דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזרות קשות. עכ"ל. נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר…"

ובשו"ת ישכיל עבדי ח"א, או"ח ד, ביאר שלדעת רש"י ותר"י, רק כאשר צריך לעורר כוונתו על ידי קול, יענה אמן בקול. אבל לדעת הפסיקתא והזוהר, בכל אופן יש לענות בקול רם. ושם מסכם שצריך שניהם, בכל כוח כוונתו ובקול רם. וכך למד בב"י.

ט,ב – מעלת העונה אמן ביחס למברך

ברכות נג, ב: "אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חטוף ובריך. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חטוף ובריך. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך? אמר ליה רבי נהוראי: השמים, כן הוא; תדע, שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין. תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן".

לדעת רוב הפוסקים, העונה אמן אכן גדול יותר, שכ"כ מחזור ויטרי קכו, וביאר שזה מפני ששומע הברכה כעונה ובנוסף לכך גם אומר אמן. וכ"כ כלבו יא; תשב"ץ רנא; אבודרהם; סמ"ק יא; ספר היראה; המנהיג; רקנטי שמות טו, כו; רבנו בחיי בשלח יד, א (וביאר שזו גמר העדות); ספר חסידים יח; מנורת המאור פרק ו; רדב"ז; לבוש רטו, ב; שאלת יעב"ץ א, עד; הנצי"ב בהעמק שאלה עקב ע' צז, ב; ישכיל עבדי ח"א ב, ד.

ואילו מהרמב"ם (ברכות א, יא) עולה שהם שווים, שכך ביארוהו כס"מ וברכ"י רטו, ג. והמבי"ט א, קיז, וקפ, ביאר שכל מה שנחלקו התנאים הוא כאשר השומע יוצא ידי חובה. אבל אם אינו יוצא ידי חובה, לכו"ע הוא פחות מהמברך. וגרש"ק באלף לך שלמה צה, ביאר שדווקא בברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה בזה, גדול העונה אמן יותר מהמברך.

ועיין בעניין שייכות האמן לברכה, בדברי מו"ר הרצי"ה קוק בטוב רואי לברכות רמ"ה, שסיכם באופן שלם את הסוגיה.

ויוצא מזה, שאף שאין חובה למברך לברך בקול כדי שיענו אחריו אמן, וכן אין חיוב לשמוע ברכה כדי לענות עליה אמן. מ"מ יש בזה הידור, הן מצד המברך, ששלמות הברכה שעונים אחריה אמן. והן מצד העונה, שמעלתו גדולה לרוה"פ ממעלת המברך. עיין רמ"א נט, ד; קפג, ז; באו"ה קסז, ב; ציץ אליעזר יא, ב.

ט,ג – ברוך הוא וברוך שמו

פשוט שאין חובה לענותו, וכ"כ מאורי אור, ר' חיים בן עטר בראשון לציון ברכות סג, א, ועיין בהלכה ברורה קכד, ה.

י,א – תוספות דינים באחד המוציא את חבירו

היוצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו צריך שישמע לפחות את כל החלקים המעכבים בברכה, וכפי שמבואר להלן יב, ו.

אם המברך בולע מילים מעכבות, או אמר חלקם, באופן שלא נותרה בהם משמעות, השומע לא יצא. ואם אירע כך ב'המוציא' או בקידוש, העצה שהשומע יברך בעצמו את הברכה בלחש (בא"ח אמור ט, אול"צ ח"ב כ, ג).

דוגמאות נוספות לברכות נהנין שהן גם ברכות מצווה, שגם מי שלא אוכל יכול לפטור בהן את חבירו – 'המוציא' של אכילת מצה בליל הסדר (שו"ע תפד, א), וכזית פת בליל א' של סוכות. אבל ברכת 'המוציא' בסעודות שבת, אינה ברכת חובה של מצווה, שכן מי שמתענה מאכילתו, פטור מאכילת פת בשבת, ולכן מי שאינו אוכל, אינו יכול לברך עבור מי שאוכל (שו"ע קסז, כ, מ"ב צד).

לגבי ברכה אחרונה, יש סברה לומר שהואיל וכבר אכל, הרי נתחייב במצווה, ומדין כל ישראל ערבין זה בזה, יכול אחד להוציא את חבירו. ובשו"ע קצז, ד, כתב רק שאם אחד אכל כזית, והשני כשיעור שביעה, בדיעבד יכול זה שאכל כזית להוציא את חבירו. ובמ"ב כד, כתב שהמ"א הסתפק אם מי שלא אכל כלל יכול להוציא את חבירו בברכה אחרונה, ולבסוף נטה במ"ב עפ"י א"ר, ריטב"א ורא"ה, שאינו יכול להוציא את חבירו. ע"כ. לפיכך העצה היחידה לזה היא, שהיודע יאמר את הברכה לאט, כדי שהחייב בברכה יחזור אחריו מילה במילה. ושלא כפי שכתב בפס"ת ריג, ה.

מי שאינו מבין עברית, ושמע ברכה בעברית וכיוון לצאת – יצא, ולכתחילה יאמר עם המברך מילה במילה, שאז בוודאי יוצא. והשומע ברכה בלועזית, אינו יוצא ידי חובתו אם לא הבין (מ"ב קצג, ה).

היה צריך לברך על תפוח, וכיוון שחבירו שאף הוא רוצה לאכול תפוח יברך ויוציאו ידי חובה. וטעה המברך ובירך 'האדמה'. לפתח הדביר (רו, א) עפ"י הרדב"ז, הואיל ויצא ידי חובה, יאכל ולא יחזור לברך. ובהר צבי א, קב, חילק שאם יוצא בטעות לכל הדעות, כמו במקרה שבירך 'האדמה' במקום 'העץ', לא יחזור לברך, ואם יש בזה ספק, יכול לברך שוב. (דוגמא לכך, שבירך 'מזונות' על התפוח). והפמ"ג (ריד, משב"ז א) צידד שאינו חייב לצאת בזה, הואיל והסכים לצאת בשמיעתו בתנאי שיאמר כהלכה. וכ"כ בטוב רואי ברכות רכג, ובתנאי שמיד הסכים בדעתו שלא לצאת.

ולעניין אם זה שמברך חייב מדרבנן, האם יכול לפטור את זה שחייב מהתורה, עיין בהרחבות לפרק ג' הלכה ו'.

ואם יכול להיעזר בחבירו שצריך לברך 'על המחיה', ובכל פעם שיאמר 'על המחיה' יאמר הוא 'על הפירות', עיין להלן בהרחבות לפרק יב, ד.