ארכיון הקטגוריה: ברכות

ו – על איזו כמות צריך ליטול

ו,א – על איזו כמות צריך ליטול – פירוט הדעות השונות

הסברה שרק על כביצה יטול ידיים מבוססת על דברי הרוקח, ויסודה בדעת רמב"ן ורשב"א הסוברים שמהתורה, רק אוכל בשיעור כביצה מקבל טומאה (אמנם לרמב"ן מדרבנן הוא מקבל טומאה גם בפחות). וכיוון שתקנת נטילת ידיים משום סרך טומאה, כדי שהידיים לא יטמאו את הלחם, לכן לדעתם כאשר הלחם קטן מכביצה אין חשש ולא צריך ליטול ידיים (וכך ביארו בב"י ומ"א קנח, ג, את דעת הרוקח).

לעומת זאת דעת הרמב"ם (טומאת אוכלים ד, א), ותוס', שאף כי אוכל אינו יכול להעביר טומאה אלא אם כן יש בו שיעור כביצה, מכל מקום הוא מקבל טומאה בפחות מכביצה. וכמו שכל כמות של לחם מקבלת טומאה, כך חייבים ליטול ידיים לפני אכילת כל כמות של לחם. ועוד, שאפשר לתלות דין נטילת ידיים בדין 'המוציא' (וכ"כ א"ר). וכך כתבו למעשה לחם חמודות, מ"א קנח, ד, א"ר, שועה"ר קנח, ג, ועוד.

ולדעת הגר"א (קנח, ז) ועוד פוסקים (ריטב"א, וכך נראה מדברי השו"ע קנח, ג), דין נטילת ידיים מקביל לברכת המזון, שכמו שאכילה של כזית חשובה לברכה אחרונה, כך היא חשובה לתקנת נטילת ידיים. ואין לזה קשר לפרטי דיני טומאה, שכן תקנת נטילת ידיים נועדה לחזק באופן כללי את דיני הטהרה, ואינה צמודה לפרטיהם. ויש בתקנת נטילת ידיים גם עניין של התקדשות לקראת האכילה (ברכות נג, ב), ולכן כל שהוא אוכל אכילה שהיא חשובה לברכה אחרונה, צריך גם ליטול ידיים בברכה.

למעשה יברך ענט"י על נטילה שלפני אכילה של ביצה שלנו, ואין לחוש לשיעור חזו"א, כמבואר במ"ב תפו, א, ולהלן י, 11. ק"ו כאן שלדעת רבים מברכים על שיעור כזית. ואמנם היה אפשר לומר שמדין ספק במצווה דרבנן אין צריך ליטול על פחות משיעור זית, מ"מ כתב במ"ב קנח, י, שנכון להחמיר לכתחילה ליטול על כלשהו בלא ברכה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ז – המים

ז,א – טעם לשפע מים

מרן הרב בעין איה לשבת סב, ב, מבאר ששפע המים מבטא את זה שאין כאן רק הסרת המיאוס, אלא גם פעולה חיובית שמראה את חיבתו של הנוטל למעשה ההתקדשות, וריבוי המים מבטא "מלא חופניים נחת ושפע קודש בדעת ערך הגדול של השולחן אשר לפני ה'".

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ח – כלי

ח,א – מדוע הנטילה מבקבוק בדיעבד

בפשטות, גם אם המים אינם זורמים על ידו ברציפות, כל שהרטיבות נשארת על היד, השפיכה הבאה ממשיכה את השפיכה הקודמת. וכפי שכתב בשו"ע קסב, ג, ומ"ב שם. ונראה שאחר שבפועל שפך על ידו רביעית, המים שעל ידו כבר אינם טמאים. אמנם לדעת הב"ח בשם רבותיו (שהובא בשעה"צ כח), אסור שתהיה הפסקה בקילוח המים, ולכתחילה טוב לחוש לדעתם, שהמים יזובו על היד ברציפות, ואפילו אם יהיה זה בקילוח דקיק, העיקר שלא ייפסקו. ועיין בפס"ת קסב, ח, שביאר זאת יפה. אמנם העיקר כדעת שו"ע ומ"ב קסב, ל, שהפסק קצר של סגירת הברז ופתיחתו אינה הפסק. ועיין בהלכה ברורה קסב, יד.

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ט – כח גברא ודין ברז

ט,א – הטובל ידיו במקווה או במי ים מברך 'על נטילת ידיים'

הטובל ידיו במקווה, לשו"ע קנט, כ, מברך "על נטילת ידיים". והרמ"א העיר שצריך לברך "על טבילת ידיים". אלא שבמ"ב צז, כתב שהאחרונים הסכימו לברך "על נטילת ידיים". ורק אם המים פסולים לנטילה, כגון שהם מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם (כמבואר שו"ע קס, ט), אבל כשרים לטבילה, אז יברך "על טבילת ידיים".

אמנם רבים חלקו על כך, כמובא בהלכה ברורה קנט, לח, שבכל אופן אם המים כשרים לטבילה, יברך "על נטילת ידיים". והטעם, מפני שהוא מקבל מטבילה זו את התועלת של נטילת ידיים.

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

י – חציצה

י,א – כאשר יש פלסטר על חלק מהאצבעות צריך ליטול ברביעית

כפי המבואר בהלכה יא, צריכים ליטול את הידיים פעמיים, שבפעם הראשונה יוצאת הטומאה מהיד ונשארת במים, והנטילה השנייה מטהרת את המים הראשונים שעל היד. אבל כאשר ישנה תחבושת על היד, יש חשש שמא מעט מן המים הראשונים יגיעו למקום שהמים השניים לא יגיעו, ואז המים השניים לא יוכלו לטהרם. אבל אם יטול את ידו ברביעית שלימה, לא תהיה שום טומאה במים הראשונים, שכן ההלכה, שכל הנוטל ברביעית בבת אחת – אין במים טומאה. ואם הפלסטר מונח על האצבע האמצעית, יכול ליטול את ידו בשתי פעמים, פעם על האצבעות שבצד אחד ופעם על האצבעות שבצד השני, ויקפיד לשפוך בכל פעם רביעית שלימה. וכן יקפיד שהאצבעות יהיו כלפי מטה בעת הנטילה, וכך לא יזלו מים למקום שעלולים להיטמא בו ואח"כ ישובו למקום שהתכוון ליטול ויחזרו לטמאו.

י,ב – שאין צריך ליטול את המקום שתחת התחבושת שקשה לו להסירה

מבואר בביאור הגר"א קסב, כח, ורע"א על מ"א יח, שאין לומר שלא צריך ליטול את מקום התחבושת כי אינו מקפיד עליה וממילא אינה חוצצת, מפני שאפשר היה לומר זאת אילו היה נוטל את כל היד, כולל מקום התחבושת, ואז התחבושת אינה חוצצת. אבל כאן הרי אינו שופך מים על התחבושת, והרי הוא כמי שנטל רק את מקצת ידו, שלא יצא. אלא הביאור הוא עפ"י מה שכתב הרא"ש חולין ח, יח, שכל מקום שאינו יכול לנגוע בלחם, אין צריך ליטול אותו. ומקור לכך מדין הכהנים שהואיל והם זריזים, אם הם עוטפים ידיהם במפית, יכולים לאכול תרומה לכתחילה. ושאר בני אדם לעניין אכילת לחם, אין סומכים על כך אלא בשעת הדחק, מפני שאינם זריזים להיזהר שלא תגע ידם בלחם. אבל כאן שיש תחבושת, אין לחוש שהמקום שתחת התחבושת יגע בלחם, ולכן אין צריך ליטול אותו. אבל את המקום שאינו מכוסה צריך ליטול, וכן כשיש פלסתר, צריך ליטול את המקום שאינו מכוסה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יא – סדר הנטילה למעשה

יא,א – טעם לנטילה השנייה

לדעת רוה"פ וביניהם: רא"ש, תוס', רמב"ם, סמ"ג ושו"ע קסב, ד, אם נטל בפעם הראשונה ברביעית, כיוון שטיהר את ידו ואת המים שעליה, שוב אינו צריך ליטול את ידו פעם שנייה. ולדעת הראב"ד, גם אם נטל בתחילה את ידו ברביעית, עדיין המים שעליה טמאים, וצריך לנוטלה פעם שנייה, וכן נוהגים לכתחילה (מ"ב קסב, כא). ואע"פ כן נכון להקפיד ליטול בפעם הראשונה את כל כף היד ברביעית, שעל ידי כך כל המים שעל היד טהורים לרוב הפוסקים, ונפטרים בזה מחששות נוספים.

ואם נטל כל יד פעם אחת בפחות מרביעית, שהמים שעל ידו טמאים, אם ינגבם, ידו תיטהר (עיין מ"ב קסב, ס), ובתנאי שנטילת שתי הידיים תיעשה ברביעית (שו"ע קס, יג, מ"ב סז).

יא,ב – האם צריך להגביה הידיים כשנוטלים ברביעית או את כל כף היד

בגמרא סוטה ד, ב, מובא: "מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה". ובמ"ב קסב, א, ביאר שיש בזה שתי שיטות. לרוב המפרשים (ר"ש, רא"ש, סמ"ג ועוד), אפילו אם נוטל את כל כף היד, יש חשש שמא אחר הנטילה הראשונה יזלו מים לזרוע, וכיוון שהם מים ראשונים שלא היתה בהם רביעית, הם עדיין טמאים, ואינם נטהרים בנטילה שנייה. ואף אם ישפוך אחריהם עוד מים, לא יטהרו, שאין להם טהרה מחוץ לכף היד, ואם יחזרו אח"כ לכף היד, יטמאו את כף היד. לכן צריך להגביה את היד, שהמים רק יזלו לזרוע ולא יחזרו לכף היד. ויש אומרים (רשב"א והר"ר אביגדור, וכך פסק בשו"ע קסב, א), שאין לחוש שמא המים יזלו לזרוע ויחזרו לכף היד, ולכן כל שנוטל את כל כף היד, אינו צריך להגביה את האצבעות. אלא הצורך להגביה את האצבעות הוא רק כאשר נוטלים אותן בלבד, ואז החשש שמא יגיעו מים לכף היד, ושם לא ייטהרו בשתי נטילות, והם יזובו לאצבעות ויטמאום. לפי"ז למנהגנו שאנו נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את האצבעות, שכן גם לדעה הראשונה, כבר בנטילה הראשונה המים נטהרו לגמרי, ואין יותר חשש שמא יזלו לזרוע ויחזרו. ואע"פ כן כתבו כמה אחרונים, שטוב להגביה את הידיים (וגם לראב"ד נטילה ברביעית אינה מועילה לבטל הטומאה ממים ראשונים). וכן מצינו שסמכו דין זה בגמרא לפסוק: "וינשאם וינטלם", משמע שיש בזה עניין עצמי. וכן המנהג לפי האר"י. ועיין הלכה ברורה קסב, בירור ד.

כתב מ"א קסב, א, שאין להגביה את כף היד באופן שהמים יזלו לזרוע, שמא ירטיבו את הבגד, ואח"כ הרטיבות שבבגד תטמא את ידיו. ואכן כדי שלא לגרום להרטבת השרוול בלא צורך, כתבתי במנהג הגבהת הידיים: "נוהגים להגביה מעט את אצבעות הידיים". וזה מושך במידה מסוימת גם את כף היד להגבהה, אבל לא כזו שתגרום לנזילת המים לזרוע. וכפי שכתבתי, לשתי הדעות (לבד מדעת הראב"ד אליבא דהר"ש והרא"ש), אין צורך כיום להגביה את היד, ורק מצד המנהג יש מקום להגביה, ולכן די להגביה את האצבעות, שזו היתה ההגבהה לפי פירוש הרשב"א והשו"ע. אמנם עפ"י האר"י נוהגים להגביה את הידיים כנגד הראש (כה"ח קסב, ב).

יא,ג – הנוטל ונוכח שהמים לא הגיעו לכל היד

אם אחר שסיים ליטול ידיו ולפני שניגבם ראה שהמים לא הגיעו לכל כף היד, יכול למלא שוב את הנטלה, ולשפוך מחדש מים על כל היד. ואין צריך לייבש לפני כן את היד (שו"ע קסב, ג, מ"ב כז). ואמנם יש מחמירים, שכיוון שסיים את הנטילה, לפני שייטול שוב את ידו עליו לנגבה (גר"ז וחזו"א, כמובא בפס"ת קסב, ז). אבל העיקר להלכה שאין צריך לנגב את היד.

יא,ד – האם צריך לשפשף את הידיים

תוספתא ידיים, א, ג: "הנוטל ידיו – צריך לשפשף את ידיו". לר"ש (ידיים ב, ב), הכוונה שצריך לנגב את הידיים. ולרמב"ם וסמ"ג, צריך לשפשף את הידיים זו בזו קודם הניגוב, וכך משמע מהראב"ד, וכ"כ רמ"א קסב, ב: "צריך לשפשפם זו בזו".

וי"א שאין צורך כלל לשפשף, אלא שהרוצים לשפשף, כי אולי נשאר לכלוך על ידם, רשאים לשפשף אחר שסיימו את הנטילה. וכ"כ הב"ח קסב, ו, וכך ביאר במ"ב קסב, מג, את דעת השו"ע.

והרבה אחרונים ביארו, שהעניין לשפשף הוא מחשש שעוד נותר לכלוך בידיים, ובשפשוף היו מסירים אותו. ואף זה אינו לעיכובא, הואיל וכבר נטל כדין. וכ"כ לבוש ז, שועה"ר סדר נט"י ד, וערוה"ש קסב, יד. והמקובלים הוסיפו טעם על פי הסוד, שעל ידי השפשוף מתווספת טהרה. אבל כולם מסכימים שאין השפשוף מעכב. והדרישה קסב, ב, כתב, שהוא רק כדי להסיר מים טמאים אם לא נטל ברביעית.

ורבים כיום אינם נוהגים לשפשף, ואינם צריכים לשנות מנהגם, הואיל וכיום, שהמים זמינים, הידיים בדרך כלל נקיות, ועיקר טעם השפשוף ממילא מתבטל. ובנוסף לכך כבר למדנו שלדעת הר"ש אין בכלל צורך בשפשוף. וכך גם הבין מ"ב בדעת השו"ע, שאין צורך לשפשף. ואף לראשונים ולרמ"א הסוברים שצריך שפשוף, אולי הוא רק כאשר הידיים מלוכלכות, ואף הם מסכימים שהשפשוף אינו לעיכובא.

יא,ה – שפשוף במקום שהמים לא הגיעו אליו

כתב שו"ע קסב, ז: "אם שפשף ידיו זו בזו, יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים, מפני שהן מטמאות זו את זו". ואם ראה מקום ביד שהמים לא הגיעו אליו, יקח עוד מים בנטלה ויטול את המקום ההוא, וכפי שלמדנו לעיל. ואם תוך כדי השפשוף יגע ביד הרטובה במקום היבש, משמע שידיו ייטמאו, וכדי לטהרם יהיה צריך לנגב את הידיים ולחזור ליטלם. כך משמע משו"ע קסב, ד; קסב, ז, וכפי שכתבתי בהלכה יב.

אולם כתבו הפמ"ג משב"ז, ז, שו"ת ארץ צבי ח"א, לה, שו"ת מחשבות בעצה ח, שאם לא הגיעו המים לכל מקום בידיו, יכול להמשיך אותם למקומות שלא נרטבו בעזרת השפשוף. וצריך לומר, שאם השפשוף הוא המשך הנטילה, אין המגע מטמא, אבל אם כבר סיים את הנטילה, ונגעה יד רטובה במקום יבש שביד השנייה, שתי ידיו נטמאו. ובפס"ת קסב, 20, כתב שכל עוד האצבעות לא נטהרו לגמרי, עדיין יכול לשפשף, כי השפשוף הוא המשך הנטילה, ויכול מהאצבעות לשפשף עד כל כף היד (שכך אפשר להבין משו"ע קסב, ח). וכ"כ בשעה"ב א, הערה קיד, שאף לפמ"ג אם נגמרה טהרת האצבעות, אינו יכול להמשיך למשוח את המים לכף היד. והביא עוד פוסקים רבים שאינם מקבלים כלל את דברי הפמ"ג ודעימיה, ולדעתם אין אפשרות למשוח את המים ממקום רטוב למקום יבש שביד, אלא כל עניין השפשוף הוא אחר שכבר טיהר לגמרי את כל ידיו במים.

ולענ"ד נראה, כאשר נוטלים כל יד לחוד, אין אפשרות כלל לשפשף ולמשוח על מקום יבש שביד, ואם שפשף, פסל נטילתו. אבל אם שפכו על שתי ידיו כאחד, או אף על ידיים של הרבה אנשים, הרי ששתי הידיים כיד אחת וגם אם יגע מקום רטוב שבידו במקום יבש, לא ייטמאו. ולכן אם המים לא הגיעו לכל היד, יכול להמשיך את הנטילה על ידי שישפשף את ידיו. וכך מובא בארץ צבי ח"א לה, שאם לא כן אין אפשרות להסביר כיצד אפשר ברביעית אחת ליטול ידיים של כמה אנשים (שו"ע קס, יג).

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יב – דקדוקים בעת הנטילה

יב,א – שאין טומאה במים שעל הידיים לפני הנטילה ואחר הניגוב

הקדמה: אין מים נטמאים מן היד אלא בשעת הנטילה לצורך אכילת פת, אבל המים שרוחצים בהם את הידיים לפני הנטילה, אין עליהם טומאה, כפי שכתבתי בהלכה. וכך משמע בפשטות משו"ע קסב, ב, וכ"כ בבאו"ה 'הנוטל'. ובדומה למה שכתב הרמ"א קס, יא: "מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נפסלו אותם מים לנטילה". אמנם היו שהחמירו בזה, ויש שניסו להסבירם, שהואיל והחליט ליטול ידיים, נעשו אותם המים שעל ידו טמאים, וכיוון שלא באו אל ידו בנטילה, יש לנגבם תחילה (הובאו דבריהם בפס"ת קסב, ו, 36. ועיין בפס"ת קס, יח, קסב, א). אבל העיקר למעשה שאין מים אלה טמאים, ואין צריך לנגבם.

וכן אחר ניגוב הידיים, נסתיימה טהרת הידיים לכל הדעות, ואם יגע בהם אדם אחר, אפילו היו ידיו רטובות, אינן מטמאות את ידיו של זה שנטל. וכפי שכתב במ"ב קסב, נו. וכ"כ בפס"ת קסב, יא (אמנם הזכיר שיש נוהגים להדר ולהחמיר במשך כל הסעודה שלא לנגוע בידיים של מי שלא נטל ידיו, ובמיוחד כאשר יש רטיבות בידיים).

יב,ב – הזהירות מטומאה שבמים שעל הידיים בתוך תהליך הנטילה

ביארתי בהלכה (עפ"י שו"ע קסב, ד), שאם נטל ידו בפחות מרביעית, ונגעה אח"כ ידו הרטובה בידו השנייה, שתי ידיו נטמאו, ואינו יכול לטהרם בנטילה נוספת, מפני שאין הנטילה השנייה מטהרת אלא את אותם המים הראשונים שנטמאו תוך שטיהרו את היד, אבל מה שנטמא בדרך אחרת (ממגע בידו השנייה או ביד חבירו), אינו נטהר על ידי מים שניים.

ויש מקום לבאר שתהליך הסרת הטומאה מורכב, וכיוון שמטפלים בהסרת הטומאה, היא מתגברת ומתעוררת לעמוד על נפשה, וכדרך שהעושה פרה אדומה נטמא. וכן המים הראשונים שנטלו בהם את היד (כשאין בהם רביעית, ולראב"ד אפילו כשיש בהם רביעית), אף שהצליחו להסיר את הטומאה מהיד, מ"מ הטומאה נשארת בהם. אולם כיוון שאין ברירה, שהרי הם היו מוכרחים למסור עצמם כדי לטהר הידיים, יש להם דרך להיטהר על ידי הנטילה השנייה. אבל טומאה שהגיעה אליהם שלא בהכרח, היינו מיד אחרת, טימאה אותם באופן שאינם יכולים יותר להיטהר, וצריך לנגב את הידיים  ולהתחיל את תהליך הטהרה מחדש.

יב,ג – נטל ברביעית ונגעה בהם ידו של חבירו שלא נטל ידיו

נחלקו הפוסקים במקרה שכבר נטל את ידו ברביעית או בפעמיים, ואח"כ נגעה ידו ביד של חבירו או בידו האחרת. י"א שהואיל וכבר גמר לטהר את ידו, שוב אינה נטמאת כלל (דעת שו"ע לפי הגר"ז, כמובא בשעה"צ לט, מפורשת לעניין נטילה ברביעית, וכ"כ בתפארת ישראל ידיים ב, כז, אף לעניין נטל ידו פעמיים)[1] וי"א שגם אם נטל ברביעית או בפעמיים, שהמים על ידו טהורים, כל זמן שלא ניגב אותה לא נגמרה טהרתו לגמרי, ואם נגע בה אחר או שנגעה ידו הנטולה בידו השנייה שעוד לא נטולה – נטמאה (רמ"א קסב, ו, מ"א). וכן נוהגים, אלא שאם כבר בירך ואח"כ בא לתקן עצמו וליטול שוב, לא יחזור לברך, הואיל וי"א שכבר יצא ידי חובתו (ח"א, מ"ב מט, הלכה ברורה קסב, יז-יח).

וכאשר הוא צריך לחזור וליטול ידיו, לרמ"א עליו לנגבן תחילה (וכן דעת לבוש ומאמ"ר, כמבואר בשעה"צ לח). וי"א שאין צריך לנגבן אלא די בנטילה נוספת (מחה"ש אליבא דמ"א), וי"א שאם נגע בהן אחר צריכות ניגוב, ואם ידו אחת נגעה בחברתה – אין צריך ניגוב (פמ"ג אליבא דמ"א, כמובא בשה"צ לו). וכפי שכתבתי לעיל, אחר שניגב את ידיו, לכל הדעות כבר אין הידיים נטמאות.

יב,ד – האם יש מקום לנגב את ידית הכלי

הסברה העיקרית שאין צריך לנגב את הידיות, מפני שעוד לא התחיל ליטול, והנגיעה אז אינה מטמאה את המים. ואפילו כשהוא אוחז את הכלי ביד שמאל ונוטל את יד ימין, יד שמאל אינה מטמאה את המים, מפני שהנטילה שלה עוד לא החלה. ואחר שנטל את היד בפעמיים או רביעית, כבר נסתלקה הטומאה מהיד, ושוב אינה מטמאה את הידית. וכך דעת מ"ב קסב, מט, ושעה"צ מא. וכתב שכך משמע מהאחרונים, ומהם: מחצית השקל על מ"א סעיף י, ושועה"ר יג. וכ"כ להקל בשו"ת בית דוד או"ח עד. וכך משמע בבא"ח שמיני יז, שאפשר לסמוך על המקילים. וכ"כ בהרחבה בהלכה ברורה קסב, כ. אמנם כתב במ"ב שם, שאם יטול את ידו פעם אחת בפחות מרביעית, ואח"כ יגע בידית, המים שעל הידית יהיו טמאים (כמבואר במ"א קסב, י, על פי דברי חמודות).

ויש מעט פוסקים שהחמירו לנגב את ידית הכלי – פתחי תשובה, שלחן שלמה, וכ"כ כה"ח קסב, כז. וסברתם, שהואיל והוא עומד ליטול את ידיו, גם המים שלפני תחילת הנטילה נטמאים מהיד. ויש לציין שמשעה"צ מא, שכתב את דעתם, משמע שהם סוברים שרק לכתחילה יש להחמיר בזה. ובפס"ת קסב, ה, וקסב, יג, ביאר את סברת המחמירים, אמנם אף הוא מסכם שהעיקר להלכה כדעת המקילים.

ובסידור בעל התניא בהל' נט"י ו' כתב לנגב את היד יפה קודם הנטילה, כי הרטיבות שעליה טמאה ויש לנגבה לפני כן. ולכאורה מה יעזור לנגב את היד בלא לנגב את ידית הכלי. אלא שנראה להסביר, שהוא סובר לשיטתו (שועה"ר קסב, י) שאחר שנטל ידו כהלכתה, ברביעית או פעמיים, שוב אינה נטמאת מנגיעה ביד השנייה שאינה נטולה, וק"ו שאינה נטמאת מנגיעה במים שעל ידית הכלי. אולם לפני הנטילה, הואיל והוא נוטל את הנטלה כדי ליטול את ידיו, יש לחוש שהמים שעל ידו נטמאו, ולכן צריך לנגב את המים הללו. וכ"כ בתפארת ישראל (ידיים ב, כז), שאחר שנטל ידו פעמיים שוב אינה נטמאת במגע בידו השנייה שעוד לא נטלה. וכן מובאת סברה זו בשם החזו"א, שאחר שגמר לטהר ידו, אינה נטמאת אם תיגע במים טמאים (כה, יב, בפס"ת קסב, 74).

לפיכך, הרוצה להחמיר על עצמו יכול להסתפק בניגוב היד בלבד לפני הנטילה. ואף שכתבנו להלכה שנכון להחמיר, שכל זמן שלא טיהר את שתי ידיו, אם תיגע יד בחברתה תטמא אותה ויצטרך לנגב אותה מחדש כדי לטהרה (כדעת מ"א קסב, יא), ושלא כדעת שועה"ר ודעימיה. כאן יש ספק נוסף, שלרוה"פ המגע במים שעל הידית אינו גורם כלל לטומאה, שכן מדובר במגע או לפני תחילת הנטילה או אחרי שכבר נטל את היד פעמיים, יש להקל. שכן אפילו בספק אחד בדרבנן הלכה כמיקל, ק"ו כאשר רוה"פ מקילים, וק"ו כאשר יש כאן ספק ספיקא להקל.

יב,ה – במקום שרבים נוטלים ידיהם

בשו"ת ארץ צבי ל"ה כתב שבמקום שנוטלים בו הרבה אנשים, יש לחשוש שמא אחד מהם לא נזהר ונטל את ידו בפחות מרביעית לסירוגין, ונמצא שהשאיר על הידית של הכלי מים טמאים מידו, ולכן כתב שצריך לנגב את הידית לפני הנטילה. אלא שיש להסתפק האם אכן אירע כך, שמישהו נטל שלא כדין. ועוד, שיש לפקפק אם הטומאה עוברת מהמים שהשאיר הקודם לזה שבא אחריו, שאולי הטומאה שעל היד פוגעת רק בזה שנוטל בעצמו ולא בזה שאח"כ יטול ידיו ויגע באותם מים. ולכן הרבה פוסקים כתבו שאין צריך להחמיר בזה. וכ"כ בהלכה ברורה קסב, כ, וכ"כ על פי דין בפס"ת קסב, יג, אלא שכתב שנכון להקפיד בזה.

ואם ינגב ידו לפני נטילתה, ואח"כ יטול אותה פעמיים ברביעית, כבר למדנו שלשועה"ר ועוד פוסקים, גם אם יגע ביד חבירו לא ייטמא, ק"ו שנגיעה בידית הכלי שיש עליה מים ממי שלא נטל כהלכה לא תפסול את נטילתו.

יב,ו – נטל פעם אחת בפחות מרביעית – המים טמאים

כתב בשו"ע קסב, ח, שאם נטל ידו פעם אחת בפחות מרביעית, ושפשף ידו בראשו או בכותל כדי לנגבה, ונותרו על הכותל או הראש מים מידו, ואחר שהפסיק לנגב בהם את ידו חזר ונגע באותם המים, טמאו המים הללו את ידו. ונחלקו מה הדין אם ניגב אותם במגבת שנותרה בעטיים רטובה, טופח על מנת להטפיח, ואח"כ נגע שוב במגבת. לדעת הט"ז ז', כיוון שהמים נבלעים במגבת, אין שייך בהם נגיעה, והנוגע במגבת אינו נטמא. ולדעת מ"א ס"ק טז, נטמא.

וכתב במחצית השקל, שלפי המ"א, במקום שרבים ניגבו ידיים, אם יש מי שלא נטל כהלכה, שלא נטל פעמיים או ברביעית או שהיתה חציצה בידו, יש לחוש שהנוגע במגבת הזו (שיש בה טופח על מנת להטפיח), מטמא את ידיו. אמנם בחזו"א (כה, יב) חולק לעניין נטילה ברביעית, שלדעתו, גם אם היתה חציצה שפסלה את הנטילה, מ"מ המים אינם טמאים, כי היתה בהם רביעית. אולם לגבי שאר הדברים לא חלק, וא"כ למ"א, אם המגבת רטובה בטופח על מנת להטפיח, ויש לחוש שהיו שנטלו פעם אחת בפחות מרביעית, הנוגע בה לפני גמר הניגוב, מטמא את ידיו וצריך לנגבם וליטלם מחדש (פס"ת קסב, יד).


[1]. משועה"ר קסב, ח, וי, אפשר להבין שדווקא אחר שפיכת רביעית, שוב אין היד נטמאת. ובתפארת ישראל כתב שגם אחר שנטל את ידו פעמיים, שוב אינה נטמאת. ומ"מ למעשה, בשני המקרים אם טעה ובירך, אע"פ שצריך לחזור ליטול ידיו כדעת המחמירים, לא יברך, מחשש לדעת המקילים.
פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יד – הפסק בין ניגוב הידיים לברכת המוציא

יד,א – שאסור להפסיק בדיבור בין תחילת הנטילה לסיום הניגוב

כתב בדרושי הצל"ח דרוש ד, שיש להיזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה, ואם הפסיק, אינו יכול לברך אלא צריך ליטול שנית, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ג, יב, ופס"ת קנח, כג. ויש שחלקו על כך, וראיה מהנוהגים לומר "שאו ידיכם קודש" בין הנטילה לברכה. ואף שאין בזה הסחת דעת, מ"מ כאשר אסור להפסיק, גם פסוק ששייך לעניין אסור לומר (עיין מ"ב קסו, ג, וח"א המובא בשעה"צ ז). וכ"כ ביבי"א ח, כ, שאם הפסיק, יכול לברך. וכן כתב שאם שמע קדיש באותו זמן – יענה אמן.

וגם בין הברכה לניגוב אין להפסיק, כי הברכה צריכה להיות לפני וסמוך לניגוב. ואמנם אם נטל כל יד ברביעית ופעמיים, לדעת הב"י כבר סיים את טהרת הידיים, ואם כן אין צורך בניגוב, ואין כאן כל כך הפסק. אולם הט"ז קנח, יג, הביא את דברי רש"ל, שגם כשנטל ברביעית חובה לנגבן משום מיאוס, ולדעת הלבוש גם אם טיהר ידיו בטבילתן במקווה, צריך לנגבן. והט"ז הסכים שרק בנטילה צריך לנגבן משום מיאוס, אבל אם הטבילן, הרי שהן נטהרו באופן אחר, שאינו מחייב ניגוב. ובכל אופן, מדברי רש"ל, לבוש, ט"ז, וכן הובא במ"ב קנח, מו, משמע שבכל אופן יש צורך לנגבן, וממילא אין לדבר גם בין הברכה לניגוב, שעד שלא ניגב, לא סיים את המצווה. ואם שמע אז קדיש וקדושה, כתב באול"צ ח"ב יא, שיענה, וליבי"א ח, כ, לא יענה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

טז – המתפנה באמצע הסעודה

טז,א – המתפנה באמצע הסעודה

כתב בשו"ת הרשב"א (א, קצב-ג), אם נגע במקומות המכוסים, צריך לחזור וליטול ידיים בברכה. וכ"כ באוהל מועד. וכן פסק בשו"ע קסד, ב. וכ"כ לבוש ב, מור וקציעה, מטה יהודה א, מאמ"ר ג, יד אהרן, בית מאיר, בגדי ישע ח, ערך השלחן ב.

לעומתו כתב הרש"ל (יש"ש חולין ח, מא), שאף שצריך ליטול ידיים, לא יברך, שלא תקנו לברך ענט"י באמצע הסעודה. ורק אם הסיח דעתו לגמרי מהסעודה, אם ירצה לחזור ולאכול, הרי זה כמתחיל לאכול, ויצטרך ליטול בברכה. וכ"כ שכנה"ג קסד, הגהות ב"י ג; עולת תמיד ד, מג"ג ז.

אמנם הרש"ל (וכן הנזכרים עמו לעיל) לא התייחסו כלל למי שהתפנה, ויתכן שאף הם יודו, שלאחר שהתפנה, צריך ליטול ידיים בברכה. וכ"כ בנשמ"א מ, ג, ואפיקי מגינים קסד, ז, וכך נראה מערוה"ש קסד, ה.

אמנם הרבה אחרונים כתבו עפ"י רש"ל, שלא לברך גם אחר שעשה צרכיו. וכ"כ הט"ז קסד, ה, א"ר ז, שועה"ר ב, פמ"ג (קע, א"א ב), דה"ח קצח, ד, קצוש"ע מ, טז, בא"ח בהעלותך ח, כה"ח קסד, טז, והרב אליהו בקצוש"ע מ, כא.

ובח"א (מ, יד), הכריע, שאם עשה צרכיו לגדולים, או נגע בטינוף, יטול בברכה, אבל אם נגע במקומות מכוסים שאינם מטונפים כל כך, או נפנה לקטנים, יטול בלא ברכה. וכך הוא מבאר בנשמ"א ג, את דעת המ"א קע, ב, ואף את הרש"ל.

ובמ"ב יב, ובאו"ה 'לחזור', נטה לדעת השו"ע, ולכן כתב שהמברך אחר נגיעה במקום מכוסה שבגופו לא הפסיד. אולם למעשה הורה כהכרעת הח"א, והוסיף שגם אם התפנה לקטנים ונגע במימיו יטול בברכה.

והוסיף בבאו"ה עוד סברה לברך, שלמדנו בב"י או"ח ז', שלדעת הרבה ראשונים[2] כל מי שמתפנה לגדולים, צריך אח"כ ליטול ידיים בברכה. וכיוון שכך הוי ספק ספיקא, שאולי הלכה כרשב"א ושו"ע, ואולי הלכה כסוברים שצריך לברך ענט"י לאחר צרכים גדולים.

ולענ"ד נראה לסמוך על סברה זו, ולכן כל שהתפנה לגדולים, ומתכוון לאכול עוד כביצה, יטול בברכה. שכן יש פוסקים חשובים שסוברים שהולכים אחר ספק ספיקא לברך (כמבואר יב, 4), ובמיוחד שלדעת הראשונים שדיברו בזה צריך לברך, ואין ראשון שכתב אחרת מהם. וגם בין האחרונים, כך דעת רוה"פ. ולמדנו שיש סוברים שרק כאשר הספק קרוב להיות שקול, אומרים ספק ברכות להקל, אבל כשרוב ברור של הפוסקים סובר לברך – מברכים. ואף שאין נוהגים כך, כאשר יש סיבות נוספות לברך, מצרפים גם את דעתם (כמבואר יב, 4).

בנוסף לכך, מצינו, שהרבה מהאחרונים, שכבר ראו את דעת הסוברים שלא לברך, לא חששו לספק ברכות וכתבו למעשה לברך. וכ"כ ערוה"ש קסד, ה, חזו"א או"ח כד, ט, אפיקי מגינים קסד, ז.

ואמנם יש מפוסקי זמננו שחששו לספק ברכות, וכ"כ הרב אליהו בקצוש"ע מ, כא, ובפס"ת קסד, ה. ואין לטעון כנגד הנוהג כמותם.

מכל מקום בהרבה ספרים שנדפסו בימינו כתבו לברך, וכך כתב הרב זילבר בבית ברוך מ, פה, וכתב שכך המנהג. וכך כתבו: אוצר נטילת ידיים (לרב מיכאל פרץ) סי' עג; שערי הברכה א, הערה קנא; 'וינטלם וינשאם' א, לא;  נטילת ידיים כהלכתה א, ד. ובהלכה ברורה (לרב דוד יוסף) קסד, ו, פסק לגמרי כשו"ע.

והואיל והוא ספק ספיקא לברך, וכך דעת רוב הפוסקים, וכך משמע מהסוגיה, ואולי אפילו הרש"ל עצמו יודה בזה, וכפי הנראה כך המנהג אצל רבים, לפיכך כתבתי לברך אחר שהתפנה לגדולים.

ואמנם משמע ממ"ב שאם נגע במקומות מטונפים או בטינוף צריך ליטול בברכה, ולפי זה מי ששוטף תינוק בן שנה מצואתו, צריך ליטול בברכה. אולם בזה אין לנו צירוף של דעת הסוברים שבכל אופן אחר שהתפנה לגדולים צריך לברך ענט"י, ולכן לא יברך ענט"י.


[2]דעות אלה הובאו בטור וב"י סימן ז. ובהלכה ברורה שעה"צ ז, ה-ו, סיכם שכך היא דעת המנהיג, שו"ת הרשב"א ה, קטז, בשם הראב"ד, שבה"ל ג' בשם רבי אלחנן. וי"א שאף אחר קטנים מברכים ענט"י, והם: שו"ת מן השמים לג, וכלבו סי' כג בשם אחד הגאונים, אורחות חיים בשם אחד הגאונים והראב"ד, מרדכי, וסמ"ק סי' תע"ג בשם רבותיו.  

ולרא"ש, רק אם אחר שהתפנה הוא עומד להתפלל יברך ענט"י, ולרשב"א רק על נט"י שחרית יברך. ורבים כתבו כמותם למעשה. והדרישה סובר שרבים מסכימים שאחר גדולים מברך ענט"י, ואחר קטנים אינו מברך.

פורסם בקטגוריה פרק ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

א – הברכה על הלחם

א,א – על חשיבותו של הלחם שיש בו מלאכה אנושית

יסוד ההסבר שהלחם מבטא את המעלה האנושית, מבואר במהר"ל נתיב העבודה יז: "ואין ראוי שיהיה עיקר מזונות של אדם המיוחדים לו לצאת לפועל על ידי הטבע, שאין הטבע במדרגה השכלית כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ולכן ראוי שיהיה יציאת דבר שהוא עיקר חיותו של אדם שהוא הלחם, יצא אל הפועל על ידי האדם שהוא שכלי ולא על ידי פועל טבעי".

והזכיר שם את דברי חז"ל מתנחומא תזריע יד: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם. אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?! אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן". הרי שהניח ה' מקום לאדם להיות שותף עמו בתיקון העולם.

כיוון שהאדם הוא עיקר הבריאה, והעולם תלוי בו, שעל ידי עבודת האדם העולם מתקיים, הן בקבלת התורה וקיומה, והן בשכלולו של עולם בדרך ארץ –  אף המזון של כל הבריות נקרא לחם, שנאמר (תהלים קלו, כה): "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

א,ב – מעלת הלחם ומלאכת הכנתו המיוחדת

מן הסתם גם לפני חטא אדם הראשון היה האדם צריך לעסוק בהכנת הלחם שלו, שנאמר לו: "לעבדה ולשמרה". אלא שזה היה אמור להיות בעבודה של תענוג, ואחר שחטא, נענש שעבודתו תיעשה ביגיעה קשה, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". כך בלחם הגשמי שמזין את הגוף, וכך בלחם הרוחני שמזין את הנשמה.

עוד יש לעמוד על ההבדל בין בישול לאפיה, הבישול קל בהרבה ואילו האפיה – אומנות מורכבת. כדי לבשל אין צורך לטחון את החיטים לקמח, לגבלם במים וללוש את הבצק. אולם כל זה נצרך כדי לאפות. לכן האפיה היא שיאה של אומנות הכנת האוכל. ואכן לחם הפנים, הוא המאכל היחיד שנכנס לקודש.

א,ג – כיוון שבלחם מתגלה המעלה האנושית הוא רומז לשיא המעלה – התורה

אמרו חכמים (ברא"ר ע, ה), שהתורה נמשלה ללחם, שנאמר (משלי ט, ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". הלחם מחיה את הגוף והתורה מחיה את הנשמה.

חכמי הסוד כתבו שהלחם מבטא את הדעת של האדם, שעל ידי הלחם יש כוח לאדם להחכים ולדעת, ומכוח החכמה והדעת יצר האדם את הלחם. וכפי שכתבתי, שעשיית הלחם מבטאת את החכמה והתושיה האנושית.

א,ד – עץ הדעת – לר' יהודה חיטה

ברכות מ, א, על עץ הדעת: "רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". ור' צדוק מבאר, שלפני החטא היה עץ וירד ממעלתו ונעשה עשב. וכך מסביר לעניין ט"ו בשבט, שמלכתחילה עיקר מאכלו של האדם – פירות אילן, ואילו של הבהמות – עשבים ופרי אדמה. ועל פי זה מובן צערו של אדם הראשון אחר החטא, כמובא בפסחים (קיח, א): "ואמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה… אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג): וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם – נתקררה דעתו". שעדיין נותרה לו מעלה על החמור, שאינו אוכל עשב ופירות אדמה כמותם, אלא הוא צריך לעבדם ולרומם אותם, כדוגמת הרוממות הנעשית בפירות האילן.

ובעל התניא, ביאר, שעל ידי כזית דגן חמץ יודע התינוק להגיד אבא גשמי, ועל ידי כזית מצה, שהוא לחם אמונה, יודע היהודי לפנות לאביו שבשמיים.

א,ה – הלחם, הדעת והמכאוב

בנוסף לדעת ר' יהודה (ברכות מ, א) שעץ הדעת טוב ורע היה חיטה. מבואר בסוכה מב, ב: "יכול לאכול כזית דגן – מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס. אמר רב חייא בריה דרב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס, דכתיב (קהלת א): ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

הרי שהלחם יכול להעלות ויכול להוריד, כעץ הדעת טוב ורע, וכפי שכתבתי בפניני הלכה פסח, א, ה-ו. ועל כן חשובה כל כך הברכה לרומם את אכילתו.

ויש בלחם לשון מלחמה, שמפני חשיבותו, שהוא צורך קיומי לאדם, נלחמים עליו. ואף התורה נקראת לחם, ולשון מלחמה. כמו שאמרו (ברא"ר נד, א): "ואמר שלמה (משלי כה): אם רעב שונאך (יצר הרע) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, מלחמה של תורה היך מה דאת אמר (משלי ט): לכו לחמו בלחמי, ומימה של תורה, היך מה דאת אמר (ישעיה נה): הוי כל צמא לכו למים". הרי שהמזון והתורה שבונים את האדם הם התורה והלחם שיש בהם עמל ומלחמה, ובנוסף לכך צריך גם תורה שבבחינת מים מרווים ומשקיטים.

א,ו – המן נקרא לחם וירד לישראל בזכות התורה

גם המן שנתן ה' לישראל במדבר בעת שקיבלו את התורה נקרא לחם, שנאמר (שמות טז, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". ואמרו חכמים (שמות רבה כה, ז): "אמר הקב"ה, מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר, מפני שקבלתם את החוקים ואת המשפטים… בזכות לחמי (התורה) נטלתם לחמו של מן".

א,ז – מדוע הלחם הובטח לגרים

בראשית רבה (ע, ה, וילנא): "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר, אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. אמר לו: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן, שנאמר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובא זה והושיטו לו בקנה.[1] נכנס אצל רבי יהושע, התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח. דבר אחר: לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים – לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז. אמרו: אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו, וקרא עליו (משלי טז): טוב ארך אפים מגבור".

נמצא אם כן שלר' אליעזר – חשיבות הלחם קיומית בסיסית, ולר' יהושע רומזת למעלה העליונה של התקרבות לה' בתורה והקרבת לחם הפנים. אלא שהחשיבות הקיומית לא נראתה חשובה מספיק לגר, כי לא לשם כך בא להתגייר, ולכן קיבל את תשובתו של ר' אליעזר כדחייה, ואילו ר' יהושע רומם את העניין. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהמעלה הרוממה קשורה במדרגה הבסיסית.

א,ח – הזכרת ארץ ישראל בברכה – מליקוטי הלכות

אנו אומרים "מוציא לחם מן הארץ", ורומזים לארץ ישראל. וכפי שביאר בליקוטי הלכות (הלכות דברים הנוהגים בסעודה ד, יז): "כי עיקר קדושת האכילה נמשך מארץ ישראל, שמשם עיקר השפע של המזון והאכילה כידוע… וכל קדושת ארץ ישראל שמקודשת מכל הארצות, העיקר הוא בעניין קדושת האכילה. כי שאר כל המצוות נוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ, רק מצוות התלויות בארץ אינן נוהגים אלא בארץ ישראל, ומצוות התלויות בארץ, הם קדושת האכילה, דהיינו תרומות ומעשרות וכו'. ועל כן עיקר כל הברכות שצריכים לברך על כל דבר תחילה וסוף, שעל ידי זה מקדשים את המאכל שאוכלים שיהיה ניזון מסטרא דקדושה, עיקר הקדושה שנמשכת על ידי הברכה היא מארץ ישראל… כי כל ברכות הנהנין למדו רז"ל מברכת המזון, כמו שאמרו ז"ל: השתא לאחריו מברך לפניו לא כל שכן?! ועיקר ברכת המזון הוא לברך הש"י על שנתן לנו ארץ ישראל, כמו שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והדבר תמוה לכאורה מאוד, מה עניין ארץ ישראל לברכת המאכל שאכל, כי לפי השכל הפשוט עיקר הברכה הוא לברך את ה' על המזון שנתן לנו. והיה ראוי לכתוב: ואכלת ושבעת וברכת וכו' על המאכל והמזון שנתן לך… אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי באמת עיקר המזון והמאכל נמשך רק מארץ ישראל, ומשם עיקר קדושת האכילה הנמשכת על ידי הברכה". "כי עיקר קדושת ארץ ישראל נמשך מזה על ידי שיודעים ומאמינים שהש"י ברא העולם ומלואו, שזהו בחינת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כמו שפירש"י… ועל כן העיקר הוא ברכת הלחם שהוא ברכת המוציא שחשובה מהכל…".

א,ט – בירור הטוב מהרע בתהליך עשיית הפת ובציעתה – מליקוטי הלכות

ליקוטי הלכות (הל' בציעת הפת ה, ב-ג): "עיקר האכילה הוא לברר ניצוצות הקדושים שיש בכל דבר שאוכלין. ואלו הניצוצות הם בחינת ניצוצי נשמות קדושות שנפלו ונתערבו למקום שנפלו, וכשמעלין ומבררין אותם על ידי אכילה כראוי בברכה בכוונת הלב כראוי, זהו בחינה שעושים בעלי תשובה וגרים… ועל כן גם על ידי האכילה בקדושה עולה ונתגדל כבוד הש"י (כמו על ידי בעלי תשובה וגרים)

וזה עניין בציעת הפת שדקדקו רז"ל הרבה איך לבצוע את הפת וקראו תמיד המברך המוציא בשם בוצע… מובן ומבואר שיש סודות עצומות מעניין הביצוע של הפת. כי באמת כל דבר שבעולם צריך להתברר בבירור אחר בירור עד שיבא לתכלית שלמותו. וכמו שרואים זאת ביותר בענין האכילה שהמאכל נמשך על ידי בירורים הרבה, שבתחילה צריכים לחרוש ולזרוע. ואח"כ לקצור התבואה. ואח"כ לברר החיטה ממוץ ותבן. ואח"כ לטחון החיטים ולבררם מסובין ומורסן וכו'. כי מחמת שעיקר נפילת הניצוצות היה על ידי חטא האכילה על ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, על כן שם צריכים בירורים הרבה ביותר… שזהו בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו'. והכל כדי לברר הניצוצות שנפלו ונתערב שם מאד על ידי פגם אכילת עץ הדעת כנ"ל. ועיקר בירור הניצוצות הוא לבררם ולהפשיטם מהבגדים הצואים שנתלבשו בהם, שהם בבחינת פלגא, דהיינו חסרון השלמות… ועל כן בכל בירור ובירור של הלחם צריכים לחזור ולשברו ולחלקו לחלקים דקים ואח"כ נשלם. ואח"כ חוזרים ומשברים אותו. וכן בכל פעם. כמו שרואים שבתחילה כשזורעים החיטה היא בשלמות, ואח"כ אי אפשר שתצמח עד שנתרקבה לגמרי בארץ, ואז דייקא צומח ממנה שיבולת שלם. ואח"כ צריכים לחלק השיבולת ולהוציא החיטה ממנה לבררם ממוץ ותבן ואז החיטה בתכלית השלמות של החיטה, אבל עדיין אינה ראויה לאכילת אדם, וצריכים לחזור ולחלקה ולשחקה היטב על ידי הטחינה ולבררה מסובין ומורסן ולעשות ממנה עיסה. ואח"כ חולקים העיסה לחלקים קטנים ועושים מכל חלק לחם ואופים אותו בתנור. ואז הגיע הלחם לשלמותו כי נעשה לחם שלם, שאז ראוי לאכילת אדם ולברך עליו המוציא. נמצא שבכל בירור, אע"פ שכבר הוא בשלמות עדיין אין זה שלמות כנגד הבירור השני שצריכים לבררו עוד… ועל כן אפילו כשהלחם בשלמות עד שראוי לברך עליו המוציא, עדיין חסר עיקר תכלית השלמות שהוא לברר עד שיוכל להשביע ולהחיות נפש האדם ולהשלים נפשו שיוכל לעבוד את ה' לברכו ולהללו ולשבחו יתברך… כי עיקר תכלית הבירור הוא בשעת האכילה עצמה, שאז צריכים לחזור ולבצוע ולשבר את הלחם ולחלקו לחלקים קטנים ולאוכלו. ובשעת האכילה נטחן ונשחק ונידק המאכל מאוד מאד על ידי הלעיסה ועל ידי כלי האכילה שבאדם שטוחנים ושוחקים את המאכל מאוד מאוד ומסננים ומזככים אותו מאוד מאוד בכמה וכמה בירורים, עד שנתברר ועולה ממנו הדק מן הדק שמשביע ומחייה נפש האדם והנשאר נעשה פסולת גמור קיא צואה ממש… ועל כן צריכים לברך ברכת הנהנין בכוונה גדולה תחילה וסוף, ובפרט ברכת הלחם שהוא עיקר חיות האדם… ועל כן עניין הביצוע של הפת הוא דבר גדול, כי צריכים לכוון בברכת המוציא ובהביצוע באופן שיזכה על ידי הביצוע שיוכל לברר ולהעלות את הפת מבחינת פלגא לבחינת תכלית השלמות, להפשיט מהטוב הבגדים הצואים שלא יהיה להם שום אחיזה בטוב העולה ומחיה את האדם…"


[1]. נוסחה אחרת: "עקילס הגר בא ושאל את ר"א, אמר לו: הרי חיבה שחיבב הקב"ה את הגר דכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו על עבדי לא משגיחין? נזף ביה ואזיל לגבי ר' יהושע, אמרו לו תלמידיו, רבי דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה, אזל לגבי רבי יהושע…"
פורסם בקטגוריה פרק ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה