ארכיון הקטגוריה: הרחבות לשמחת הבית וברכתו

עיונים והרחבות בסוגיות שנידונו בספר שמחת הבית וברכתו על מצוות עונה ופרו ורבו

ג – שתי מדרגות בקדושת הנישואין

כוונות וקדושה בחיבור

ג, א – ארבע כוונות לראב"ד

כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "ועתה יש עלינו לדעת ולהבין אי זה היא המחשבה הנכונה באותו המעשה, ואי זו היא המחשבה המקלקלת אותו והמאבדת את שכרו והמביאה עליו רעה תחת טובה. והנה חקרתי ודרשתי במעט שכלי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבע כוונות לבד, ועל החמישית לא מצאתיו. ומארבע הכוונות מצאתי בהן שלוש שהן עיקר קיבול השכר, והרביעית שכרה מועט מן השלוש. והרי אני מפרש הדברים על אופניהם. הארבע כוונות אשר המעשה ההוא נכון עליהם:

הראשונה לשם פריה ורביה, והיא הנכונה שבכולם, שהוא מקיים בה שתי מצות עשה, ומצות העונה שהוא בלֹא יִגְרָע (שמות כא, י).

והשנית לתקון הולד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא, א): שלושה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. וגם זו הכוונה נמשכת בכונת פריה ורביה.

והשלישית אף על פי שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהיא משתוקקת אליו, והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בעת צאתו לדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו. גם על זו יש קבול שכר, והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שארה וכסותה לא יגרע, שהם צרכי האשה והנאותיה.

והרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה, כי הוא רואה את יצרו מתגבר ומתאוה אל הדבר ההוא, ואולי יצא ענינו לידי חולי מדרך הרפואות. גם זו הכוונה יש בה שכר אך לא כראשונות, לפי שהיה יכול לרדות את יצרו ולעמוד נגד תאותו בהזכרת ענינים קשים המתרגשים בעולם, והויית האדם מן האפס וסופו אל ההבל, וגבורת הבורא ומכותיו הקשות אל המורדים ואל הפושעים, כענין שאמרו רבותינו (אבות ג, א): הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא ליד עבירה – דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון. וכמו שאמר החכם: אם ראית צורה נאה וחמדת אותה – הפוך את הצורה ותראה מה יש בתוכה. והיא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב, א): שהיא דומה לחמת מלאה זבל ופיה מלא דם. ועם כל אלה, ושאר ענינים אחרים, יכול אדם לכבוש את יצרו. אעפ"כ, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להילחם עם תאותו רק שיסתפק מן ההיתר כדי שלא יתן דעתו אל האסור, כענין שאמרו (סוטה מז, א): יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ויש לו שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור עצמו מן העריות ולהנצל בה מן החטא. הרי אלו ארבע הכוונות הנכונות אל המעשה הזה".

ג, ב – ארבע הכוונות המבוארות בספר

בספר הרב הביא את ארבע הכוונות לראב"ד, אך שינה מעט. הראב"ד כלל מצוות עונה ופרו ורבו יחד בכוונה הראשונה, והזכיר שוב את מצוות עונה בכוונה השלישית – להיענות להשתוקקות האשה. הרב הפריד מצוות עונה ממצוות פרו ורבו, וגם התחיל במניין הכוונות במצוות עונה.

וביאר הרב: "נלענ"ד שהראב"ד כלל בכוונה הראשונה את שתי המצוות, כי סבר שבכל העונות הקבועות אפשר לקיים פרו ורבו, וכפי שכתב הרמב"ם ונפסק בשו"ע אה"ע עו, ו, שמי שלא קיים מצוות פרו ורבו חייב לקיים את כל העונות. ועל הזמן שהאשה בהיריון, כתב כוונה שנייה, שהיא התועלת לתיקון הוולד. אולם כיוון שבפועל החשיב מאוד מצוות עונה שכתבה בכוונה הראשונה והשלישית, נכון לתת לה מקום נפרד, ודווקא בכוונה הראשונה, הואיל והיא המצווה הבסיסית שמקיימים בכל חיבור. ואי אפשר היה לכלול אותה עם פרו ורבו, כי ידוע שבזמנים רבים אשה אינה יכולה להיכנס להיריון: בכל מחזור שלא בשעת הביוץ, ואח"כ בעת שהאשה מבוגרת, לפיכך עדיף להפריד את שתי המצוות לשתי כוונות. וכיוון שהראב"ד הוסיף עוד כוונה לתועלת הוולד, היא נכתבה ככוונה שלישית. ועיין בספר א, ד, ובהערה 4 שכוונה זו רחבה יותר מאשר לתיקון הוולד בעת ההיריון, אלא לתועלת כללית לילדים. נמצא שמבוארים יסודות כל ארבע הכוונות לראב"ד, אמנם צורת הגדרתן וחלוקתן שונתה במעט".

ג, ג – ההבדל בין שלוש הכוונות הראשונות לכוונה הרביעית

המשיך הראב"ד שם לבאר שבשלוש הכוונות הראשונות, גם אם יכוון להנאתו – הרי הוא קיים מצווה, ואילו בכוונה הרביעית, אם כוון רק להנאת עצמו – אין לו שכר: "אך יש הפרש בין הכוונה רביעית לשלוש הראשונות, כי בשלוש הראשונות אם יתכוין לעצם הכוונות שאמרנו, יש לו שכר גדול כאדם המקיים המצות כהלכתם ולשמן, ואם לא יתכוין כי אם להנאת עצמו, גם הוא יש לו שכר כאדם שעושה מצוה שלא בכוונה, אך לא כמכוין לשם מצוה. ובכוונה הרביעית, אם לא יתכוין לגדור את עצמו בה מן העבירה, כי אם להנאת עצמו, כיון שאין בה לא מצות פריה ולא תיקון ולד ולא תביעת האשה, שאמרה שאינה צריכה – אין לו שכר. ואם הוא צריך לאותו דבר, צריך הוא לתת שכר למעשהו, ותהא כונתו להנצל בה מן החטא. ואם לא נתכוון כי אם למלאות תאותו מן הנאות העולם, הנה הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב להפסד".

וממשיך הראב"ד, שאם אינו חש צורך לחיבור, ומגרה את עצמו רק כדי ליהנות, זו עצת היצר הרע ודומה לאכילה גסה: "אבל מי שאינו צריך לאותו דבר ואין יצרו גובר עליו, והוא מעורר את תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע את יצרו ולמלא את תאות לבו מהנאות העולם ותאותיו, גם אין בו אחת מן השלש דרכים הראשונים שאמרנו, ודאי הוא הוא הדרך לעצת יצר הרע והסתתו שפירשנו בתחלה, כדכתיב (קהלת ט, ט): רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וכו', ומן ההיתר יביאנו אל האסור. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (נדה יג, ב): המקשה עצמו לדעת – יהא בנידוי, ואמרינן: לימא 'אסור' – משום דקא מגרי יצר הרע בנפשיה. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר, ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות".

ג, ד – שתי מדרגות בקדושת הנישואין

ויקרא רבה כד, ו: "א"ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה, אתה מוצא קדושה. ואתיא כהדא דר' יהודה בן פזי, דאמר: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה – נקרא קדוש… ואית ליה קריין סגיין (ויקרא כא, ז-ח; יד-טו): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה… וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלוֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב… אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה… וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, והדין: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם יט, ב)".

וכ"כ רש"י ויקרא יט, ב: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה… אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כא, ז-ח) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ… כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ (שם, טו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ… אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה וגו' (שם, ו-ז)".

זוהר ח"ג פא, א: "אמר רבי אבא: מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא: כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה (כל מי שנשמר מאלו עריות, נעשה ודאי בקדושה. וכל שכן אם מקדש עצמו בקדושת אדונו)". הרי שיש שתי מדרגות בקדושה: א. שנשמר מהחטא, ב. שמכוון להתקדש בקדושת אדונו, היינו לשם המצווה.

ובספר הרב הגדיר את שתי מדרגות הנישואין: "הראשונה, כאשר בני הזוג שומרים על בריתם ואינם בוגדים זה בזה. השנייה, שבנוסף לכך, הם משתדלים להרבות אהבה ביניהם, ומתאמצים לשמח זה את זה ככל יכולתם, ומתכוונים ללדת ילדים ולגדלם לתורה ולמצוות".

ובעל פה ביאר הרב את הקדושה הבסיסית שבנישואין: זוג שמצליח לשמור אמונים זה לזה סימן שהוא דבוק בה', ועל כן ה' עוזר לו, שהשכינה שורה ביניהם ואינם חוטאים. וזהו שאמרו חכמים (קידושין ל, ב): יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו. 1

ג, ה – קדושת הזיווג באהבה ונאמנות בין בני הזוג

וז"ל תיקוני הזוהר סוף תיקון נג: "תא חזי: כל מאן דנטיר ברית, ההוא בר דיהיב ליה קודשא בריך הוא (כל מי ששומר ברית, הבן ההוא שנותן לו הקב"ה) – עליה אתמר (בראשית ב, ט): וַיַּצְמַח ה' אֱלוֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה – ברזין דאורייתא (בסודות התורה), וְטוֹב לְמַאֲכָל – בפקודין דאורייתא (במצוות התורה), אבל ברא אחרא דלא אתעביד בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא (אבל בן אחר שלא נעשה ביראת ה' ובאהבתו), מה כתיב ביה? וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, ודא ערבוביא דטוב ורע מעורב ממצה ושאור (וזה ערבוביה של טוב ורע מעורב ממצה ושאור), ובגין דא מני קודשא בריך הוא לישראל לנטרא גרמיה בפריה ורביה (ולכן ציווה הקב"ה לישראל לשמור עצמו בפריה ורביה), הדא הוא דכתיב (שם, יז): וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, טוב מסטרא דדם טהור ורע מסטרא דדם נדות (טוב מצד דם טהור ורע מצד דם נדות), דהא בר גרים אבודא דתרין עלמין (שהבן הזה גורם איבוד של שני עולמות), הדא הוא דכתיב: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, מוֹת – בעלמא דין, תָּמוּת – בעלמא דאתי".

פירוש הגר"א שם: "ובגין דא מני – ר"ל, דכתיב: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וכו' ואמרו כל המקדש וכו'. ורע מסטרא דדם נדות – דהאדם נברא מדם שבאשה, אלא דלפי המחשבה נקלט בדם אם טמא אם טהור, ועיקרו קאי על בני תשע מידות שנאמר בהן (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים, דהן מסטרא דערב רב ועץ הדעת כמש"ל".

עיין עוד ישראל קדושים לרבי צדוק הכהן מלובלין, אותיות א-ב, שעיקר הקדושה היא קדושת הברית.


  1. . גם בתוך הקדושה הבסיסית, שנשמר מלעבור עבירות, ישנה קדושת המעשה וקדושת המחשבה, כפי שביאר הראב"ד בהקדמתו לשער הקדושה: "אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש. טהור – כאשר אמרנו, וקדוש – דכתיב בפרשת עריות (ויקרא כ, ז): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. ולא עוד אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת מחשבה, אבל טומאת העבירות והאיסורים, כמו שצריך לפרוש מגוף העבירות, כך צריך הוא לפרוש ממחשבותם, שלא יהרהר העבירה בלבו. ואם באה לו מחשבה עליהם, הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מלבו, וכל שכן שלא יתכוין לגמור אותה בלבו, לפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה, וחשובה עליו כמעשה, ועל זו נאמר (יחזקאל יד, ה): לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם. וזאת היא הקדושה השנייה שהזהיר הכתוב עליה, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – במעשה, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים – במחשבה. הלא תראה מה שאמרו בסוף המקרא (ויקרא יא, מד): כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, כמו שאני קדוש במעשה ובמחשבה, כך תהיו אתם קדושים. הא למדת שאין האדם נקרא קדוש עד שיתקדש במעשה ובמחשבה".
פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ד – בין אהבה לתאווה

ד, א – התאווה החולפת

רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין ו, עח: "… התאוה נקרא שקר… כי כל הנאה שלשעה, וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ (משלי כ, יז), ואין קיימת לעד רק עד ארגיעה – הוא דבר שקר, ככל הנאות עולם הזה עלמא דשיקרא, דעל כן נקרא השקר בלשון הקודש כזב, דרצה לומר דבר הפוסק כמו נהרות המכזבין, מה שאין כן שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד (שם יב, יט). ותאות בני ישראל הדבוקים באלקים חיים, כמו שהם קיימים לעולם – כך כל כוחותיהם, כי הכל דבוקים בקדושה".

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ה – הקדושה שבשמירת איסורי עריות

ה, א – טעם איסור עריות במשפחה – מהר"ל

נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ד: "ויש לפרש, כי מה שאסרה התורה העריות, כי על ידי הזיווג העולם מתחבר ומתקשר, ורצה הש"י שיהיה העולם אחד מקושר על ידי הזיווג, ואם לא כן לא היו ישראל עם אחד כלל, אם לא היה דבר זה. ולפיכך אסרה תורה העריות, שלא ישא אדם אחותו וכל העריות הקרובות אליו, עד שיהיה האדם מזווג ברחוקים, וכאשר הזיווג עם אחרים אין כאן חילוק ופירוד.

וזה שאמר כל מי שיש בו גסות רוח – כאילו בא על כל העריות, כלומר גס רוח, שמתחבר לעצמו ואין לו חיבור עם אחרים רק עם עצמו, ובזה דומה כאילו בא על העריות, כי כאשר בא על העריות אין זה רק החיבור לעצמו, כי הקרובים הם בשר מבשרו ועצמו הם… ומי שהוא גס רוח הוא מחובר אל עצמו לגמרי, ולפיכך הוי כאילו בא על כל העריות, כי העריות כל אחד מקצת קירוב, עד שביחד כל הקירוב, וזה שהוא גס רוח מתחבר לעצמו בלבד, ובזה נחשב שבא על כל העריות".

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ו – המצוות כסייג לחטא

ו, א – אהבה ומצוות עונה כסייג לחטא

בתענית כג, א-ב, מסופר שנשלחו כמה תלמידי חכמים לאבא חלקיה לבקש שיתפלל על הגשמים, וראו כמה מהנהגותיו והנהגת אשתו, ושאלו: "מאי טעמא כי מטא מר למתא, נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא (מה טעם כשהגיע כבודו לעיר, יצאה אשתו מקושטת)? אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת".

עוד למדנו ביבמות סג, א, שאשתו של רבי חייא ציערה אותו הרבה, ואף על פי כן, כשרבי חייא היה מוצא מתנה מתאימה לאשתו היה עוטף אותה ושולחה אליה, ואמר: "דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא (הרהור עבירה, רש"י)".

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ז – בריאות הנפש ותיקון הנשמה

ז, א – כל מי שאין לו אשה אינו אדם

יבמות סג, א: "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".

בראשית רבה יז, ב: "תני רבי יעקב: כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה… רבי חייא בר גמדא אמר: אף אינו אדם שלם, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, שניהם כאחד קרויים אדם, ויש אומרים אף ממעט את הדמות, שנאמר (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, מה כתיב אחריו (שם, ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ".

הריב"ן (שם) פירש: "אינו אדם – כלומר, אין רוח הבריות נוחה הימנו, ובטלה דעתו אצל כל אדם". ובעיון יעקב (יבמות שם) ביאר: "כי אדם לעמל יולד לעסוק ביישוב העולם לעסוק בפריה ורביה לפרות ולרבות, וכדכתיב (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, ולעבודת האדמה לעשות פירות. לכן הכי קאמר: כל מי שאין לו אשה ושאין לו קרקע, כיון שאינו עוסק ביישוב עולם, שעל שם זה נקרא אדם – אינו אדם" (עיין עוד 'הגיונות אל עמי' של הרב משה עמיאל א, סז, שלכן מברכים ברכת יוצר האדם).

בספר הרב ביאר דברי חז"ל אלו מזוית נוספת: "על ידי קיום מצוות עונה בשמחה האדם מתקן ומבריא את נפשו, מפני שכך ברא ה' את האדם, שאחד מהצירים המרכזיים שבו הוא יצר התשוקה שבין איש לאשה. אמנם לא כל האנשים שווים בזה, יש שיצרם חזק יותר ויש פחות, אבל אצל כולם הוא קיים, ומי שאינו חש בו הוא אדם נכה מבחינה נפשית. אצל רוב האנשים יצר זה הוא החזק שביצרים, וכאשר אדם חוסם אותו, נפשו עלולה להתעקם ולהתעוות, והוא מתקשה לקיים את ייעודו כאדם. וגם לכך התכוונו חכמים כשאמרו (יבמות סג, א): כל אדם שאין לו אשה אינו אדם".

ז, ב – לכל החושים והיצרים צד חיובי וצד שלילי

ילקוט שמעוני (שופטים רמז מב): "לכל הרגשה והרגשה נתן הקדוש ברוך הוא תורה מה לעשות ומה לא לעשות, ללב – וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט); לעינים – וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם; לאזנים – לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג, א); לפה – לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד, ג); ללשון – לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם, וְלֹא תִשָּׁבְעוּ, וְלֹא תְשַׁקְּרוּ, לֹא תַעֲנֶה (שמות כ, ז, יג; ויקרא יט, יא-יב); לידיים – אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע (שמות כג, א); לעריות – לֹא תִּנְאָף וְלֹא תִזְנֶה (שמות כ, יג; ויקרא יט, כט); לרגליים – לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים ו, יד), הרי לא תעשה. ומה לעשות? מלמד ללב – וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם (שם יא, יח); לעינים – פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (שם ד, ט); לאזנים – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים (שם ה, א); ללשון – וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (שם ו, ז); לידיים – פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ (שם טו, ח); לערוה – וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז), ואומר (ירמיהו כט, ו): קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים; לרגליים – בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ (דברים ה, ל)".

ז, ג – מרעיבו שבע משביעו רעב

סוכה נב, ב: "אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב, שנאמר (הושע יג, ו): כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ".

הקשה הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "ואם ישאל השואל על מה שאמרו ז"ל (סוטה מז, א): יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כיון שנתנו חכמים מדת עונה לכל איש ואיש כפי כוחו וכפי תענוגו, כמו שהוא מפורש בכתובות (סא, ב), מה תהיה עוד דחיית השמאל והקרבת הימין?… כי התשמיש צריך שיהא בו דחוי השמאל. וכן אמרו במקום אחר (סוכה נב, ב): אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. והזכירו הדבר על ענין דוד, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונכשל במעשה בת שבע, כי בשביל שהשביע יצרו מאותו דבר – התאווה אליה".

ונתן הראב"ד שני הסברים: א. מה שנאמר שמאל דוחה על היצר, הכוונה לעונת הטיילים, "ועתה נשיב תשובת השאלה ונאמר, כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מידת העונות לכל אחד ואחד כפי כחו (כתובות סא, ב), והאחד מהן הטיילים שהם בכל יום. ואפשר כי עליהן נאמר שתהא השמאל דוחה, למעט מהם מרשות אשתו ומדעתה כדי שלא יתגבר עליו יצרו במלאת תאוותו. אבל מעונת תלמידי חכמים ודאי שאין למעט, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (כתובות סב, ב): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג) – מערב שבת לערב שבת. וכל שכן מהעונות האחרות של גמלים וספנים".

ב. אם מכיר בטבעו שצריך יותר עונות, לא יימלא את כל תאוותו, ועל זה נאמר שמאל דוחה, "עוד נאמר, כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן, שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה, ואם יצטרך אל המעשה ההוא הרשות בידו להוסיף, כי היא מן הרביעית מן הכונות שאמרנו להינצל בו מן העבירה. ועל דרך ההוא הזהירוהו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאוותו בדחיית השמאל, ותהא בו הקרבת הימין כדי שלא תבטל עונתו, כי שמא מתוך הכניעו את יצרו והילחמו עמו תבטל מצוותו". וכ"כ שו"ע רמ, א.

הוסיף הלבוש רמ, א, שגם לפי הביאור השני, "מי שכוונתו לכך שיהיה שבע מן ההיתר שלא ירעב ויתאווה אל האיסור – כוונתו לטובה, ויש לו שכר כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה, ואף על פי כן הוא אוכל מעט, שאינו נתפש באותה אכילה ומקבל עליה שכר, שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה, כענין שנאמר (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי, ונאמר (שם יג, כה): צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ".

ז, ד – ריבוי תשמיש מעבר לעונת הטיילים

התוס' (סוכה נב, ב, 'משביעו') ביארו שדברי חז"ל: מרעיבו שבע משביעו רעב, עוסק באדם שמרבה בתשמיש מעבר לעונת הטיילים: "משביעו – שמרבה בתשמיש ביום ובלילה, דהא מייתי לה בחלק (סנהדרין קז, א) גבי עובדא דדוד שאמר (תהלים כו, ב): בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי, דקאמר מיד (שמ"ב יא, ב): לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, ואמר רב יהודה אמר רב: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה, דאמר רבי יוחנן: אבר קטן יש בו באדם".

ואין הכוונה לפעמים בודדות שבני הזוג התעוררו לקיים מצוות עונה בשמחה אפילו מעבר לעונת הטיילים, אלא הכוונה להתמכרות מסוימת, וכפי שביאר הרב בספר (הערה 4): "אז הוא אינו נעשה שבע אלא רעב, שכן הוא מתמכר לגירוי הזה, כמו המכורים לסמים, שכבר לא יכולים בלא מנת הסם שלהם, ומעת לעת כדי לחוש סיפוק הם נצרכים להעלות את עצמת הסם. ובחיבור זה כבר אין שום אהבה אלא רק סיפוק של התמכרות גופנית שאינה יודעת שובע. ועל זה אמרו מרעיבו – שבע".

עוד כתב בליקוטי פרדס לרש"י שמתוך רצון למלא כל תאוותם, יכולים בני הזוג להגיע לאיסורים: "ואלו הן רעות גורם לו מרוב עסק התשמיש – שיביא עצמו שיהא זנאי ונואף, ואשתו זונה ונואפת, מפני שהוא מהרהר לבו, וגם היא מהרהרת לבה אחר תאוותה, וזהו עבירה ועוון שהם גורמים עצמם לחטוא, שכן אמרו חכמים: משביעו רעב מרעיבו שבע".

ז, ה – משביעו רעב מרעיבו שבע על המתאווה לאיסורים

מדברי הרמב"ן (דברים כט, יח) משמע שמשביעו רעב מרעיבו שבע נאמר על המתאווה לאיסורים: "כי המתאוה לזימת הנשים היפות – כשיהיה שטוף בזימתן, תבואהו תאוה לבא על הזכור והבהמה; וכיוצא בזה בשאר התאוות. וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב, ב): משביעו – רעב, מרעיבו – שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא, אם ימלא נפשו בתאוות השְרירוֹת והחזקות עליו אשר היא צמאה להן, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאווה ויצמא למה שהיה שָׂבע ממנו, ולאשר השביע נפשו בו".

ז, ו – עוד על משביעו רעב מרעיבו שבע

יש פוסקים שמשמע מהם שמעבר למצוות עונה, עדיף למעט בתשמיש, ומתוך שיהיה שבע מן ההיתר – לא יתאווה לאיסורים, וכ"כ סדר היום (סדר הנהגת הלילה): "אבל ישראל קדושים מובדלים מהם כדי להתרחק מצד הטומאה כל האפשר, וצריך כח גדול וחזק וגדרים גדולים שיוכל להימלט ממנו, כי כל מצודיו וחרמיו רובם בענין זה, ואינו מבקש מן האדם אלא כשיכנס מעט כי הוא יכניסהו הרבה, ואח"כ יוציאהו מן העולם. וכן אמרו חז"ל: אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, והענין הוא לפי דרכנו כי האבר הזה הוא קטן בכמות אבל גדול באיכות, שאם האדם משביעו, רוצה לומר להשלים תאוותו וחוקו לְמה שהוא, ואפילו יהיה במותר לו – אין לו תקנה אח"כ, אא"כ יבקש לו לעולם כדי להשביעו, ומן המותר ידיחנו אל האסור, ולא ימצא מנוח לכף רגלו עד שיטרידהו מעט מעט מן העולם הבא ומהעולם הזה. וכן אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת ממיתת עצמו והשאר מרוב תשמיש שמביא עליו חולאים רבים ורעים. אבל מי שיש לו שכל להרעיבו ולא ימלא לו כל תאוותו, אלא פעם רחוק מפעם כגון מליל שבת לליל שבת, יחליש כוחו, והוא מעצמו יתבטל ממנו ולא ירדוף אחריו, וזה הפירוש ראוי מצד עצמו, והוא אמת ממה שאנו רואים בעינינו, עם היות שיש פירוש אחר".

אמנם נראה ברור שלכל הדעות אם צריך להרבות בעונות כדי להינצל מן האיסור, יש בכך מצווה ומעלה, ככוונה הרביעית של הראב"ד. עוד נלענ"ד, שכאשר המגמה לשמח את האשה – הרי שזו מצווה. 1


  1. . כתב במסילת ישרים פרק יג: "ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הינצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו, על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה. הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור. אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים (ברכות כב, א), לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאווה הזאת ומשם יכול להימשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין קז, א): אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע…".

    ויש שרצו להבין שכוונת המסל"ש שמי שרוצה להרבות בתשמיש מעבר לעונות הקבועות, עליו אמרו – משביעו רעב. אמנם לא משמע כך מדברי המסל"ש, ונלענ"ד שמה שכתב המסל"ש בפרק יג הוא כאשר בועל לצורך תאוותו בלא שכוונתו לשמח את אשתו. שהרי בפרק כו, בבאור מידת הקדושה, מבאר המסל"ש שכאשר אדם זוכה לקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, והוא זוכה שגם ענייני העולם הזה והנאותיו נחשבים אצלו כמצווה וקדושה, וכפי שבואר בהלכה ג, שהמקדש עצמו במצווה זו, היינו שדבק באשתו באהבה ונאמנות, ומגמתו לשמח אותה. וז"ל מסילת ישרים פרק כו: "עניין הקדושה כפול הוא: תחילתו עבודה וסופו גמול. תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו שמקדשים אותו… ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיות… והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים (ובכלל זה כמובן מקיים את מצוות עונה וכו') חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים, שהיא מצוות עשה. ואמרו ז"ל (פסחים נט, ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים… וכן אמרו (יומא עא, א): ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים…". אמנם מדרגה זו גבוהה ועליונה ביותר, ובדרך כלל יחד עם הקדושה שבמצוות עונה מתלווה גם תאווה שמנותקת מאהבה לאשתו, וזה צד הטומאה שמתלווה למצווה הקדושה הזו. וכמובא לעיל ב, ו, מראשית חכמה שער הקדושה טז.

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ח – טהרה וטומאה

ח, א – טעם לטומאת שכבת זרע

ספר הכוזרי מאמר ב, אות ס (מהדו' שילת): "אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין יחס בין שכלינו ובין העניין האלוקי, וראוי שלא נשאף לתת טעמים לכמו אלה הדברים הגדולים. אבל אני אומר, אחר בקשת המחילה, ומבלי להחליט שהוא כן, שאפשר שיהיו הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד היותר גדול, והאיבר המצורע כמת, וכן שכבת הזרע הנפסדת, מפני שהיא בעלת רוח טבעית מוכנה להיות זרע ויתהווה ממנה אדם, ולפיכך הפסדה הפך לסגולת החיות והרוח".

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ט – תקנת עזרא

תקנת טבילת עזרא וט' קבין (הרב בראל שבח)

ט, א – תקנת עזרא

בבא קמא (פב, א-ב): "עשרה תקנות תיקן עזרא… ותיקן טבילה לבעלי קריין… תיקן טבילה לבעלי קריין? – דאורייתא הוא! דכתיב (ויקרא טו, טז): וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ! דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה".

לרמב"ם (הל' תפילה ד, ד) התקנה נתקנה בשני שלבים: "עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפילה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול". אמנם לרא"ש (ב"ק ז, יט), תקנת עזרא היתה בין לדברי תורה ובין לתפילה. וכ"כ שו"ע (או"ח פח, א; עיין בכס"מ שם שתמה על הרמב"ם).

טבילה זו היא בארבעים סאה (ברכות כב, א). ויכולים המים להיות שאובים (רמב"ם ור"ש על המשנה מקוואות ח, א. וכ"כ ב"י, הביאו מ"א פח, א). הטבילה נתקנה למשמש מטתו (עיין מ"א פח, א; מ"ב ד).

ט, ב – טעמי התקנה

כמה טעמים נאמרו לתקנת עזרא: א. משום קלות ראש. ברכות כב, א: "תניא: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד, ט), וכתיב בתריה (שם, י): יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע; מכאן אמרו: הזבים והמצורעים ובאין על נדות – מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים". רש"י ('מכאן'): "מכאן אמרו – כל הטמאים מותרים בתורה, שאף הם יכולים להיות באימה וברתת, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת". וכ"כ הטור שטעם התקנה משום "שבא בקלות ראש". וכ"כ רבנו מנוח (תפילה ד, ד), ומעדני יו"ט (על הרא"ש ברכות ג, נח).

ב. שלא יהו ישראל מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים. ירושלמי ברכות (פ"ג, ה"ד): "אמר רבי יעקב בר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו – משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל". ובדומה לזה בבבלי (ברכות שם), היו מהחכמים שפרסמו שאפשר להסתפק ברחיצת ט' קבין, והיו שלחשו אך לא פרסמו: "מאן דתני לחשה – שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים". ובהמשך הגמרא (כב, ב), נחלקו אביי ורבא עבור מי תיקן עזרא את התקנה. ולרבא, התקנה היתה "לבריא המרגיל". ואף מכאן נראה שמטרת עזרא היתה שלא ירגיל.

וכ"כ רמב"ם (תפילה ד, ד-ה): "ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאין. לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו, שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לקריאת שמע וכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שהם טמאין, וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה, אלא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד". וכ"כ חינוך מצווה קפ: "כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן, ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין". וכ"כ תשב"ץ א, קא; ושו"ע פח, א. 1

והמאירי (ברכות כ, ב) הביא את שני הטעמים: "ולא תקן דבר זה בשאר טמאים, שעיקר כוונתו בזו מפני שטומאה זו באה על ידי הרהור ומחשבה מזולזלת וקלות ראש, וכן שלא יהו תלמידי חכמים מצוים אצל נשותיהן כתרנגולים".

בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ד) הביאו עוד שני טעמים: ג. מפני ביטול תורה, "א"ר חייא בר ווה: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד, שאם אתה אומר לו שהוא מותר, אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי, ובא ואינו שונה כל צורכו, ומתוך שאתה אומר אסור – הוא בא ושונה כל צורכו".

ד. מפני גדר עבירה, "דבר שהוא גודר את ישראל מן העבירה… מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש, עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין, עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה". וכך מובא גם בבבלי ברכות כב, א: "אמר רבי חנינא: גדר גדול גדרו בה, דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא! יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש".

ט, ג – ביטול התקנה

ברכות כב, א: "תניא, רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמיד אחד (בעל קרי היה, רש"י) שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. מה אש – אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה – אינן מקבלין טומאה… אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כהני תלת סבי… כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה… כי אתא זעירי, אמר: בטלוה לטבילותא, ואמרי לה: בטלוה לנטילותא. מאן דאמר בטלוה לטבילותא – כרבי יהודה בן בתירא. מאן דאמר בטלוה לנטילותא – כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא".

בתוס' (ב"ק פב, ב, 'אתא') הקשו: "היכי אלים רבי יהודה לבטל תקנת עזרא?" ותרצו: א. אולי סבר רבי יהודה בן בתירא שעזרא מעולם לא תיקן טבילה זו, וכ"כ פסקי רי"ד (ברכות כב, א, 'תניא'). ב. כשתיקן עזרא תקנה זו, התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל, וכ"כ רא"ה (ברכות כב, ב, 'כרב'). ג. תקנת עזרא לא פשטה ברוב ישראל, ותקנה שלא פשטה ברוב ישראל ניתן לבטלה, וכ"כ ריטב"א (ברכות כב, א, 'כי אתא'); תר"י (יג, ב, 'כי'); ורמב"ם (הל' ק"ש ד, ח).

ט, ד – הסיבות לביטול התקנה

ירושלמי ברכות (פ"ג, ה"ד): "ביומוי רבי יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה (עגונות מבעליהן, מפני הצינה אשר שם, ולא היו בעליהן יכולין לטבול ופירשו מהן, פני משה)", כלומר נמנעו מקיום מצוות עונה, וממילא גם מקיום פריה ורביה.

עוד ביאר הריטב"א (ברכות כב, א): "מפני שהיתה תקנה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והוה בה ביטול תורה, ובטלוה מפני תיקון העולם".

כתב הרמב"ם הל' ק"ש ד, ח: "ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כח לרוב הציבור לעמוד בה – לפיכך בטלה".

בתשובת הגאונים (שערי תשובה קעד) כתבו טעם אחר, מחמת שכולנו טמאי מתים: "בזמן הזה שהכל טמאים בטומאה חמורה, והיא טומאת מת, שהרי אין פרה אדומה, מה הנאה יש לבעל קרי בטבילה? והרי כבר טמא טומאה חמורה, שאי אפשר שלא נגע בעצם המת או בקבר או שנכנס לאהל המת או שנגע בקטנותו במת, אעפ"י שעברו עליו מאה שנה וטבל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו אלא באפר הפרה. הלכך אין צריכין בעלי קריין טבילה, אלא רחיצה ויפה ומעולה לנקות עצמן לבד. וכן המשמש מטתו כך כבעל קרי מפני שהם שוין".

ט, ה – האם הטבילה בטלה לגמרי

לרוב הראשונים, בטלה התקנה בין לדברי תורה ובין לתפילה. וכ"כ פסקי רי"ד (ברכות כב, א): "דפשט הלכה מוכיח דדברי תורה חמורין מכולהו… א"כ, כי שרי רבי יהודה בן בתירא דברי תורה, כל שכן תפילה וברכות. ותו, מדקאמרינן בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא, שמע מינה דבכולהו שרי רבי יהודה בן בתירא, דאי בתפילה צריך טבילה אמאי בטלוה לטבילה? והא אי אפשר לו שלא יתפלל וצריך טבילה, אלא ודאי בכל ביטלו אותו, כריב"ב, שלית ליה לבן בתירה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין כלל. וכ"כ גם בה"ג (סימן א, פ"ג דברכות, עמ' מ)". וכ"כ רב שרירא גאון (שערי תשובה קע); ר"י בתוספות (ברכות כב, ב, 'ולית'. וכן הביא בשמו או"ז א, קיז); ריב"ב (יג, ב, בדפ"ר) בשם הרז"ה (דודו); ראבי"ה (א, ברכות סח); ריא"ז; השלמה; המאורות (פסחים ז, א); מהר"ם מרוטנבורג (ד"ק, לז), ושכן נהג מורו הגדול; רא"ה (כב, א, 'ועיקרא'), ובחינוך המיוחס לו (מצוה קפ); מרדכי (ברכות עג); מאירי (כב, א, 'טבילה'); רבנו ירוחם (נ"ג ח"ג); טור (או"ח פח); ועוד. וכן עולה מרשב"א (כב, א, 'אמר לו'), וריטב"א (כב, א, 'שהיה'), שדייקו מהירושלמי שביום הכיפורים מקילים אף לתפילה, ואין צריך אפילו ט' קבין. וציינו שכן מנהג מקומם להקל בכל.

לעומת זאת, דעת חלק מהראשונים, שתקנת עזרא בטלה רק לעניין דברי תורה בלבד, אבל לעניין תפילה עדיין עומדת התקנה בעינה. מהם שהצריכו לתפילה טבילה ממש, וכ"כ ר"ת (ספר הישר, החידושים שצא); רוקח (סי' שכא); רבנו אפרים (מובא במאורות פסחים ז, א). ויש שכתבו שדי ברחיצת ט' קבין, וכ"כ רה"ג; ר"ח (כ"כ בשמו או"ז א, קיז; ראבי"ה סח; ועוד. ויש שהבינו שמחייב טבילה ממש, כגון תוספות חולין קכב, ב, 'לגבל', ופסקי הרי"ד); או"ז (א, קיז); ארחות חיים (תפילה לב) בשם ר"ש. וכ"כ טור (או"ח פח), בשם ראב"ד.

בספר הישר (חידושים שצא) ביאר בשם ר"ח את הטעם לחלק בין דברי תורה לתפילה, שהדרשה המשווה בין דברי תורה לאש לעניין קבלת טומאה, שייכת דוקא בדברי תורה ממש, שנאמר בהם (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, אבל תפילה אינה מושוֵות לאש, ולכן לא בטלה טבילה לתפילה.

ט, ו – מנהג רחיצת ט' קבין לתפילה

כתב רי"ף (ברכות יג, ב): "איכא מאן דאמר האי דאמרי ביטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפילה. ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה, אבל לתפילה צריך טבילה. ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בט' קבין. וכתב ר' האיי גאון זצ"ל כיון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללים עד שירחצו". וכ"כ רב האי גאון (שערי תשובה רנ): "בעל קרי בין באונס בין שלא באונס – ט' קבין".

וכ"כ הרמב"ם (תפילה ד, ה-ו): "וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כח בציבור לעמוד בה. מנהג פשוט בספרד ובשנער שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום (עמוס ד, יב): הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו – פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג".

אמנם במקום שלא נהגו לרחוץ לתפילה, אין חובה כלל לרחוץ לדברי תורה או תפילה, וכ"כ הרמב"ם באיגרת ששלח לדיין אלכסנדריא ר' פנחס ב"ר משולם (מהדו' ר"י שילת עמ' תלז-תלח), בתגובה על מכתב ששלח ר' פנחס לרמב"ם, בו הוא כותב: "קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם, ובאו אלי לאמר: אין אנו יכולין לשאת עוד דבריכם, שהרי אתם מתירים מה שתרצו ותאסרו מה שתחפצו. הרי היה מסורת מאבותינו הראשונים אשר לפנינו, שאין לבר ישראל להתפלל אם הוא בעל קרי עד שירחץ במרחץ או בים ויטהר וינקה את עצמו. ועכשיו התרתם להתפלל ולהיכנס בבית הכנסת ולקרות בתורה בלא רחיצה ובלא טהרה. אם כן הוא דת ישראל, נלך ונודיע לפלילים".

ואחר שגער בו הרמב"ם על אופן כתיבת המכתב, השיב: "והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד. אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינצא, אנשי עריכם, מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבואו חכמים גדולים ורבנים מעירכם לספרד, וכשיראו אותנו רוחצים מקרי, שוחקים עלינו ואומרים למדתם מנקיות הישמעאלים. ומן הדין היה כששמעת דברי אותן העניים שקמו, שתגער בהם ותורה כהלכה. ולא תחפה, ותודיע להן שדת משה רבינו שאין דברי תורה מקבלין טומאה, ושבעל קרי מותר להיכנס לבית הכנסת ולקרות בספר תורה, אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג. כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הנוצרים לא נהגו לרחוץ. ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם, ואסור לכם לזוז מן המנהג. כך היה לומר ולהורות… וזה העני שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי, שקר הוא! מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי, והיאך אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עִלה בלא שום איסור. ומנין ידע הוא בפתיותו אם הראיתי לרחוץ אם לא. דבריו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

וכ"כ שו"ת התשב"ץ (א, קא-קב), וטור שתלוי במנהג.

ט, ז – להלכה

פסק שו"ע (או"ח פח, א) כרוב הראשונים, שהטבילה בטלה בין לדברי תורה בין לתפילה: "כל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפילה עד שיטבול, כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואחר כך בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג".

ומידת חסידות היא לבעל קרי לטבול במקווה, וכפי שמבואר בברכות כב, א: "אמר רבי ינאי: שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה על עצמו – מאריכין לו ימיו ושנותיו". וכ"כ כמה ראשונים, שאף אחר שבטלו טבילה לבעל קרי – יש הידור בטבילה, וכן נוהגים אנשי מעשה (מ"ב ד, ע"פ א"ר ב), ובלבד שלא יפסידו בגינה זמן קריאת שמע או תפילה בציבור (ערוה"ש ב; מ"ב שם).

יש אומרים שכיום שמצויים מקוואות נקיים מחוממים וזמינים, יש מקום לומר שיש צד חיוב בטבילה (שו"ת פרי השדה ד, ב; שו"ת דברי יציב א, נה; שבט הלוי ה, טו). מנגד יש לשקול, שאולי אחר שרבו המתאווים ומתגרים מחבריהם, אין לעודד טבילה משותפת במקוואות. ולמעשה כתב הרב בספר שיש שמקיימים את ההידור בטבילה, ויש שמקיימים אותו ברחיצה בתשעה קבין, וכיום שבכל בית יש מקלחת, וממילא קל לקיים את התקנה, והיא גם תואמת את מנהגי הניקיון שלנו, טוב שכל אדם יהדר לקיימה ברחיצה. ועיין לקמן באות הבאה.

ט, ח – ט' קבין במקלחת

כתב הראב"ד (שו"ת סימן כג): "תשעה קבין שאמרו… צריכין שיבואו עליו מכח אדם, שאם לא כן אי אפשר שלא יתפזר מהם לבטלה, ונמצאו תשעה קבין חסרים, והחכם יבין. ובגמ' דברכות הכי איתא: א"ל ר' זירא לשמעיה: אייתי תשעה קבין ושדי עלי, אלמא צריכין שיבואו מכח אדם. וכיון שאי אפשר לשיעור מצומצם אלא מכח אדם, גזרו אפילו ביותר מכשיעור שלא יהא אלא מכח אדם, כן נראה לי". לכאורה, על פי הראב"ד אין אדם יכול לרחוץ גופו בט' קבין במקלחת, כיוון שאין המים הניתנים מהברז נחשבים מים שבאו מ'כח גברא' (כמבואר בפניני הלכה ברכות ב, ט). וכ"כ לאסור במקלחת שו"ת משנה הלכות (ג, א-ו; ה, כב; ו, כג).

אלא שכתב בספר חסידים (סי' תתכח): "אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט' קבין, ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכים עליו בלא ידיו, יכניס המים בכלי שלו וישימם על דבר גבוה וישפכו עליו, וימהר להניח הכלי מידו וישים על זרועותיו ועל ידיו, ולא קודם שיכלו המים מן הראש כדי שירדו המים על זרועותיו ועל ידיו, ולא שזהו בטוב, כי ידיו וזרועותיו – שמא לא ירד מים עליהם, אלא טוב כלום מלא כלום".

ודייק מלשונו הגהות רמ"א (ממפרשי ספר חסידים), שאף אם נשפכו עליו ט' הקבין מאליהם, שלא על ידי כח אדם – מועילה לו רחיצה זו. ע"כ. ממילא הוא הדין לרוחץ במקלחת, שאם רחץ בט' קבין ברצף, נחשבת לו רחיצה זו לטומאת קרי. וכ"כ שו"ת חלקת יעקב (יו"ד קיח, והוכיח כן מגמרות וראשונים); דברי יציב (ליקוטים והשמטות יג); כה"ח (פח, ז); ישכיל עבדי (ה, או"ח יג); קנין תורה (א, לג); שבט הלוי (א, כד); מנחת יצחק (ח"ג, טו, יא); וילקוט יוסף (פח, א).

ט, ט – האם צריך שיבואו ט' הקבין על כל גופו

כתב הפמ"ג (פח, מ"ז א): "הני ט' קבין, מבואר ברמב"ם (תפילה, ד, כה) מנהג פשוט בספרד שרוחצין כל בשרו משום הכון, משמע ט' קבין בעינן כל גופו, שלא יהא מקום שלא יבואו שם המים כטבילה. ואיני יודע, עכשיו מטילין ט' קבין וכמעט מקצת גופו לא נגעו כלל המים בו". וכדיוק הפמ"ג ברמב"ם, שצריך שיגיעו המים לכל חלקי גופו, כתבו למעשה כה"ח (פח, ז); וישכיל עבדי (ה, או"ח יג).

אמנם, באלף למטה (תרו, ג) כתב על דיוקו של הפמ"ג: "ודקדוקו מהרמב"ם אינו מוכרח, אך מכל מקום צריך שכל המים יעברו נגד גופו וסביב לו, וזהו נקרא רחיצת כל גופו. וגם יש לדקדק שיהיה כל הגוף ראוי לביאת מים". הרי שלשיטתו אין חובה שיבואו המים ממש על כל הגוף (בתי סתרים וכדו'). ומפמ"ג עולה שכך נהגו בפועל. וכ"כ פס"ת (פח, ה).

ובספר הוסיף הרב (הערה 6): "ומשמע שגם המצריכים שלא תהיה חציצה ושכפות הרגליים יירטבו, אינם מדקדקים שהמים יגיעו לכל מקום ומקום כמו תנוך האוזניים, שאם לא כן היו צריכים לציין זאת. וגם אין אפשרות שמים מעטים של ט' קבין יגיעו לכל מקום ומקום".

ט, י – ביאור לתקנת הטבילה על ידי עזרא

הרב ביאר בעל פה את היחס בין תקנת עזרא לבין גודל החיוב לקיים מצוות עונה: "אפשר אולי לומר שהואיל ומצוות עונה היא מצווה רבה, ולכן תיקן עזרא שיאכלו שום בערב שבת (ב"ק פב, א), ויהיו רוכלים מחזרים בעיירות משום תכשיטי נשים כדי שלא יתגנו על בעליהן (שם), היה אפשר שירבו בקיום המצווה יותר מדי, ויתכן שכבר לא תהיה מטרתו כדי לשמח את האשה אלא כהיגררות אחר התאווה, ולכן הוצרכו לגדור".

עוד ביאר הרב שאמנם זו מצווה רבה, אבל הואיל ונעשית בגשמיות, אי אפשר שלא תהיה גם כוונה אנוכית מבלי קשר עם האשה, ועל כן צריך תיקון וטבילה. וכעין מה שאמרו בויקרא רבה יד, ה: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ (ויקרא יב, ב), הדא הוא דכתיב (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים – אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו! תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו. והוא שדוד אמר (שם כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (שם נא, ז) – אמר רבי חייא בר אבא: אין האשה קולטת אלא אחר נדתה ובסמוך, וביותר אם היה זכר, הדא הוא דכתיב: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר".

ט, יא – תיקוני הטבילה ותשעה קבין מר' צדוק

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק קצב): "על ידי התאוה מסתלק היראה, וכמו שאמרו בטבילת בעל קרי (ברכות כב, א) משום דדברי תורה צריך באימה ביראה וכו', והתיקון לזה טבילה במים, שרומזים למידת החסד ואהבת השם יתברך, שבאמת מהו תאוותן של ישראל? – הקדוש ברוך הוא. כי התאוה והאהבה הם היפוך היראה, כי הם שני הפכים, רק בעבודת השם יתברך הם מתייחדים. ועל זה רומז בטבילה, כי כל כוונה שבלב שיוצאת לפועל במעשה היא מתחזקת, והמעשה במים שמקנחים באמת הלכלוך גם כן, ושומר מצות חכמים לטבול (ביאר הרב כוונתו: שהכוונה להיטהר צריכה חיזוק על ידי מעשה, ותקנו שהמעשה יהיה הטבילה). וכמו שאמרו (שם): גדר גדול (גדרו בה, דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה, אמרה לו) ריקא וכו' (יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהם? מיד פרש), שזה גדר בפני התאוות, שעוצר תאוותו כשאין לו מים לטבול, ונמצא תאוותו רק כרצון השם יתברך, ואז הוא אחד עם היראה.

וחכמינו ז"ל סידרו דיני טבילת קרי לענין קריאת שמע ותפילה ביחוד, שבהם עיקרי היראה… ובמרגיל, שהתאוה ממנו – צריך טבילה, דהיינו גם כן התעוררות ממנו שהוא נכנס לתוך המים וממשיך ומשעבד כוחותיו למעלה. ולכך צריך ארבעים סאה, מים שכל גופו עולה, כי התאוה שבלב מעורר כל הגוף עד שכלי המעשה גומרין. אבל לאונסו, שנראה שמלמעלה הכניסו התאוה בלבו בשינה שלא מדעתו, די גם כן בנפילה תשעה קבין, שהמים נופלים עליו, דהיינו באתערותא דלעילא לבד, שעולה בלבבו איזה אתערותא לאהבת השם יתברך עד שנשפכת על פני כל חלל הלב, אף על פי שאינו מעמיק בה להיות כל גופו עולה…

וביטלוה לר' יהודה בן בתירא, דאמר (ברכות כב, א): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ וכו', פירוש, שדברי תורה שורפין כל תאוות רעות. וגם אמרינן בברכות (טז, א) מקיש אהלים לנחלים וכו', והם עצמן דוגמת טבילה".


  1. . הרמב"ם הוסיף לבאר בהל' איסו"ב כא, יא: "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא, אלא כל הממעט בתשמיש – משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבלו אלא כדי למעט בתשמיש המטה" (עיין לקמן יא, א-ח, ביאור ארוך בדעת הרמב"ם). בדומה לזה כתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ… לפיכך בא הכתוב הזה, אחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישתמש בו אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו".

    עיין עוד באור שמח הל' איסו"ב ד, ח, שביאר שזו תקנה שנועדה לחזק את חיי המשפחה, "שיהיו מקושרין לנשיהם, ולא יגרשו אותם… וגם טבילה לבעלי קריין, שלא יהיו מצויין אצל נשיהן כתרנגולים, ותהא אשתו חביבה עליו".

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

יא – שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם (הרב דוד ויצ'נר)

יא, א – יסוד תפישת העולם של הרמב"ם

יסוד עמדתו של הרמב"ם הינו שככל שדבר הוא יותר רוחני, כך הוא מושלם יותר וקרוב יותר לה' יתברך. ומטרתו של כל אחד מן הנבראים, ובכללם האדם, להתקרב כמיטב יכולתו אל שלמותו הרוחנית של הקב"ה, לדעת אותו, לאהוב אותו ולירא מפניו.

מורה נבוכים ב, לו (בתרגום מיכאל שוורץ): "אחרי הקדמות אלה דע לך שכאשר עצם מוחו של אחד מבני-האדם יהיה משורש טבע-בריאתו, בשיא איזונו בזוך חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשיעורו ותנוחתו, ולא תמנענה אותו מניעות מזגיות בעטיו של איבר אחר; ואותו אדם למד וקנה חכמה עד שיצא מן הכוח אל הפעל, ונעשו לו שכל אנושי שלם ומושלם ותכונות אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את הא-ל וללמוד לקח ממעשיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתייה, המשכב, ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה – הרי אף על פי שהן גופניות, יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו. נמשכנו לדבר על מה שאינו המטרה, אך הדברים נחוצים, כי מחשבותיהם של רוב המצטיינים מבין אנשי החוכמה טרודות בתאוותיו של חוש זה, והם משתוקקים אליו".

יא, ב – העבודה הרוחנית של ההנאות הגופניות

בכל מיני ההנאות שאדם עלול להימשך אחריהן, יש גם פן שכלי, כלומר תיאוריה אסתטית העוסקת בשאלה מדוע יפים דברים מסוימים בעינינו, ומה הם מבטאים עבורנו. לכן גם להנאות הללו יכול להיות תפקיד בפיתוח אישיותו של האדם, אמנם לא בחלק הנעלה ביותר שלו, שהוא הכוח השכלי, אבל כן בכוח הדמיון, שנצרך גם הוא כדי להגיע לשלמות ובעיקר לנבואה. לכן במשכן ובמקדש ציוותה התורה להקים מבנה וכלים נאים לעין, להקטיר קטורת עם ריח טוב, ולהשמיע קולות נעימים של נגינה ושירת הלויים.

לעומת זאת, בהנאת החיבור אין לדעת הרמב"ם שום דבר שכלי, וכולה מתמצה ביצר פשוט ושטחי שמטרתו להבטיח את המשך קיומו של המין, בין אם מדובר במין האנושי או במין ממיני הבהמות. עיין בדבריו בפירוש המשנה לסנהדרין ז, ד; מורה נבוכים ח"ב, מ; ח"ג, לג; שם מט.

יא, ג – עמדת רבים מחכמי אומות העולם

מסיבה זו, סברו רבים מאנשי הרוח – דתיים וחילוניים כאחד – שבאומות העולם, שטוב לפרוש לגמרי מכל קשר עם נשים. אולם הרמב"ם שלל דרך זו מכל וכל, וראה בה שטות וכסילות, וכ"כ בהל' דעות ג, א: "שמא יאמר אדם: הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום, גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא".

ראשית, מפני שהמהלך בדרך זו פוגע בעצמו, כמבואר שם ד, א: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימין". כלומר, מצד אחד צריך להרחיק עצמו מדברים רעים ומהפרזה על המידה, ומצד שני, צריך להנהיג עצמו בדברים המבריאים אותו ולא להימנע מהם לגמרי, כך שייעשה חולה וחלוש. ואף על פי שהחיבור אינו צורך קיומי מיידי כמו אכילה ושינה, גם הוא בכלל צרכי הגוף שמניעתם הגמורה פוגעת בבריאות הגוף והנפש.

ושם ד, יט, מבאר מתי גם מי שהולך בדרכי הקדושה צריך לשמש: "ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם, זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול…". כידוע בגיל צעיר צורך זה הוא כפעמיים-שלוש בשבוע, ובגיל מבוגר יורד לפעם בשבוע, ואח"כ אף פחות. וכל זה לפי הממוצע, כאשר יש שנצרכים לכך יותר ויש פחות.

יא, ד – החובה והחסידות

כמו כן מדגיש הרמב"ם כדרכו את ההבדל בין החיוב מעיקר הדין, לבין דרך החסידות וההתקדשות. ומעיקר הדין "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה" (הל' איסורי ביאה כא, ט). וישנה חשיבות רבה לידיעת עיקר הדין, שאם לא חייב אותנו הקב"ה ביותר מכך, משמע שישנם אנשים שזו הדרך הראויה להם. "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות (ה, ד), ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות" (שם). כלומר, אף לאדם הממוצע לא ראוי לשקוע לגמרי בתאוותיו הגופניות.

ולמי ששואף להתעלות, הוסיף הרמב"ם (שם יא): "אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים, אלא כל הממעט בתשמיש משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו אלא כדי למעט בתשמיש המטה".

יא, ה – חיובי הבעל לאשתו

כאן אנו רואים עניין נוסף, והוא שבניגוד לאכילה שהיא עיסוק שבין האדם לבין עצמו, הרי האישות היא מטבעה קשר בין האדם לבין אשתו. ומכיוון שיש בה צורך לא רק עבורו אלא גם עבורה, הרי שגם כאשר הפרישות מתאימה לגופו ולנפשו של האיש, כל זמן שהאשה מעוניינת בכך – הוא חייב לשמחה בזה.

וז"ל בהלכות אישות יד, א-ב: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד? בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן – עונתן בכל לילה… תלמידי חכמים – עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתיש כחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתם מלילי שבת ללילי שבת. יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה…". ומי שמונע מהאשה את זכותה ללא הסכמתה, דומה למי שאינו פורע את חובו לחברו, מפני שהוא רוצה לפרוש מענייני העולם. ודאי שאדם כזה אינו צדיק אלא חוטא, ואין לו בכך שום מעלה רוחנית.

יא, ו – הצורך בתשמיש

נמצא שמצד אחד עצם הצורך בתשמיש אינו שבח לאדם, ומצד שני אי אפשר להימנע ממנו, הן מצד הטבע והן מצד חיוב התורה. לכן האדם החסיד (מו"נ ג, ח, בתרגום מיכאל שוורץ): "שואף להמעיט חרפה זאת ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל דרך. כמוהו כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר את האשפה בגלוי, כשהוא צוחק ושמח ומוחא כפיים.

כן מצבי האנשים. כי יש בין האנשים בני אדם אשר, כפי שאמרנו, כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו – כפי שציין אריסטו (אתיקה ניקומאכית ג, 10) – ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשיית דברים אלה. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית. כתכלית לעצמו עליו לקבוע את תכלית האדם באשר הוא אדם, כלומר תפישת המושכלות ולא יותר. החשובה והנאצלת ביותר שבהם היא השגת הא-לוה, המלאכים ושאר מעשיו במידת היכולת. אנשים אלה הם אשר עם הא-ל, אינם משים ממנו, והם אשר נאמר להם (תהלים פב, ו): אֱלוֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. זה מה שנדרש מן האדם. כוונתי שזאת היא תכליתו".

כלומר, מפני גנותו היתירה של יצר העריות, אף כאשר נזקקים לו – אין עושים זאת בגלוי, כפי שעושים למשל באכילה.

יא, ז – תשמיש לשם שמיים הוא קיום רצון ה'

אין להבין שמדובר בעיסוק רע שהאדם צריך לפנות אליו בעל כורחו ובהרגשה של סלידה ושאט נפש. שהואיל וקיומו הגופני הוא ברצונו של הקב"ה, הרי כשהוא עוסק בצרכי גופו במידה הנכונה, הוא לא רק מכין את עצמו לעבודת ה', אלא עושה בכך את רצון ה' ממש.

וכך כתב הרמב"ם בהל' דעות ג, ב-ג: "צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם, לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו קִבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי להנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. לפיכך, לא יאכל כל שהחיך מתאוה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילין לו, אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקין לחיך… וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך, אינו בועל כל זמן שיתאוה, אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע, כמו דרך הרפואות או לקיים את הזרע… וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ".

יא, ח – אמצעי ותכלית

כדי להבין עניין זה בשלמות, יש לדעת שלשיטת הרמב"ם, כאשר ישנה שרשרת של סיבה ותוצאה, שבה כל תוצאה נובעת רק מן הסיבה שלפניה, ניתן לייחס את כל הסיבות באופן ישיר אל הסיבה הראשונה, ולדלג על שלבי הביניים.

וכ"כ במו"נ א, סט (בתרגום מיכאל שוורץ): "התברר בפיסיקה, כי לכל סיבה… ראוי לבקש גם כן סיבה… ולסיבות – סיבות, עד אשר מגיעים אל הסיבות הראשונות. למשל, זה הוא הדבר הפעול, ופועלו הוא כך וכך, לפועל זה יש פועל. והדבר נמשך עד שהוא מגיע אל מניע ראשון, אשר הוא הפועל באמת את המתווכים האלה כולם. שהרי אם יש אות אל"ף אשר אותה מניעה אות בי"ת, ואת האות בי"ת מניעה אות גימ"ל, ואת גימ"ל מניעה דל"ת, ואת דל"ת מניעה ה"א, אין זה נמשך לאינסוף. לכן נעצר, למשל, אצל ה"א. אזי אין ספק, כי ה"א היא המניעה את אל"ף ואת בי"ת ואת גימ"ל ואת דל"ת. ובאמת אומרים על תנועת אל"ף שהיא פעלה אותה. מבחינה זאת מייחסים כל פעולה שבמציאות אל הא-ל, אף אם פעל אותה מישהו מן הפועלים הקרובים, כפי שנסביר. הוא אפוא הסיבה הרחוקה ביותר מבחינת היותו פועל".

מה שנכון לגבי סיבה ותוצאה, נכון גם לגבי אמצעי ותכליתו. שאם האמצעי נעשה אך ורק למען אמצעי אחר, שנעשה אך ורק למען תכלית, הרי שגם האמצעי הראשון נחשב שנעשה רק למען התכלית ההיא, וניתן לדלג על שלבי הביניים, וכפי שכתב בהמשך דבריו שם: "כך גם הדבר לגבי כל תכלית, שרשאי אתה לבקש תכלית לאותה תכלית, כגון שתאמר… "ומה תכלית הישיבה על הכיסא (כס מלכות)?" אז ייאמר: "כדי שהיושב עליו יהיה מורם וגבוה מן הארץ". אז תשאל עוד ותאמר: "ומה תכלית היותו מורם מן הארץ?" ואז תיענה: "כדי שהיושב יהיה גדול בעיני הרואים אותו". ואתה תשאל: "ומה תכלית גדולתו בעיני רואיו?" ויענו לך: "כדי שיפחדו וייראו ממנו". ואז אתה תשאל ותאמר: "ומה התכלית שיפחדו ממנו?" יענו לך: "כדי שיצייתו לפקודתו". אתה תשאל: "מה תכלית הציות לפקודתו", ויענו לך: "למנוע את האנשים מלהזיק זה לזה". אתה תבקש תכלית גם לזאת, ותיענה: "כדי שמציאותם תתמיד בצורה מסודרת". כך מתחייב תמיד לגבי כל תכלית מחודשת, עד שהדבר מגיע בסופו אל רצונו יתעלה גרידא… באופן שבסוף תהיה התשובה: "כך רצה הוא יתעלה"… בזאת נאמר עליו שהוא יתעלה הוא התכלית האחרונה של כל דבר. כמו כן תכלית הכל היא להידמות אל שלמותו בהתאם ליכולת, וזאת המשמעות של רצונו, אשר הוא עצמוּתו, כפי שיובהר. ומתוך כך נאמר עליו שהוא תכלית התכליות".

הרי שלשיטת הרמב"ם, העושה מעשה מתוך כוונה לעבוד את ה' בשלמות, ובכלל זה מצוות עונה, גם אם כוונה זו יוצאת לפועל על ידי שרשרת ארוכה של שלבי ביניים, נחשב המעשה שלו כעבודת ה' ממש. ובכל זאת אין במעשה שום קדושה של ערך עצמי, אלא רק ערך של אמצעי אל התכלית של ידיעת ה' ואהבתו.

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

יב – הקדושה הפרושית, אהבה נשגבת

הקדושה הפרושית

יב, א – הנהגת רבי אליעזר

כלה רבתי א, טו: "שאלו את אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל: מפני מה בניך יפים? בשעת תשמיש מהו אצליך? אמרה להם: לא היה מספר עמי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה, אלא באמצעית, ומגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. אמרתי לו כל כך למה, אמר לי כדי שלא תעלה על דעתי אשה אחרת ונמצאו בני באים לידי ממזרות. מעיקרא אמרו לה: בניך יפים, איכספא, לא הוה בעיא למימר להו, אמרו: תורה אנו צריכים ללמוד ואנו מתביישין, בשעת התשמיש מהו אצליך? כיון דחזאי הכי, אמרה להו כל עובדיה. לא במשמרה ראשונה, ולא במשמרה אחרונה, שהן זמן ביאה, אלא באמצעית, שאין בה זמן ביאה" (הסיפור הובא בקיצור בנדרים כ, א-ב).

הרי שרבי אליעזר נהג הנהגות מיוחדות של פרישות. ואכן רבי אליעזר, שהיה מראשי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, היה שקדן מופלג, שתמיד היה הראשון והאחרון בבית המדרש ולא שח שיחת חולין מימיו (סוכה כח, א). בנוסף לכך, רבי אליעזר היה מצאצאי משה רבנו, איש האלוקים שפרש מן האשה, וכך מסופר בפסיקתא דרב כהנא (ד, פרה אדומה): "רבי אחא בשם רבי יוסי בר' חנינה: בשעה שעלה (משה) לשמי מרום, שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה משם אומרה: ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, העליונים והתחתונים ברשותך, ואת יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. אמר לפניו: רבון העולמים יהי רצון שיהי מחלציי. אמר לו: חייך שהוא מחלציך, הדה היא דכתיב (שמות יח, ד): וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, ושם אותו המיוחד – אליעזר".

עוד ביאר הרב בספר (הערה 8): "בעקבות החורבן נפגם החיבור שבין איש לאשתו, וגברו מנהגי הפרישות. אכן רבי אליעזר חי בדור החורבן, ויחד עם רבי יהושע סייע במילוט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים שלפני החורבן (גיטין נו, א). ונראה שככל שהתארכה הגלות, העמיקו מנהגי הפרישות להשתרש בישראל".

יב, ב – הנהגת רבי אליעזר – הסבר ר' צדוק

הוסיף ר' צדוק (צדקת הצדיק קמו), שהנהגת רבי אליעזר קשורה למידתו – היראה, שהיא מגדרת הגוף, והיופי שייך לה, ולכן בניו היו יפיפיים. ולכן אמרו בגמרא שהוא נהג כמי שכפאו שד, לרמז שאין ראוי לנהוג כן להיות כמו שד. ואין הלכה כמותו, אלא הלכה כרבי יהושע, שטען כנגד מנהגי הפרישות (ב"ב ס, ב), ובמידתו היה נוטה לצד האהבה, והיה נראה מכוער בעולם הזה (תענית ז, א), שכלפי חוץ הוא נראה כפחות מקושר לקדושה.

וז"ל שם: "היראה היא המגדרת הגוף, ולכך שכרו רק אַשְרֵי, דהיינו בעולם הזה, ולא טוֹב לָךְ לעולם הבא (ברכות ח, א). כמו שאמרו ז"ל (ב"מ פד, א, על רבי יוחנן): שופרך לנשי. וידוע, יופי בכל מקום הוא כשהגוף מוגדר בתאוות… אבל לחכמה אמרו ז"ל (תענית ז, ב): אדרבה, אי הוו סנו – טפי הוו גמירי. וזה אמר רבי יהושע בן חנניא, בר פלוגתיה דרבי אליעזר שהיו בניו יפיפין ביותר, כמו שאיתא בנדרים (כ, ב), ומפני הגדרתו העצומה בתאווה עי"ש. והאב זוכה לבן. ונקטו רז"ל כמי שכפאו שד, להורות בזה עניין תלמיד חכם, דהלכה כרבי יהושע בן חנניא לגבי רבי אליעזר דשמותי, כנודע (ב"מ נט, ב).

וידוע מה שאיתא בזוהר (ח"ג רעז, א), דשד חסר 'י' משם הקודש, ואותו שם דרגא דצדיק שומר הברית, ואין כאן מקום להאריך בזה. ולכך משה רבנו ע"ה ביקש על רבי אליעזר שיצא מחלציו, כי משה רבנו ע"ה היה היפך זימה ושטות, כמו שכתוב מול בית פעור, והוא מדרגת תורה שבכתב. ורבי יהושע בן חנניא מידת תורה שבעל פה, לא היה יפה הגוף. וכמו שכתוב בתיקונים (תיקון ס) על פסוק (קהלת י, ז): רָאִיתִי עֲבָדִים וגו' וְשָׂרִים, דיש נפשות גדולות בגופים מכוערים, וכן להיפך, והוא סוד תורה שבעל פה, ואין כאן מקום להאריך. ואמרו ז"ל (יומא סו, ב): אין חכמה לאשה וכו', רק דרגא דיראה, כמו שכתוב (משלי לא, ל): אִשָּׁה יִרְאַת ה' וגו'. וכמו שאמרו (נדה מה, ב; בראשית ב, כב): וַיִּבֶן… אֶת הַצֵּלָע, שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. כי כוחות הגוף נמשכים מן הלב, מה שאין כן החכמה מן המוח שלמעלה ממנו, ומוח ולב הם עולם הבא ועולם הזה…".

יב, ג – הסבר ההנהגה הפרושית

רבי אליעזר בעצמו מסביר את הנהגתו הפרושית: "כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות". ומרחיב הראב"ד (שער הקדושה): "כי מה שלא היה מספר עמה אלא בחצי הלילה, גם הוא מאותו הטעם, כדי שלא יזכור קול האנשים והנשים ששמע ביום, ולא ישמע קול המשכימים בבוקר. וגם קוצר המעשה הזה הוא כדי שלא תכנס שום מחשבה בתוך המעשה". וכ"כ הרא"ש (נדרים שם): "ומתוך שאינו משמש אלא באימה ולא בקלות ראש, אין בלבו מחשבה אחרת". כלומר, מתוך כובד הראש והריכוז, הוא מתייחד עם אשתו לגמרי.

וכך ביאר הרב בספר: "כביכול אמר (רבי אליעזר), אם אאבד את היראה והכבוד המיוחדים כלפייך, כבר לא יהיה הבדל בינך לבין אשה אחרת, והייחוד שלנו לא יהיה שלם, ויפגום בבנים, מפני שזה סוג רוחני של ניאוף וממזרות".

ועוד ביאר הרב בספר על האהבה שבין בני הזוג הנוהגים במידת הקדושה הפרושית: "אין בשיטה זו הפחתה בערך האהבה, אלא שהאהבה מתעלה והופכת לדבר עליון ונכסף. וכמה שהוא יותר נשגב, כך התשוקה אליו גוברת, אבל היא תשוקה מלאת יראה, כבוד ועדינות. האיש נדמה כמלך אחראי, שכל מעשה שיעשה משפיע על העולם כולו, והאשה כמלכה יפה ואצילית, מעודנת ורגישה, שבכל מעשה טוב שהיא עושה ובכל הרגשה יפה שהיא מרגישה, היא מרוממת את העולם כולו. וכל מלחמותיו וגבורותיו של בעלה למענה, וכל יופייה ומעשיה הטובים למענו. הם מוכנים למסור את הנפש כדי לשמור אמונים זה לזה. מרוב כיסופים וכבוד, החיבור הנשמתי שביניהם מסעיר עד תהומות הרוח והנפש, אבל הוא לא חייב להגיע לשיא השמחה הגופנית".

והסבר זה מתאים לאופיו המיוחד של רבי אליעזר, וכפי שמצינו שמעשיו היו יכולים להשפיע על העולם, שמכח תפילה אחת בנפילת אפיים נפטר גיסו רבן גמליאל (ב"מ נט, ב). ועוד שרבי אליעזר היה עומד על דעתו ולא היה עובר על מידותיו (תענית כה, ב) וכנראה שהחשיב מאד מעשיו ודעותיו, עד כדי כך שהנהגה זו גרמה לנידויו (ב"מ נט, ב).

יב, ד – מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד

נחלקו הראשונים בהסבר "מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד". יש אומרים שבשעת הבעילה לא היה מוציא את איברו הרבה, ובכך ממעט את הנאתו, וכ"כ רא"ם (הובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "נראה לי שמן השמש אומר כן, שלא היה מוציאו יותר מדי בשעת דישה, כי אם טפח". בדומה לזה הביא הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה) שלא היה מכניס את איברו עד הסוף כדי למעט את הנאתו: "ומה שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, שמעתי בפירושו שלא היה ממרק כל האבר בשעת תשמיש, כדי למעט הנאתו ממנה. ודומה כמי שכפאו שד, אדם שהוא עושה הדבר מאונס, שאין מתכוין להנאתו". 1

ויש אומרים ש"מגלה טפח ומכסה טפח" הכוונה שהיה מקצר בתשמיש, וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "ושמעתי עוד בפירושו, כי מגלה טפח ומכסה טפח – שבאשה קאמר. כלומר עכשיו מגלה אותו לצורך התשמיש, ועכשיו מכסה אותו, לומר שלא היה מאריך באותו מעשה. 'ודומה כמי שכפאו שד' – פי' דומה כמי שהבעיתו שד ונבעת והניח את המעשה, כל כך היה מקצר את התשמיש".

ויש אומרים שהיה מגלה רק טפח באשתו, כלומר חלק מגופה היה נשאר מכוסה, וכ"כ הריטב"א בהסבר השני: "ויש מפרשים כי על הסינר שהנשים חוגרות בו קאמר, שהיה מגלה ממנו מעט ומכסה השאר, כדי שלא יהנה הרבה ממנה". והביאו גם הראב"ד בפירושו האחרון. וכ"כ המאירי: "מגלה טפח מבגדיה, ומכסה אותו טפח בבגדיו, ולא שיגלה כל בגדיה ביחד ושיכסה אותה ביחד, כדי שלא יראנה" (ועוד כתב שהיה "ממהר במלאכתו כמי שהעניין נעשה עליו חבילה ומקצר").

הטור או"ח רמ, ח, הביא את הפירושים השונים, וכ"כ שו"ע שם: "וישמש באימה וביראה, כמו שאמרו על רבי אליעזר, שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד, פי' באימה וביראה כאלו כפאו שד. ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. ויש מפרשים: מגלה טפח, שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש, ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה, ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה ומכסה מיד, כדי למעט הנאתו".

וסיים השו"ע: "וכולהו פירושי איתנהו, וצריך בעל נפש ליזהר בהם".

יב, ה – למעט הנאתו – דעת השולחן ערוך

כפי שלמדנו, פסק השו"ע או"ח רמ, ח, ככל הפירושים בהנהגת רבי אליעזר, וגם שימעט בהנאתו. אמנם ברור שגם דברי השו"ע נאמרו כחומרא, כפי שכתב: "וצריך בעל נפש ליזהר בהם".

אפשר להסביר, שכוונת השו"ע שראוי למעט הנאתו, כדי לעסוק בעיקר בהנאת אשתו, וכך מבואר בדברי רבי אליעזר בכלה רבתי ב, יא: "מה יעשה אדם ויהי לו בנים? רבי אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים… או יעשה חפצי אשתו. מה הם חפצי אשתו? רבי אליעזר אומר: יפתה אותה בשעת תשמיש". וכך למדנו בנדרים כ, ב, שהיה רבי אליעזר מדבר עם אמא שלום בענייני התשמיש, כדי לרצותה או לפייסה, הרי שהיתה חשובה לו מאד הנאת אשתו. אם כן, גם מי שנוהג בהנהגה הפרושית, צריך לדאוג להנאת אשתו ולסיפוק צרכיה, כמו כל מי שמחויב במצוות עונה.

עוד אפשר לומר שאין כוונת השו"ע שלא ליהנות מהחיבור, אלא שלא יתחבר עם אשתו רק בגלל ההנאה, אלא גם בגלל מצוות עונה ומצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), וכ"כ הרמב"ן באגרת הקודש פרק ו: "וכבר ידעת מה שאמרו (נדרים כ, ב) בענין אותו חסיד שאמרה אשתו עליו שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה כמי שכפאו שד, כלומר שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבד, אלא שהיה בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו, אלא שהוא חוב מוטל עליו לגמרו משום מצות עונה האמורה בתורה".

יש להוסיף שממקומות אחרים בשו"ע למדנו על חשיבות ההנאה בחיבור, וזאת הסיבה שמצווה לקיים מצוות עונה בשבת, וז"ל שו"ע (או"ח רפ, א): "תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת". עוד כתב שו"ע אה"ע כה, ב: "ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת… אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאוותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה".

וכל זה לבאר דעת השו"ע, אבל מכל מקום, הדרך המרכזית היא ליהנות ולשמוח יחד, ועיין לעיל בהרחבות לפרק ב, ד, א-ב, מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים על חשיבות ההנאה, החשק והשמחה שבחיבור. 1

יב, ו – לא יכווין להנאתו

כתב שו"ע רמ, א: "ואף כשהוא מצוי אצלה, לא יכווין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצוות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל".

והדברים מבוארים ברבנו יונה (ספר היראה): "ויתכווין בשעת מעשה שיהיו לו בנים שילכו בדרכי השם או לשמח אותה או להברות את הגוף או שלא ייכשל בהוצאת זרע לבטלה. ואל יתכווין להנאתו להתקשות שלא מדעת להשביע את יצרו".

ומפורש שלא יכווין להנאתו להשביע את יצרו, אבל ודאי שיהנה וישמח יחד עם אשתו.

יב, ז – הכל לשם שמיים ולמטרות קדושות

כפי שלמדנו, יש אומרים שרבי אליעזר היה מקצר בתשמיש, והביאו השו"ע רמ, ח, כהנהגה נכונה.

הקשה הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה) איך רבי אליעזר היה מקצר, הרי למדנו שצריך להאריך כדי שהאשה תזריע תחילה: "אלא שיש לדקדק על זה הפירוש, אם כן לא היה משהה עצמו על הבטן, וכבר אמרו רבותינו (נדה עא, א): שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן (תהלים קכז, ג) – בשכר שמשהים עצמן על הבטן הוויין להם בנים זכרים! וזו אינה קושיא, כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם. ומי שאומד את עצמו שיוכל לעשות כך ולא תכנס עליו מחשבה אחרת, והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע תחילה, מתכוין לעשות מצוה ועושה אותה, והקב"ה נותן לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בטוח בעצמו בכך, וממהר את המעשה כדי להינצל מן החטא, גם הוא עושה מצווה והקב"ה משלם שכרו בבנים יפיפים, וגם הוא כבר הודיע אותה את הטעם, והיתה דעתה נסכמת עמו על כך". והביאו מ"א רמ, כא, והפנה אליו במ"ב לה.

יב, ח – תשמיש עם בגדים

כתב שו"ע רמ, ח: "ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו… וצריך בעל נפש ליזהר בהם".

הקשה מ"א כב: "צריך עיון, דבאה"ע סו"ס ע"ו איתא: האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ויתן כתובה (כתובות מח, א), דבעינן דוקא קירוב בשר. ובספר חסידים סי' תק"ע, איתא שחסיד אחד היה משמש ערום מהאי טעמא, גם שלא ידבק זרע בבגד. ויש לומר דסינר שאני, דאינו כל כך מכוסה. ועוד יש לומר דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות, והתוס' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום". ועיין לעיל הרחבות לפרק ב, טו, יג, בדין כיסוי בשעת תשמיש.

ובנזירות שמשון רמ, ח, כתב: "אבל לפי הזוהר והאר"י ז"ל אין נראה אלא פירוש ראשון, וכל אינך יש קצת איסור, ודו"ק". וכ"כ כף החיים רמ, סא.

יב, ט – החיבור בלא חציצת בגדים – תיקוני זוהר

תיקוני הזוהר נח, צב, א: "ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין אתייחדת עם בעלה בקרוב בשרא (ובזמן ההוא שמתפשטת מהלבושים האלו מתייחדת עם בעלה בקרוב בשר), הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג-כד): עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, דכך דרכא לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ (שכן הדרך להתייחד זכר ונקבה בקרוב בשר, וזה הדיבוק של הייחוד שלמעלה שלא יהא דבר חוצץ). ובגין דא אוקמוהו מארי מתניתין דכד בר נש מצלי ומייחד קודשא בריך הוא בשכינתיה, דלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, דלא יעביד פרוד וקצוץ בין קודשא בריך הוא ושכינתיה (ומשום זה העמידוהו בעלי משנה שכאשר אדם מתפלל ומייחד קוב"ה ושכינתיה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שלא יעשה פירוד וקיצוץ בין קוב"ה ושכניתיה). ורזא דמלה (בראשית ב, כה): וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, ערומים בקרוב בשרא בלא לבושא כלל, ובההוא זמנא דקודשא בריך הוא ושכינתיה כחדא בלא לבושא כלל, אתמר ביה (ישעיהו ל, כ): וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ".

הלבוש מבטא חשש מהקליפות, וכשהם בייחוד אין חשש, ומכוח זה יש הארה ואין פחד, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ.

יב, י – הדרך הפרושית – מסילת ישרים

במסילת ישרים פרק יג, ביאר את מידת הפרישות, וזו היא הדרך הפרושית עם האיזון שבדרכו של הרמב"ם.

ונצטט את עיקרי דבריו: "כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (יבמות כ): קדש עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המלה עצמה, פרישות, רוצה לומר: להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והענין, שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע אע"פ שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרוש ממנו. והתבונן ותראה שיש כאן שלש מדרגות: יש האיסורים עצמם, ויש סייגותיהם והם הגזרות והמשמרות שגזרו חכמינו ז"ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול.

וא"ת מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פ"ט): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת, וכבר עשוהו, ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד, שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי קדושין פ"ד): שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אע"פ שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב, י): וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם.

התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז"ל, הוא מה שנאמר (תורת כהנים): קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, פרושים תהיו. עוד אמרו (תענית יא, א): כל היושב בתענית נקרא קדוש, קל וחומר מנזיר. עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו", זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים: זה מלך?! עוד אמרו (כתובות קד, א) ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו (תנד"א כו): עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו – יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו.

אמנם, על כל פנים, צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה? אך הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר: יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה.

ונבאר עתה הפרישות הטוב. ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות והִתְאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להימלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו. דרך משל: המאכל והמשתה…

הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור. אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים, לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת ומשם יכול להמשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין קז, א): אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע. ולא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון, אמרו על רבי אליעזר (נדרים כ, ב) שהיה מגלה טפח ומכסה טפחים ודומה למי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות אפילו בשעת הנאתו…

כלל הדבר: כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו…

ואם תשאל ותאמר: אם כן, איפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה'…

אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבא, חכמים אמרו (תענית כב, ב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית שם): לְנֶפֶשׁ חַיָּה – נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא, א-ב): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה. והלל היה אומר: גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד (משלי יא, יז) על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד). הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם. וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם, ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו".

עוד הוסיף בפרק יד: "… הפרישות בהנאות… שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח, ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו: במאכלות, בבעילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות וכל כיוצא בזה, רק בימים שהעונג בהם מצווה". ויש לשים לב, שבימים שהעונג בהם מצווה, כשבתות וחגים, אין לפרוש. עוד אפשר אולי לומר, שגם בימים שיש בהם חובת עונה, אין לפרוש.

ועוד כתב בפרק טז, בביאור מידת הטהרה: "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות… וענינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאוה. וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה. וכענין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ, ב): שהיה מגלה טפח ומכסה טפחים ודומה למי שכפאו שד, שלא היה נהנה כלל, ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצוה והעבודה. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

אמנם צריך להוסיף ממה שכתב בפרק כו, בביאור מידת הקדושה: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו, שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו… ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוהיו… ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון… ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו… והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים… ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים… והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות קה, ב): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא עא, א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים… כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש… ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק…".

יב, יא – ביאור הקדושה לפי ספר ראשית חכמה

עיין בראשית חכמה שער הקדושה טז, שמבאר שאדם הראשון לפני החטא לא התבייש, וכמו היד להנחת תפילין – כך היה האבר למצוות פריה ורביה, ואחר החטא נכנס יצר הרע. ועיקר עבודת הצדיקים לתקן פגם אדם הראשון, שלא יפנו מצד היצר הרע, וזוהי הקדושה, להיות מופשט מיצר הרע. ודבריו מתפרשים יותר לכיוון שימעט תענוג גופו, אבל אפשר לפרש שיקיים את החיבור באופן המתוקן לשמח אשתו.

עיין לעיל ב, ה-ו, שהבאנו עוד מדבריו שם, ועיקר שיטתו, שהאדם יכוון לשם שמים, כדי שלא תיאחז במעשהו הקליפה. וזה על ידי כל הזהירויות בענייני נדה, וצניעות התשמיש, וטהרת המחשבה, שלא יחשוב בזנות של אחרים וכו', ויהדר בכל ענייני טהרה ונקיות באכילה ונטילת ידיים ושאר מצוות, ושאר זהירויות מענייני הקליפה. ויעשה תשובה על עוונותיו, ותשובה זו צריך לעשות עוד לפני זיווגו, כי לפי מעלתו יזכה לזיווגו.


  1. . הראב"ד הקשה על פירוש זה: "ולא נתברר אצלי, כי הוא נתן טעם למעשה הזה כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואין הטעם דומה למעשה, כי היה לו לומר מפני שאיני רוצה ליהנות מן העולם, ואיני עושה אלא לשם המצווה בלבד".
  2. . ובאמת שבקיום כל מצווה, התאווה והחשק לקיום אותה מצווה היא חשובה וקדושה, כפי שכתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ו, יב): "וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה, ויהיו מצוות חביבין עליו". עוד כתב בהל' לולב ח, טו: "שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שצווה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וכך פירש רבי עובדיה מברטנורא על אבות ד, ב, שכר מצווה – מצווה: "שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה". וקל וחומר במצוות עונה.
פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

טו – בגלות ובגאולה

טו, א – המצב הרוחני של עם ישראל משפיע על שמחת מצוות עונה

סנהדרין עה, א: "אמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (משלי ט, יז): מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם. רש"י: "מיום שחרב בית המקדש – כשל הכח מדאגות, ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם ביאה. וניתן לעוברי עבירה – שיצר הרע תוקפן ומרבה תאוותן" (עיין אדר היקר למרן הרב קוק עמ' לא).

עירובין סג, ב: "כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן, אסורים בתשמיש המיטה". ודומה לאיסור לשמש בשני רעבון, כפי שלמדנו בתענית יא, א, ושו"ע רמ, יב.

סוטה ג, ב: "אמר רב חסדא: בתחילה קודם שחטאו ישראל (בעריות, רש"י), היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד (בביתו, רש"י), שנאמר (דברים כג, טו): כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ. כיון שחטאו – נסתלקה שכינה מהם (מלבוא לביתם, דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו, רש"י), שנאמר: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

זוהר במדבר קיח, א: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וגו' (ישעיהו סו, י) בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא, דתמן אתחברת אתתא בבעלה, וכדין הוא חדוותא דכלא, חדוותא דעילא ותתא (משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אשה לבעלה, ואז הוא שמחת הכל, שמחה של מעלה ושל מטה). בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא, אסיר ליה לבר נש למחדי ולאחזאה חידו (ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה), דכתיב: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וגו', וְגִילוּ בָהּ – דייקא".

מהר"ל (חידושי אגדות סנהדרין עה, א): "מיום שחרב בית המקדש וכו', פירוש כי כאשר היה בית המקדש היה טעם ביאה, כי החבור אל השי"ת עם ישראל בבית המקדש חבור גמור, ומכח החבור הזה היה החבור גם כן איש ואשה בחבור עליון. ולכך אמרו במסכת עירובין כל זמן שאין הארון במקומו אסורים ישראל בתשמיש המטה, והחבור הזה היה חבור באחדות גמור, והוא טעם ביאה, כי כאשר אין החבור לגמרי אין כאן ביאה גמורה, וכאשר חרב בית המקדש נטל טעם ביאה ונתנה לעוברי עבירה, כי להם יש חבור גמור לעבירה מכח שהוא לחם סתרים, ומכח זה הוא מתחבר לגמרי לערוה ומתאחד עמה, ואין דומה לאשתו שהוא שכיחא אליו וכאשר בא עליה אין כאן חבור גמור, כמו שהוא לעבירה שרודף אחריה ויש לו חבור גמור…".

טו, ב – במצבים קשים אי אפשר לשמוח כראוי

בבא בתרא ס, ב: "תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! – אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! – אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר – אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג, ט): בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר (תהלים קלז, ה-ו): אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי וגו'. מאי עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? – במקום תפילין, שנאמר (ישעיהו סא, ג): לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וגו'.

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

טו, ג – הקשר בין הקב"ה וישראל כמו חתן וכלה

כתובות עא, ב: "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שה"ש ח, י) – אמר רבי יוחנן: ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה, ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי (הושע ב, יח) – אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה".

רש"י (הושע שם): "תִּקְרְאִי אִישִׁי וגו' – תעבדוני מאהבה ולא מיראה. אִישִׁי לשון אישות וחיבת נעורים, בַּעְלִי – לשון אדנות ומורא". וכ"כ מלבי"ם (שם): "שם בעל מורה על הממשלה והקנין, שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות. ועד עתה שלא היה לה' קורבה עמהם, והשגחתו היתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי, היו עובדים מצד היראה וקוראים לו בעלי מצד ממשלתו עליהם, שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעיים אל השפע המגיע להם מאתו על ידם וייראו ויכבדו גם אותם. אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתיחד איש עם אשתו, כמו שאמרו חז"ל על זה שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלוקית פנים אל פנים, ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו".

טו, ד – על ידי מצוות עונה ופרו ורבו מקרבים את הגאולה

יבמות סב, א: "אמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז): כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וגו'", היינו באוצר הנשמות של כנסת ישראל. מדרשת חז"ל (נדה יג, א) בפרק שם בישעיהו מובן שהעיכוב הוא בגלל הוצאת זרע לבטלה, והתיקון כשיכלו הנשמות שבגוף, שנאמר (שם, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים".

נדה שם: "אמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים, שנאמר (ישעיהו נז, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שֹׁחֲטֵי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: תַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וכתיב התם (דברים יב, ב): עַל הֶהָרִים הָרָמִים… וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".

ואף המשך הפרק שם בתוכחות לישראל, רומז לזנות ולהפניית העורף לה' אלוקינו (ישעיהו נז, ו-כא): "בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם: עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח: וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית: וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ וַתְּשַׁלְּחִי צִירַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל: בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת עַל כֵּן לֹא חָלִית: וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי: אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ: בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי: וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ: דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט: אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלוֹהַי לָרְשָׁעִים".

הרי שעל ידי קיום מצוות עונה ופרו ורבו מתקנים העוון שגרם לגלות ומקרבים את הגאולה.

טו, ה – אגדות החורבן בגיטין

רבי צדוק הכהן מלובלין (קדושת השבת מאמר ג, אות ה, עמ' 281 בהוצאת הר-ברכה): "וידוע כי חז"ל קבעו כל דבר בתלמוד במקום הראוי, ולא על צד ההזדמן. ולפי שהחורבן כגירושין, וכמו שנאמר (ירמיהו ג, א): הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וגו', וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יט, ט) – דנידונו בגירושין, על כן מקומו בגיטין. ולפי שעל האמת אמר הכתוב איה ספר כריתות אמכם וגו'. על כן הפרק הפרטי שנקבע בו סיפורים אלו אינו בפרק המדבר בגיטין וגירושין רק בפרק הניזקין, כי החורבן אינו אלא ניזקין. וכמו שאמרו (בבא קמא ס, ב) על פסוק (שמות כב, ה): כִּי תֵצֵא אֵשׁ, דהקב"ה המבעיר הבערה בציון ועתיד לשלם היזקן כמשפט התורה…".

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה