ג – למי נועדה כיום מכירת חמץ

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/04-06-03/

בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.

מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת איטריות, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ כדי שלא להכנס לספק איסור.

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שבבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.[3]

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן ומה גדול, ואין מקום לשאול על כך רבנים, וגם אין מקום לשאול מה חמץ ודאי ומה ספק, מפני שהעיקר להלכה שמותר למכור גם חמץ ודאי בשווי נמוך, כי מכירת החמץ כשרה לכתחילה, ואפשר לסמוך על הרבנים שמנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק.[4]

החמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או ינעל אותו בתוך ארון, ויצניע את המפתח. וכן אפשר להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו "חמץ שנמכר", וכך לא יטעה לפותחו בימי הפסח (עי' שו"ע תמ, ב).


[3]. עי' לעיל ג, ג, 5, שלענ"ד העיקר כדעת הסוברים שמי שאין לו יכולת הכרעה בנעשה בחברה, אינו נחשב שותף בה אלא רק בעל חוב, ואינו צריך למכור את חלקו. אבל יש מחמירים וגם מצד זה טוב להשתתף במכירת חמץ. ועי' לעיל ד, יא, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להיפטר לגמרי מבדיקת חמץ על ידי מכירת הבית לנכרי, אבל אם הוא משאיר לעצמו חדר שבו יקיים את מצוות הבדיקה, אפשר לכתחילה להיפטר מהבדיקה בשאר החדרים ע"י מכירה.

בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יז; כב, כתב שבנוסף לביטול, טוב למכור את כל החמץ שברשותו, שאם נעלמה מעיניו חתיכת חמץ ולא ביטל כראוי את החמץ, אזי מכירת חמץ תציל אותו מהאיסור. ונלענ"ד שאין נכון לנהוג כן, מפני שמכירה זו נראית כהערמה, ואין בה שווי (שלא כמניות שבמידה וישנן, יש להן שווי). ועבור חמץ שנעלם ממנו תקנו חכמים ביטול ולא מכירה.

[4]. יש מורים שרק לצורך גדול של בעלי עסקים גדולים נכון למכור, ושאר האנשים צריכים להזהר עד כמה שאפשר מלמכור חמץ גמור, ורק ספק חמץ ימכרו (הלח"ב י, 14; ס' בדיקת חמץ וביעורו ח, ט; ולכך נטה ספ"כ יא, טז; ועי' בפס"ת תמח, י). אמנם מדינא כל אחד יכול לסמוך על המכירה, שכן דעת רוב הפוסקים, ואף אם המוכר חושב שזו הערמה, בפועל אם הגוי ירצה – יוכל ליטול את חמצו בבית הדין, וממילא מוכח שהחמץ שלו. ועוד, שכל אדם מבטל את חמצו, ואחר הביטול שוב אין איסור חמץ מהתורה, ורק מדברי חכמים בנוסף לביטול צריך לבער או למכור, וא"כ אפשר לסמוך על המקילים בספק דרבנן.

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן