בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח. שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.
מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, חבילת איטריות קטנה, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.
ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה ראוי למכור את החמץ.
אולם למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק.[3]
ולגבי חמץ גמור, יש נוהגים להחמיר שלא למכור חמץ מועט. ולנוהגים כן, כל אדם צריך לקבוע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן ומה גדול. ואין מקום לשאול על כך רבנים, וגם אין מקום לשאול מה חמץ ודאי ומה ספק, מפני שהעיקר להלכה ולמעשה, שמותר למכור אף חמץ מועט כחטיף קטנטן. כי מכירת החמץ כשרה לכתחילה, ואפשר לסמוך על הרבנים שמנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק. ובעבר כאשר כמעט כל המכירות נעשו על ידי העברת החפץ הנקנה לרשותו של הקונה, המכירה אכן נראתה כהערמה. אולם כיום אין מקום לפקפק בתוקף המשפטי של מכירת החמץ, שכן הכל יודעים שמתבצעות עסקאות ענק על ידי חתימה בלבד, ואף על ידי אישור אינטרנטי. לפיכך, מותר אף למכור מעט חמץ בלא שום חשש.[4]
החמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך, צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או ינעל אותו בתוך ארון, ויצניע את המפתח. וכן אפשר להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו 'חמץ שנמכר', וכך לא יטעה לפותחו בימי הפסח (עי' שו"ע תמ, ב).
בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יז; כב, כתב שבנוסף לביטול, טוב למכור את כל החמץ שברשותו, שאם נעלמה מעיניו חתיכת חמץ ולא ביטל כראוי את החמץ, אזי מכירת חמץ תציל אותו מהאיסור. ונלענ"ד שאין נכון לנהוג כן, מפני שמכירה זו נראית כהערמה, ואין בה שווי (שלא כמניות שבמידה וישנן, יש להן שווי). ועבור חמץ שנעלם ממנו תקנו חכמים ביטול ולא מכירה.
[4]. יש מורים שרק לצורך גדול של בעלי עסקים גדולים נכון למכור, ושאר האנשים צריכים להזהר עד כמה שאפשר מלמכור חמץ גמור, ורק ספק חמץ ימכרו (הלח"ב י, 14; ס' בדיקת חמץ וביעורו ח, ט; ולכך נטה ספ"כ יא, טז; ועי' בפס"ת תמח, י). אמנם מדינא כל אחד יכול לסמוך על המכירה, שכן דעת רוב הפוסקים, ואף אם המוכר חושב שזו הערמה, בפועל אם הגוי ירצה – יוכל ליטול את חמצו בבית הדין, וממילא מוכח שהחמץ שלו. ועוד, שיש אומרים שהואיל וכל אדם מבטל את חמצו, אחר הביטול שוב אין איסור חמץ מהתורה, ורק מדברי חכמים בנוסף לביטול צריך לבער או למכור, ואם כן אפשר לסמוך על המקילים בספק דרבנן. בנוסף, במהלך הדורות המסחר הלך והשתכלל, מפעולת חליפין פשוטה של החלפת סחורות למסחר בכסף, וממסחר בכסף למסחר מופשט בניירות ערך וכיוצא בזה, באופן שמאפשר יותר השקעות שמזניקות את הכלכלה ומעלות את רמת החיים. לפיכך, כיום, כאשר הכל רגילים לבצע עסקאות ענק בחתימה בלבד, כקניית בית, אין מקום לפקפק בתוקף המשפטי של מכירת חמץ, כמבואר למעלה.
