חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק ח – נטילת ידיים שחרית

א – נטילת ידיים של שחרית

תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך על הנטילה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר הוא קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

כלומר, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' שבכל היום.

נחלקו הפוסקים בדינו של מי שהיה ער כל הלילה. יש אומרים שהואיל ולא ישן, לא תקנו לו חכמים ברכה בבוקר, ולכן יטול ידיים לפני התפילה בלי ברכה. וכך הוא מנהג ספרדים. ויש אומרים שעל עצם היום החדש ראוי ליטול ידיים עם ברכה, אלא שהואיל ויש סוברים שרק על נקיון הידיים לקראת התפילה מברכים (רא"ש), טוב שיתפנה לפני התפילה ובתוך כך יגע במקומות המכוסים שבגופו, ועל ידי כך יוכל ליטול ידיים עם ברכה. וכך הוא מנהג אשכנזים. (עיין בהמשך ח, ד; ט, ה-ו, בדין הנשאר ער כל הלילה או הקם באמצע הלילה, לעניין ברכות השחר וענט"י).[1]


[1]. שני מקורות לנטילת שחרית: בברכות ס, ב, כאחת מברכות השחר, ומשם נראה יותר כרשב"א, ובברכות יד, ב – טו, א, כהכנה לתפילה, ומשם נראה יותר כהרא"ש.

יש מי שכתב שאשה שאינה מתכוונת להתפלל באותו יום שמונה עשרה, תיטול ידיים בלא ברכה, שכן לדעת הרא"ש נטילה זו נתקנה לקראת התפילה (שו"ת מחזה אליהו יא, ועי' בהליכות ביתה א, ד, ובהליכות בת ישראל א, הערה א). אבל למעשה נהגו הנשים כרשב"א, ובכל אופן מברכות על נטילת ידיים שחרית. ולדעת הב"ח, גם הרא"ש מסכים שבכל אופן תקנו חכמים נטילה בשחרית כחלק מברכות השחר, אלא שלדעת הרא"ש גם לפני תפילת מנחה וערבית, אם היו ידיו מטונפות, צריך ליטלם עם ברכה.

עיקר המגמה של הנטילה בשחרית היא לניקיון, שנאמר (תהלים כו, ו): "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי", וכפי שמבואר בברכות טו, א. והמגמה של נטילת ידיים לסעודה – לטהרה וקדושה, כדוגמת נטילת ידי הכהנים בכיור לפני עבודתם. ואף שיש שוני בין המגמות, תקנו חכמים ליטול ידיים שחרית כדוגמת הנטילה לסעודה, ואף הברכה באותו נוסח. לכתחילה יש להקפיד בכל הדברים של נט"י לסעודה, שיהיה כלי וכח גברא ושמראה המים לא ישתנה. ובדיעבד, למרות שאין שם רביעית מים או כלי או כח גברא, כיוון שבפועל המים הללו מועילים לנקיות לתפילה, דעת השו"ע והרמ"א שיברך עליהם "על נטילת ידיים". ואם המים השתנו ונפסלו לנטילה לסעודה, יכול ליטול בהם נטילת שחרית, אבל יברך "על נקיות ידיים" (שו"ע ד, סעיפים: א, ו, ז, כב). וכתב מ"ב ד, ז, ובאו"ה שם, שלדעת הרבה אחרונים, גם כשהמים נפסלו לנטילה שלפני הסעודה, יברך עליהם בנטילת שחרית "על נטילת ידיים", מפני שהם מנקים לתפילה. ובכה"ח ד, יא, כתב, שכל שפסול לנטילה לסעודה אין לברך עליו בנטילת שחרית. וכ"כ בהלכה ברורה ד, יב.

דין הניעור בלילה: לפי ביאור המ"ב (ד ל), לרשב"א, גם אדם שלא ישן בלילה, צריך ליטול ידיים בברכה, כדי לקדש עצמו להודות לה' על היום החדש. ואילו לרא"ש, כיוון שלא ישן, ממילא אין חשש שנגע בלי משים במקומות המכוסים, ואין צורך שיטול ידיו לקראת התפילה. ולכן הציע שילך להתפנות ויגע במקום מכוסה ויתחייב בברכה גם לרא"ש. וכך נוהגים אשכנזים. אולם מנהג ספרדים ליטול בלא ברכה (שו"ע ד, יג). שכן יש מקום לומר שגם לרשב"א רק מי שישן צריך לברך על הנטילה. בנוסף לכך, אפשר שלא תקנו ברכה למי שנגע במקומות המכוסים בלא שינה, והעצה היחידה לרוצה לצאת ידי הברכה, שישמע אותה מחבירו שישן, ויתכוון לצאת בשמיעתו (כה"ח ד, מט).

ב – רוח-רעה

בנוסף לטעמים שלמדנו, אמרו חכמים (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני הנטילה שהידיים לא יגעו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שיטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו, ושוב אין סכנה אם יגע בידיו באחד מפתחי גופו.

ואף שעיקר טעם הנטילה כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך 'על נטילת ידיים'; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, ולכן אנו מקפידים ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם נוטלים את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנוטלים כל יד שלוש פעמים לסירוגין.

וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

טעם העניין מבואר בקבלה (עי' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות נז, ב), שהשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. וזאת משום שעיקר מעלת האדם ביכולתו לחשוב, להרגיש ולפעול, למען תיקונו של עולם. ובעת השינה, כשהחידלון מתפשט בו, הוא מאבד במידה מסוימת את צלם האלוקים שבו, וממילא רוח הטומאה שורה עליו. ובעת שהוא מתעורר משנתו ותודעתו חוזרת אליו, רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-טומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח הטומאה גם מהן. וכדי לבטלה באופן השלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (עי' כה"ח ד, יב).

יש שפירשו שעיקר הנזק של רוח-רעה זו הוא לכוחות הרוחניים שבאדם; שאם יגע בעין ובאוזן לפני הנטילה, כח הראייה והשמיעה הפנימיים שלו יפגעו, ויהיה באותו יום כעיוור וחרש בענייני התורה והאמונה. וכן אם יגע בפה ובחוטם, יפגע בכח הרוחני של האכילה וההרחה (כף החיים ד, יט, עפ"י סולת בלולה).

ג – רוח-רעה בזמננו

על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך לקימה מהשינה, כדי שלא להשהות את רוח הטומאה על הידיים. וכן צריך להיזהר שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים שחרית, ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד עם הקימה יוכל ליטול את ידיו (שע"ת א, ב). ויש שהקילו בזה משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שאינו צריך לצאת מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות כדי ליטול את ידיו, אינו נחשב כמי שמשהה על עצמו רוח טומאה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

ויש אומרים שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בעלי התוספות (יומא עז, ב) הזכירו דעה, שרוח-רעה זו אינה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (יש"ש חולין ח, לא). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

כנראה שההבדל בין הדורות נעוץ בכך, שבדורות הראשונים הכח הנפשי, המיסטי, היה בולט וחזק יותר. הדבר התבטא מצד אחד ביכולת להגיע להישגים גבוהים ועמוקים מבחינה נפשית ורוחנית, כמו נבואה; ומאידך, בגילוי של כוחות טומאה בכישופים ועבודה זרה. במשך הזמן, הכח השכלי תפס את המקום המרכזי על חשבון הכוחות הנפשיים, ויחד עם הפסקת הנבואה גם רוחות הטומאה נחלשו ונעלמו, ובמקומן יש רוחות רעות של דעות שקריות ומזויפות.

עוד ישנה מסורת מופלאה, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולניה, ונשאו ליבו להצטרף לעם ישראל ולהתגייר. כיוון שהדבר היה אסור באותם הימים, התגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להשרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגאון מווילנא, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית. ולכן תלמידי הגאון מווילנא אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

למעשה: לדעת החיד"א, 'משנה-ברורה' (א, ב) ו'בן-איש-חי', יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים בזה, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (עי' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח. אולם גם לדעת הסוברים שאין אותה רוח-רעה מצויה כל כך אצלנו, נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

ד – זמן ברכת 'על נטילת ידיים'

הזמן הנכון לברך את ברכת 'על נטילת ידיים' הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הנחת התפילין לפני קשירתם, ועל המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת 'על נטילת ידיים' הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. אבל כיוון שאין להרחיק את הברכה ממעשה המצווה, מיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר השינה, מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד שלדעת הרא"ש, עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן לאחר ההתפנות נוטלים שוב את הידיים בנטלה, וכיוון שכבר הסירו את הרוח הרעה בנטילה הראשונה, בנטילה השנייה אפשר להסתפק בנטילה אחת לכל יד, ומברכים לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).[2]

הקם משנתו זמן רב לפני שיתפלל, ויודע בוודאות שעד התפילה יצטרך שוב להתפנות לגדולים, יש ספק מתי ראוי שיברך על נטילת ידיים. לרשב"א שסובר שהנטילה היא לכבוד היום החדש, עדיף שיברך סמוך לקימתו מהשינה; ולרא"ש שסובר שהנטילה נתקנה כהכנה לתפילה, עדיף שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. והעצה לזה, שיאמר מיד לאחר הנטילה הסמוכה לקימה את ברכות השחר ועדיף גם את פסוקי הקרבנות, ואזי הברכות יחשבו במידה מסוימת להתחלת התפילה, והנטילה כהכנה להם, וכך גם לדעת הרא"ש אפשר יהיה לברך על הנטילה שסמוכה לקימה. והרוצה לדחות את הברכה לנטילה שיטול לאחר שיתפנה שוב לפני התפילה – רשאי.

מי שקם באמצע הלילה ומתכוון להיות ער זמן ממושך ואח"כ לחזור לישון עד התפילה, לכל הדעות יטול בקימה הראשונה את ידיו בלא ברכה, ואחר הקימה השנייה יטול את ידיו בברכה, מפני שהיא הקימה הסמוכה לתפילה. (לגבי ברכות השחר עיין ט, ה, שעדיף לברך אחר הקימה העיקרית ובתנאי שתהיה אחר חצות).[3]


[2]. כתב מ"ב ד, ד, עפ"י מ"א, שהקם משנתו וצריך להתפנות, לפני שיתפנה יטול ידיו שלוש פעמים בלא ברכה כדי להסיר את הרוח-הרעה, ואחר שיתפנה יטול ידיו בברכה, שכך הדין לפי הרא"ש, שהנטילה בברכה היא ההכנה לתפילה. אמנם הגרע"י (הלכה ברורה ד, ד, בירור הלכה ד, ד) אינו חושש לשיהוי רוח הטומאה, ומורה למעשה להקדים את ההתפנות בבית הכסא לנטילת ידים שלוש פעמים, כדי שהברכה תהיה על הנטילה הראשונה, שכך נכון יותר לפי הרשב"א. ואם הוא צריך מאוד להתפנות עד שעובר על 'בל תשקצו', על פי דין צריך להקדים ההתפנות לנטילה. ע"כ. ואפשר להשיב, שבשיהוי קצר לצורך נטילה אין 'בל תשקצו'. והמנהג למעשה כדברי המ"ב והמקובלים, כדי להטהר במהרה מהרוח-הרעה. ולגבי הברכה לפני הניגוב, עיין בכה"ח ד, ח. ואמנם לפי מנהג אשכנז אפשר לדחות את הברכה ולצרפה לסדר ברכות השחר, מ"מ יותר מהודר לברכה סמוך לעשיית המצווה, כמו שכתב במ"ב ו, ט.

[3]. במ"ב (באו"ה ד, א, 'ואפילו') פסק כח"א, שאם הוא קם זמן רב לפני התפילה, ויודע שיצטרך לנקביו שוב לפני התפילה, שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה, שכך יצא לפי הרא"ש לכתחילה, ואף לרשב"א אפשר לדחות את ברכת הנטילה ולאומרה סמוך לתפילה. וכך כתבו באור לציון ח"ב א, ו, והליכות שלמה ב, כג. (אמנם מבואר שם
שהעומד להתחיל את התפילה יברך על הנטילה שלפניה, למרות שהוא יודע בודאות שיצטרך להתפנות שוב אחר פסוקי דזמרה).

ורבים מהאחרונים כתבו שעדיף לברך סמוך לקימה, שכך נכון לפי הרשב"א, ואף לרא"ש אם סמוך לנטילה הראשונה יאמר את ברכות השחר, אפשר לומר שהן יחשבו כתחילת התפילה, וכ"כ השל"ה והגר"ז (בסידורו עמ' א), ושע"ת, ודה"ח, וערוה"ש ד, ה, ושם באר שגם לרא"ש תיקנו נט"י וברכתה סמוך לקימה מהשינה, כשאר ברכות השחר. ואף למ"ב ו, ט, אפשר לסמוך עליהם. וכ"כ בכה"ח ד, נב, שיברך ענט"י סמוך לקימה, ושם הביא מחלוקת אחרונים: י"א שיכול לברך ענט"י אפילו לפני חצות הלילה, וכך מנהג המקובלים כפי שכתב בבא"ח תולדות יג, אולם שועה"ר ועוד כתבו שיברך ענט"י רק אחר חצות. וכן הלכה, כדי לצאת מהספק. ואם מתכוון לישון שוב, אמנם לבא"ח שם, וכה"ח מו, מט, עפ"י הקבלה, ושועה"ר, יברך ענט"י אחר הקימה הראשונה. מ"מ בזה נראה יותר לנהוג כגר"א, ח"א ומ"ב, וכך כתבתי.

ה – נטילת ידיים לאחר שינה ביום ולניעור בלילה

נתעורר ספק בשאלה, מה הגורם העיקרי לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישן ביום – צריך ליטול ידיו שלוש פעמים כדי להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך בעלות השחר ליטול ידיו שלוש פעמים.

למעשה, כאשר שני הגורמים מצטרפים יחד, ואדם ישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים על הקימה שלפני תפילת שחרית, כמבואר בהלכה הקודמת).

דרגה פחות מזה, כאשר אדם ישן ביום שינת קבע, שאף שהרוח הרעה אינה שורה עליו במלואה, מכל מקום ראוי שיחמיר ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.[4]

דרגה פחות מזה, כאשר אדם נשאר ער כל הלילה, שיש סוברים שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה שתשרה על ידיו, ולכן טוב שלאחר שיעלה השחר יטול ידיו שלוש פעמים. וכן אדם שקם באמצע הלילה וכבר נטל ידיו שלוש פעמים, טוב שיחזור ויטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר.[5]


[4]. בשו"ע או"ח ד, יד-טו, נזכר ספק זה, והכריע ליטול שלוש פעמים מספק בלא ברכה. וכתב באשל אברהם ד, א, בשם חותנו, שהזהירות שלא לילך ד' אמות, ולא לנגוע בפתחי הגוף, הוא רק כשקם משינת הלילה בשחרית ואינו מתכוון להמשיך לישון, אבל הקם באמצע הלילה לרגעים ספורים ומתכוון להמשיך לישון, אינו צריך להיזהר שלא לילך ד' אמות בלא נטילה ושלא לנגוע בפתחי גופו, כשם שהישן נוגע מתוך שנתו בפתחי הגוף, ורק לאחר הקימה הגמורה משינת הלילה צריך להקפיד בזה. וכתב שהוא לימוד זכות גדול על רבים המקילים בזה. ולגבי קימה משינה ביום פשיטא שאין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואף הוא עצמו נהג כך, ע"כ. ובכה"ח ד, נב, כתב בשם מקובלים עפ"י האריז"ל שרק מי שישן בחצות הלילה שורה עליו רוח-רעה, אבל אחר שינה שאינה בחצות הלילה, אף אם היתה שינת קבע, אין רוח-רעה שורה, ואין צריך ליטול ג"פ. אמנם הבן איש חי ש"ר תולדות ט"ו הצריך נט"י ג"פ אחר כל שינת קבע, ואפילו אם היתה ביום, אלא שאם אותה שינה לא נמשכה גם בחצות הלילה, אין צריך להקפיד שלא לנגוע בפתחי הגוף ובכל שאר הזהירויות. ובשע"ת ד, י, הביא דעה שגם הישן ביום צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף ובמאכלים, ויש שנזהרים בזה לכתחילה.

שיעור שינת קבע, עיין באו"ה ד, טז, וכה"ח ד, נה, יש אומרים כשלוש שעות, ויש אומרים כשלוש דקות, והשיעור הממוצע המקובל על רוה"פ כחצי שעה.

[5]. כך פסק בשו"ע ד, יד, עפ"י מה שכתב בב"י בשם ה'אורחות-חיים'. ולפי זה לכאורה יש להחמיר שלא לנגוע אחר עלות השחר בפתחי הגוף עד אשר יטול ידיו (ועי' בהגהות רע"א ד, א, שמשמע שמאז שקם בלילה ונטל ידיו ג"פ לא יגע בפתחי גופו עד שיטול שוב ג"פ אחר עלות השחר). אולם דעת רוב הפוסקים והמקובלים, שאין שריית רוח-רעה בסוף הלילה, ולכן אף שמתחשבים בשו"ע ונוהגים שהער בלילה או הקם לפנות בוקר, יחזור ויטול ידיו ג"פ אחר עלות השחר, מ"מ אין מדקדקים בזה. וכ"כ באשל אברהם ד, א. וכ"כ בדעת תורה, ובפרט למי שעוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו כדי ליטול ידיו. ונוהגים להקל בדין זה יותר מדין הישן ביום, וכך משמע משועה"ר ד, יג. וכ"כ בבירור הלכה ד, כד. למעשה, אחר עלות השחר נוהגים ליטול שוב ג"פ, אבל אין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואין צריך להזדרז ליטול ברגע של עלות השחר, מה עוד שיש ספק מתי בדיוק עלות השחר (עיין יא, א), לפיכך לאחר שלפי כל השיטות יעלה השחר – יטול ידיים ג"פ, והעוסק בתורה יגמור את העניין שעוסק בו וילך ליטול ידיים.

ו – קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר

הורים הקמים משנתם באמצע הלילה, כדי לכסות את בנם או לתת מוצץ בפיו, אינם חייבים ליטול ידיים לפני כן. מפני שבכיסוי התינוק או בנתינת מוצץ לפיו אין צורך שייגעו בידיהם בפיו או באחד מפתחי גופו.

אבל הקמים כדי להכין לתינוק אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי שייטלו את ידיהם לפני כן, כדי שלא יגעו במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות. וכן אשה שמתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיים לפני כן. ואם קשה לה ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה. ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקם באמצע הלילה משנתו כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שייטול את ידיו שלוש פעמים לפני שיברך 'שהכל'. וכן הקם באמצע הלילה משנתו כדי להתפנות לגדולים, טוב שייטול תחילה את ידיו שלוש פעמים כדי שיוכל לנגוע בפתחי גופו בלא חשש. ואם ירצה יוכל להתפנות בלא ליטול ידיים, כדעת הסוברים שרק אחר הקימה בבוקר צריך להקפיד ליטול ידיים שלוש פעמים. ולאחר שיתפנה ירחץ את ידיו כדי לברך 'אשר יצר', ואם אין לו מים, ינקה ידיו על ידי שפשוף בבגדו ויברך (שו"ע ד, כב).[6]


[6]. דעת שו"ע ד, יד-טו, שכל שינת קבע בלילה גורמת לרוח-רעה וצריך ליטול ג"פ. ואע"פ כן כתבתי לשון 'רצוי' ו'טוב', עפ"י דברי האשל אברהם בשם חותנו (כמובא בהערה 4) שחשש לרוח-רעה רק לאחר הקימה בשחרית, ועל זה סמכו רבים שאינם נוטלים ידיהם כשקמים באמצע הלילה. ויסוד דבריו בדברי הב"י (ד, יד-טז) שחשש שמא רוח-רעה שורה בעלות השחר גם על מי שהיה ער. ודעת רוב המקובלים עפ"י האר"י שרק אחר שינה בחצות הלילה רוח-רעה שורה, אבל אם הלך לישון אחר חצות, אין רוח-רעה שורה על ידיו. וגם מי שישן בחצות, אם כבר קם פעם אחת אחר חצות ונטל ידיו ג"פ, בפעם השנייה אין רוח-רעה שורה על ידיו. נמצא לפי"ז שרק בחלק מהפעמים שקמים בלילה צריכים ליטול שלוש פעמים. בנוסף לכך לדעת פוסקים חשובים, רוח-רעה בטלה בימינו (לעיל הלכה ג). לכן אחר הקימה בשחרית יש להקפיד על נט"י ג"פ שמקורה בתלמוד, אבל מעבר לכך, בקימות שבאמצע הלילה, טוב להקפיד אבל אין חובה. ומצד ברכת 'שהכל' רצוי לרחוץ את הידיים אבל אינו חובה, כמבואר בשו"ע ד, כג, שגם הנוגע במקומות המכוסים יכול להסתפק בשפשוף ידיו, כמבואר במ"ב ד, סא. וכן הבא להתפנות רצוי שיטול ידיו ג"פ, מפני רוח רעה, אבל אין חובה כמבואר לעיל, ועיין בהערה 2 בדעת הגרע"י.

ז – מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה

כפי שלמדנו, כיוון שלאחר השינה שורה על הידיים רוח-רעה, אסור לנגוע לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה (הלכה ב). ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם אלו מאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם, ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות.

ואם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש סוברים שצריך לזורקם מפני הרוח-הרעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו; ויש מחמירים בשיכר, באו"ה, ד, ה, 'לא'). ולדעת רוב הפוסקים, אין בכוחה של הרוח הרעה של הידיים לפגום את המאכלים, ובדיעבד מותר לאוכלם (ח"א ב, ב; מ"ב ד, יד; ערוה"ש ד, טו). בנוסף לכך, למדנו (בהלכה ג) שיש סוברים שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין יותר לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.

וכן מותר לקנות לכתחילה לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, למרות שיש חשש שנגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים אין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות. בנוסף לכך, ישנו ספק אם אכן בפועל נגע במאכלים הללו אדם שלא נטל ידיו שחרית. בנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר"י ז"ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להתיש את כוחה של הרוח-הרעה.

ח – קטנים

כתבו כמה מגדולי האחרונים, שיש להקפיד שגם הילדים הקטנים, שעוד לא הגיעו לגיל חינוך, יטלו את ידיהם בבוקר. וזאת משום שהם נוגעים במאכלים, ואם לא יטלו את ידיהם, יפגמו את המאכלים ברוח-הרעה שעליהם (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בטהרה ובקדושה.

אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שייטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שלוש עשרה. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה, ולפעול לתיקונו של העולם, כך לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על ידי הגויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שועה"ר מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב, ד).

לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה עליהם ליטול את ידיהם מגיל מצוות – שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש מהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשועה"ר שם, ועי' כה"ח ד, כב).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן