תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך על הנטילה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".
על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.
לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.
ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר הוא קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.
כלומר, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' שבכל היום.
נחלקו הפוסקים בדינו של מי שהיה ער כל הלילה. יש אומרים שהואיל ולא ישן, לא תקנו לו חכמים ברכה בבוקר, ולכן יטול ידיים לפני התפילה בלי ברכה. וכך הוא מנהג ספרדים. ויש אומרים שעל עצם היום החדש ראוי ליטול ידיים עם ברכה, אלא שהואיל ויש סוברים שרק על נקיון הידיים לקראת התפילה מברכים (רא"ש), טוב שיתפנה לפני התפילה ובתוך כך יגע במקומות המכוסים שבגופו, ועל ידי כך יוכל ליטול ידיים עם ברכה. וכך הוא מנהג אשכנזים. (עיין בהמשך ח, ד; ט, ה-ו, בדין הנשאר ער כל הלילה או הקם באמצע הלילה, לעניין ברכות השחר וענט"י).[1]
יש מי שכתב שאשה שאינה מתכוונת להתפלל באותו יום שמונה עשרה, תיטול ידיים בלא ברכה, שכן לדעת הרא"ש נטילה זו נתקנה לקראת התפילה (שו"ת מחזה אליהו יא, ועי' בהליכות ביתה א, ד, ובהליכות בת ישראל א, הערה א). אבל למעשה נהגו הנשים כרשב"א, ובכל אופן מברכות על נטילת ידיים שחרית. ולדעת הב"ח, גם הרא"ש מסכים שבכל אופן תקנו חכמים נטילה בשחרית כחלק מברכות השחר, אלא שלדעת הרא"ש גם לפני תפילת מנחה וערבית, אם היו ידיו מטונפות, צריך ליטלם עם ברכה.
עיקר המגמה של הנטילה בשחרית היא לניקיון, שנאמר (תהלים כו, ו): "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי", וכפי שמבואר בברכות טו, א. והמגמה של נטילת ידיים לסעודה – לטהרה וקדושה, כדוגמת נטילת ידי הכהנים בכיור לפני עבודתם. ואף שיש שוני בין המגמות, תקנו חכמים ליטול ידיים שחרית כדוגמת הנטילה לסעודה, ואף הברכה באותו נוסח. לכתחילה יש להקפיד בכל הדברים של נט"י לסעודה, שיהיה כלי וכח גברא ושמראה המים לא ישתנה. ובדיעבד, למרות שאין שם רביעית מים או כלי או כח גברא, כיוון שבפועל המים הללו מועילים לנקיות לתפילה, דעת השו"ע והרמ"א שיברך עליהם "על נטילת ידיים". ואם המים השתנו ונפסלו לנטילה לסעודה, יכול ליטול בהם נטילת שחרית, אבל יברך "על נקיות ידיים" (שו"ע ד, סעיפים: א, ו, ז, כב). וכתב מ"ב ד, ז, ובאו"ה שם, שלדעת הרבה אחרונים, גם כשהמים נפסלו לנטילה שלפני הסעודה, יברך עליהם בנטילת שחרית "על נטילת ידיים", מפני שהם מנקים לתפילה. ובכה"ח ד, יא, כתב, שכל שפסול לנטילה לסעודה אין לברך עליו בנטילת שחרית. וכ"כ בהלכה ברורה ד, יב.
דין הניעור בלילה: לפי ביאור המ"ב (ד ל), לרשב"א, גם אדם שלא ישן בלילה, צריך ליטול ידיים בברכה, כדי לקדש עצמו להודות לה' על היום החדש. ואילו לרא"ש, כיוון שלא ישן, ממילא אין חשש שנגע בלי משים במקומות המכוסים, ואין צורך שיטול ידיו לקראת התפילה. ולכן הציע שילך להתפנות ויגע במקום מכוסה ויתחייב בברכה גם לרא"ש. וכך נוהגים אשכנזים. אולם מנהג ספרדים ליטול בלא ברכה (שו"ע ד, יג). שכן יש מקום לומר שגם לרשב"א רק מי שישן צריך לברך על הנטילה. בנוסף לכך, אפשר שלא תקנו ברכה למי שנגע במקומות המכוסים בלא שינה, והעצה היחידה לרוצה לצאת ידי הברכה, שישמע אותה מחבירו שישן, ויתכוון לצאת בשמיעתו (כה"ח ד, מט).
