מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ".
אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים, שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת שנועדה לתורה, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח עפ"י רמב"ם). אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. יוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ותוספת שינה של תענוג. ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה. לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יהיו תשע שעות.
על גבי החלוקה הכללית, מחצה לעונג רוחני ומחצה לעונג גשמי, ישנה הדרכה נוספת, שתלמידי חכמים שרגילים לסגף עצמם במשך ימות השבוע בשקידת התורה, יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואילו אנשי מעשה שאינם מספיקים ללמוד תורה כראוי בימות החול, ירבו יותר בלימוד התורה (ירושלמי שבת טו, ג, פס"ר סו"פ כג, ב"י רפח, א). וכן כתב הרמ"א (רצ, ב): "בעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. ותלמידי החכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע".
הטעם לכך, שהשבת נועדה להשלים את האדם שלימות גמורה, ברוחניות וגשמיות. ואנשי מעשה שעסוקים כל השבוע בעבודתם, זקוקים יותר להשלמה בלימוד התורה, ותלמידי חכמים שמתישים את גופם בשקידת התורה, זקוקים יותר להשלמה בעונג גשמי. מכל מקום אלו ואלו צריכים לתת מקום נכבד לעונג שבת רוחני ולעונג שבת גשמי, שעל ידי חיבורם יחד הם מפרים זה את זה, והאדם מגיע לשלמותו, וזוכה לעונג שבת עמוק ואמיתי.[1]
בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) הובאה דעה שהשבת ניתנה לאכילה ושתיה, ודעה שהשבת ניתנה ללימוד תורה, ולבסוף סוכם: "הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות". ובפסיקתא אמרו שלא נחלקו דעות אלו אלא "מאן דאמר לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. ומאן דאמר לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה". והביאו את דברי הפסיקתא להלכה בשבולי הלקט, תניא רבתי, מאירי, וב"י רפח, א. משמע מהפוסקים, שאין הכוונה שת"ח יעסקו רק באכילה ושתייה, ופועלים רק בלימוד, אלא שעל גבי החלוקה למחצה, ת"ח יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואנשי מעשה בלימוד תורה. וכ"כ הרמ"א רצ, ב, מהריק"ש, של"ה, שועה"ר רצ, ה, ועוד רבים. באופן זה אין הפוסקים שהביאו את הפסיקתא חולקים על הראשונים שהזכירו את הבבלי והירושלמי שהחלוקה היא מחצה על מחצה.
נחלקו הפוסקים לעניין התפילה. לעולת שבת (רמב, א), זמן התפילה בחציו לכם. ולדעת מהר"י וויל כמובא בדרכי משה או"ח תקכט, ב; יש"ש ביצה ב, ד; ומ"א תקכז, כב, זמן התפילה נכלל בחציו לה'. עוד נראה, שתלמידי חכמים שאינם מתייגעים ומסתגפים בלימוד, צריכים להקפיד שיהיה לפחות חציו לה'.
