חרק שנפל לתוך כוס תה וצף על המים, יש מתירים להוציאו לבדו, ויש מחמירים וסוברים, שהוצאתו לבדו אסורה משום בורר, מפני שזו הוצאת פסולת מתוך אוכל. ונכון להחמיר להוציאו בכף, באופן שיעלה עמו גם מעט מהמשקה, או שיַטֶה את הכוס וישפוך מעט מהתה עם החרק.[17]
וכן הדין אם החרק נפל לתוך מרק או תבשיל, שמותר להוציאו בכף עם מעט אוכל. אבל אם נפלו לתוך המרק או התבשיל כמה חרקים, אסור להוציאם עם מעט אוכל, מפני שברור שעיקר כוונתו על הפסולת, והאוכל שבכף טפל, נמצא שהוא מוציא פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור. והתקנה לכך, לקחת יחד עם כל חרק הרבה אוכל, למשל על ידי כוס, עד שעיקר מה שהוא מוציא ייחשב אוכל, ואזי ייחשב כמפריד אוכל מאוכל, שאין בכך איסור.[18]
מותר לשטוף פירות שנדבק בהם עפר, כדי לאוכלם לאלתר. וכן מותר לשרות חסה במי סבון, כדי שיהיה קל להסיר בשטיפה את החרקים והחול הדבוקים בה. אבל אסור להשרותם במים כדי שהעפר ייפרד מהם וישקע.[19]
[18]. עי’ בשש”כ ג, הערה מא, ופ”ה הערה כד, ובשו”ש שיט, מג, שבאר הרשז”א, שאסור להוציא מספר חרקים שמעורבים במרק, אפילו אם מוציאם בכף עם מעט מרק, מפני שאפילו לגבי חרק אחד לגר”ז בסידורו יש לחוש לחיוב חטאת, ואמנם לדעת הרבה אחרונים לא שייך בזה איסור בורר, מפני שהחרק צף למעלה ואינו מעורב בתוך המאכל, אבל כאשר מדובר בהרבה חרקים, יש כאן עירוב, והמוציאם אפילו בכף, עיקר דעתו על החרקים שהם הפסולת. ע”כ. ומסתבר שאם יוציא עם כל חרק הרבה אוכל, אין הוצאת החרקים נחשבת הוצאת פסולת, אלא הוצאת פסולת ואוכל.
[19]. בשבת קמ, א, מבואר שאסור לשרות כרשינים כדי להפרידם מהפסולת הדבוקה בהם, וכ”כ בשו”ע שיט, ח. וכתב במ”ב כח-כט, שהוא הדין בשאר פירות. ולבאו”ה האיסור מדאורייתא, ולפמ”ג (משב”ז ה) הוא מדרבנן משום שהברירה בשינוי. ויש שרצו לאסור מחמת זה גם לשטוף פרי (מנח”י ה, לח, ולפחות ישטוף בשינוי). ויש שאסרו לשטוף פירות רבים (עי’ שבה”ל א, נב; אז נדברו א, טו; ח, ו-ז). אולם דעת רוה”פ, שאין איסור בשטיפת פירות, או מפני שבדרך שטיפה אין איסור בורר כלל, או מפני שהוא כדרך אכילה. ולטעם השני ההיתר הוא רק סמוך לאכילה, וכ”כ בקצה”ש קכה, ב”ה טז; אג”מ או”ח א, קכה; ציץ אליעזר ו, לז; שש”כ ג, כב; לוית חן נב; מנו”א ח”ב ז, כ. לעניין התנאים שבהם שטיפה מועילה לניקוי ירקות עלים מחרקים ראו פנה”ל כשרות כג, ט-י.
