נאמר בתורה (שמות כ, ט): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וביארו חכמים שכוונת התורה לאסור בשבת את כל ל"ט סוגי המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן. ואף שגם מלאכת הבערת האש בכללן, שכן היו מבעירים אש כדי להכין צבעים לצביעת יריעות המשכן, בכל זאת הזכירה התורה במפורש את מלאכת ההבערה, שנאמר (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". שאלו חכמים, לשם מה היה צורך להזכיר את מלאכת ההבערה באופן מיוחד. פירש רבי נתן, שרצתה התורה לפרט מלאכה אחת לדוגמא, כדי ללמדנו שאף שכל ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת נלמדו מפסוק אחד – "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", מכל מקום כל מלאכה ומלאכה נחשבת לאיסור בפני עצמו, ולכן העושה כמה מלאכות בשגגה – חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת מהן (שבת ע, א).
על ידי העוצמה האדירה שבאש יכול האדם לשלוט בכוחות הטבע ולרתום אותם לשרותו. על ידי האש יצר האדם כלי ברזל, שיפר את מזונו, ובהמשך יצר מכונות בעלות עוצמה. לכן אולי נבחרה מלאכת ההבערה מכל המלאכות כדוגמא המבטאת את יכולתו העצומה של האדם לפעול לשכלול העולם. אולם בשבת צריך כל יהודי לנוח ולהתעלות מעל לכל הפעולות העוסקות ביצירה, ולזכור את הבורא שהוציאנו ממצרים, ולהתענג על השבת בלימוד התורה ובסעודות.
לכאורה יש לשאול על עצם מלאכת ההבערה, הרי יש בידינו כלל: "כל המקלקלין פטורין" (שבת קה, ב), ולכן אדם שקרע בגד או שבר כלי בשגגה – פטור מקרבן חטאת. ואמנם המקלקל עובר באיסור מדברי חכמים, אבל מהתורה אין בזה איסור, ואם כן מדוע מבעיר אש בשבת עובר באיסור תורה, הרי בכל שריפה – חומר הבעירה מתקלקל. אלא שכל זמן שהרווח שנוצר על ידי האש בחימום הבית ובהדלקת הנר וכיוצא בזה חשוב יותר מן האובדן של חומר הבעירה, הרי זו מלאכה יוצרת ולא מקלקלת (רמב"ם שבת יב, א, ועי' בכס"מ).
