חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – על מי חובת החינוך והמחאה

יש אומרים שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה (תרוה"ד). אולם לרוב הפוסקים רק על האב מוטלת החובה לחנך את ילדיו למצוות, היינו למחות בהם בכל עת שהם עוברים על איסור, ולדרוש מהם לקיים את המצוות. חובה זו מסתעפת מהחובה ללמדם תורה, שאף היא מוטלת על האב. אמנם ברור שגם לאם יש מצווה כללית לחנך את ילדיה לתורה ומצוות, שמצוות האהבה ודרישת האמת מחייבת כל אם לחנך את ילדיה לדבוק בתורה הקדושה ולשמור את מצוותיה, אלא שהאחריות לחינוך הדקדקני לתורה ומצוות מוטלת על האב (ר"י, מהר"ם, הגמ"י). וכשאין שם אב שיכול לחנך, כגון שהוא נפטר או עזב את הבית, חובה על האם לחנך את ילדיה באופן דקדקני לשמירת תורה ומצוות (א"ר תרמ, ד; כה"ח שמג, ט).

לפיכך, אם הילד שהגיע לגיל חינוך, כבן שש-שבע, שקוע במשחק ואינו רוצה לבוא לשמוע קידוש או הבדלה או לברך ברכת המזון, חובה על האב להקפיד עליו כדי לחנכו לכך. אבל האם רשאית להתעלם לפעמים, כדי לשמור על האווירה הנעימה בבית. ואם האב נפטר או עזב את הבית, האם צריכה למלא את מקומו ולהקפיד על ילדיה שיתרגלו במצוות.[1]

כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.

נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חבירו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. יש אומרים שרק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל ישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א). וזאת כמובן באופן המועיל לחינוכו. כמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים האסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך, ובתנאי שיעשה זאת באופן המועיל לחינוכו. אבל הרואה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז). ונראה שאם הקטן עובר על האיסור שוב ושוב, למרות שהוא איסור מדברי חכמים, נכון להעיר להוריו על כך.

אם הקטן עומד לפגוע באדם או לגרום נזק לרכוש, חובה לעוצרו כדי למנוע את הפגיעה או הנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", קל וחומר שמצווה למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולמדו חכמים (ספרא) שבכלל זה גם מצווה להציל את רכושו.

צריך להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות וכל התפילות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות והתפילות, עד שהוא מגיע לגיל בר-המצווה שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.


[1]. הכל מסכימים שגם האם צריכה לחנך את ילדיה לתורה ומצוות, והרי זה בכלל מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שיזכה גם הילד לדבוק בתורה ומצוות, והקרוב יותר מחויב יותר במצווה זו. והאם מחויבת בכך גם מצד מצוות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (שם יז), שאמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות על אנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו". אלא שאת החובה ללמד את הילדים תורה הטילה התורה על האב, ואם אינו רוצה, בית הדין כופה אותו לשלם עבור לימוד בניו (שו"ע יו"ד רמה, ד). ואם אין לו כסף, חובה עליו למכור את כסותו או לקבץ נדבות כדי ללמדם תורה, והאם אינה חייבת בכך. וכיוון שחובה על האב ללמדם תורה, חובה עליו גם לדאוג לקיום הפרטני והדקדקני של המצוות. כך יוצא שלאבא יש תפקיד יותר קפדני בחינוך לשמירת מצוות בדקדקנות, ולאמא תפקיד כללי לבסס את היחס החיובי לתורה ומצוות. ולזה מכוון הפסוק (משלי א, ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". כיוצא בזה כתב הגר"א (שם, כ): "הבן – אביו מלמדו תורה, ואמו היא המדרכת אותו לעשות מצוות וללכת בדרך ישרה" (ועי' ברכות יז, א). אבל כאשר האב אינו נמצא, האם חייבת למלא את מקומו מדין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וצדקה ו"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (עי' א"ר תרמ, ד; כה"ח שמג, ט). וכן ישנן משפחות שבהן קל יותר לאם למלא את התפקיד הדקדקני ולאב הדבר קשה, ואזי מצווה על האם למלא גם את התפקיד החינוכי הקפדני.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן