מצווה להרגיל את הילד לפרוש מן האיסורים מאז שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב הילדים מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.
אם התינוק עוד לא הגיע לגיל שלוש, אין מצווה להתחיל לחנכו להישמר מן האיסורים. לכן, אם הלך ומצא מאכלים אסורים ורצה לאוכלם, אין צריך להפרישו מכך. ואם בא להדליק אור בשבת או לכבותו, או שהיה התינוק כהן ונכנס למקום הטומאה, אין צריך להפרישו מכך, הואיל ואינו מבין את האיסור.
וזאת בתנאי שהתינוק עושה את האיסור מעצמו, אבל אם המבוגר מכשיל את התינוק באיסור, אפילו הוא קטן בן יומו, המבוגר עובר באיסור תורה. שצוותה התורה שלא להכשיל את הקטנים באיסורים, כגון שלא להאכיל אותם שרצים ודם, וכן לא לטמא כהן קטן (יבמות קיד, א; מ"ב שמג, ד). גם מאכלים שאסורים מדברי חכמים, אסור לגדול להאכיל את הקטן (שו"ע שמג, א).
אבל אין איסור לתת לתינוק דבר שיתכן ויעשה בו איסור, כגון לתת בידו נייר בשבת, למרות שמסתבר שיקרענו וימחק אותיות, מפני שנתינת הנייר בידו אינה נחשבת כהוראה לקרוע את הנייר. אבל הנותן מאכל שאינו כשר בידו של התינוק נחשב כאילו מאכילו בידיים, שכך היא הדרך להאכיל קטן (מ"א, מ"ב שמ, יד).
במלאכת שבת ישנו איסור נוסף, שנצטווינו לא לעשות מלאכה על ידי הילדים, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…" נמצא שכאשר הילד מדליק את האור מפני שהוא חושב שהוריו רוצים בכך, והוריו ידעו ולא מחו בידו, בנוסף לכך שביטלו את מצוות החינוך, שהיא מצווה מדברי חכמים, עברו על איסור תורה של עשיית מלאכה על ידי הבן. ואם הילד הדליק את האור עבור יהודי אחר שראה זאת ולא מחה בידו, אותו יהודי עבר באיסור מדברי חכמים (שעה"צ שלד, נד).
ואף שלמדנו שאסור לגדול להאכיל קטן מאכלים אסורים, אם היה הקטן רעב או צמא לפני הקידוש או ההבדלה או בזמן תענית, גם לאחר שהגיע לגיל חינוך, מותר לתת לו לאכול ולשתות. כי האיסור הוא להאכיל קטן מאכלים שאינם כשרים מצד עצמם, אבל אם המאכלים כשרים מצד עצמם, ורק הזמן אינו ראוי לאכילה, כאשר הקטן רעב או צמא – מותר לתת לו לאכול ולשתות (מ"ב רסט, א; לעיל ו, ט).
