לעיתים בשעת הדחק יש היתר לומר לקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים, אבל איסור תורה בכל מצב אסור לומר לקטן לעשות, מפני שעל זה הזהירה התורה, שלא להכשיל את הקטן לעבור באיסור. ועוד הזהירה במיוחד על מצוות השבת: “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ” (שמות כ, י). נתחיל לבאר באיזה מצב מותר לבקש מקטן לעשות איסור מדברי חכמים:
לדעת הרשב”א והר”ן, מותר לומר לקטן לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים לצורך עצמו. ואף שלדעת רוב הראשונים (רמב”ם, תוס’, שו”ע שמג, א) הדבר אסור, בשעת הדחק סומכים על המתירים (רע”א, באו”ה שמג, א, ‘מדברי’). לפיכך, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש, ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי.
בשעת הדחק, מותר לומר לקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם כשאין לקטן תועלת אישית בדבר. וכפי שלמדנו (ט, יא), שהתירו חכמים ‘שבות דשבות’ לצורך מצווה או בשעת הדחק. וכיוון שכל חיוב הקטן בשמירת שבת הוא מדברי חכמים, אם הוא עושה דבר שאסור מדברי חכמים הרי זה ‘שבות דשבות’. ומותר להקל בזה רק באקראי, שבאופן זה אין חשש שהקטן יתרגל לזלזל בשמירת השבת (מרדכי, ט”ז שמו, ו; שועה”ר שמג, ו; לווית חן קכד).[3]
כבה האור בשבת במקום שצריכים לו. אם יש שם תינוק קטן כבן שנה שעדיין לא מבין שההורים רוצים שידליק את האור, וכאשר מעמידים אותו ליד מתג החשמל הוא משחק בו בלי להבין שהוא מועיל או מזיק, בשעת הצורך מותר להניחו ליד המתג, ומיד לאחר שידליק את האור יקחוהו משם. שהואיל ואינו מבין את משמעות ההדלקה והכיבוי, אין למעשה שלו חשיבות של איסור, אלא הרי הוא כ’מתעסק’ (רשב”א יבמות קיד, א; ארח”ש כד, ז-ח).
