חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יב – עירוב תחומין

הרוצה ללכת בשבת למקום שנמצא מחוץ לתחום שבת שלו, יכול להתיר לעצמו את ההליכה על ידי 'עירוב תחומין'. כלומר על ידי שיקבע את מקום שביתתו במקום ה'עירוב'. ובזה הוא מערב את התחום שלא יכל ללכת בו מקודם עם התחום שהיה יכול ללכת בו, ולכן נקרא שמו 'עירוב תחומין'. אלא שכל מה שהרוויח לצד אחד הפסיד בצד השני, שאם הניח את העירוב אלפיים אמה לכיוון מזרח, מותר לו ללכת מביתו ארבעת אלפים אמה לכיוון מזרח, ואילו לכיוון מערב אסור לו ללכת אפילו אמה אחת.

קביעת ה'עירוב' נעשית באחת משתי דרכים: הראשונה, על ידי שהייה במקום העירוב בכניסת השבת. שהואיל ושהה שם במשך כל בין השמשות של כניסת השבת, שם הוא מקומו, ומשם מודדים לו תחום שבת. ואין צריך לומר דבר לשם כך, אלא די שיתכוון לקבוע שם את תחומו, אבל מי שטייל בבין השמשות בשדה בלא שהתכוון לקבוע שם את שביתתו, מקום שביתתו נשאר בביתו (שו"ע תט, ז; מ"ב כט).[13]

השנייה, על ידי הנחת מזון שתי סעודות באותו מקום ואמירת נוסח עירוב וברכה, כפי שיבואר בהלכה הבאה. ואין מניחים 'עירוב תחומין' של מזון אלא לצורך מצווה, כגון ללכת לשמוע שיעור, או כדי להשתתף בשמחת מצווה. ואם הניח 'עירוב' שלא לצורך מצווה, בדיעבד עירובו עירוב (שו"ע תטו, א).

הרוצה להניח 'עירוב' חייב להניח אותו בתוך אלפיים אמה מביתו, כדי שביתו יהיה בתחום ה'עירוב' ויוכל ללכת מביתו ל'עירוב'. ואם ביתו נמצא מחוץ לתחום שבת של ה'עירוב', ה'עירוב' בטל, ותחום שבת שלו נמדד מביתו.[14]

 

ולא רק ארבעת אלפים אמה יכול אדם להרוויח על ידי 'עירוב תחומין' אלא חמשת אלפים ושש מאות אמה. שהואיל ושביתתו במקום הנחת ה'עירוב' ארעית (שלא כמו עיר, לעיל הלכה ו), הוא יכול לקבוע בדעתו שהריבוע שיש לו במקום ה'עירוב' יעמוד באלכסון לכיוון שאליו הוא רוצה ללכת, באופן שהוא נשכר את הזוויות.


[13]. המהלך בדרך ורוצה לקבוע את שביתתו במקום שנמצא בהמשך הדרך, הקילו לו חכמים לקבוע שם את מקום שביתתו על ידי אמירה בלבד, והוא שיתקיימו שני תנאים (שו"ע תט, יא): א' שאם יזדרז מאוד יוכל להגיע לאותו מקום לפני שתחשך. ב' שבכניסת שבת יהיה אותו מקום בתוך אלפיים אמה שלו. ואם קבע את מקום שביתתו מחוץ לאלפיים אמה שלו, אין לו תחום שבת, ולא ייצא מארבע אמותיו. כי במקום שהתכוון לקנות אינו קונה, לפי שהוא מחוץ לתחומו, ובמקומו לא קנה כי עקר דעתו ממנו. כך היא דעת הרשב"א, הרא"ש (עירובין ד, יג) והטור (תט, יא). אמנם לדעת הרמב"ם, כל שלא קנה שביתה במקום עירובו קנה שביתה במקומו. ובשו"ע שם הזכיר את הרמב"ם כי"א.והמהלך בדרך וקובע מקום בדיבור, צריך לייחד ד' אמות שבהן הוא מתכוון לשבות, כגון בארבע אמות שסביב לגזע עץ פלוני. ואם לא הגדיר את המקום במדויק, לדעת רוב הראשונים, קונה בכל המקום המסופק. ואם אמר שביתתי תחת אילן זה, וחציו של האילן מחוץ לאלפיים אמה שלו, לא קנה שביתה, ויש לו ארבע אמות במקומו בלבד. וכפי שלמדנו, לדעת הרמב"ם, כל שלא ייחד מקום לשביתתו לא קנה עירוב, ויש לו אלפיים אמה ממקומו, ובשעת הדחק, יש לסמוך על דעתו.

[14]. לכאורה בערים גדולות ברוב המקרים הנחת ה'עירוב' לא תועיל. שכן למדנו בהלכה ד, שאדם ששבת מחוץ לעיר, אין העיר כולה נחשבת לו כד' אמות, ויש לו בתוך העיר רק אלפיים אמה ממקום שביתתו. ואם כן, כאשר ביתו של מניח ה'עירוב' רחוק אלפיים אמה מה'עירוב', ה'עירוב' בטל, ודינו כשאר בני עירו. וכך דעת בית מאיר, מחצית השקל, ועולת שבת בדעת השו"ע תח, א, וכ"כ א"ר תח, ח. ולדעת מ"א ומ"ב (תח, ג, ז, י), גם לשו"ע, מקום שביתתו במקום שהניח את ה'עירוב', אלא שהואיל ובכניסת השבת הוא בביתו, מותר לו ללכת בעיר לכיוון ה'עירוב', ואחר שיצא מעירו אסור לו לחזור לביתו. ולדעת הרמ"א, הואיל וביתו בעיר, למרות שהניח 'עירוב' מחוץ לעיר, יש לו זיקה לשני המקומות, לביתו ול'עירוב', ולכן בנוסף לאלפיים אמה שיש לו מה'עירוב', כל העיר נחשבת לו כד' אמות, והוא רשאי ללכת בכולה. וגם לאחר שיצא מהעיר מותר לו לחזור אליה וללכת בכולה. בבאו"ה תח, א, 'רחוק' בסופו כתב כדעת מ"א בשו"ע. אמנם יש שפסקו כדעת הרמ"א, ומהם: הב"ח, נוב"י (תנינא מט), וערוך השולחן. ובשעה"צ יא כתב שאין למחות ביד המקילים כרמ"א. וכיוון שדין תחומין מדרבנן, בשעת הצורך אפשר לסמוך על הרמ"א.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן