צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבוש, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.
הגברים חייבים לכסות את ראשם בתפילה ובשעת הזכרת שם שמיים ובעת שנכנסים לבית הכנסת (שו"ע או"ח צא, ג). אמנם בפועל, על פי המנהג שהתקבל בישראל, הגברים מקפידים לחבוש כיפה במשך כל היום (שו"ע או"ח ב, ו). אולם החיוב בתפילה ובעת הזכרת שם שמיים ובבית הכנסת גדול יותר, ששורשו בדין ולא במנהג.[3]
יש אומרים שגם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת התפילה ואמירת הברכות, אולם למעשה נשים אינן נוהגות להקפיד על כך.[4]
הגברים צריכים לחגור חגורה בשעת התפילה, שהחגורה יוצרת חלוקה בין הראש והלב לבין הערווה. ובזה יתירה התפילה על אמירת שאר דברים שבקדושה, שבעת אמירת שאר דברים שבקדושה אין צורך דווקא בחגורה, אלא כל חציצה שהיא בין הלב לערווה מועילה. לכן, כל מי שלובש תחתונים, כבר יש לו חציצה בין הלב לערווה. אבל לכבוד התפילה מצווה לחגור חגורה ממש, שכך הוא דרך כבוד, שנאמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
אמנם מי שרגיל ללכת כל היום בלא חגורה, אינו צריך להקפיד לחגור את עצמו לתפילה. ומנהג חסידות, שגם הוא יחגור את עצמו לקראת התפילה, מפני שהחגורה מבטאת את ההבדלה שבין הצד הגבוה שבאדם שבו המוח והלב, ובין הצד הנמוך שבו הערווה והרגליים. רוב בני האדם שקועים בתאוותיהם, ומוחם וליבם טרודים בענייני השעה והחומר בלבד. אבל ישראל שקיבלו תורה מן השמיים, מסוגלים להתגבר על יצרם ולייחד את מוחם וליבם לעניינים שברומו של עולם, ומתוך כך לחזור אחר כך לעולם החומר והמעשה ולתקנו. ולזה רומזת החגורה בתפילה, ועליה תיקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". וזה טעם החסידים שמהדרים וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה (גרטל).[5]
[3]. ראו בפניני הלכה חפצי קודש ה, א, על יסוד ההלכה והמנהג בכיסוי הראש בכיפה. ושם ה, ב, מבואר שמי שכיפתו התעופפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול לכסות את ראשו בידו ולילך להרימה. אבל בתפילה וברכות אינו יכול להסתפק בכיסוי ראשו בידו, כיוון שהוא חייב לכסות את ראשו.
גודל הכיפה: מבואר בהרחבה בפנה"ל חפצי קודש ה, ד, שיש מחמירים שהכיפה צריכה לכסות את רוב הראש (האלף לך שלמה או"ח ג; ישכיל עבדי ח"ו השמטות או"ח א). ויש סוברים, שבמשך היום, וכן בעת שמברכים ולומדים תורה, הכיפה אינה צריכה לכסות את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת, באופן שנחשב בעיני בני אדם שהראש מכוסה. אולם בעת התפילה ובעת שנכנסים לבית כנסת, צריך לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש (ציץ אליעזר יג, יג; עשה לך רב ז, קצרות עו; יחו"ד ד, א). ויש מקילים שאף בזמן התפילה והכניסה לבית הכנסת די שתהיה ניכרת, ויהיה נחשב בעיני בני אדם כמי שיש לו כיפה על הראש (אג"מ או"ח א, א, ע"פ ב"ח ומ"ב צא, י ועוד). למעשה, כיוון שיסוד הדין במנהג, הרוצים להקל רשאים. אולם ראוי להדר לחבוש כיפה גדולה ונאה, משום שהכיפה כיום היא סמל זהות לשומרי מצוות, ויש בהידור בכך קידוש השם.
[4]. בשו"ת איש מצליח א, כד-כה, מחייב נשים כגברים בכיסוי ראש בעת אזכרת השם. וביבי"א ו, טו, כתב שאין למחות ביד רווקות המברכות בלא כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן. ע"כ. וראו בפנה"ל חפצי קודש ה, 2, שי"א שאין חובה לכסות את הראש בתפילה ואזכרת השם, וכיוון שהוא דין דרבנן, ונהגו נשים להקל, אינן צריכות לשנות מנהגן. ובציץ אליעזר יב, יג, כתב שאינן צריכות לכסות את הראש עפ"י המנהג, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בכנסיות, יש לחוש שלא לנהוג כמותן. ויעויין על כל זה בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, 6.
[5]. שלוש דעות בראשונים: לתרומה, ר"ן והגה"מ, בכל מקרה צריך לחגור חגורה בתפילה. לעומתם, לרש"י אין צריך כלל חגורה בתפילה, אלא העיקר לחצוץ בין הלב לערווה. ודעה אמצעית היא דעת רבנו ירוחם, שהרגיל לחגור את עצמו כל היום, צריך לחגור את עצמו בתפילה. וכ"כ בשבלי הלקט י"ז בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ מ"א צא, א, והזכירוהו הרבה אחרונים למעשה. משמע משו"ע צא, ב, שפסק כדעה המחמירה, שצריך לחגור בכל עניין. ולכך נוטה במ"ב צא, ד. והמנהג כדעת המקילים, כי הוא דין דרבנן, שיד המקילים בו על העליונה. ובאור לציון ח"ב ז, יג, ביאר שכשהלכו בחלוקים, בלא חגורה נראו מרושלים, אבל כיום כשהולכים במכנסיים אין צריך להחמיר בזה, ע"כ. ומנהג חסידות להקפיד לחגור חגורה בתפילה. והחסידים מהדרים בזה יותר, וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה. נשים שערוותן יותר למטה, אינן צריכות חציצה בין הלב לערווה לדברים שבקדושה, ואינן צריכות חגורה בתפילה (עי' פנה"ל תפילת נשים י, ז).