חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – נטילת ידיים לאחר שינה ביום ולניעור בלילה

נתעורר ספק בשאלה, מה הגורם העיקרי לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישן ביום – צריך ליטול ידיו שלוש פעמים כדי להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך בעלות השחר ליטול ידיו שלוש פעמים.

למעשה, כאשר שני הגורמים מצטרפים יחד, ואדם ישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים על הקימה שלפני תפילת שחרית, כמבואר בהלכה הקודמת).

דרגה פחות מזה, כאשר אדם ישן ביום שינת קבע, שאף שהרוח הרעה אינה שורה עליו במלואה, מכל מקום ראוי שיחמיר ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.[4]

דרגה פחות מזה, כאשר אדם נשאר ער כל הלילה, שיש סוברים שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה שתשרה על ידיו, ולכן טוב שלאחר שיעלה השחר יטול ידיו שלוש פעמים. וכן אדם שקם באמצע הלילה וכבר נטל ידיו שלוש פעמים, טוב שיחזור ויטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר.[5]


[4]. בשו"ע או"ח ד, יד-טו, נזכר ספק זה, והכריע ליטול שלוש פעמים מספק בלא ברכה. וכתב באשל אברהם ד, א, בשם חותנו, שהזהירות שלא לילך ד' אמות, ולא לנגוע בפתחי הגוף, הוא רק כשקם משינת הלילה בשחרית ואינו מתכוון להמשיך לישון, אבל הקם באמצע הלילה לרגעים ספורים ומתכוון להמשיך לישון, אינו צריך להיזהר שלא לילך ד' אמות בלא נטילה ושלא לנגוע בפתחי גופו, כשם שהישן נוגע מתוך שנתו בפתחי הגוף, ורק לאחר הקימה הגמורה משינת הלילה צריך להקפיד בזה. וכתב שהוא לימוד זכות גדול על רבים המקילים בזה. ולגבי קימה משינה ביום פשיטא שאין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואף הוא עצמו נהג כך, ע"כ. ובכה"ח ד, נב, כתב בשם מקובלים עפ"י האריז"ל שרק מי שישן בחצות הלילה שורה עליו רוח-רעה, אבל אחר שינה שאינה בחצות הלילה, אף אם היתה שינת קבע, אין רוח-רעה שורה, ואין צריך ליטול ג"פ. אמנם הבן איש חי ש"ר תולדות ט"ו הצריך נט"י ג"פ אחר כל שינת קבע, ואפילו אם היתה ביום, אלא שאם אותה שינה לא נמשכה גם בחצות הלילה, אין צריך להקפיד שלא לנגוע בפתחי הגוף ובכל שאר הזהירויות. ובשע"ת ד, י, הביא דעה שגם הישן ביום צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף ובמאכלים, ויש שנזהרים בזה לכתחילה.

שיעור שינת קבע, עיין באו"ה ד, טז, וכה"ח ד, נה, יש אומרים כשלוש שעות, ויש אומרים כשלוש דקות, והשיעור הממוצע המקובל על רוה"פ כחצי שעה.

[5]. כך פסק בשו"ע ד, יד, עפ"י מה שכתב בב"י בשם ה'אורחות-חיים'. ולפי זה לכאורה יש להחמיר שלא לנגוע אחר עלות השחר בפתחי הגוף עד אשר יטול ידיו (ועי' בהגהות רע"א ד, א, שמשמע שמאז שקם בלילה ונטל ידיו ג"פ לא יגע בפתחי גופו עד שיטול שוב ג"פ אחר עלות השחר). אולם דעת רוב הפוסקים והמקובלים, שאין שריית רוח-רעה בסוף הלילה, ולכן אף שמתחשבים בשו"ע ונוהגים שהער בלילה או הקם לפנות בוקר, יחזור ויטול ידיו ג"פ אחר עלות השחר, מ"מ אין מדקדקים בזה. וכ"כ באשל אברהם ד, א. וכ"כ בדעת תורה, ובפרט למי שעוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו כדי ליטול ידיו. ונוהגים להקל בדין זה יותר מדין הישן ביום, וכך משמע משועה"ר ד, יג. וכ"כ בבירור הלכה ד, כד. למעשה, אחר עלות השחר נוהגים ליטול שוב ג"פ, אבל אין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואין צריך להזדרז ליטול ברגע של עלות השחר, מה עוד שיש ספק מתי בדיוק עלות השחר (עיין יא, א), לפיכך לאחר שלפי כל השיטות יעלה השחר – יטול ידיים ג"פ, והעוסק בתורה יגמור את העניין שעוסק בו וילך ליטול ידיים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן