כשמגיע זמן ברכת כהנים, אין הכהנים רשאים להתחיל בברכתם עד שהחזן או הגבאי יכריז "כהנים", משום שנאמר למשה בתורה (במדבר ו, כג): "אָמוֹר לָהֶם", כלומר משה, שאינו כהן, צריך לומר לכהנים לברך את ישראל. ומכאן למדו חכמים, שתחילה יש לקרוא "כהנים" ורק לאחר מכן יתחילו הכהנים בברכתם. ואם רק כהן אחד עולה לדוכן, אין מכריזים "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אָמוֹר לָהֶם", משמע שרק כאשר ישנם לפחות שני כהנים מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). ויש שלמדו מכך, שעיקרה של ברכת כהנים הוא כאשר יש לפחות שני כהנים (רבינו פרץ המובא בטור קכח; עיין ערוך השולחן קכח, ט).
גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה מילה, והכהנים חוזרים אחריו. ויש טועים ומקריאים בקול חלש, ואינו נכון, אלא צריך שקולו ישמע בבירור לכהנים, ויהיה חלש במעט מקולם של הכהנים (עי' ציץ אליעזר יד, יז; נשיאת כפים כהלכתה יב, ג). והקהל עונים אחרי כל פסוק אמן.
כבר למדנו (בהלכה א) ש"באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא". כלומר, כאשר ברא הקב"ה את העולם, קבע שהבחירה החופשית תהיה יסוד מרכזי, ולכן רק לאחר שאנחנו מתעוררים מלמטה לרצות דבר חיובי מסוים, מתעורר כנגד זה רצון מלמעלה לסייע לנו לזכות באותו הדבר. לכן צריך שתחילה אחד מהישראלים המתברכים יכריז "כהנים", ובזה יביע בפיו את הרצון שלנו לקבל את ברכת ה', ורק אז יתחילו הכהנים בברכתם. וגם אחר-כך, החזן צריך לקרוא תחילה כל מילה ומילה, ועל-ידי כך יבטא את רצוננו בכל פרט ופרט בברכה, ולאחר מכן חוזרים הכהנים על אותה מילה, והקב"ה משפיע עלינו את ברכתו (ליקוטי הלכות למהר"ן, נשיאת כפיים ג, ד).
