בקהילות שונות, נהגו להתפלל מנחה וערבית ברציפות, בין פלג המנחה לצאת הכוכבים. בתקופת הראשונים נהגו כך בעיקר באשכנז, ובתקופת האחרונים בעיקר בספרד. ורבים מגדולי ישראל הקשו על מנהגם והשתדלו לבטלו, שהרי הוא מנהג שסותר את עצמו, שהואיל והתפללו מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, אי אפשר להתפלל באותו הזמן ערבית כדעת רבי יהודה. וראוי לקבוע שיעור תורה בין מנחה למעריב, ועל ידי כך יזכו להוסיף בלימוד תורה ויקיימו את תפילת ערבית בזמנה.
אולם הורו האחרונים, שבמקום שההמתנה עד אחר צאת הכוכבים תגרום לפיזור המתפללים ולביטול תפילת ערבית, אפשר להקל להתפלל ערבית מיד אחר המנחה. וכמובן שעל כל המתפללים לחזור ולקרוא את קריאת שמע אחר צאת הכוכבים.[6]
יחיד שרגיל להתפלל תמיד כשיטת חכמים, היינו ערבית לאחר צאת הכוכבים, ונקלע למקום שמתפללים בו כמנהג שעת הדחק – מנחה וערבית ברציפות לפני צאת הכוכבים. יש אומרים שעדיף שיתפלל עמהם, כדי להתפלל במניין. ויש אומרים שיותר טוב שישמור על מנהגו, ויתפלל עמהם מנחה במניין, אבל ערבית יתפלל ביחידות אחר צאת הכוכבים.[7]
במקום שמתפללים מנחה וערבית ברציפות, אם יוכלו טוב יותר שיתפללו מנחה לפני השקיעה, וערבית אחריה, שכך זה פחות בדיעבד, כי יש סוברים שזמן ערבית הוא משקיעת החמה (אול”צ ח”ב טו, ו, בדעת שו”ע). גם לדעה זו זמן ק”ש אחר צאה”כ. ודעת רוה”פ, שזמן תפילת ערבית לפי חכמים הוא אחר צאת הכוכבים. וכ”כ במ”ב רלג, ט.
[7]. כדעה הראשונה משמע בכה”ח רלג, יב. וישלים אח”כ את שלוש פרשיות שמע. וכדעה השניה משמע משעה”צ רלה, טז; ועי’ פס”ת רלה, ג. אבל אם התפלל מנחה לפני פלג המנחה, יתפלל ערבית עם ק”ש וברכותיה במניין, ויחזור לקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים כמבואר בהערה 4.
