אשה נידה חייבת בכל הברכות והתפילות, ורשאית ללמוד תורה, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה (ברכות כב, א).
ויש נשים שנהגו להחמיר בשעת וסתן שלא להיכנס לבית הכנסת ושלא לנגוע בספר תורה, ואף שמצד הדין אין בזה איסור, נהגו פרישות בעצמן משום כבוד בית הכנסת. והמנהג הרווח הוא שנשים נכנסות לבית הכנסת בימי וסתן, ורק נמנעות מלהסתכל על אותיות ספר התורה בשעת הגבהתו.[5]
כדרך אגב נזכיר שיש מנהגים שונים לגבי הליכת נשים לבית הקברות: יש אומרים שראוי לנשים שלא לילך לבית הקברות כלל, ויש אומרים שנשים נידות שלא נטהרו מטומאתן לא ילכו לבית הקברות, ויש אומרים שרק בשעת הווסת לא ילכו לבית הקברות, ויש מקילים לגמרי. ויש שנמנעות בימי עיבורן מלהיכנס לבית הקברות, ויש שאינן נמנעות. וכל אשה תנהג כפי שנהגו במשפחתה או במשפחת בעלה. וגם הנוהגות להחמיר, בשעת הצורך רשאיות להקל. לדוגמא, מי שתצטער אם לא תלך ביום השלושים או ביום השנה לקבר הוריה, או שחוששת שיקפידו עליה אם לא תבוא, או שחוששת שיבינו מזה שהיא בימי ווסתה – רשאית להקל. ואם אפשר, תשתדל שלא להתקרב לקברים.[6]
