אשה נידה חייבת בכל הברכות והתפילות, ורשאית ללמוד תורה, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה (ברכות כב, א).
מותר לנשים בזמן נידתן לשאת את ספר התורה, לנשקו ולקרוא בו (שו"ע יו"ד רפב, ט). ואמנם יש נשים שנהגו להחמיר בשעת וסתן שלא להיכנס לבית הכנסת ושלא לנגוע בספר התורה, ויש נשים שנוהגות להיכנס לבית הכנסת ונמנעות מלהסתכל על אותיות ספר התורה בשעת הגבהתו. אולם העיקר להלכה שאין לנשים נידות שום הגבלה, וכן הוא המנהג הרווח.[5]
מנהגי הליכה לבית הקברות: יש אומרים שראוי לנשים שלא לילך לבית הקברות כלל, ויש אומרים שנשים נידות שלא נטהרו מטומאתן לא ילכו לבית הקברות, ויש אומרים שרק בשעת הווסת לא ילכו לבית הקברות, ויש מקילים לגמרי. יש שנמנעות בימי עיבורן מלהיכנס לבית הקברות, ויש שאינן נמנעות. וכל אשה תנהג כפי שתבחר או כפי שנהגו במשפחתה או במשפחת בעלה. גם הנוהגות להחמיר, בשעת הצורך רשאיות להקל. לדוגמה, מי שתצטער אם לא תלך ביום השלושים או ביום השנה לקבר הוריה, או שחוששת שיקפידו עליה אם לא תבוא, או שחוששת שיבינו מזה שהיא בימי ווסתה – רשאית להקל. ואם היא חוששת למנהג, תשתדל שלא להתקרב לקברים.[6]
[5]. ראו ב"י ורמ"א או"ח פח; ציץ אליעזר י, ח; יחו"ד ג, ח; טהרת הבית ח"ב עמ' רב-רו. מנהג החומרה מובא במ"ב פח, ז, ובדרכי טהרה ה, צז. 'שעת וסתן' הכוונה בשעה שהדם יוצא, אבל לא בשבעה נקיים, כמובא ברמ"א שם. ויש שכתבו שבשעה שיש עליה טינוף דם לא תאמר ברכות ותפילות ולא תיכנס לבית הכנסת, וכ"כ ערוה"ש פח, ב, וכה"ח יא. אולם למעשה, כל זמן שאין נודף מהדם ריח רע, אין איסור. וכ"כ במעשה רב לגר"א נח, שאין להחמיר בדם נידה כדין מי רגליים, שדין דם נידה כדם פצע. ועי' בהליכות ביתה יא, א-י, ומ"ב עו, טו. וכן מבואר בפנה"ל חפצי קודש ט, ו.
[6]. בדרכי טהרה ה, צו, כתב עפ"י הסוד, שראוי לנשים לא ללכת לבית הקברות. ובמ"ב פח, ז, כתב עפ"י הח"א, שלא ילכו עד שיטהרו. אמנם מזה שבתולות ואלמנות, שאינן טובלות לנידתן, נהגו לילך לבית הקברות, משמע שרק בימי שפיעת הווסת נמנעות ולא בשבעה נקיים. ועי' בטהרת הבית ח"ב עמ' רו. ועי' בברכות נא, א, לעניין נשים שחוזרות מן המת.