כפי שלמדנו, לכתחילה ראוי להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לפסוע שלוש פסיעות בתוך ארבע אמות שלפני המתפלל, ואפילו אם אין המתפלל אחריו ממש מולו.
אבל לפעמים תפילתו של המאריך ניטרדת, מפני שאינו רוצה לעכב את המתפלל לפניו מלפסוע שלוש פסיעות בסיום תפילתו; וכאשר הממתין חש בזה, מוטב שינהג כדעת ה'אליה-רבה', שאם אינו ממש כנגדו, יפסע לאחריו שלוש פסיעות.
וכן רשאי מי שרגיל להאריך בתפילתו לבקש מהמתפללים לפניו, שלא ימתינו לו עד שיסיים. ואזי יהיה מותר להם לפסוע לאחריהם מיד כשיסיימו את תפילתם. ומי שמתפלל ממש לפניו, יפסע באלכסון, כדי שלא לפסוע ממש כנגדו (פ"ה תפילה יז, 20).
ככלל, ראוי לאדם שיודע כי הוא מאריך בתפילה, שלא יתפלל אחרי חבירו, כדי שלא לעכבו ולגרום לו צער.
נחלקו האחרונים, האם דין קטן שמתפלל כדין גדול שאסור לפסוע לפניו ולשבת בתוך ארבע אמותיו (עיין בספר ד' אמות של תפילה ע' רנד-רנז). וכיוון שדין זה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, והמהדרים מחמירים.
