כפי שלמדנו, יש אומרים שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה בכל יום (ב, ב). ויש אומרים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום, שחרית או מנחה, ואף שעדיף שיתפללו שחרית, מכל מקום אשה שקשה לה להתפלל בבוקר, רשאית להתפלל מנחה (ב, ג). למעשה, טוב להתפלל שחרית ומנחה כדעת רוב הפוסקים, והמתפללת תפילה אחת, יוצאת ידי חובתה (ב, ה).
תפילת מנחה היא תפילת שמונה עשרה. ואף שגברים נוהגים לומר לפניה 'אשרי' ואחריה תחנון ו'עלינו לשבח', נשים אינן חייבות לאומרם. אמנם מי שאינה אומרת 'אשרי' צריכה לשהות לפני תפילתה כמה שניות, כשיעור מהלך ד' אמות, כדי לכוון את דעתה לקראת התפילה (כמבואר לעיל י, א).
זמן תפילת המנחה נקבע על פי הזמן שהיו מקריבים את התמיד של בין הערביים, והוא מחצי שעה אחר חצות היום, היינו משעה שש ומחצה של היום. ואמנם מעיקר הדין זמן הקרבת תמיד של בין הערביים הוא מחצות היום, אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, ויקריבוהו לפני חצות, לפיכך תיקנו שזמן תחילת הקרבתו – חצי שעה אחר חצות.
ונמשך זמנה עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי זמנה המדויק. ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים עד שקיעת החמה (תר"י, הגר"א, מ"ב רלג, יד), ויש אומרים עד הלילה, וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע רמ"א רלג, א).
למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כ-14 דקות אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות בכל עונות השנה עוד לא התחיל הלילה (פניני הלכה תפילה כד, ד).[1]
[1]. כדי שלא ישכח אדם להתפלל מנחה, תיקנו חכמים סייג, שמחצות היום ואילך ייזהר שלא להתחיל בפעילות שעלולה להסיח את דעתו עד שישכח להתפלל, כמבואר בשו"ע רלב, ב, ובפנה"ל תפילה כד, ה-ו. הפוסקים לא כתבו שאיסורים אלו חלים על נשים, וכפי הנראה גם הנוהגות להתפלל מנחה אינן חייבות להקפיד בהם, אלא דינן כבכל המצוות, שצריך לתכנן את הזמן כך שאפשר יהיה לקיימן. אפשר שהטעם לכך, מפני שנשים רשאיות לצאת בתפילת שחרית בלבד. ואולי מפני שהיו בביתן, ולא היו טרודות במלאכות גדולות או בסעודות גדולות שעלולות להימשך זמן רב, ואזי גם לרוב הפוסקים שסוברים שנשים חייבות בשחרית ובמנחה, לא תיקנו להן סייגים אלו, שחכמים לא גזרו על מה שלא שכיח.