כפי שלמדנו, יש אומרים שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה בכל יום (ב, ב). ויש אומרים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום, שחרית או מנחה, ואף שעדיף שיתפללו שחרית, מכל מקום אשה שקשה לה להתפלל בבוקר, רשאית להתפלל מנחה (ב, ג). למעשה, טוב להתפלל שחרית ומנחה כדעת רוב הפוסקים, והמתפללת תפילה אחת, יוצאת ידי חובתה (ב, ה).
תפילת מנחה היא תפילת שמונה עשרה, ואע”פ שנהגו הגברים לומר לפניה “אשרי” ואחריה תחנון ו”עלינו לשבח”, נשים אינן חייבות לאומרם. אמנם מי שאינה אומרת “אשרי” צריכה לשהות לפני תפילתה כמה שניות, כשיעור מהלך ד’ אמות (כמבואר לעיל י, א).
זמן תפילת המנחה נקבע על פי הזמן שהיו מקריבים את התמיד של בין הערביים, והוא מחצי שעה אחר חצות היום, היינו משעה שש ומחצה של היום. ואמנם מעיקר הדין זמן הקרבת תמיד של בין הערביים הוא מחצות היום, אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, ויקריבוהו לפני חצות, לפיכך תקנו שזמן הקרבת התמיד של בין הערביים יתחיל חצי שעה אחר חצות.
ונמשך זמנה עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי זמנה המדויק. ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים עד שקיעת החמה (תר”י, הגר”א, מ”ב רלג, יד), ויש אומרים עד הלילה, וכן דעת רוב הפוסקים (שו”ע רמ”א רלג, א).
למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כשלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות עוד לא התחיל הלילה (פ”ה תפילה כד, ד).[1]
