חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ח – מנחה וערבית | תפילת נשים

א – זמן תפילת מנחה

כפי שלמדנו, יש אומרים שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה בכל יום (ב, ב). ויש אומרים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום, שחרית או מנחה, ואף שעדיף שיתפללו שחרית, מכל מקום אשה שקשה לה להתפלל בבוקר, רשאית להתפלל מנחה (ב, ג). למעשה, טוב להתפלל שחרית ומנחה כדעת רוב הפוסקים, והמתפללת תפילה אחת, יוצאת ידי חובתה (ב, ה).

תפילת מנחה היא תפילת שמונה עשרה, ואע"פ שנהגו הגברים לומר לפניה "אשרי" ואחריה תחנון ו"עלינו לשבח", נשים אינן חייבות לאומרם. אמנם מי שאינה אומרת "אשרי" צריכה לשהות לפני תפילתה כמה שניות, כשיעור מהלך ד' אמות (כמבואר לעיל י, א).

זמן תפילת המנחה נקבע על פי הזמן שהיו מקריבים את התמיד של בין הערביים, והוא מחצי שעה אחר חצות היום, היינו משעה שש ומחצה של היום. ואמנם מעיקר הדין זמן הקרבת תמיד של בין הערביים הוא מחצות היום, אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, ויקריבוהו לפני חצות, לפיכך תקנו שזמן הקרבת התמיד של בין הערביים יתחיל חצי שעה אחר חצות.

ונמשך זמנה עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי זמנה המדויק. ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים עד שקיעת החמה (תר"י, הגר"א, מ"ב רלג, יד), ויש אומרים עד הלילה, וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע רמ"א רלג, א).

למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כשלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות עוד לא התחיל הלילה (פ"ה תפילה כד, ד).[1]


[1]. כדי שלא ישכח אדם להתפלל מנחה, תקנו חכמים סייג, שמחצות היום ואילך צריך להיזהר שלא להתחיל בפעילות שעלולה להסיח את דעתו עד שישכח להתפלל, כמבואר בשו"ע רלב, ב, ובפניני הלכה תפילה כד, ה-ו. והפוסקים לא כתבו שאיסורים אלו חלים על נשים, וכפי הנראה גם הנוהגות להתפלל מנחה אינן מחויבות להקפיד בהם. ואולי מכיוון שהנשים רשאיות לצאת בתפילת שחרית בלבד, לפיכך גם מי שנוהגת להתפלל מנחה, כיוון שאין לה בזה חובה גמורה, אין צורך שתקפיד בכל האיסורים שלפני תפילת מנחה. ואולי מפני שהיו בביתן, ולא טרודות במלאכות גדולות או בסעודות גדולות שעלולות להימשך זמן רב, לא תקנו להן סייגים אלו, שחכמים לא גזרו על מה שלא שכיח. ולפי זה, אפילו לסוברים שהן חייבות במנחה, איסורים אלו לא נתקנו להן, אלא דינן ככל המצוות, שצריך לתכנן את הזמן כך שאפשר יהיה לקיימן.

ב – קריאת שמע וברכות של ערבית

מצוות עשה מהתורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע: "בשכבך ובקומך". וכן מצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ומזה שנאמר "כֹּל יְמֵי" למדו שמצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה (משנה ברכות יב, ב). ולשם כך אומרים גם בלילה את פרשת "ויאמר" שבסופה מזכירים את יציאת מצרים. ואמנם פרשת "ויאמר" שייכת בעיקר ליום, שכן היא עוסקת במצוות ציצית שמצוותה ביום, מכל מקום נהגו גם בלילה לקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים באמירת פרשת "ויאמר", מפני שהיא שגורה בפי הכל (תוס' יו"ט שם). ועוד, שיחד עם שתי הפרשיות הראשונות יש בהן רמ"ח מילים (כמבואר לעיל טז, יא), ויש באמירת שלושתן קבלת עול מלכות שמים שלימה (כמבואר לעיל טז, ד-ה).

הוסיפו ותקנו אנשי כנסת הגדולה לומר שתי ברכות לפני קריאת שמע ושתי ברכות לאחריה. הראשונה – "מעריב ערבים", והיא ברכת שבח על חילופי הזמנים. השנייה – "אהבת עולם", והיא שבח על אהבת ה' לישראל ועל נתינת התורה. השלישית – "אמת ואמונה", והיא שבח על הגאולה. שלוש ברכות אלו מקבילות לשלוש ברכות קריאת שמע של שחרית. והרביעית שנוספה בלילה – "השכיבנו", בה אנו מבקשים מה' שישמור עלינו בלילה ובשינה. נמצא שברכות קריאת שמע הן שבע, שלוש בשחרית וארבע בערבית, ואמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שנתקנו על שם הפסוק (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ע' לעיל טז, יב).

וכיוון שמצוות קריאת שמע, אמירת ברכותיה וזכירת יציאת מצרים, תלויות בזמן, נשים פטורות מהן (ע' לעיל טז, ג). זמן קריאת שמע מתחיל בצאת הכוכבים, ונמשך עד חצות הלילה. בדיעבד אפשר לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה עד עמוד השחר.[2]

ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן – הרוצה להתנדב ולקיימן יש לה זכות. וכיוון שממילא נשים נוהגות לקרוא פרשה ראשונה של שמע לפני השינה לשם שמירה, טוב שיכוונו גם לשם מצוות קריאת שמע, ויזכו על ידי כך במצוות קריאת שמע של לילה.


[2]. צאת הכוכבים הוא הזמן שבו נראים שלושה כוכבים בינוניים. ונתעורר ספק, האם הכוונה לזמן שמטיבי ראות, הבקיאים במיקומם של הכוכבים, יכולים לראותם, או לזמן שאנשים רגילים יכולים לראותם. למעשה, לפי המנהג הרווח אפשר להתחיל להתפלל ערבית עשרים דקות אחר השקיעה. ונמשך זמן קריאת שמע של לילה מהתורה כל הלילה, אלא שעשו חכמים סייג לדבר, שיקראו ק"ש עד חצות הלילה, ובדיעבד, מי שלא הספיק, יכול לקרוא עד עמוד השחר. ובפניני הלכה תפילה פרק כה, הלכות: ה, ח, נתבארה סוגיה זו בהרחבה.

ג – תפילת ערבית

כפי שלמדנו (לעיל א, ז), יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית אבל לא חובה. והטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום אם לא העלום – הקרבן לא נפסל. לפיכך תפילת ערבית רשות. כלומר, מי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או מכל סיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית – לא היה צריך להתפלל ערבית.

אמנם במשך הדורות נהגו כל הגברים להתפלל ערבית, עד שבתקופת הראשונים כבר קבעוה חובה. ואע"פ כן אין אומרים בה חזרת הש"ץ, שהואיל ומעיקרה היא רשות, לא תקנו לה חזרת הש"ץ שנועדה להוציא את עמי הארץ ידי חובתם (שו"ע רלז, א).

נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים, הכוונה שחייבות בשחרית ומנחה שניתקנו כחובה, אבל תפילת ערבית היא רשות, ומנהג הגברים שקיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה אינו חל עליהן. ואשה הרוצה להתפלל ערבית, תבא עליה ברכה. וכן נוהגות מקצת נשים צדקניות.[3]


[3]. לגבי עיקר דין הגברים יש דעות. לרוב הראשונים, וביניהם תוס', תר"י, רא"ש, הכוונה שיש מצווה להתפלל ערבית ואין לבטלה בחינם, אבל בסיבה קלה אפשר לבטלה, וכך כתבתי למעלה. אמנם לבה"ג, הכוונה ב'רשות' שרשאי אדם שלא להתפלל ערבית בלא שום סיבה. וע' בפניני הלכה תפילה כה, ב.

לפי זה, לכאורה לפי הסוברים שנשים חייבות בכל התפילות, כפי שהובא לעיל ב, 1, עפ"י רוב הפוסקים, אין לנשים לבטל את תפילת ערבית בחינם. וכן משמע בכה"ח רצט, סב, שנשים היודעות להתפלל נוהגות להתפלל ערבית. וע' בהליכות ביתה ו, ג, הערה ד, וכן שם בהערה א, שכך משמע מרבנו יונה והשל"ה. ואכן יש נשים צדקניות שנוהגות להתפלל שלוש תפילות ביום. אולם נראה, שמ"מ גם הם יודו שנשים לא קיבלו על עצמן להתפלל ערבית כחובה, ולכל היותר אפשר לומר שלפי דעתם תפילת ערבית היא רשות לנשים ואין לבטלה בחינם. אולם למעשה, ההוראה המקובלת וכן המנהג, שנשים פטורות מתפילת ערבית. א) מפני שלדעת פוסקים רבים נשים חייבות בתפילה אחת ביום בלבד, כמבואר לעיל ב, ג. ב) גם לדעת רוב הפוסקים, שנשים חייבות בכל התפילות, הפירוש העיקרי שהכוונה רק לתפילות החובה. ג) אף אם נאמר שהכוונה גם לתפילת רשות, לדעת בה"ג גם גברים רשאים בלא סיבה שלא להתפלל ערבית. ד) גם לתוס' הסובר שאין לבטל בלא סיבה את תפילת ערבית, אפשר לומר שנשים פטורות מערבית לגמרי הואיל ופעמים רבות הן טרודות בטיפול בילדים.

זמן תפילת ערבית: לדעת חכמים מצאת הכוכבים, וכן המנהג. ולר' יהודה מפלג המנחה, היינו שעה ורבע זמנית לפני סוף היום, והרוצים לנהוג כר' יהודה רשאים, ובלבד שיתפללו מנחה לפני פלג המנחה. והמנהג הרווח כיום כדעת חכמים. ודין זה נתבאר בהרחבה בפניני הלכה תפילה כה, ו-ז. לגבי סוף זמן תפלה, לדה"ח מלכתחילה עד חצות, ולדעת הפמ"ג מלכתחילה כל הלילה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן