בבוקר יום י”ד בניסן מתעוררת שאלה, מה דין החמץ שהונח בפחי הזבל, האם גם אותו צריך לבער?
אם הפח שייך ליהודי או שהוא נמצא בתוך חצרו הפרטית, לכתחילה יש לשפוך עליו אקונומיקה או חומר מפגל אחר עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. ובשעת הצורך, כיוון שהחמץ שהושלך לפח נחשב מאוס, אין צורך לפוגמו יותר, כי הוא כבר נחשב כמבוער מחמת מאיסותו.
ואם הפח שייך לרשות המקומית והוא מונח ברשות הרבים, אין היחיד צריך לבער את החמץ שהניח בו לפני סוף זמן איסור חמץ. ואף העירייה אינה חייבת לבערו, מפני שמלכתחילה איננה מעוניינת לקנותו, אלא כל מגמתה לפנותו למזבלה.[4]
[4]. כתב באגרות משה או”ח ג, נז, שהמניח חמץ בפח מגלה דעתו שהוא מפקיר את החמץ, אלא שאם הפח ברשותו, עפ”י ט”ז ומ”א לסימן תמה, ג, צריך לבערו מדברי חכמים. אבל אם הפח ברשות הרבים אינו צריך לבערו כלל. ובספר בדיקת חמץ וביעורו ג, מה, הוסיף שאם החמץ טונף לגמרי עד שאין סיכוי שאדם ישתמש בו לשום שימוש, הרי הוא מבוער. עוד כתב שם בהערה ק”ל שמה שאמרו שכל שראוי לאכילת כלב עדיין נחשב חמץ וצריך לבערו, הוא מפני שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, אבל אם טונף, אף שכלב יכול לאוכלו, כיוון שאינו ראוי לשום שימוש אדם, נתבטל ואינו צריך לבערו. (ועי’ בפס”ת תמה, ז, דעות נוספות). אמנם כאשר מניחים את האשפה בשקית כמנהגנו, פעמים שהחמץ אינו מתלכלך, וכשהפח נמצא ברשותו, כדי שלא להיכנס לספק, עדיף שלא להניח בתוכו בימים הסמוכים לפסח חמץ הראוי למאכל כלב.
