חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – דיני ביטול החמץ

לדעת רוב הראשונים, מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להיאמר בפה. לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו. אמנם טוב שבעל הבית יאמר את הביטול בפני בני משפחתו שהגיעו למצוות, כדי לשתפם בביטול ולהזכיר להם את המצווה.[1]

הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין ביטולו ביטול, והוא עובר על חמצו באיסורי בל יראה ובל ימצא. ואפילו אם הוא מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך יש אומרים שאין הפקרו שלם.[2]

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) מהתורה יכול היה אדם להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב – יכול לבטלו, ואינו עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ הזה. אולם חכמים חששו שמא הביטול לא יהיה בלב שלם, ולכן תיקנו לבער את החמץ בפועל מהבית. אמנם בדיעבד כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שכן גזרו חכמים איסור הנאה מחמץ שבוטל לפני הפסח, שמא ישהו אותו ללא ביטול (שו"ע תמח, ה; מ"ב כה; לעיל ד, י).

אפשר מן הדין לבטל את החמץ על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כי יש סוברים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו"ע תלד, ד; מ"ב טו).


[1]. לדעת הטור תלו, רמב"ן, ר"ן, מהר"ם חלאוה, די לבטל בלב. ובשועה"ר תלד, ז, ובקונ"א שם באר, שאף שכך הדין לדעתם מן התורה, מ"מ מדרבנן לכתחילה יאמרו בפה. ולדעת ריטב"א וב"י עפ"י ירושלמי צריך לאומרו בפיו. אמנם בשו"ע תלז, ב, נקט לשון: "מבטלו בלבו ודיו". ובבאו"ה תלז, ב, כתב שיש שתי דעות, והגר"א הסכים להלכה שאפשר לבטל בלב. ומה שאפשר לבטל בינו לבין עצמו, הוא גם לתוס' שמבאר שהביטול מדין הפקר, ואף שהפקר מדברי חכמים בפני שלושה, כאן העמידו חכמים את דבריהם על דין תורה שהפקר מועיל גם בפני עצמו.
[2]. הביטול צריך להיות בלב שלם, שאם לא כן עוברים בבל יראה ובל ימצא, כפי שכתב ר"ן על הרי"ף פסחים א, א, ומשאת בנימין נח. אבל אם הפקיר בפיו, גם אם בליבו לא התכוון להפקיר, ההפקר חל כי 'דברים שבלב אינם דברים'. כ"כ עולת שבת תמז, יב; נוב"י קמא או"ח יט; רעק"א קמא כג, והסכים עם השואל הרב מאיר וייל. מנגד, לפמ"ג (או"ח א"א תמח, ח), אם ההפקר לא ייעשה בלב שלם והוא נשאר בחצרו, מיד לאחר ההפקרה יחזור לקנות את החמץ על ידי חצרו, ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וכעין זה כתב חת"ס או"ח א, קיד. ולכן ההפקרה צריכה להיות בפני עדים או יחד עם הוצאת החמץ מרשותו. ולשועה"ר (תמה, ב), גם אם הוציא את החמץ מרשותו והפקירו, אם חשב שאם בתוך הפסח לא יזכו בו אחרים יזכה בו הוא אחר הפסח, אין ההפקר גמור, והרי החמץ כשלו כל זמן שלא זכה בו אחר, וכ"כ מ"ב תמה, יח.

תפריט