חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור

המוצא חמץ ברשותו לאחר חצות יום י"ד, חייב לבערו מיד. ואם שכח לבטל את החמץ שברשותו, חייב לבערו מהתורה. לכתחילה מצווה מן המובחר לבערו בשריפה, ואם ירצה יבערו בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, או יפורר אותו מעט וישליכנו לבית הכסא ויוריד עליו את המים. אבל אם ישליך אותו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום.

אמנם לפני תחילת השעה השישית עדיין יכול אדם להפקיר את חמצו ולהיפטר בכך מחובת ביעורו, אולם לאחר שהתחילה השעה השישית החמץ שברשותו נאסר בהנאה, ואין עוד אפשרות להיפטר מהחמץ והאיסורים הכרוכים בו עד שיאבדנו לגמרי.

וגם אם יפסול את החמץ מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבער אותו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא לא יחשב יותר למאכל חמץ ולא יחולו עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך, המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה.[5]

אם בחג או בשבת מצא חמץ בביתו, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שבכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא. שכן התירו לו לעבור על איסור מוקצה שהוא מדברי חכמים כדי שלא יעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (מ"ב תמו, ו).

לגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו או שבטעות קנה חמץ בפסח, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו לפני פסח בעת בדיקת חמץ וביעורו, וממילא הברכה לא חלה עליו (עי' מ"ב תלה, ה).


[5]. עי' בהערה 3, שם למדנו שעיקר מחלוקת ר' יהודה וחכמים עוסקת בחמץ שנמצא אחר זמן איסורו, אם כן לדעת הראשונים שסוברים כר' יהודה מצווה לבער את החמץ בשריפה, ואף שרוב הפוסקים סוברים כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. מ"מ גם לחכמים בודאי אפשר לבער בשריפה, ועוד שהב"ח והגר"א בארו שגם חכמים מודים שלכתחילה מצווה לבער בשריפה. וכ"כ במ"ב תמה, ו.

אחר שהגיע זמן איסור חמץ חובה להשבית את החמץ לגמרי, שכך מתבאר משו"ע תמב, ט, ומ"ב מ. וגם להפקיר לא מועיל, שרק קודם זמן האיסור מועיל להפקיר כמבואר במ"ב תמה, טז. וגם אחר הביעור, האפר אסור בהנאה כמבואר בשו"ע תמה, ב. ובמ"ב תמה, ה, מבואר שאם ישליכנו לבית הכסא נחשב החמץ מבוער. אמנם בית הכסא בימיהם היה מטונף ביותר, וכל מה שהושלך שם היה נמאס עד שאינו נחשב יותר לכלום. אבל מי שישליך לחם לבית הכסא שלנו, יתכן שהלחם יצא מצינור הביוב שלם ויהיה ראוי למאכל כלב, ולכן כתבתי שצריך לפורר אותו מעט.

אמנם בדרך כלל המוצא חמץ בפסח כבר ביטלו לפני הפסח, וכל איסורו מדברי חכמים, ומ"מ יבערנו כמו שמבערים חמץ שלא בוטל, שכבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול נבער את החמץ בפועל. וכ"כ בשועה"ר תלה, ד, שאם לא ביער בפועל עובר בבל יראה ובל ימצא דרבנן, ומצוּוה בתשביתו מדרבנן (ועי' 'בדיקת חמץ וביעורו' ז, מד).

זמן מצוות הביעור: המוצא חמץ ברשותו אחר שהגיע שעה שישית, חייב לבערו מדרבנן, ואם לא ביטל את החמץ ונותר ברשותו חמץ, כשיגיע חצות חייב לבערו מהתורה, ומשיכנס החג יעבור עליו בשני איסורי תורה – בל יראה ובל ימצא. ואם ביטל את חמצו, אין הוא עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא מהתורה, ואע"פ כן תקנו חכמים לבערו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן