כפי שלמדנו, חומרה מיוחדת ישנה בחמץ, שכלשהו חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, אוסר את כולו באכילה והנאה. אמנם לדעת רוב הפוסקים אם יש בתערובת יותר מפי שישים מהחמץ, אפשר להציל את שוויה הכספי של התערובת, על ידי מכירתה לנכרי. למשל, אם נפל חמץ במשקל של קילו לתוך אלף קילו של מאכל אחר, יזרוק קילו אחד לאיבוד, כדי שלא יהנה מתוספת החמץ, ואת השאר ימכור לנכרי. שכן מה שאסרו את כל התערובת בהנאה, הכוונה באופן שנהנה גם מהחמץ, אבל אם זרק כמות מאכל כנגדו, הרי שלא נהנה ממנו, ויכול למוכרו לנכרי. ואם נפלה חיטה אחת של חמץ לתוך תבשיל גדול, כל התבשיל נאסר באכילה, וכל זמן שהוא ברשותו הוא אסור גם בהנאה, אבל מותר למוכרו לנכרי. וכיוון שהחיטה לא גרמה לשום תוספת במחיר, אין צריך לאבד דבר מהתבשיל כנגדה (שו”ע תסז, י).
אולם הרמ”א (תמז, א) החמיר כדעת מקצת הראשונים הסוברים, שהואיל והתערובת נאסרה בהנאה, אסור גם למוכרה לנכרי, אלא צריך לשרוף את כל התערובת. וכך נוהגים יוצאי אשכנז. ובמקום שיש הפסד גדול מאוד, גם למנהג אשכנז סומכים על דעת המתירים למכור את התערובת לנכרי (מ”ב תמז, ג).[2]
אלא שאם יזרוק את דמי החמץ לאיבוד, לרי”ף ורא”ש מותר למכור את השאר לנכרי, שהרי אינו נהנה כלל מהחמץ, אלא רק מקבל תשלום עבור שאר האוכל שאינו חמץ. ולכך הסכימו רובם המכריע של הפוסקים, וכ”כ בשו”ע תסז, י. אולם הרמ”א בדרכי משה תמז, ב, כתב שדעת מרדכי, תה”ד ומהר”י ברין להחמיר לשרוף הכל ולא למוכרו לנכרי. ובמקום הפסד גדול מאוד כתב במ”ב תמז, ג, בשם האחרונים שימכרנו לנכרי. יתר על כן, בשעה”צ תסז, עד, כתב בשם בית מאיר, שאם גם על ידי מכירה לנכרי יגיע לו הפסד גדול מאוד, יכול להשהותו עד אחר הפסח ואח”כ יוכל לאוכלו או למוכרו ליהודי.
