ה – האם חמץ שנותן טעם פגום אוסר תערובתו

כלל מפורסם הוא שנותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו. למשל, בשר טרף שנפל לתוך תבשיל, אם יש בתבשיל פי שישים כנגדו, טעמו של הטרף בטל, והתבשיל מותר באכילה. ואם אין פי שישים כנגד הטרף, כיוון שטעמו ניכר, התבשיל נאסר באכילה. אבל אם טעם בשר הטריפה פגום, כיוון שרק נזק נגרם ממנו לתבשיל, כל זמן שההיתר מרובה על האיסור – התבשיל מותר באכילה (שו"ע יו"ד קג, א).

השאלה, מה הדין בתערובת חמץ בפסח. יש אומרים, שהואיל ותיקנו חכמים משום חומרת איסור חמץ שאפילו כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו, סימן שאין הדבר תלוי בטעם שהוא נותן בתערובת, ואם כן גם כאשר הוא נותן טעם פגום, דינו ככלשהו חמץ שאוסר את כל תערובתו (רשב"ם, רשב"א).

ודעת רוב הראשונים שלעניין זה דין חמץ כשאר איסורים, שרק במקום ששאר האיסורים בטלים בשישים, דין חמץ חמור יותר שאינו בטל כלל; אבל במקום ששאר האיסורים אינם אוסרים את תערובתם, גם החמץ אינו אוסר תערובתו (ר"ת, ר"י, רא"ש ומרדכי).

למעשה, בעל השולחן ערוך פסק להקל, והרמ"א כתב שבמדינות אשכנז נהגו להחמיר שאפילו כלשהו חמץ פגום אוסר את כל תערובתו (שו"ע תמז, י).[5]


[5]. נחלקו הראשונים בדין איסורים שקבעו חכמים שאינם בטלים אפילו באלף, כגון חמץ בפסח ויין נסך. יש מחמירים וסוברים שכשם שמחמירים בכלשהו כך יש להחמיר גם בנותן טעם לפגם, וכך דעת יראים נב; ראבי"ה פסחים תסד; רוקח תפז; או"ז עו"ז רסב; רשב"א א, תצט. מנגד, לדעת רוב הראשונים, רק טעם טוב אינו בטל באלף אבל טעם פגום אינו אוסר כלל, וכך דעת ר"ת, ר"י, רמב"ן, סמ"ג לאוין עח; רא"ש ע"ז ה, ו; וריטב"א שם; נמוק"י ור"ן לפסחים ל, ב; רא"ה ורשב"ץ.

מנהג רוב קהילות אשכנז להחמיר, אמנם כתבו מ"א ומ"ב תמז, צח, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להורות שהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה (עפ"י תה"ד קכח). ומנהג ספרדים הרווח כשו"ע, וכ"כ פר"ח, חיד"א, מהר"י עייאש ועוד, שכן בנוסף לכך שרוב הראשונים הקילו, מדובר במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כמיקל. אמנם גם בזה יש שנהגו להחמיר, כמובא בכה"ח תמז, רכח. כתב הרמ"א תמז, ב, שרק מכניסת הפסח המנהג להחמיר בנותן טעם לפגם, אבל לפני כניסת הפסח בטל אפילו אם אין שישים כנגדו, כדין נותן טעם לפגם בשאר איסורים.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן