חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מצה עשירה – לישה במי פירות

חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מפירות כמיץ תפוחים ותותים. כיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו, אלא שאין יוצאים בזה ידי מצוות מצה בליל ראשון של פסח, משום שהתורה קראה למצה 'לחם עוני', ואילו זו מצה עשירה, שיש בה טעם נוסף על טעם הקמח והמים.

אם נתערבו מעט מים במי פירות, העיסה יכולה להחמיץ. לא זו בלבד, אלא שלדעת הרבה פוסקים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע תסב, א-ג).

ומנהג יוצאי אשכנז לאסור אכילת דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ. וחוששים גם לדעת רש"י, החולק על רוב הראשונים וסובר, שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מנהג יוצאי אשכנז להחמיר ואין לשנות. ורק לצורך חולה או זקן הצריכים לכך מקילים (רמ"א תסב, ד). גם מבין הפוסקים יוצאי ספרד, רבים כיום מחמירים, מפני שהתברר שבדרך כלל מוסיפים למי הפירות – מים וחומרים נוספים, ואזי ישנו חשש גדול שמא נוצר חימוץ אסור במצה העשירה (הרב אליהו).[1]


[1]. שתי סוגיות כאן: א' האם קמח עם מי פירות יכולים להחמיץ. ב' כשהוסיפו מים והבצק עלול להחמיץ, האם מותר ללוש תוך זהירות שלא יחמיץ. הסוגיה הראשונה בדין "מי פירות אין מחמיצין" (פסחים לה, א). לרש"י ודעימיה יש חימוץ בקמח ומי פירות, אלא שהוא חמץ נוקשה שאיסורו מדרבנן. ולרוב הראשונים קמח ומי פירות לעולם אינם מחמיצים, אבל אם עירבו שם מים יכולים להחמיץ. ונחלקו בחומרת חמץ זה, לרמב"ם הוא חמץ גמור, ולר"ת הוא חמץ נוקשה, וכתב פמ"ג שאם הרוב מים לכו"ע יהיה חמץ גמור (באו"ה תסב, ב, 'ממהרים'). ועי' בבירור הלכה שם, ובספר 'מצה עשירה' (אלבה) פ"ה סע' 7-8.

הסוגיה השנייה בפסחים לו, א, במחלוקת תנאים בדין מצה עשירה בימי הפסח. לרי"ף ורמב"ם הלכה כר' עקיבא ומותר ללוש קמח במי פירות ומים, אלא שיזהרו שלא יחמיצו כדרך שנזהרים בקמח ומים, וכן דעת רב נטרונאי גאון ומאירי. לעומתם רבים סוברים שאין ללוש קמח במי פירות ומים מפני שממהרים להחמיץ, ונחלקו מה הדין בדיעבד. לרב האי גאון ובה"ג הלכה כרבן גמליאל, ואם לש ישרף. ולר"ח, רי"ץ גיאת ורא"ש הלכה כחכמים, ואם יכול להזדרז מאוד לאפותו מותר באכילה. וכן נפסק בשו"ע תסב, ב.

מנהג יוצאי אשכנז להחמיר מתוך חשש לשיטת רש"י ודעימיה הסוברים שגם מי פירות לבד מחמיצים, או מפני שחוששים שמא יתערבו מים במי הפירות. מה נחשב מים ומה מי פירות נתבאר בסי' תסב, ג, ז; וסימן תסו (ועי' באנצקלופדיה תלמודית חמץ ח' עמ' פט-צט). לגבי מנהג יוצאי ספרד, כבר שנים שהראשל"צ הרב מרדכי אליהו, יצא כנגד ההכשרים של מצה עשירה, מפני החשש שמערבים במי הפירות מים או חומרים שדינם כמים כדוגמת חומר מתפיח (ויש צד לאוסרו גם מצד שהוא יוצר פעולה הדומה להחמצה, כמבואר בפסחים כח, א, פירוש מהר"ם חלאווה וספר מצה עשירה עמ' 178). במשך הזמן התברר שחששו היה מוצדק, ואכן עירבו מים במי הפירות, ופעמים שאף עירבו חומרים מתפיחים. ואע"פ כן יש שהקילו בזה, מפני שלדעתם אין חומרי התפחה אלו מחמיצים באופן האסור, וכ"כ ביבי"א ט, מב. אבל לדעת רבים איסורם מהתורה או לפחות מדברי חכמים, וגם ליוצאי ספרד אסור לאכול בפסח מצה עשירה שמיוצרת בבתי החרושת.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן